על ידי מ_י_כ_ל* » 29 יוני 2004, 19:54
הוצאתי את הבת שלי מטומטמת...
קודם כל - ממש לא!
עכשיו לנושא:
גם בעיני הגבול בין מתי לתקן ומתי לא, הוא נושא חמקמק. בועז עשה הבחנה מענינית בין טעות חוזרת ללא חוזרת ואני עוד צריכה להשקיע בה מחשבה. אני באופן אישי בוחרת האם לתקן עפ"י כמה פרמטרים: "חשיבות" או "מרכזיות" הטעות (כלומר כמה זה באמת משנה שהילד טעה, תיכף אבהיר ואדגים), מצב רוחו של הילד באותו רגע (אם עייף או רגוז אולי אוותר) והנוכחים סביב (מול אנשים אחרים אמעיט להעיר). מן הסתם יש עוד, אבל זה קורה אינטואיטיבית כך שקשה לי לחשוב על כך כעת.
לגבי ה"חשיבות":
למשל בדוגמא שנתת על הפסל - נו, אז הילדה חשבה שזה סוס. האם היא תפנים מונח או מושג שגוי שיפריע לה בתקשורת עם אחרים? לא. היא תראה את הפסל הזה שוב? אולי. לא לעיתים קרובות מידי אני מניחה. אז מה איכפת? בשביל זה לחרב לה את חדוות הגילוי?
אבל דווקא במקרה של הפסל הייתי רוצה לומר עוד דבר מה - כאשר מדובר בהסתכלות על יצירת אומנות (בעיקר כזו הניתנת לפרשנות ביותר מאופן אחד, כפי שכנראה קורה עם הפסל כאן), דווקא ראוי ורצוי בעיני לעודד מספר פרשנויות. בביקורת אומנותית 'כוונת המשורר' אינה תמיד הפרמטר המרכזי או הנכון, ופרשנות הצופה והתרשמותו היא לגיטימית לא פחות ממנה. כך שבמקרה הזה, הייתי משתמשת בטעות כדי להראות לילדה כיצד אנשים שונים רואים דברים אחרת. למשל לומר: 'עכשיו כשאת אומרת, זה באמת דומה לסוס. בעיני זה גם קצת דומה לכלב, בגלל הזנב. את יודעת שמי שיצר את הפסל התכוון לפסל אריה? זה מה שנחמד בפסלים - שכל אחד רואה משהו קצת אחר!'
בדוגמא של הפאזל - הייתי מאוד נזהרת לפני שהייתי כופה משחק על פי ה'כללים'. הייתי שואלת אותה מדוע חיברה כפי שחיברה, תוך נסיון להבין את ההגיון שהביא אותה לכך. אם לא מדובר סתם בחיבור חלקים לשם ההנאה בחיבור חלקים (וגם זה כיף לגיטימי ביותר!), אני לא אהיה מופתעת אם היא מצאה הגיון לא פחות מבריק מזה שמתכנן המשחק חשב עליו (לפי צבע הפרווה, לפי מי מצא חן בעיניה וכו'). בעיני, מתן לגיטימיות להגיון שלה, יהיה בגדר עידוד למחשבה יצירתית ובלתי מקובעת. אם זה בכל זאת נורא חשוב שהילד ידע גם 'מה נכון' (=מה הכללים המקובלים)- אפשר להציע הגיון אלטרנטיבי. כלומר פתרון נוסף לפתרון שלה, ולא פתרון במקום הפתרון שלה.
בדוגמת הפיפי קקי - כאן, אם הייתי חושבת שהיא באמת טועה בין השניים (ולא מכנה אותם בכוונה בשמות הפוכים לשם השעשוע), הייתי בוחרת לתקן. כאן זיהוי לא נכון הוא יותר מרכזי מאשר בדוגמא של הפסל, שכן מדובר ב'חפץ' יומיומי, שרצוי שבהקשרו היא תדע לתקשר באופן ברור עם סביבתה.
בדוגמא של השימוש בעיברית - גם אני נוהגת לחזור על המשפט בו המילה השגויה ולהגות אותה נכון. אני מודה ומתוודה שכאשר דובר בטעויות שצורמות לי (למען האמת, אני לא בטוחה שעולה בגדר טעות, אבל בפירוש דילול של השפה העיברית. באדיבותן של הגגנות, מן הסתם), כמו שימוש עודף במילה 'לשים' (במקום: ללבוש, לנעול, לחבוש וכו'), פשוט בשלב מסויים התיישבתי לשיחה עם בני והסברתי לו את משמעות המונח ומתי ראוי להשתמש בו.
עם זאת, יש טעויות שנראו לנו כל כך חמודות שהן אומצו גם על ידינו (כבר שנתיים אנחנו מכנים את קעריות ביתנו בשם 'קעריה' וזה הדביק גם את הסבא והסבתות). למה כאן לא רק שלא תיקנו אלא אימצנו את הטעות בעצמנו בעוד שבמקומות אחרים לא? אין לי שום תשובה...
כאשר הילדה פונה אליך לאישור - כאן כבר יש לי יותר בעיה. לא בגלל הטעות בהכרח, אלא בגלל שלענות לה 'נכון' כשזה בעיני לא נכון, משמעו לשקר. אם ילדי בחר לפנות אלי בשאלה, הרי שהוא סומך עלי שאענה לו ביושר. לכן מן הטעם הזה כן אתקן. כמובן שלא אענה 'לא נכון' או 'אתה טועה', אלא אשתמש בדרך דומה לזו שבועז תאר.
לקינוח - ארוע מיום אתמול: ביקרנו אצל חבר של הבן. על השולחן צלחת עם חטיפים, בין היתר צ'יפס. בני, שאינו בקי במיוחד בחטיפים מסוג זה (אני מוסיפה בגאווה..) אמר 'זה צ'יטוס' (החטיף היחיד שהוא מכיר בגלל...הפוגים). החבר תיקן: 'לא, זה צ'יפס'. הם המשיכו בויכוח 'זה צ'יפס'-'זה צ'יטוס' ולבסוף פנו אלינו, האימהות, להכרעה בענין. טוב, עכשיו זה כבר לא סתם לתקן שגיאה עכשיו זה כבר ענין של כבוד ושל מי צודק!
מה הייתם עושים?
[u]הוצאתי את הבת שלי מטומטמת...[/u]
קודם כל - ממש לא!
עכשיו לנושא:
גם בעיני הגבול בין מתי לתקן ומתי לא, הוא נושא חמקמק. בועז עשה הבחנה מענינית בין טעות חוזרת ללא חוזרת ואני עוד צריכה להשקיע בה מחשבה. אני באופן אישי בוחרת האם לתקן עפ"י כמה פרמטרים: "חשיבות" או "מרכזיות" הטעות (כלומר כמה זה באמת משנה שהילד טעה, תיכף אבהיר ואדגים), מצב רוחו של הילד באותו רגע (אם עייף או רגוז אולי אוותר) והנוכחים סביב (מול אנשים אחרים אמעיט להעיר). מן הסתם יש עוד, אבל זה קורה אינטואיטיבית כך שקשה לי לחשוב על כך כעת.
לגבי ה"חשיבות":
למשל בדוגמא שנתת על הפסל - נו, אז הילדה חשבה שזה סוס. האם היא תפנים מונח או מושג שגוי שיפריע לה בתקשורת עם אחרים? לא. היא תראה את הפסל הזה שוב? אולי. לא לעיתים קרובות מידי אני מניחה. אז מה איכפת? בשביל זה לחרב לה את חדוות הגילוי?
אבל דווקא במקרה של הפסל הייתי רוצה לומר עוד דבר מה - כאשר מדובר בהסתכלות על יצירת אומנות (בעיקר כזו הניתנת לפרשנות ביותר מאופן אחד, כפי שכנראה קורה עם הפסל כאן), דווקא ראוי ורצוי בעיני לעודד מספר פרשנויות. בביקורת אומנותית 'כוונת המשורר' אינה תמיד הפרמטר המרכזי או הנכון, ופרשנות הצופה והתרשמותו היא לגיטימית לא פחות ממנה. כך שבמקרה הזה, הייתי משתמשת בטעות כדי להראות לילדה כיצד אנשים שונים רואים דברים אחרת. למשל לומר: 'עכשיו כשאת אומרת, זה באמת דומה לסוס. בעיני זה גם קצת דומה לכלב, בגלל הזנב. את יודעת שמי שיצר את הפסל התכוון לפסל אריה? זה מה שנחמד בפסלים - שכל אחד רואה משהו קצת אחר!'
בדוגמא של הפאזל - הייתי מאוד נזהרת לפני שהייתי כופה משחק על פי ה'כללים'. הייתי שואלת אותה מדוע חיברה כפי שחיברה, תוך נסיון להבין את ההגיון שהביא אותה לכך. אם לא מדובר סתם בחיבור חלקים לשם ההנאה בחיבור חלקים (וגם זה כיף לגיטימי ביותר!), אני לא אהיה מופתעת אם היא מצאה הגיון לא פחות מבריק מזה שמתכנן המשחק חשב עליו (לפי צבע הפרווה, לפי מי מצא חן בעיניה וכו'). בעיני, מתן לגיטימיות להגיון שלה, יהיה בגדר עידוד למחשבה יצירתית ובלתי מקובעת. אם זה בכל זאת נורא חשוב שהילד ידע גם 'מה נכון' (=מה הכללים המקובלים)- אפשר להציע הגיון אלטרנטיבי. כלומר פתרון [b]נוסף[/b] לפתרון שלה, ולא פתרון במקום הפתרון שלה.
בדוגמת הפיפי קקי - כאן, אם הייתי חושבת שהיא באמת טועה בין השניים (ולא מכנה אותם בכוונה בשמות הפוכים לשם השעשוע), הייתי בוחרת לתקן. כאן זיהוי לא נכון הוא יותר מרכזי מאשר בדוגמא של הפסל, שכן מדובר ב'חפץ' יומיומי, שרצוי שבהקשרו היא תדע לתקשר באופן ברור עם סביבתה.
בדוגמא של השימוש בעיברית - גם אני נוהגת לחזור על המשפט בו המילה השגויה ולהגות אותה נכון. אני מודה ומתוודה שכאשר דובר בטעויות שצורמות לי (למען האמת, אני לא בטוחה שעולה בגדר טעות, אבל בפירוש דילול של השפה העיברית. באדיבותן של הגגנות, מן הסתם), כמו שימוש עודף במילה 'לשים' (במקום: ללבוש, לנעול, לחבוש וכו'), פשוט בשלב מסויים התיישבתי לשיחה עם בני והסברתי לו את משמעות המונח ומתי ראוי להשתמש בו.
עם זאת, יש טעויות שנראו לנו כל כך חמודות שהן אומצו גם על ידינו (כבר שנתיים אנחנו מכנים את קעריות ביתנו בשם 'קעריה' וזה הדביק גם את הסבא והסבתות). למה כאן לא רק שלא תיקנו אלא אימצנו את הטעות בעצמנו בעוד שבמקומות אחרים לא? אין לי שום תשובה...
כאשר הילדה פונה אליך לאישור - כאן כבר יש לי יותר בעיה. לא בגלל הטעות בהכרח, אלא בגלל שלענות לה 'נכון' כשזה בעיני לא נכון, משמעו לשקר. אם ילדי בחר לפנות אלי בשאלה, הרי שהוא סומך עלי שאענה לו ביושר. לכן מן הטעם הזה כן אתקן. כמובן שלא אענה 'לא נכון' או 'אתה טועה', אלא אשתמש בדרך דומה לזו שבועז תאר.
לקינוח - ארוע מיום אתמול: ביקרנו אצל חבר של הבן. על השולחן צלחת עם חטיפים, בין היתר צ'יפס. בני, שאינו בקי במיוחד בחטיפים מסוג זה (אני מוסיפה בגאווה..) אמר 'זה צ'יטוס' (החטיף היחיד שהוא מכיר בגלל...הפוגים). החבר תיקן: 'לא, זה צ'יפס'. הם המשיכו בויכוח 'זה צ'יפס'-'זה צ'יטוס' ולבסוף פנו אלינו, האימהות, להכרעה בענין. טוב, עכשיו זה כבר לא סתם לתקן שגיאה עכשיו זה כבר ענין של כבוד ושל מי צודק!
מה הייתם עושים?