[u]מישהו עוד נתקל בזה?[/u]
כן. הבת שלי דיברה כך באופן שיטתי עד גיל 3 בערך. וזה לא נבע משגיאה - זה נבע מאיזשהי תפיסה עצמית שאח"כ השתנתה, כי היא מהתחלה היתה רגישה ומדויקת להפליא בכל התחום של שפה.
לדעתי לא כדאי לתקן את זה. זה עובר לבד. מה שכן, זה דורש קצת תיווך בין הילד לבין מבוגרים אחרים, כי זה מאד מבלבל אותם (אני זוכרת שחברה שלי נתנה לבתי נשיקה, והבת אמרה במחאה "את לא רוצה נשיקה!!" והחברה אמרה בתמיהה "אני כן רוצה"...)

כן, בצורות אחרות.
כשהבת רוצה שאקח אותה על הידיים היא אומרת "בואי אלי" (עד היום - 2.8), בגלל שאני נהגתי לומר לה "בואי אלי" כשרציתי להרים אותה.
יש לה עוד כל מיני שיבושים דומים. זה מתוקן על ידה לרב לאחר זמן מה, בלי שמישהו מתערב או מתקן.

המתוק, בן שנה וחמישה חודשים , התחיל לקרוא לעצמו "אתה" במקום אני..
זה בטח בגלל שאנחנו שואלים אותו שאלות כמו :"אתה רוצה... ?" וכך הוא מזהה את עצמו .

מישהו עוד נתקל בזה?

[u]מה בלבל אותה.[/u]
מה בלבל [b]אותו[/b]... :-)

לא צוחק בכלל, פשוט מעניין אותי מה בלבל אותה.
בכל מקרה, לא נראה לי מצב ששוה דמעה, (-:

[u]אם כל הזמן מתקנים זה יכול לתת תחושה של "אני לא יודע כלום וטועה כל הזמן".[/u]
לדעתי לילדים שגדלים עם "אמא טובה דיה" ומעלה, לא באות מחשבות רעות על עצמם, אם לא מכניסים להם אותם לראש. למה שילד יגיע למסקנה שהוא טועה כל הזמן? למה שהוא לא יחזוב פשוט: "אה, זה ככה ולא ככה. יופי! למדתי משהו חדש1" וזהו? לדעתי ככה ילד בריא בנפשו חושב, עד שמישהו בא ומכניס לו שטויות לראש.

בן הזוג שלי לא מתווכח עם הילדה. אם היא אומרת מילה שנשמעת לו מוזר, הוא ישר מבין שהיא צודקת. נגיד, לנבוח בב' דגושה, לתפור בפ' דגושה וכד'. בהתחלה הוא היה מוודא איתי, עכשיו הוא כבר סומך עליה לגמרי.

למה אתה צוחק עלי? :'(
הייתי כל-כך מופתע שלא חשבתי על חוכמות כאלה...
אולי אחר-כך שאלתי "אז מה זה?", אני כבר לא בטוח.

בטח שאלת "למה? מה זה? ומה זה פירמדות?" לא?

ואני נתקלתי בתופעה חדשה. הבן שלי תיקן אותי, אבל טעה!

שיחקנו לנו במשחק מחשב נחמד שרואים בו פירמידות. כשראיתי את זה בפעם הראשונה אמרתי לו לתומי "וויי, פירמידות!" והוא ענה לי בכעס "זה לא פירמידות!!"

מרוב הלם (מה הוא יודע על פירמידות ומאיפה, למה הוא חושב שזה לא פירמידות, ומה פתאום הוא מתקן אותי בכזו תקיפות?) עניתי לו "זה כן פירמידות"...

ונחשו מה הוא אמר? ניחשתם נכון:

"זה לא פירמידות!!"

אבל גם עכשיו אני עדיין לא יודע איך להגיב לזה, אם בכלל.

[u]בהכל אשמה הגננת שהסבירה לי שכל נקבה מסתיימת בסיומת ה' או ת' וכל כן שלושה בנות נשמע לי הגיוני להפליא...[/u]

אולי גם אצלינו הגננת הסבירה, כי נמלה - נמלות. לא משנה כמה פעמים הילד (בן 4) שמע אותי אומרת נמלים, הוא בשלו. לא ניסיתי לתקן.
כבר כמה ימים שהוא נורא מתלהב וצוחק נורא מקלטת שבה אומרים על מישהו שהוא "שניצר".
לא צפיתי בקלטת בעצמי, ושאלתי אותו אם הוא מתכוון ל-שוויצר.
כנראה שכן, אבל הוא ממשיך להגיד רוב הזמן שניצר. אמרתי לו שאומרים שוויצר, משוויץ, להשוויץ, וכל ההטיות, ובמשפט הבא שוב יצא לו שניצר. אז אמרתי לו שהוא יכול להמשיך להגיד שניצר, שזה חמוד, ושאני אבין למה הוא מתכוון.

עד לא ממזמן היה אומר מגרדות במקום מדרגות ולאחרונה התחיל לומר מדרגות. אני לא תיקנתי אותו. אולי מישהו אחר? בגן?
כל עוד רוב הזמן הילד בבית, אפשר לא לתקן לו ולחכות שיתקן את עצמו. אבל ברגע שהולך לגן, מנהל שיחות שלימות עם ילדים אחרים וכו, - מעדיפה שאני אתקן לו ולא מישהו אחר, בגלל ה-"איך".

אני מבקשת שיתקנו אותי כשאני מדברת שפה זרה שאני לא שולטת בה לגמרי ונמצאת בקרב דוברי השפה. אבל התיקונים הם בעקבות בקשה מפורשת שלי.

את הבת שלי אני מתקנת מעט מאוד היום. כשהיא לא בטוחה ורוצה אישור היא שואלת אותי. כמעט תמיד. אנחנו בשלב ה"מה זה?" ו"מה את עושה?" כך שכל הזמן נשאלות שאלות מסביב. אני צריכה לספק כל כך הרבה מידע כל יום שאני לא מרגישה שמשהו נחסך ממנה כשהיא טועה ולא מתוקנת.
אני חושבת שהדבר היחיד שלא נגמלתי ממנו הוא עניין הבלבול בין פיפי לקקי. שם זה קריטי (אין דין השקיית עץ ברחוב בפיפי כדין זיבולו בקקי...).

אני טועה במספרים עד היום שלוש ימים, מה לא?
אני מודה לכל אלו שמתקנים אותי ומבקשת שימשיכו, אולי זה עוד ייקלט?
בהכל אשמה הגננת שהסבירה לי שכל נקבה מסתיימת בסיומת ה' או ת' וכל כן שלושה בנות נשמע לי הגיוני להפליא...
<אש"[po]י ר[/po] מנסה ללמוד מהר מהר לפני שהבן שלה יקלוט את הטעויות ויתקן לה :-)>

למרות שבגדול אני מסכימה עם מה שהולט כותב על תיקון שגיאות, אני חושבת שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. יש אנשים שדוקא אוהבים שמתקנים אותם, לפחות בתחומים שחשובים להם, וכשעושים את זה בצורה מכבדת. כמובן שצריך להכיר מספיק טוב את האדם בשביל לדעת אם, איך ומתי לתקן, אבל זה בדיוק סוג ההכרות שיש בין הורים וילדים.

[u]גם אצלנו שרביט ושרביות![/u]
וגם אצלנו.
(זה לא מועיל לדיון, אבל לא יכולתי להתאפק. אחת הטעויות היותר מתוקות. ומנשא אצלנו זה גם בת.)

אגב, בחג התארחו הרבה בני משפחה, והקטנה סיפרה סיפור על נמלות. אחי העיר לה ברכות "נמלים" תוך שהוא מקשיב לסיפור. סימנתי לי בראש, והנה אני שומעת קרובת משפחה אחרת מעירה לו קצת בכעס: למה אתם מתקנים אותה?!! זו טעות שמעידה דווקא על הבנה של השפה וכולי וכולי וכולי...
וחשבתי: רגע, ולתקן גדולים זה כן בסדר? אותם זה לא מייבש?

[u]לפי ג'ון הולט, אף פעם לא לתקן טעויות. לא רק שזה לא מועיל, זה אפילו מזיק, בעיקר לאמון של הילד בכוחו ללמוד.[/u]
ומן הסתם מזיק גם לאמון של מבוגר בכוחו ללמוד. דומה שאף פעם לא מאוחר מדי מלחבל באמון של אדם בעצמו.
אולי יותר מדוייק לצטט את דני סנדרסון (לפחות עם המבוגרים): לא לתקן את הטעויות באמצע נגינה.

האמת היא שאני קוראת עכשיו את הספר שלו והרבה שאלות שהעליתי בפתיחת הדף נענות.
גם הזמן שעבר וההתבוננות בבת ובמה שמקדם למידה ובמה שעוצר למידה הבהירו לי שכמעט אף פעם אין צורך לתקן אותה.

לפי ג'ון הולט, אף פעם לא לתקן טעויות. לא רק שזה לא מועיל, זה אפילו מזיק, בעיקר לאמון של הילד בכוחו ללמוד.

דוקא לא. הכרחת אותי לבדוק אז הסיפור הוא התחלת המחקר של קירי לגילוי הקרינה הרדיואקטיבית (מרדיום ופולוניום) בגלל מפתח שהשאיר אנתוני אנרי בקרל במגירה על פלטת צילום, והופתע לגלות את הדוגמא על הנייר למרות שלא היה אור בחדר ([url=http://www.ceemast.csupomona.edu/nova/curie.html).]המקור מהפוליטכני בקליפורניה[/url]

קונארד רנטגן גילה את קרני ה-X כשראה חתיכה של בריום זוהרת כשהפעיל שפופרת קרני קטודה ([url=http://mop.ort.org.il/scripts/publish/[po]physics2]המקור מאורט[/url] gen[/po].asp?Par=301226&Num=0)

אז גילינו עוד תשובה לשאלה [po]מתי לתקן טעויות[/po] - כשאתה יודע את התשובה D-:

[u]מאדאם קירי גילתה את אחד מסוגי הקרינה (לא רנטגן, אבל לא זוכר מה כן), מכיוון ששכחה מפתח במגירה והוא יצר דוגמא על נייר שהיה רגיש לה מתחתיו.[/u]

זה היה קונראד רנטגן, וסוג הקרינה דווקא היה רנטגן.

אכן, ולכן כה חשוב להבדיל בין טעויות עובדתיות, טעיויות חברתיות (שלא על פי המקובל) וטעויות יישומיות שהן בכלל לא טעויות (כמו הדוגמה שנתת או דוגמת משחק ההרכבה בתחילת הדף). וכמובן להגיב אליהן שונה לגמרי.

וכדי להענות לאתגר:
מאדאם קירי גילתה את אחד מסוגי הקרינה (לא רנטגן, אבל לא זוכר מה כן), מכיוון ששכחה מפתח במגירה והוא יצר דוגמא על נייר שהיה רגיש לה מתחתיו.
משהו ב-3M גילה שדבק שנוצר בטעות הוא בעל מאפיינים מעניינים והמציא את ה-postit
חברת סבונים שעמדה לגרוס המון סבונים שנוצרו בטעות עם חלל במרכז החליטה לשווק אותם כ "סבון צף", מוצר שהצליח קרוב ל-100 שנה!
ועוד רבים וטובים...

לכן הדיון הוא כנראה האם לתקן תעויות, אופס טעויות, אופס תהויות, אופס תהיות,

אופס להיות או לא להיות.

וזאת אכן בהחלט השאלה. כי אם אנו בוחרים להיות בלי רום מעלת יודעי תיקון הטעויות,
הרי אנו תועים תוהים וטועים יחד עם ילדינו.
אפרים קישון והגשש החוור עשו מכל הטעויים קרירה שלמה ונכס צאן ברזל ישראלי של ממש.
בדיוק כפי שבני לוקח בייגלה, אבקת עוף (רחמנא לצלן שעדין יש בביתנו), קקאו, מים, קמח ומערבב יחדיו.
האם הוא טועה ? האם הוא מספק צורך מיידי שלו לעבוד במטבח ולערבב. עוד כמה שנים אולי ואולי לא הוא יוכל מהטעויות הללו להנות ולהאכיל הרבה אנשים ב"מסעדת טעויות ותהיות "שלו. האם גם אז זו תהיה תהות ?
כשאני ארצה לרקוח לי דבר מה בתמהיל מדויק במטבחי, והוא ישמח להצטרף אלי, או אז הדבר ייעשה עפ"י הנחיית הטעות שלי ועפ"י מרווחי הדיוק המינימליים הספיציפיים למאלכתי.
ספר לי פעם מישהו, שהרבה טעויות אנוש הובילו להמצאות אדירות, שהאנושות נסמכת עליהם עד עצם היום הזה.
מצרות זכרוני איני מצליח לנקוב דוגמאות. בטוחני כי באי האתר, המשלמים ושלא, יודעים לפרט כהנה וכהנה.
האם לא כולנו טועים, תועים, תוהים בעולמינו ???
תודה.

[u]זה כמו לתת לילד ללמוד ללכת במקום בלי כח כבידה...[/u]
נכון. וכמו שאתה לא יכול לתת לילד שלך ללכת בקום שאין בו כח כבידה (כי פשוט אין על הכדור שלנו מקום כזה) אתה לא יכול לספק לילד סביבה שממנה הוא לא יכול ללמוד בעצמו על הטעות שלו (כי על הכדור שלנו הוא תמיד יהיה חשוף גם ל"נכון").

אגב, בשיטת פלדנקרייז יש חשיבות גדולה לטעויות כאסטרטגיה לימודית. לפעמים המורה מבקש מהתלמידים לעשות את הדבר הלא נכון, את הטעות, והפלא ופלא מיד אחר כך הרוב מגלים איך לעשות נכון (לדוגמא, במקום לבקש מתלמידים מסויימים לעזוב את הלסת בזמן שהם מתנועעים=לתקן אותם, הוא יבקש מכל הקבוצה להדק חזק את הלסת ולשים לב להשפעה שיש לזה על התנועה. וכך הרוב מגלים מה כדאי לעשות עם הלסת בלי שתיקנו אותם).

[u]טעות כמוה כנפילה לילד שרק התחיל לצעוד או לעמוד או לטפס[/u]
נכון, ונכון שלא צריך להגיב על הנפילה בצורה שלילית, אבל בנפילה הטבע והחושים נותנים את המשוב שהייתה כאן טעות, ובמקרה מילולי אם נתעלם לחלוטין הרי שמנענו מהילד ללמוד. זה כמו לתת לילד ללמוד ללכת במקום בלי כח כבידה...
המח שלנו בנוי ללמידה על ידי התאמת תבניות, ולמידה כזו נעשית על ידי תהליך עידון הדרגתי שמונע ממשוב חיובי ושלילי על מופעים שונים, מהם המח בונה תבנית תפיסתית. זהו הנס שהזכרתם, המשפט [u]לילדים יש היגיון בריא ומדהים[/u] לא מדויק, כי מה שהם מפעילים זה לא הגיון (במובן הלוגי של הפעלת כללים) אלא פשוט תבניות בסיסיות שהם כבר קלטו לפני העידון הנוסף שהגיל (ומשובים חיוביים ושליליים נוספים) נותן.
בקיצור, מי שלא מגיב כלל לטעויות באופן גורף, שולל מהילד שלו הזדמנויות למידה ועידון התבניות. השאלה החשובה לדעתי היא לא [b]מתי[/b] לתקן אלא [b]איך[/b] לתקן, והתשובות לכך לעיל.

פלוני אלמוני הנ"ל הוא שגיא רז.
תודה.

טעות כמוה כנפילה לילד שרק התחיל לצעוד או לעמוד או לטפס. הילד מבחינתו לא תמיד "נופל" כמו שאנחנו חושבים. פעמים רבות אני עוצר את עצמי מלהוציא את ה" אוי אוי אוי נפלת " ואז אני רואה ש"יאצק תמיד נופל וקם". מבחינת בני הקט 1.2, זו לא היתה נפילה כלל.
אצל בני הגדול 7, זה עוד יותר מענין. מיד לאחר שהוא נופל, ואפילו נפילה כואבת, הוא מפנים את שקרה, מנשק את המקום, ואז מתחיל להתגלגל מצחוק. הנפילה פשוט מצחיקה אותו. אצלינו המבוגרים עתירי הנסיון והפוזה נפילה היא :"אוי אוי אוי, ודם ופצע ותמרות עשן", טעות היא זוועה שצריך לגדוע ואי אפשר לסבול, וכל פספוס הוא פדיחה ומבוכה נוראיים. כדאי ללמוד מהצעירים לגבי הטעויות שלנו. ותאמינו לי אני יליד עיר הקודש בני ברק, שם על טעויות היינו משלמים בחטאת ובקרבן עולה ויורד. גדלתי להיות פרפקציוניסט לא קטן. מה שמסביר את הרחבתי בנושא כמנוף נוסף גם לשכנוע עצמי.
מה נכון מה לא נכון. הרי הם הילדים קרובים הרבה יותר מאיתנו למקור, לידע הקדום, שאנו עמלים שנים בסדנאות ובמדיטציות שונות ומשונות כדי להתחבר למשהו דומה.
אני מעדיף לקחת תפקיד ולהשתחרר מאחריות. במקום אחר כאן באתר כתבתי כי על בני הקטן יש פסוק בתנ"ך, שאנחנו לא ידענו על קיומו,
אלא רק לאחר הברית, כשדודי הסב את תשומת לבנו לענין, והפסוק הוא:
" כי ילד יולד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו וייקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום" ישעיה ט' ד'.
זמן רב לא הבנתי למה המשרה על שכמו של הקטנצ'יק שבקושי את הראש מצליח להחזיק ולא על שכמי הרחב והמוצק שגם סחב אלונקות בצבא בהצלחה עצומה ובציונות מתלהבת. ולאחר שיחה עם חבר טוב הבנתי להשתחרר מאחריות זו אחת המשימות הגדולות שלי כהורה. להעביר את משרת ההתפתחות לבניי, ובתוך כך גם את " תיק הטעויות, הנפילות " תיק יקר ערך ונכסף הצופן בחובו למידה צרופה וטהורה.
אגב שמו של בני פלא נתן.
ועוד אגב אחרון הייתי יכול לבחור לראות את בני הגדול כטעות אחת גדולה. יען כי הוא קורא תיגר לא רק על הבדל בין סוס לחמור או לאריה אלא על הרבה מעיניני דבור והתנהגות נורמטיבית אנושית. זו זכותו וזו זכותו הגדולה כפי שקלא ספר למעלה להבין יום אחד טעות ולהמשיך לטעות או לתקנה. זהו גם דומני "נס הגדילה".

תודה.

אפשר להצטרף?

[u]גם אצלנו שרביט ושרביות![/u]
אולי אנחנו הם אלו שטועים?...;-)

הבאתי את הדוגמא עם השרביט והשרביות כדי להצביע על סוג מסוים של שגיאות כביכול שיש בו הרבה היגיון. ולמעשה
זו לא ממש שגיאה. יש תופעה מוכרת שנקראת "הכללת יתר" (overgeneralization בשביל כל אנשי הלשון כאן). כלומר,
כאשר מחילים כלל מסוים בצורה רחבה מידי גם על מקרים שבהם הכלל לא "תופס". במקרה של השרביט - הילדה בעצם גוזרת מתוך כפית [h=4] כפיות את שרביט [/h] שרביות. ובעצם היא פועלת בהיגיון רב.

אבל כהרגלי אני נתפסת לענייני לשון וסוטה מהעניין העיקרי שבו עוסק הדף.

גם אצלנו שרביט ושרביות! אם מדובר על "שגיאות" לשון, אני מתקנת רק דברים שמציקים לי. אין לי מושג למה הם דווקא מציקים לי ולא אחרים. למשל, אני מתעקשת על הבחנה בין להביא ולתת. פחות אכפת לי "אני ילך".

[u]ולכן בבית שלנו: שרביט אחת : הרבה שרביות. (sharviyot).[/u]
זה מתחרז לי עם ברביות (הבובות) ולכן אם ברבי היא בת, אז גם שרביט הוא בת...
;-)

הרבה פעמים הילדים שלי שואלים: X זה בן או בת? (=זכר או נקבה).
יש מילה אחת: שרביט - שהבת שלי פשוט מסרבת לקבל את היותה זכר.
ויש היגיון בכך, למה כפית, שקית וכדו' הן נקבה, ושרביט (שהסיומת שלה נשמעת נקבית למהדרין) זה זכר?

ולכן בבית שלנו: שרביט אחת : הרבה שרביות. (sharviyot).

<משום מה הבן הגדול שלנו נהיה משטרת הלשון ומתקן לאחיו הקטנים את ה'טעויות'>

ליאת,
[u]אנחנו עוברות ליד פסל של אריה (מהמכוערים שפזורים ברחבי הבירה)[/u]
למה מכוערים למה? אנחנו מאוהבים בהם לגמרי, והבן שלי (שלוש וחצי) מתאבל על כל אחד שנעלם - ורובם כבר נעלמו - ממקומות שהיינו פוגשים בהם קבוע.

ולסוגיה עצמה - אין לי הרבה מה לחדש, כי אני מסכימה בעיקרון עם התחושה הבסיסית שלך, ועם ההסברים של יונת ושל אורנה ושל לילה.

באמת אין כל צורך לתקן - כי הם נתקלים שוב ושוב במושגים ה"נכונים", וילמדו לדבר ולכנות דברים בשמם הנכון, ואפילו להפנים את כל יוצאי הדופן הדיקדוקיים למרות שבגאונותם כבר הבינו את החוק הכללי (איך , איך אנחנו לא קולטים איזה הישג מדהים זה) ולמרבה הצער נפסיק לאט לאט לשמוע הברקות לשוניות כמו גרבה, ומעליתיות, ו- "אמא, הצלחתי להפתיח לבד את הדלת!", ועוד מיני פנינים.

אבל אני חושבת שלא רק שאין צורך, זה גם מזיק בהחלט, והופך תהליך טבעי של למידה למשהו מאוס ומרפה ידיים גם אם זה נעשה בחן (לדעתו של המתקן). גם אנשים מבוגרים אני משתדלת להקפיד לשאול (לא תמיד מצליחה לזכור, טוב) אם הם מעוניינים בתיקונים לפני שאני מתנפלת עליהם. ילדים כבר שואלים לבד, כשהם מבחינים בהבדל בין מה שהם אומרים למה שהסביבה קוראת; או מתקנים את עצמם; או לא.

משתדלת להעיר בעדינות גם לסביבה שאין שום צורך לתקן. זה בדרך כלל עובד מצוין.

[u]אנחנו כל כך מהר לוקחים כל מצב למקום של עשייה ופעולה ותיקון. וכל כך מעט מניחים לו פשוט להיות. חווים אותו ונותנים לו מקום. וכאשר מתחילים לעשות את זה מגלים כמה מהר ובקלות מתפוגגים להם מצבים שהיו יכולים להיות קשים וכואבים.[/u]
תודה על המשפט הזה, ובכלל על התובנה והסיפור @}

לא לגמרי קשור לנושא הדף, זאת אומרת לאו דוקא לטעויות של ילדים, אבל בכל זאת מתחבר לי לכאן. משפט קטן שאמרה המורה שלי ליוגה לפני שבועיים ונפל לי בול במקום ונכון בעיני לכל כך הרבה מקומות ודברים: בסוף השיעור התיישבנו לעשות מדיטציה והיא העירה את ההערה הקטנה הזאת: אל תנסו לתקן (או אולי זה היה - תנסו לא לתקן). זאת אומרת, את התנוחה. אם משהו לא נוח לכם, פשוט תחוו את הסיטואציה הזאת. פשוט תהיו שם ותתנו לאי הנוחות להיות. ותראו כמה מהר היא מתפוגגת ונעלמת. וזה פשוט עבד.
למשל, בסוף המדיטציה הרגל שלי היתה רדומה. התחלתי להניע אותה כדי לשחרר. המורה אמרה - אל תדאגו אם הרגליים נרדמות. כשתיישרו אותן הן יתחילו להשתחרר.
ואני הנעתי והרגל צבטה וכאבה. בשיעור השבוע שוב נרדמה לי הרגל. הפעם לא הזזתי אותה בכלל חוץ מליישר. מהר מאוד הכול חזר למקומו ללא כאב מיותר.
אנחנו כל כך מהר לוקחים כל מצב למקום של עשייה ופעולה ותיקון. וכל כך מעט מניחים לו פשוט להיות. חווים אותו ונותנים לו מקום. וכאשר מתחילים לעשות את זה מגלים כמה מהר ובקלות מתפוגגים להם מצבים שהיו יכולים להיות קשים וכואבים.

אחלה. אני גם לא הייתי מתעקש איתה על הסוס. אצלנו זה בטח היה נשמע כמו שציינתי למעלה, עם שאלה של "אולי זה אריה" ואם היה היתה אומרת "לא, זה סוס" אז קדימה, בואי נטפס עליו ונדהר.
מה שאני מנסה לומר, זה שהשאלה אף פעם לא עלתה לי כי למרות שאני תמיד משתמש בטעות כמקום ללימוד, אף פעם לא הרגשתי שזה מתנגש אם [u]התגובה, המחשבה, הפעלת הדמיון וכן הלאה[/u] להפך אני מוצא בזה הזדמנות לכל אלו כי הרבה יותר מעניין לשוחח ולדבר על טעויות.
יותר מזה, בגלל שהיא כבר לא טועה מספיק, הרבה פעמים אני יוצר את הטעות, שנורא מצחיקה אותה ונותנת לה הזדמנות להסביר לי. לפעמים אני כלכך סתום שהיא ממש צריכה להוכיח לי והיא מוצאת הסברים מדהימים (ברור לה שזה משחק והיא מאוד נהנת).

בועז,
[b]למה את מרגישה רע בלתקן אותה?[/b]
ראשית, אני מרגישה שזה לא נחוץ, לא לה ולא לי, לעתים קרובות. פשוט לא משנה לי שהיא טועה ומרגיש לי שגם לה זה לא חשוב אם ציינה עובדה נכונה או לא. לפעמים יותר חשובה לנו ההתלהבות, התגובה, המחשבה, הפעלת הדמיון וכן הלאה.
יותר מזה, במקרים רבים אני מרגישה שאני מחרבת לה את הפנטזיה כשאני מתקנת. כמו בדוגמה עם האריה והסוס (שם לא תיקנתי אותה). היא מאוד אוהבת סוסים ומחפשת אותם בכל דבר. הנה היא מצאה אחד, למה להרוס לה? אולי אפילו ידעה בעצמה שזה לא דומה כל כך לסוס, אבל כל כך רצתה שזה יהיה סוס... וזה אחרי שהחזקתי אותה כמעט שעה בתור בעירייה, היא מצאה שם את הפסל הזה לשעשוע.
הנה הצגתי סיטואציה יותר שלמה וקל להבין למה לא תיקנתי אותה שם.

באופן כללי אני מאוד מתחברת לדברים שאורנה וקלא כתבו פה. היא תלמד בכל מקרה. אם בדרכי ואם בדרכה ואני מעדיפה את דרכה.
במקרים בהם היא מבקשת אישור לטעות (בשאלה מפורשת או במבט) אני לא מאשרת אותה. או אז מתקנת בפשטות ומשתדלת לא לתת לה תחושה שמשהו לא בסדר בזה שטעתה, או מנסה לבדוק איתה מה נכון.
ויש גם את המקרים בהם אין תשובה נכונה. לפעמים התשובה הנכונה היא בראש שלי, המתוכנת להפליא לכללי המשחקים ולכללים של החברה, ואז היא מפתיעה אותי עם "טעות" מקורית ופותחת עוד דרך לראות את הדברים. כמו בדוגמה שהצעת עם הכבשה והאפרוח.

[u]אגב, לגבי החומוס והעדשים, זה דווקא מרשים מאוד שהיא זיהתה את הדמיון![/u]
אני מסכימה. האחיינית שלי (בת שנה וחודש) לומדת עכשיו מושגים חדשים כמעט כל יום. הנה דוגמא:
אבא שלי: איפה הזקן של סבא?
אחיינית: (מצביעה על הזקן שלו ומושכת קלות)
אבא שלי: (אחרי כמה שניות, רוצה לשחזר את הפלא): איפה הזקן של סבא?
אחיינית: (מצביעה על החזה שלו ומושכת קלות בשיער החזה).
זו טעות, אבל הלמידה שהיא מציגה היא יותר מורכבת מאשר לו היתה מצביעה לכיוון הנקודה הנכונה. היא מתחילה להבין מה המשמעות של "זקן" -- שערות שיוצאות מהגוף, מבחינתה. לו רק היתה מצביעה לכיוון הזקן, זה לא בהכרח היה אומר שהיא באמת מבינה מה זה זקן (יכול להיות שהיא פשוט זוכרת את המיקום). אולי לא כדאי לתקן טעות שמצביעה על תהליך למידה בכיוון הנכון. אגב, התגובה שהיא קיבלה היתה משהו כמו "כן, בעצם גם זה יכול להיות זקן".
אבל יש גם טעויות שכן הייתי מתקנת. אולי טעויות שאופיין הוא "סטאטי" (כמו שגיאות לשוניות בשם מספר, שילדים פשוט מחקים את מה שהם שומעים בחוץ).

ליאת, אבל למה בעצם לא? למה את מרגישה רע בלתקן אותה?

אגב, לגבי החומוס והעדשים, זה דווקא מרשים מאוד שהיא זיהתה את הדמיון!

תודה מיכל, לא התכוונתי להשתמש בטעויות שלה (מלבד זה שאני קוראת לקקי בשירותים דג מעכשיו...)

אלמונית, אני מתכוונת לתחושה כללית שמתבטאת כאשר אנו בחברה. יש לי הרגשה שלרב האנשים לא נראה הסידור הזה שאני נותנת לה לטעות בלי לתקן אותה. משהו דומה לחלק מהתגובות הראשונות בדף הזה - כדי שילד יתקשר ויחוברת צריך ללמד אותו את המושגים הנכונים. לפעמים גם אחרים פשוט מתקנים אותה. לרב אני מתעלמת מהתיקונים שלהם, אלא אם אני מקבלת מבט שואל מהבת.

[u]שתקרא לזה חומוס.... אז מה אם אני עובדת על זה כפול?[/u]
כל עוד [b]את[/b] קוראת לזה ממרח אגוזים, הכל בסדר...

<מיכל אוהבת לפרשן לעצמה את אורנה>

ראו גם דף [po]דיבור בלשון זכר או נקבה[/po]

[u]האם תתקני את הילד שלך אם הוא יגיד שטושים זה העבה?[/u]
מה יש לתקן? >:-)

[u]מעין לחץ סביבתי לא לאפשר לה לטעות בלי לדעת זאת[/u]
תוכלי להסביר?

אורנה, תודה על הדברים שכתבת. הם מתחברים מאוד לאינטואיציה שלי לגבי התיקונים. הרגשתי מאוד לא בנוח לתקן אותה עד עכשיו, אך היה מעין לחץ סביבתי לא לאפשר לה לטעות בלי לדעת זאת.
נרגעתי.
שתקרא לזה חומוס.... אז מה אם אני עובדת על זה כפול?

גילה,
האם תתקני את הילד שלך אם הוא יגיד שטושים זה העבה? :-P

נקודת ההנחה של חלק מהכותבים כאן היא שהילד לא ילמד אם לא נלמד אותו, במקרה זה נתקן את הטעויות שלו.
אבל, למעשה, ילדים לומדים מתוך מפגש ממשי עם המציאות ולא מתוך כך שמישהו מלמד אותם.

לכן, כדאי לזכור שהצורך ללמד או לתקן טעויות הוא שלנו ולא של הילד. הילד בכל מקרה ילמד להבחין בין סוס לאריה, לחומוס, לממרח אגוזים, כל עוד הוא חי בסביבה שקוראת לדברים בשמם.
במידה ואנחנו מבינים שהצורך הוא בעצם שלנו יכולים לקרות שני דברים:
או שנמשיך לתקן כי לנו זה נורא חשוב, אבל אז "נציע" לילד את התיקון ולא נכפה אותו עליו - כי הרי לו זה לא משנה.
או שנגלה פתאום שאם זה לא נחוץ לילד זה ממש גם לא נחוץ לנו.

בכל מקרה, כאשר תרד מאיתנו תחושת האחריות לידע של הילד נוכל לפעול ביתר ספונטניות וביתר חופשיות, ונוכל להיות קשובים לצרכים של הילד כפי שהציעה יונת, וגם לצרכים שלנו.

אני לא מסכימה עם ההנחה הבסיסית כאן שתיקון מוביל לשינוי (ואם הוא לא אז מה באמת הטעם בו).

ליאת, יש דרך מאוד פשוטה לדעת אם לתקן או לא: להסתכל על התגובה של הבת שלך לתיקון. יש ילדים שיתעניינו, יש כאלה שיקבלו תיקונים עדינים וימחו על תיקונים גסים, ויש כאלה שיתעצבנו אפילו מהרמז הדק ביותר לתיקון. בכל מקרה, אני מסכימה עם קלא שזה לא ממש חשוב -- סביר שהילדה תלמד את המונחים שאת משתמשת בהם גם אם לא תתקני אותה במפורש וגם אם כן.

אני מנסה לחשוב איזה מסקנות זה גרר לבן שלה... S-:

[u]אפשר לדבר עם הטועה על הדימיון לצ'יטוס.[/u]
אני כרגע צוחקת עד דמעות כי מה שקרה בפועל היה בדיוק להפך - אמו של החבר, שהרגישה מין אחריות 'מארחתית' שכזו לגרום לבני להרגיש בנוח, הסבירה לבנה (שצדק) שהוא טועה...נו, עכשיו כבר [b]באמת[/b] לא רציתי להתערב...
והאמת, נטיית הלב שלי היתה לשלוח אותם לפתור את התעלומה בכוחות עצמם, וכך ממצב של תחרות על מי צודק לרתום אותם למשימת בילוש משותפת. טוב, בפעם הבאה אהיה זריזה יותר :-P

אומרים שזה צ'יפס, קוראים יחד את האריזה.
אפשר לדבר עם הטועה על הדימיון לצ'יטוס.
ראי גם את [po]צודקים לא אנונימיים[/po]. לא מדובר בכבוד, אלא באמת (-:

אני זוכר שיום אחד אמי אמרה לי שיש הבדל בין שמות המספרים בזכר ובנקבה. זה היה גילוי חדש בשבילי, מעולם לא שמתי לב לכך עד אז.
ובכן, אחרי שהיא הביאה לידיעתי שקיים הבדל, היא עזבה את הנושא ולא תקנה אותי יותר. ואני, מצדי, המשכתי לשגות. זמן מה אחרי כן, זמן רב לתפישתי אז, התחלתי לשים לב לטעויות האלו ואף הפסקתי לשגות.

לאחרונה קראתי משהו שכתבתי מזמן. הזדעזעתי. כתבתי שם "הם" לנקבה, טעות שהיום אני שם לב אליה מיד, אבל אז לא שמתי לב בכלל. למדתי לשים לב אליה, למרות שאף אחד לא תיקן את טעותי זו מעולם.

אז לתקן או לא לתקן? למען האמת, איני חושב שזה משנה. בטח שלא בגיל כה זעיר.

<קלא נטול פואנטה>

[u]הוצאתי את הבת שלי מטומטמת...[/u]
קודם כל - ממש לא!

עכשיו לנושא:
גם בעיני הגבול בין מתי לתקן ומתי לא, הוא נושא חמקמק. בועז עשה הבחנה מענינית בין טעות חוזרת ללא חוזרת ואני עוד צריכה להשקיע בה מחשבה. אני באופן אישי בוחרת האם לתקן עפ"י כמה פרמטרים: "חשיבות" או "מרכזיות" הטעות (כלומר כמה זה באמת משנה שהילד טעה, תיכף אבהיר ואדגים), מצב רוחו של הילד באותו רגע (אם עייף או רגוז אולי אוותר) והנוכחים סביב (מול אנשים אחרים אמעיט להעיר). מן הסתם יש עוד, אבל זה קורה אינטואיטיבית כך שקשה לי לחשוב על כך כעת.
לגבי ה"חשיבות":
למשל בדוגמא שנתת על הפסל - נו, אז הילדה חשבה שזה סוס. האם היא תפנים מונח או מושג שגוי שיפריע לה בתקשורת עם אחרים? לא. היא תראה את הפסל הזה שוב? אולי. לא לעיתים קרובות מידי אני מניחה. אז מה איכפת? בשביל זה לחרב לה את חדוות הגילוי?
אבל דווקא במקרה של הפסל הייתי רוצה לומר עוד דבר מה - כאשר מדובר בהסתכלות על יצירת אומנות (בעיקר כזו הניתנת לפרשנות ביותר מאופן אחד, כפי שכנראה קורה עם הפסל כאן), דווקא ראוי ורצוי בעיני לעודד מספר פרשנויות. בביקורת אומנותית 'כוונת המשורר' אינה תמיד הפרמטר המרכזי או הנכון, ופרשנות הצופה והתרשמותו היא לגיטימית לא פחות ממנה. כך שבמקרה הזה, הייתי משתמשת בטעות כדי להראות לילדה כיצד אנשים שונים רואים דברים אחרת. למשל לומר: 'עכשיו כשאת אומרת, זה באמת דומה לסוס. בעיני זה גם קצת דומה לכלב, בגלל הזנב. את יודעת שמי שיצר את הפסל התכוון לפסל אריה? זה מה שנחמד בפסלים - שכל אחד רואה משהו קצת אחר!'

בדוגמא של הפאזל - הייתי מאוד נזהרת לפני שהייתי כופה משחק על פי ה'כללים'. הייתי שואלת אותה מדוע חיברה כפי שחיברה, תוך נסיון להבין את ההגיון שהביא אותה לכך. אם לא מדובר סתם בחיבור חלקים לשם ההנאה בחיבור חלקים (וגם זה כיף לגיטימי ביותר!), אני לא אהיה מופתעת אם היא מצאה הגיון לא פחות מבריק מזה שמתכנן המשחק חשב עליו (לפי צבע הפרווה, לפי מי מצא חן בעיניה וכו'). בעיני, מתן לגיטימיות להגיון שלה, יהיה בגדר עידוד למחשבה יצירתית ובלתי מקובעת. אם זה בכל זאת נורא חשוב שהילד ידע גם 'מה נכון' (=מה הכללים המקובלים)- אפשר להציע הגיון אלטרנטיבי. כלומר פתרון [b]נוסף[/b] לפתרון שלה, ולא פתרון במקום הפתרון שלה.

בדוגמת הפיפי קקי - כאן, אם הייתי חושבת שהיא באמת טועה בין השניים (ולא מכנה אותם בכוונה בשמות הפוכים לשם השעשוע), הייתי בוחרת לתקן. כאן זיהוי לא נכון הוא יותר מרכזי מאשר בדוגמא של הפסל, שכן מדובר ב'חפץ' יומיומי, שרצוי שבהקשרו היא תדע לתקשר באופן ברור עם סביבתה.

בדוגמא של השימוש בעיברית - גם אני נוהגת לחזור על המשפט בו המילה השגויה ולהגות אותה נכון. אני מודה ומתוודה שכאשר דובר בטעויות שצורמות לי (למען האמת, אני לא בטוחה שעולה בגדר טעות, אבל בפירוש דילול של השפה העיברית. באדיבותן של הגגנות, מן הסתם), כמו שימוש עודף במילה 'לשים' (במקום: ללבוש, לנעול, לחבוש וכו'), פשוט בשלב מסויים התיישבתי לשיחה עם בני והסברתי לו את משמעות המונח ומתי ראוי להשתמש בו.
עם זאת, יש טעויות שנראו לנו כל כך חמודות שהן אומצו גם על ידינו (כבר שנתיים אנחנו מכנים את קעריות ביתנו בשם 'קעריה' וזה הדביק גם את הסבא והסבתות). למה כאן לא רק שלא תיקנו אלא אימצנו את הטעות בעצמנו בעוד שבמקומות אחרים לא? אין לי שום תשובה...

כאשר הילדה פונה אליך לאישור - כאן כבר יש לי יותר בעיה. לא בגלל הטעות בהכרח, אלא בגלל שלענות לה 'נכון' כשזה בעיני לא נכון, משמעו לשקר. אם ילדי בחר לפנות אלי בשאלה, הרי שהוא סומך עלי שאענה לו ביושר. לכן מן הטעם הזה כן אתקן. כמובן שלא אענה 'לא נכון' או 'אתה טועה', אלא אשתמש בדרך דומה לזו שבועז תאר.

לקינוח - ארוע מיום אתמול: ביקרנו אצל חבר של הבן. על השולחן צלחת עם חטיפים, בין היתר צ'יפס. בני, שאינו בקי במיוחד בחטיפים מסוג זה (אני מוסיפה בגאווה..) אמר 'זה צ'יטוס' (החטיף היחיד שהוא מכיר בגלל...הפוגים). החבר תיקן: 'לא, זה צ'יפס'. הם המשיכו בויכוח 'זה צ'יפס'-'זה צ'יטוס' ולבסוף פנו אלינו, האימהות, להכרעה בענין. טוב, עכשיו זה כבר לא סתם לתקן שגיאה עכשיו זה כבר ענין של כבוד ושל מי צודק!
מה הייתם עושים?

ליאת, גו'ן הולט ב learning all the time מסביר נפלא מדוע לא לתקן, אלא כשהילד/ה מצפים (כששואלים). אולי [po]יונת שרון[/po] תרחיב?


>עומס חום כבד<

יש הבדלים יסודיים בין שגיאות מסוגים שונים, וזה מחייב תגובות שונות.
מי שקורא לרגל "עין" או "סוס" צריך לתקן לו, גם כדי להתייחס אליו ולא להתעלם ממה שאמר וגם כדי להביאו לידי שפה משותפת עם זולתו. מי שקורא לרגל "גגל" -- אין צורך לתקן לו בתחילה. ומי שאומר "גרב חומה" -- באמת לא נורא אם לא ידע שגרב הוא זכר בעברית <בגלל הריח?>.
עכשיו רק צריך לחשוב [b]איך[/b] לתקן, כך שזה יהיה נעים ולא מקרצץ.

הוצאתי את הבת שלי מטומטמת...

למה, אם היא רואה באריה (שלא ממש נראה כמו אריה, אחרי שאמן/ית התחרע/ה עליו ולמצוא את הרעמה שלו לא היה קל גם לי) סוס, זה לא יכול להישאר סוס?
למה עליי לכפות עליה את עולם המושגים שלי בגיל כ"כ צעיר?
איפה הגבול בין חיברות של עולם המונחים שלה לבין קיצוץ כנפי הדמיון, לדעתכן/ם?
למה כשהיא רואה את הקקי שלה שוחה בשירותים וקוראת לו "דג" זה מתוק ומשעשע וכשהיא קוראת לעדשים "חומוס" (ולא היה לנו באותו רגע גם חומוס בבית כדי להשוות...) זו טעות שיש לתקן?
השאלה אינה צינית בכלל, אלא קשורה בתהיות שלי איפה אני שמה גבולות לעולם שלה ומתחילה לכפות את עולמי/לחברת אותה, אם בכלל.

[u]וואגב, הילד שאמר "גרבה" במקום "גרב" הפגין חוש לשוני נכון[/u] :-]
כל הקרדיט מגיע לבכורתי מתוקתי!

אני חושב שלא לתקן נובע ממקום לא בריא שמניח שלא טוב לטעות, או שמי שטועה הוא לא בסדר.
ילדים נולדים לתוך אי ידיעה. הם חיים בפליאה ומרגישים נהדר בכל פעם שהם לומדים משהו חדש. למה לא לעזור להם?
התשובה שלי היא בכל טעות שאינה חוזרת - תמיד (תכף אבהיר את הסייג). השאלה לטעמי היא לכן איך לתקן, והתשובה היא באהבה, בשמחה, בהומור ובהנאה. למשל בדוגמאות שנתת:
[list]
[*] "נכון מתוקה, הוא ממש דומה לסוס, אבל בואי תראי מה יש לו פה...את יודעת מה זה השערות האלה? - רעמה! למי יש רעמה? נכון לאריה."
[*] טוב פה זה בכלל שאלה האם היא בכלל נסתה להתאים או סתם חיברה. הייתי שואל מה זה, מה זה, או ממשיך את המשחק: "איזה מתוקה הכיבשה עם האפרוח. היא שומרת אליו? היא יכולה לעזור לו למצא את אמא שלו?..."
[*] לתקן כמו שמנג הראתה (הסייג, עוד שניה), במקרה הזה משהו כמו "נכון, יצא גם קצת פיפי אבל תראי איזה קקי גדול".
[*] "זה נראה כמו חומוס? וואי נכון, לא חשבתי על זה. בואי תטעמי, איך הטעם? בואי אני אוציא חומוס ותגידי לי מי יותר טעים. חומוס נכון, איכסה עדשים איכסה" (טוב סליחה, זה יצא לי (-: )
[*] "זה אולי כלב. יש לו 4 רגליים, ואוזניים, רגע, מה זה פה בין הרגליים? נראה לי שזה עטינים. את יודעת מה זה עטינים..."
[/list]

והסייג - כשטעות חוזרת על עצמה (למשל ההחלפה בין קקי לפיפי, או טעויות דקדוק) אז באמת הערה חוזרת יכולה להיות לא נעימה ולתת תחושת כישלון, שכן הילד כבר ידע את זה אך לא יישם. במקרה הזה עדיף להתעלם ולהשתמש במונחים הנכונים.

וואגב, הילד שאמר "גרבה" במקום "גרב" הפגין חוש לשוני נכון: היחיד של גַרְבַּים = גרבה. על-פי אותו הגיון לשוני ילדים ממציאים אמירות כמו "אני מגידה", "אישות" וכו'. ההמצאות שלהם נפלאות והגיוניות, ובכל זאת אנחנו מלמדים אותם לומר מה ש"נכון" ופחות הגיוני.

ליאת,
בלי להיכנס לשאלה אם וכמה צריך לתקן לילד, יש בעייה כשהוא קורא לעצם בשם לא לו. הרי השמות הם בסך-הכל מכנה-משותף-מוסכם, שמאפשר לאנשים להבין זה את זה. אם הוא מתעקש להחליט בעצמו על משמעות הכינוי, הוא מונע מעצמו תקשורת עם הזולת.
רוב הילדים משתמשים במלים במשמעותן המקובלת ונהנים מהתקשורת שהם יוצרים. אני מניחה שילד שאינו עושה כך - יש לו סיבה.

שאלה מסובכת...
מצד אחד אני חושבת שישנם מקרים שצריך לתקן ומצד שני אם כל הזמן מתקנים זה יכול לתת תחושה של "אני לא יודע כלום וטועה כל הזמן".
הייתי מחליטה מה חשוב ומה פחות ולפי זה הולכת.
פעם כשעוד למדתי בתיכון ;-) המורה ללשון סיפרה שהבן שלה עושה המון טעויות בעברית וזה מאוד קשה לה לשמוע.
היא החליטה שבמקום לתקן היא פשוט תחזור על מה שהוא אמר אבל בצורה שבה צריך לדבר.
לדוגמה - "אמא, איפה הגרבה שלי?" "הנה הגרב שלך".
אגב, כשלמדתי פסיכולוגיה התפתחותית דיברנו על "הרחבת יתר" (כל חיה שיש לה 4 רגליים וזנב היא כלב וכו'..) המרצה שלנו דווקא המליצה
לתקן את הילד (בעדינות).

מתי אתם מתקנים טעויות של ילדים, אם בכלל?
למשל:
[list]
[*] אנחנו עוברות ליד פסל של אריה (מהמכוערים שפזורים ברחבי הבירה) והבת (1.9) צועקת: "סוס" [סבבה. שיהיה סוס. ממילא הוא לא באמת נראה אריה]
[*] היא משחקת אצל חברים במשחק הרכבה שצריך לחבר אמא לצאצא (סוסה-סייח, כבשה-טלה וכו'). היא מעולם לא התנסתה במשחק כזה ומרכיבה לא נכון (לפי הוראות המשחק ולא לפי ההגיון הפנימי שלה). היא מביאה ומראה לי בגאווה [לפני שהספקתי להגיב הבן של החברים בא ותיקן לה.]
[*] היא קוראת לפיפי קקי ולהיפך [מה זה לעזאזל משנה? בכל זאת אני מתקנת אותה]
[*] אני מכינה ממרח חדש מעדשים ואגוזים, מניחה על השולחן והיא קוראת בחדווה: "חומוס!!" [למה להתאמץ אם הכל נראה לה אותו דבר... לא תיקנתי, נתתי לה לטעום, להתרגל לטעם ולהמשיך לקרוא לזה חומוס]
[*] היא מדפדפת בעיתון, רואה תמונה לא הכי ברורה של חיה, נגיד פרה, ופונה אלי: "כלב, נכון?" [אני אומרת שלי זה נראה דומה יותר לפרה, אבל התמונה יכולה להזכיר כל מיני דברים אחרים, כמו כלב. אין ספק שהיא מבינה את המשפט המורכב הזה ונראה לי שרק בלבלתי אותה]
[/list]

יש המון דוגמאות כאלו. לרב אני לא מתקנת. מה אכפת לי שהיא חושבת שזה סוס או חומוס או קקי? שתחליט בעצמה מה זה. אבל כאשר היא שואלת, היא מצפה לתשובה. אולי התשובה בכלל לא צריכה להיות מה [b]אני[/b] בתמונה, אלא ללכת לכיוונים אחרים.
בקיצור, רציתי לשאול מה אתם עושים? איך אתן מגיבות?
יש עוד המון דוג

בשמת,
איך את אומרת פריט: פְּריט או פָּריט (לא שזה כל כך משנה לי)?
ואני, שנים רבות נהגתי לתקן כל שגיאה, בלי שום כוונה לפגוע. פשוט לא יכולתי לשאת שגיאות, ה"נכון" היה חשוב לי יותר מכל, והינחתי שכל אחד מעדיף לדבר נכון. הייתי צריכה להתבגר (נו טוב, כמה שאפשר) כדי להבין שזה עלול לפגוע, שלפעמים זה מפריע לרצף השיחה, ובעיקר - שלעתים קרובות זה לא חשוב עד כדי כך.

[u]אני נוהג לתקן לזולתי שגיאות בעברית רק כאשר אני רוצה להשתיק אותו בויכוח או לדכא אותו במכה מתחת לחגורה.[/u]
אהה.
אם ככה, אני מודיעה שאם אתה תופס אצלי שגיאה בעברית, אתה יכול בלב שלם לתקן תיכף ומייד וגם בפומבי.
אגב, בזכות בתי למדתי לאחרונה שאומרים כסאות בסמך שוואית ולא בסמך קמוצה, כפי שהאמנתי כל חיי.
מכל מלמדי השכלתי!
אין הביישן לומד ואין הקפדן מלמד.

[po]אם פי 3[/po],
גם אני...
היה אצלנו מתנדב מאנגליה, ששאל אותי על רכב שנוסע ל-Kiryat. בדרך כלל לא נהגתי לתקן, אבל מכיון שהוא היה בחור אינטליגנטי ומתעניין, תיקנתי לו, והסברתי לו מה משמעות המלה "קרית" ומהי צורת הסמיכות בעברית. הוא התעניין, שאל שאלות, וזו היתה ההתחלה לשיחות רבות ומעניינות איתו
בקיצור, כמו בהרבה נושאים אחרים, צריך לנהוג בהתאם לאדם הספציפי ולנסיבות הספציפיות.

לא תמיד תיקון זו העברת ביקורת, לפעמים זו עזרה בביטוי. לא מדובר על תיקון קטלני. אני מתקנת גם את עצמי. ויש גם כמה שגיאות שממש מפריעות לי, והן [po]טעויות נפוצות בעברית ב[/po], כך שאני יודעת שאם אני לא אתקן, הם ילמדו את השגיאה, כי הם שומעים אותה הרבה מאד (וכשאני חוזרת על המשפט, שינויי המדבר מנטרלים את צורת האמירה הבעייתית).
גם תיקון בקהל - תלוי איזה קהל. קהל אוהד, מבין, ושותף לרצון ללמוד הוא לא בהכרח מפריע. להיפך. בעבודה הקודמת שלי היו מספר עולים חדשים, שביקשו שאתקן אותם. היו לנו הרבה מאד דיונים מעניינים מאד על שפה (עברית, אנגלית, רוסית) בעקבות התיקונים, כולל חידוד משמעויות שלא תמיד הייתי מודעת אליהן, כולל הבנת של מקור מילים שהסתבר שהן ממקור רוסי (או להיפך, הגיעו לרוסית מהעברית העתיקה) וזה היה מעשיר גם לעולים וגם לאלו שכבר שנים רבות בארץ (אפילו כל החיים) (אלו שהתעניינו / השתתפו בדיון).

גם אני לא מרגישה שאני מעבירה ביקורת כשאני מתקנת. אני גם באופן טבעי, אם התוכן מרשים ומפתיע, אתייחס אליו ואשכח מהתיקון (יונתן עוד לא יודע שמים רותחים ב-100 מעלות).

[u]תיקונים הם תמיד ביקורת, כי גלומה בהם ההנחה שהילד כבר אמור לדעת טוב יותר[/u]
אני לא מרגישה כך.
בנושא של ריבוי, אני רואה שהילדים כבר יודעים שיש ריבוי "ות" ויש ריבוי "ים", ולא תמיד יודעים לבחור בנכון.
כלומר - אני מתקנת כי אני חושבת שהם כבר [b]מסוגלים[/b] לקלוט את ההבדל, ולא כי אני חושבת שהם [b]אמורים[/b] משהו.

אני רוצה לומר עוד משהו נגד תיקונים. תיקונים הם תמיד ביקורת, כי גלומה בהם ההנחה שהילד כבר אמור לדעת טוב יותר. למשל:
אם ילד בן שנתיים יקח כוס מים ויגיד פתאום:
זהו נוזל שקוף הרותח בטמפרטורה של 100 מעלות פרנהייט"
אני בטוחה שלא נתקן אותו ל"צלזיוס". נעמוד פעורי פה ונדהמים מול הגאונות הבלתי צפויה. לעומת זאת, כשהוא אומר "זה מים קרות" אנחנו מתנפלים מיד ומתקנים "קרים", ובעצם אנחנו אומרים - הגיע כבר הזמן שתדע שצריך לומר "קרים" ולא "קרות" במקום להתפעל מן הגאונות שאפשרה לו ללמוד מה שהוא כן יודע עד הלום

יש עוד מקרה שבו אפשר, ואף ראוי, לתקן: כאשר בן-השיח מבקש את זה. לא מעט רוסים שהייתי איתם בקשר רצו תיקונים.
התיקונים חייבים, אבל חייבים, לשמור לפחות על כמה כללים:
[b] [/b]להינתן בפרטיות*. אין מתקנים אדם בפני אדם שלישי, וודאי שלא בפני קהל.
[b] [/b]לשמור על אוירה נעימה*. גם מסיבות של נימוס, וגם מסיבות של לימוד: אדם לומד הרבה יותר טוב כשנעים לו.

אני מצטרף לדעה של [po]גלית ועמרי[/po] מהארבעה בספטמבר - תיקון על ידי דוגמא נגדית הוא בדרך כלל הטוב ביותר.

ככלל, הדרך הנכונה לתקן עולה בקנה אחד עם העקרונות בדף [po]איך להעביר ביקורת[/po].

הדף הזה התחיל עם שאלה של דיבור בלשון זכר או נקבה, וגלש לנושא מעניין אחר: האם לתקן לילד שגיאות בעברית. אני נוהג לתקן לזולתי שגיאות בעברית רק כאשר אני רוצה להשתיק אותו בויכוח או לדכא אותו במכה מתחת לחגורה. שהרי תיקון שגיאות בעברית זו מידה של התנשאות ושל פטרונות. ודומני שתיקון שגיאות לילד נוגד גם את עקרונות החינוך הביתי, השואף ללמד את הילד בשיטה "כמו שילד לומד את שפת-אמו", מתוך קליטה מן הסביבה ושמיעה של זולתו ולא מתוך הוראה מובנית.
נכון, קשה לפעמים להתאפק, וגם אני חוטא לפעמים כש"מתחלק" לי תיקון, אבל דומני כי מכל הבחינות העקרוניות ראוי לא לתקן שגיאות בשפה. כמובן שגם בכך, כמו בכל עקרון, מוטב לא לנהוג בקיצוניות, ויש חריגים, ואולי לפעמים ובתנאים מסויימים, ותלוי בנסיבות, ומי מתקן למי, ומה היחסים ביניהם - אבל כללית - לא לתקן!
אלא, כמובן, אם השגיאה בהחלפה בין לשון זכר ללשון נקבה נוגדת את ציוויי הפוליטיקלי קורקט (איך אומרים את זה בעברית?).

אני מתקנת לפעמים.
ל הרבה - וכמעט תמיד הם מתקנים את עצמם אחרי התיקון שלי (אני לא אומרת "תגיד...", אלא פשוט מתקנת. החזרה ביוזמתם, או בגלל אחת הסבתות - זה אני לא עוקבת) - מבחינתי זה סימן שהם שמחו לשמוע.

גם הבת שלי אהבה שיתקנו אותה, ודאגה לתקן את עצמה. גם היום היא יכולה להגיד משפט עם שגיאה (דקדוקית או רעיונית), לומר סליחה, ולומר אותו נכון. זו כמובן העתקה מאמא שלה, אבל היא הפנימה גם את החשיבות שלי של לדבר נכון (לא שאני לא מפשלת לפעמים, מחוסר תשומת לב או מחוסר ידע).

לא צריך לעשות מלא לתקן אידאולוגיה. צריך להרגיש את הילד, לא כל תיקון הוא פגיעה אנושה במוטיבציה. הבן שלי הרבה פעמים שמח על תיקונים כי הוא פרפקציוניסט שכזה (שזו בעיה כאובה אחרת).

לדעתי לא צריך לתקן בכלל, כלום.
לדבר נכון הוא ילמד בטוח אבל מה שלא בטוח זה איזה דימוי יהיה לו לגבי חכמתו, יכולתו ללמוד, היותו מובן ועוד.
מעצבן לשמוע ילדים מנסים להתבטא הכי טוב שהם יכולים ומיד את ההורה גאון הדור "מתקן" אותם במקום להתפעל מן הביצועים המדהימים כמות שהם.
אחרי הכל, אנחנו לא מלמדים אותם לדבר: הם לומדים לדבר בעצמם. הדבר היחידי הוא להעביר להם את התחושה שהם חכמים ונהדרים ובסדר גמור, וחוץ מזה, כמובן, לדבר בעצמנו נכון לידם ולא לעבור לשפת תינוקות אינפנטילית.
אני אפילו מרחיקה לכת עם הענין ולא מתקנת בכלל ולא מתיימרת "ללמד" אותם. מצדי שיספרו אחד חמש עשר תשע, זה מה שהצלחת לקלוט נכון לרגע זה? בסדר גמור מבחינתי, וסחתיין על הדרך שעשית. אין לי ספק שיידעו לספור, ואני מקווה שככה גם לא תהיה להם רתיעה ממתמטיקה.

אין צורך לתקן ילד בן שנתיים וחצי [u]שמדבר יפה, אבל מדבר על עצמו בלשון זכר ולאמא בלשון נקבה?[/u] ולו מהסיבה שככה זה נכון...
ולעניין השאלה - אם ההורים שלו לא מדברים נכון (ומהשאלה עולה שגם השואל, שאני מניחה שהוא הורה, מתבלבל לפעמים), הוא יצטרך מאמץ מודע בשביל לא לטעות, ולא יועיל לתקן אותו (במיוחד שעלולים "לתקן" אותו לשגיאה). אם ההורים מדברים נכון - זה יגיע לבד.

אין טעם לתקן אבל אפשר לחזור על מה שהוא אומר בצורה שהיא הנכונה מבחינה דקדוקית, וזה אגב נכון לגבי כל שגיאה לא רק זכר ונקבה, בסוף הוא יפנים את ההבדלים ויתקן את עצמו לבד
הבן שלי בגיל דומה ויש לו שתי אחיות גדולות כך שהוא מדבר כמעט אך ורק בלשון נקבה מתוך חיקוי שלהן ורק בשבועות האחרונים התחיל להבדיל בין זכר לנקבה

שמת לב שכתבת ילד בת שנתיים וחצי? מעניין מה פרויד היה אומר על זה

האם צריך לתקן ילד בת שנתיים וחצי שמדבר יפה, אבל מדבר על עצמו בלשון זכר ולאמא בלשון נקבה?