כשהייתי קטנה הסתובבנו הרבה בחוץ לבד בהרפתקאות מדהימות, אני חושבת שהרבה דברים חשובים לי התפתחו תוך כדי, לפעמים הסתבכתי בצרות, לפעמים מצאתי דרכים סופר יצירתיות לפתור אותן, ראיתי כמה דברים די מפחידים, כאלה שחשבתי עליהם כמה ימים אחר כך,וגם עברתי כמה חוויות לא הכי נעימות, בכל אופן לא הייתי מוותרת על המסעות היומיומיים האלה, רגעי ההתרגשות, הגילוים, המחקרים, תחושת החופש....מדהים, לא סתם אנחנו נזכרות פה בערגה בתחושה הזאת.

אנחנו חיים במושב שהתחושה בו היא של בית, משעה ארבע עד שבע ילדים בני ארבע ואחיהם הגדולים משחקים יחד, מסתובבים, מטיילים, ישנן שיחות בין ההורים, איך ליצור במושב סביבה בטוחה ונוחה לילדים.

אני שמחה שיש להם את החופש הזה, אני מעדיפה שהם בחוץ עם חברים, מאשר אצל חברים בבית [שם יצא להם להחשף לחדשות ,נגיד]

כשהם חוזרים בערב מהשוטטות, יחפים,בשיער פרוע ובעיניים בורקות וסיפורים שנמרחים על פני כל הערב [הם מספרים הכל, דברים מדהימים שקרו, משהו לא נחמד שמישהו אמר, ריב בין חברים] אני כל כך מאושרת באושר שלהם, זה קורה בערך פעמים שלוש בשבוע.

אני מבינה לגמרי את הפחד של אמהות בעיר [כבישים, אנשים רעים] בימינו לא הייתי מאפשרת חופש כזה בעיר, כשאני מגיעה איתם לעיר רמת החרדה שלי עולה בטירוף, אני מוצאת את עצמי אוחזת בהם כשצריך לחצות כביש ומרגישה כמו חיה בג'ונגל במצב השרדותי, אני ממש פוחדת להוריד מהם את העיינים לרגע]

בעצם הסיבה הראשונה לבחירה במקום המגורים היא מקום שמספק הרבה מרחב התפתחותי חופשי ובטוח לילדים.

ועוד דבר אחרון לא כל כך קשור, אבל מתקשר איך שהוא- כשהילדים היו במסגרות העדפתי שכשהם חוזרים הביתה נשאר יחד, ממש התחמקתי מהליכה לחברים, או חלילה שוטטות לשמה, נראה לי הזוי שגם את הזמן אחרי המסגרת הם יבלו מחוץ לבית, מאז שעברנו לחינוך ביתי והיחד שלנו כל כך שלם, לזמן חברים והרפתקאות בחוץ יש את מלוא החשיבות שלהם.

הנה הבנתי את עצמי סוף סוף - מה שמפריע לי הוא לא שהילד נשאר שם שעה לבד, אלא העובדה שאני מצופה להשאיר אותו שם, אני לא מוזמנת. ותמיד-תמיד האמא לא מוזמנת, כלומר אין מצב שפעם אחת אצטרך לצאת כי יש לי משהו לסדר, ובפעם הבאה נבוא כולנו על טפנו ונשב שם לקשקש, או שבפעם אחת הילד ירגיש בסדר להישאר, ובפעם הבאה יבקש ממני להיות לידו. מבחינת האמא השנייה (לא היא אישית אלא האמא הגנרית), ילד ש"נשאר" הוא ילד ש"נשאר" וזהו, אין דרך חזרה.
אני לגמרי איתך בעניין.
קודם כל זה די מזעזע שהורים לילדים ש"נשארים" מוכנים לא לראות את ילדיהם 10-12 שעות.
דבר שני, אני ממש לא מבינה מדוע ההורים לא מוזמנים. אני תמיד אומרת במפורש לכל המוזמנים אלינו שגם ההורים מוזמנים ושיבואו לקפה. וכשאנחנו מוזמנות אני אומרת במפורש שאני מעדיפה להיות עם הילדה (חמש וחצי) ושאם מזמינים אותה אז גם אותי. כמובן שאני אומרת את זה בחיוך ובהומור, אבל גם מאוד בביטחון. זה מתקבל מאוד יפה, ואפילו בשמחה (!), אגב.
זה נדיר שאני שולחת אותה לחברה לבד אחרי הגן. אם כן, זה לבת של חברה מאוד טובה שלי, או לילדה וילד מהגן שאני ממש מחבבת עם אמהות שאני ממש מחבבת וכבר שהיתי בבתיהן ואני כבר די מיודדת איתן וסומכת עליהן במאה אחוז. וב"סומכת" אין הכוונה לכך שלא יתעללו בילדה. אלא לכך שיתנהגו אליה ממש יפה, וידאגו שתחוש בנוח ויתקשרו אלי אם יש בעיה. זהו כלל האצבע שלי.

אני יכולה לספר מנסיוני, שכשבנותי היו קטנות הרבה פעמים הן רצו לארח חבר/ה כשאני לא רציתי לארח את הוריה. ובאיזשהו שלב זה כבר ללא נראה לי אוטומטי שבגלל שהם עם החברה אני צריכה לארח את אחד מהוריה.
היו גם מצבים הפוכים: שהיא רצתה ללכת לחברה, ואני בדקתי אם זה בסדר מצד הוריה שהיא תשאר שם בלעדי - כי לא רציתי להיות איתם (לא שמשהו לא היה בסדר בהם, פשוט לא חברים שלי), כי היו לי דברים אחרים לעשות, או כי הייתי עם בתי השניה בעניניה.
אז לפעמים זה הדיל. או בלי אמא, או בכלל לא.
וככל שהילדים יותר גדולים זה נהיה יותר ככה: שהחברים של הילדים וההורים הם לא מאותם משפחות.

מה שכן, תמיד התחלתי מכן לבוא איתן ולהרגיש קצת את הבית. וגם- אני סומכת עליהן שאיפה שלא נעים להן לא ישארו, וכך זה מאז שהיו קטנות. אז מבחינת הבטחון שלהן בבתי החברים הייתי שקטה. יחסית.

הנה הבנתי את עצמי סוף סוף - מה שמפריע לי הוא לא שהילד נשאר שם שעה לבד, אלא העובדה שאני מצופה להשאיר אותו שם, אני לא מוזמנת. ותמיד-תמיד האמא לא מוזמנת, כלומר אין מצב שפעם אחת אצטרך לצאת כי יש לי משהו לסדר, ובפעם הבאה נבוא כולנו על טפנו ונשב שם לקשקש, או שבפעם אחת הילד ירגיש בסדר להישאר, ובפעם הבאה יבקש ממני להיות לידו. מבחינת האמא השנייה (לא היא אישית אלא האמא הגנרית), ילד ש"נשאר" הוא ילד ש"נשאר" וזהו, אין דרך חזרה.

יש בזה משהו נורא מנוכר.

מקום בו ההורים יתנהגו אליה בכבוד ובהגינות וידאגו שגם בנם/ביתם יתנהגו אליה בצורה סבירה גם אם היא היתה "לא בסדר" (כלומר, ירסנו ילד/ילדה שנוקט באלימות פיזית או מילולית).
מסכימה גם לזה.

אולי תפרטי מה החשש הספציפי?
הממ. זה יותר אי-נוחות מאשר חשש. אותו בית ספציפי הוא "מלא ילדים" יחסית, תמיד יש שם עוד איזו אחות או סבתא/בת דודה, ולכן פחות דואגת מבחינה זו (לעניין האבא שנראה חביב אבל אין לי מושג עליו).
לגבי טלוויזיה וממתקים - בזה אני כבר מורגלת מהבית של השכנים הנחמדים שלנו, דלת ליד (ממתקים איומים כל היום, טלוויזיה ודיסק בקולי קולות, מרכוז מטורף וכל הזמן להפעיל אותם ). ואיכשהו מוצאים פשרה, או שאני מבקשת מהם שלא יציעו לו לפני ארוחת הערב, או שאני מסכמת איתו על כמות שיאכל וכולי. דווקא אצל השכנים אני רואה ערך מוסף כי הם השכנים, וזו סביבה מיידית שלנו וזה כייף. לכן הוא גם מרגיש שם בטוח יחסית, אם נמאס לו, פשוט דופק בדלת וחוזר הביתה (בהשגחה).

אז מה האי-נוחות אצלי?
ילדים שנשארים במסגרת עד 16:00 ומשם מייד הולכים לחבר, בלי ההורים שלהם, זה מעורר בי אי-נוחות, כי הם פשוט לא רואים את ההורים 12 שעות ביום. ומדובר על גיל 4-5.
זה אמנם לא המקרה אצלנו, כי הוא בגן עד 13:30, אבל אני תוהה עד כמה ההישארות לבד אצל חברים בגיל הזה קשורה ליכולת של הילד "להסתדר" ו"לשחרר", שאז היא סבירה - או שמא היא קשורה לתחושה שלי שיש הורים שלא בא להם להיות עם הילדים יותר מדי. אבל אני לא במועדון הזה אז מה איכפת לי אני.
במפגשי חינוך ביתי הרי כמעט לא מפגישים את הילדים לבד, בגיל הזה. האמהות באות ונוכחות כל הזמן. מצד שני, גם בחינוך ביתי יש "חילופי משמרות" וחילופי אמהות, אחת צריכה ללכת והשנייה מחפה עליה. אז מה הבעיה בעצם?
אז אנחנו לא בחינוך ביתי, וגם לא במסגרת מצאת החמה עד צאת הנשמה, ואולי דווקא משום כך, אני מרגישה רצון לשמור על החזית איכשהו ולברר שוב את הערכים שלי לעצמי.
מקווה שהסברתי ברור, כי לי נראה שזה מעורפל

הפיצית, שנה וארבע,מסתובבת לבד אצלינו בחצר די גדולה- תחמנו שטח מאד גדול לכיוון הכביש ממנו אני מפחדת, אבל יש מאחורי הבית שדה פתוח ואת השכנים והיא די חופשיה
הדף הזה באמת העלה לי את השאלה מה יהיה עוד שנה שנתיים.( עושה לי חשק לעבור לקיבוץ)
לכל אמא יש את תחושת הבטן לגבי הילד שלה,לגבי הסביבה תומכת או לא, כבישים,נורמות וכו'. 'אנשים רעים' יש בכל מקום.
נראה לי שלכל האמהות יש איזה חבל טבור דמיוני שנמתח עם הזמן בקצב שונה, ומושפע גם הרבה מהסביבה.
כילדה זוכרת את טעם החופש, את ההיסתובבויות בפעתי הישוב, וגם הרפתקה שזכורה לי עד היום כשאני וחברה (גיל 7)הלכנו לחפש את הכלבה והחיפוש הפך למסע של כמה קילומטרים( נראה לי שהלכנו איזה 6-7 קילומטר) ובמקרה זהינו בית של חברה וכך התקשרנו להורים....זו אחת מחוויות ה'חופש' הראשונות שלי.במקרה הזה הכל נגמר טוב

גרתי לפני כמה שנים עם משפחה אינדיאנית באקוודור, שם הילדה בת הארבע היתה יורדת כל יום לנהר להביא מים או לרחוץ את האח הקטן ,הליכה של כמה קילומטרים.
שם כמובן זה נורמטיבי.
אני כן מאמינה שלילדים יש יכולות ובגרות הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים בתרבות המערבית ליחס להם, ואם זאת אין ספק שהם גם חשופים יותר לפגיעה והם ילדים.

אישית הייתי חושבת על דרך אמצע,שתיתן לילד מצד אחד את תחושת החופש, אבל חופש מתוחם. למשל מותר לך ללכת רק אם לפחות שני חברים או לבחור מספר שבילים ודרכים בטוחות.
להודיע למבוגר שהולכים,לצייד בפלאפון ל'טיול' ארוך וכו'

היי קרוטונית,

אולי תפרטי מה החשש הספציפי?

בגיל הזה השארתי לבד אצל חברים, אבל אני מודה שלא מתי על זה. ובגלל שלא היתה דרישה מיוחדת, זה לא קרה יותר מדי.
בעצם הטריד אותי כל מה שפלונית כתבה מעלי.
לא חושבת שאלו נזקים אדירים, סתם לא משהו אטרקטיבי כל כך.
ככל שעולה הגיל נתקלתי ממש ברצון חזק לעשות את זה, ללכת למקומות אחרים ולשהות שם.
יש לי מזל עכשיו, וה"מארחים" הנפוצים שלנו מקבלים באהדה את הבקשות שלי לוותר על טלויזיה וממתקים באירוח.

בדיוק חושבת על העניין הזה.. זה מה שאני משתדלת להקפיד בינתיים:

היעד צריך להיות מקום שבתי מרגישה בו בטוחה, שהיא מסוגלת לפנות למבוגר אחראי אם יש בעיה, כמובן שחייב להיות מבוגר אחראי ולא אח (אלא אם כן מכירים את המשפחה ממש טוב?), שלא הייתה בבית התנהגות שעלולה להיות צורמת במיוחד עבורה או לפגוע בה (נניח, בית שנהוג לצעוק בו כשגרה, לקלל, להשאיר טלויזיה עם תכנים אלימים פתוחה או לאפשר לילדות לראות תכנים לא מתאימים או מפחידים), הורה שאני אדע בודאות שיודיע לי אם משהו לא בסדר - בעיקר מצוקה ריגשית. אה, ומשהו שנתקלתי בו לאחרונה (והופתעתי) - מקום בו ההורים יתנהגו אליה בכבוד ובהגינות וידאגו שגם בנם/ביתם יתנהגו אליה בצורה סבירה גם אם היא היתה "לא בסדר" (כלומר, ירסנו ילד/ילדה שנוקט באלימות פיזית או מילולית).

לא תמיד אפשר לדעת הכל, כמו במקרה שתיארת. ההכרות לפעמים היא הדרגתית ויש לחץ מההורים האחרים וגם מהילד "לשחרר". אני שואלת לגבי נוכחות הורית, ולגבי יתר הדברים, אם לא הצלחתי להתרשם, אני מנסה להבין מביתי. בסופו של דבר, אם יהיה לה שם קושי או אירוע לא נעים, אני אשמע עליו. גם התכנים והשפה לרוב חוזרים איתה הביתה.

ומאיזה גיל התחלתם לאפשר לילדים ללכת לחברים לבד?
לא מדברת על השכנים ממול, שזה "לא חוכמה". אלא על חברים שגרים במרחק של כמה רחובות.

השבוע קרה אצלנו פעם ראשונה שהילד, בן 4.10, הלך לחבר (בליווי אמא של החבר! בלעדיי) ונשאר שם לבד, בערך שעה. הייתי שמחה להיות שם גם כן, אבל הילד השני הוא כזה ש"נשאר" (כלומר "אפשר להשאיר אותו" כניסוח האמא, כבר היה אצלנו פעם בביקור לבד) אז כאילו הפעם הגיע תור הילד שלי "להישאר", ונתנו לי להרגיש שאין לי מה לחפש שם. הם לא מעוניינים לארח "אותנו" אלא לתת לילדים לשחק יחד בהשגחה מינימלית. זה בית שביקרתי בו פעם, את האמא אני מכירה מחוגים משותפים (אבל היכרות הכי שטחית בעולם) ופגשתי את כל בני המשפחה כולל האבא/סבתא ועוד.
אני תוהה עד כמה לאפשר/לעודד את העניין הזה גם בהמשך.

האם יש לכם כללי אצבע מועילים לעניין זה?

את יכולה בבקשה לפרט קצת לגבי המקרים שהיו בארץ? כי אין לי מושג על מה מדובר.

לא רק שאני לא נותנת להסתובב לבד, גם כשאנחנו מסתובבים ביחד או נמצאים בפארקים, אני נלחצת ממצב בו מישהו מהם מתרחק ממני מעבר ליכולת שלי להיות שם תוך בערך שניה בריצה מהירה המחשבה שלי במצבים כאלה היא בעיקר על אנשים רעים שיכולים בשניה להרים את הילד ופשוט להעלם. כל כך הרבה ילדים נעלמו בארה"ב ופה מתגבשת אמריקה קטנה, כולל הפתלוגיות החולניות של אמריקה. אני לא מחכה שיהיה ממש מסוכן להתסתובב בחוץ כדי לחשוש מזה.

מעבר לזה - אנשים רעים שיכולים להטריד פיזית או מילולית, כבישים.

אני לא מרשה לבנות להיות אצל חברים/ות כשרק האבא נמצא או אחים בנים ואמהות לבנים גדולים יודעות שאסור לבנות שלי להיות לבד בחדר עם הבנים. שמעתי לפני כמה שבועות תכנית אימתנית בגל"צ על השפעות האינטרנט והטלויזיה על ילדים ונתנו שם דוגמאות של מקרים שהיו בארץ בין ילדים שהותירו אותי המומה ומזועזעת. זה גרם לי להדק את החגורה.

דף חשוב
משמח לראות שיש עוד הורים זהירים חוץ מאיתנו. כל ההורים בסביבה שלנו מסתכלים עלינו כמוזרים ושאין שום בעייה ומה אנחנו כל כך מגוננים... זה מגיע למצב שאנחנו חוששים לתת לגדולה (5.5) ללכת לחברות, כי אי אפשר לסמוך על ההורים שלא ייתנו להן להסתובב (ברחבי כפר נוער למשל) ללא שום השגחה במשך שעות.
אז בקיצור, משמח.

דף חשוב

חתלתולה, יש הבדל מאוד גדול בין 5 דקות לבין חצי שעה ויותר_ ברור, ולכן כתבתי _אני חושבת שזה תלוי בילד, במשך הזמן ובמקום שאליו את הולכת. . אני תופסת מבכורי ילד עצמאי ונבון, ולא הייתי משאירה אותו ליותר, בדיוק מהסיבות שכתבת.

מבחינת החוק אסור להשאיר לבד ילד עד גיל שש.

חתלתולה, יש הבדל מאוד גדול בין 5 דקות לבין חצי שעה ויותר. גם אני משאירה ל - 2 דקות כדי להביא משהו מהאוטו, למשל. בדיון ההוא בתפוז דובר על השארה בבית של פרק זמן משמעותי.

אני זוכרת שהייתי ילדה בת 10 וידעתי היטב שאסור לשחק בגפרורים, היתי עם חברה לבד בבית ואני לא זוכרת איך, שרפנו את הוילון. קצת. הצלחנו לכבות לבד (מרשים...) אבל דבר כזה יכול לשרוף את כל הבניין. אני חושבת על ביתי ויודעת שחברה יכולה בקלות לסחוף אותה לדברים אסורים. אני רואה את זה כשאני כאן בבית, בחדר השני.

אני חושבת שזה בהחלט משהו לקחת בחשבון. צריך ללמד ילדים איך להפוך אבנים (תמיד מלמעלה ובזהירות) ולהיות מודעים לזה שערימות ג'אנק או ערימות ענפים משמשות מסתור לנחשים ולפעמים לעקרבים.

חולדות לדעתי צריך לנסות ללכוד. הן מסוכנות. אני אישית מפחדת מהם הרבה יותר מאשר מנחשים (וממכוניות אני מפחדת יותר מאשר מכל בע"ח).

מכיוון אחר קצת,
אני עירונית כל חיי, מצאנו עכשיו בית להשכרה במושב ושאלתי בטלפון את בעלת הבית שהיא גם השכנה אם החצר מגודרת והיא התעניינה מדוע אני שואלת, הסברתי לה שיש לי בן שנתיים וחצי ואני רוצה לדעת שהוא יוכל להיות בחצר לבדו לפעמים לכמה דקות. היא מייד נרעשה ואמרה שבמושב זה מאוד מסוכן כי יכולים להיות נחשים וחולדות (הבית כחצי מטר מעל האדמה ויש ברווח הזה קצת ג'נקיה, אבל החצר עצמה מאוד מסודרת). אף פעם לא חשבתי על זה ובתור עירונית מובהקת מעניין אותי מה חושבים על זה אנשים שגרים במושב.

המשך, ברח לי:
לא הייתי עוזבת אף אחד מהם לפרק זמן ארוך יותר מכמה דקות, או למקום רחוק יותר. נניח, אם בכור היה חולה והייתי צריכה לאסוף את אמצעי מהגן (סיפור של 20-30 דקות, ברגל או באוטו), לא הייתי משאירה אותו בבית לבד.

אני מפחדת לתת לבת שלי להיות בחצר לבד (בעיר). אני יכולה להבין אותך. אבל במושב או אפילו בחצר פרטית מגודרת כהלכה (של בית פרטי או דירת קרקע) - זה אחרת בעיני.
כשגרנו במושב קטן, עם ילדים קטנים יותר (ארבע ושנתיים וקצת), הגדר היתה פשוטה ונמוכה, שכל אחד יכול לעבור בקלות אם ירצה, ושימשה יותר כתיחום עקרוני עבור הילדים, בינינו לבין הכביש, והילדים יצאו לשם כל הזמן, ואני הרגשתי בטוחה למדי, כל עוד הייתי ערה ובטווח שמיעה.

ממתי לדעתכם סביר להשאיר לבד בבית? אני חושבת שזה תלוי בילד, במשך הזמן ובמקום שאליו את הולכת. בשבוע שעבר השארתי את בן החמש-ושלושה-רבעים לבד, ולקחתי את בן הארבע לחברו, שגר שני בניינים מפה. לקחתי טלפון נייד כדי שהוא יוכל להתקשר אליי, השארתי לו פתק עם מספר הטלפון שלי, והוא יודע היכן בית החבר ואין כביש בין פה לבין שם.

כמו כן, כבר השארתי את שניהם לבד לחמש דקות, כדי לרדת למכולת למטה לקנות מצרך או שניים (יותר מפעם אחת). השארתי לבכור את מספר הטלפון שלי, לקחתי נייד, וגם הודעתי לבן זוגי כשעליתי וכשירדתי. גם כאן, הדרך מאצלנו למכולת נטולת כבישים, לו היו מחליטים לרדת פתאום (המכולת ממש מתחת לבית, בעורף הבניין שלנו).

מקבלת סה"כ. לא התכוונתי להאשים את האם. מצד האב ההוא זה לא נראה לי מזעזע, אם כי כמובן לא קביל.

לגבי לקחת מהחצר, אני מפחדת לתת לבת שלי להיות בחצר לבד (בעיר). זו אמנם שכונה שקטה, והאנשים שפה מסתובבים נראים לי מאוד נחמדים ורגועים, אבל בכ"ז אני מפחדת שאולי מישהו כן יכנס לחצר. אני גם יודעת שאנשים כן נכנסים לחצר כשאני לא רואה, כי פה ושם אני רואה בדלי סיגריות.

סאלוש אני לא מסכימה עם ההשוואה.
לא שהייתי משאירה במקום אמי את הבת שלי שבערך באותו גיל במקום הזה, לא.
אבל יש להבין שהיא הלכה לכמה דקות ולא השאירה ילדה למשך חצי שעה. השאירה בסביבה מוכרת, אולי ביקשה מאחד הילדים היותר גדולים לשים עליה עין (כנראה שכן) , זה היה קצת כמו לקחת מחצר של בית פרטי בגלל שההורים בפנים, מבחינת התחושה של השכונה.
עכשיו אני אגיד שבהחלט בחצר של הבית הפרטי שלי אני כן נותנת לבת להיות בלעדיי בחוץ, למרות שהחצר לא מגודרת, אני יודעת שהיא מבחינתה לא תצא אל הכביש או למקום שהוא מסוכן לה ומכיון שאני לא גרה בעיר (ומה לעשות, בשנות ה 70 ערים לא נחשבו למקום מסוכן כמו היום) אז אני לא מעלה בדעתי שמישהו יבוא אלי לחצר ויקח אותה מכאן.

זה היה לי קשה כי אני לא אוהבת ויכוחים. תמיד מנסה להחליק. מה שכמובן לא ממש עוזר.

ועכשיו יש לי שאלה אחרת בעקבות הדיון הזה בתפוז:
http://www.tapuz.co.il/Communa/usercomm ... naId=11129

יש שם הודעה על תקיפה מינית, בהמשך מגיעים לדיון באיזה גיל משאירים ילדים לבד.

ממתי לדעתכם סביר להשאיר לבד בבית?
אתם חושבות כמו המשתתפות שם, שאפשר מגיל צעיר?

(כתבתי תשובה שנמחקה לי, אני אכניס אותה אח"כ)

מה שטוב זה שאמרת לו. תמיד יהיו הורים שירגישו אחרת ממך בקשר לנושאים האלה, אבל תקשורת בהירה ופתוחה על הענינים האלה (בין ההורים) חוסכת המון בעיות.

אני לא יודעת אם אצליח לנסח את זה ממש טוב. בכל אופן אין בדברי ביקורת, רק מחשבה על הנושא.השכן שלקח את הילדה בת ה - 3 לשחק קצת אצלו בבית, מפתיע אותי לא הרבה יותר מאימך שהשאירה את הילדה לשחק לבד למטה. שניהם יוצאים מאותה הנחת יסוד שילדה בת 3 (בעיני היא פעוטה) יכולה להיות לבד בחוץ, ואם ככה, למה לא קצת אצלו בבית. זה לא נראה לי מרחק גדול כל כך בין אחד לשני. אם אמך לא דאגה כשהיא שם לבד, אז למה שהשכן יחשוב שמיד יחפשו אותה, הרי למשך זמן מסוים (כאשר שיחקה עם בנו) לא חיפשו אותה. כלומר מן הסתם לא בודקים ומחפשים אותה כל דקה. אז מה זה כבר משנה, איפה היא משחקת קצת בלי הוריה, בחוץ או איתו, אולי אפילו עדיף איתו. הוא יודע שהוא עצמו לא מסוכן.

היום אמרתי לאותו ידיד (אבא של החברה) שאני לא רוצה שהיא תבוא אליהם והם יסתובבו לבד. הוא אמר לי שזה כפר נוער סגור. זה הלחיץ אותי לא פחות. הרי בני נוער הם לא ממש אנשים שהיתי סומכת עליהם.

רוקדת, זה ממש מזעזע ומפחיד! כמה טמטום וחוסר אחריות מאדם שהוא בעצמו הורה!

תוך כדי קריאה כאן ואזכורים של שנות ה 70 העליזות נזכרתי בסיפור מהילדות.
הייתי בערך בת 8 וכמובן שמזמן הסתובבתי לבד בשכונה, אבל הסיפור לא עליי.
הייתי חולה באותו יום ואמא שלי התכוונה להתארגן וללכת איתי ועם אחותי הקטנה לקופ"ח שהיתה לא רחוק. עד שהיא תתארגן היא שלחה את אחותי, שהיתה בת 3, לשחק בארגז חול למטה, או אולי השאירה אותה שם ועלתה לקרוא לי ולקחת תיק, משהו כזה.
היתה לנו שכונה כזו של 3 בניינים מסודרים ב ח' ובאמצע היו דשאים, מקום לנסוע באופניים, ארגז חול ואולי איזה מתקן או שניים למשחקים. כשכל הילדים בכל 3 הבניינים מכירים אחד את השני והולכים לבד אחד לשני וכו'.
בכל מקרה כשירדנו למטה אחותי לא היתה שם. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה ואף אחד לא ידע איפה היא.
כל השכונה חיפושים, עוברים מבית לבית, מתחילים לדאוג וחושבים אם להתקשר למשטרה.
פתאום אחרי כמה זמן מופיע במעלה הרחוב ממרחק כמה בניינים משם איש עם הילדה האובדת, מחזיק בידה. היא שיחקה עם בן השנתיים שלו כל כך יפה והוא שאל אם היא רוצה לבוא אליהם הביתה לשחק והיא אמרה שכן אז הוא לקח אותה ואחר כך החזיר. היא נראתה לו נורא גדולה.
כבר אז לגברים לא היה שכל כשזה קשור לילדים ואחריות. (רובם, לא כולם, אני מכירה כמה שהייתי מוציאה מהמשוואה הזו). אמא שלי לא אמרה לו כלום. מי שכמעט רצחה אותו היתה המטפלת של אחותי שגרה בניין לידינו והיתה במחפשים.
יש לי עוד סיפורים מהסוג הזה כולל אחד שנגמר באסון נוראי נוראי וכלל ילדים שהסתובבו בלי השגחה, לא תמיד הכל נגמר כל כך טוב.

גם יותר מסוכן וגם יותר יודעים
שילוב קטלני ומבאס

מה אתן חושבות?
שכל התשובות נכונות.
בגלל כל הסיבות שתיארת ועוד אחרות, פעם היו יותר ילדים בחוץ, אז היה קל יותר להיות בחוץ ופחות מסוכן (לא היית לבדך אלא עם חבורה, במלעיל כמובן).
פעם לא היתה טלוויזיה לילדים כל היום.
לא היו מחשבים אישיים.
היו פחות מכוניות ברחוב.
והיתה פחות מודעות לסכנות באנשים אחרים.
לדעתי גם היו פחות סכנות, אבל מה אני יודעת.
בכל מקרה, אנחנו לא פרנואידיות מוחלטות
זה לא היה כל כך מזמן. היום הילדים נאלצים להסתפק בטלוויזיה ומחשב כי אין מה לעשות בחוץ בלי ההורים הנודניקים.
)-:

זו המציאות בה אני חייה ושאותה אני מייצרת.

מנטי, לא הבנתי מה התכוונת לומר.

מה שתיארת יפה מאוד בעיני, שהילדים משחקים יחד עם כמה אמהות משגיחות, במקום מוגדר. זה גם נראה לי סביר מבחינה בטיחותית. הן גם מפזרות אותם. רק לא הבנתי, אם זה מתקשר אצלך לעניין של ילדות בנות 6 שרוצות להסתובב לבד?

אגב, לא ברור לי אם כל מה שהיה בשנות השבעים או השמונים כשגדלנו, באמת היה בסדר במובן הזה שלא היו פגיעות. הרי יש בינינו הרבה נשים שמספרות על כל מיני פגיעות, אז זה מן הסתם קרה אז, בזמן שכולנו הסתובבנו ללא השגחה, לא?

למשל, אצלנו הרשו לילדים לללכת לבד למכולת. והמוכר במכולת (חביב וחייכן, תמיד חיבבתי אותו) היה פדופיל ומזמז ילדים בכמויות (אותי לא, כי לא הגעתי לבד). שמעתי על זה רק בדיעבד. אז מקסים שלילדים היה חופש, אבל הם גם נפגעו מזה. השאלה אם משהו מהותי השתנה מאז, בעניין של הבטיחות. האם באמת מסוכן היום יותר? או שפשוט ערים יותר לדברים האלה וגם יש לנו ברירה. בדור ההורים הרבה היינו לבד כי ההורים עבדו קשה ולא היה ממש מי שיטפל בנו. האם זה השינוי העיקרי, שהיום יש לנו אמצעים לטפל בילדים ולא לשלוח אותם לבד, או שבאמת מסוכן יותר? מה אתן חושבות?

געגועים לשנות השבעים.
געגועים לחיים אנושיים!

_אני חושבת שלילדים מגיל מסוים יש צורך אדיר "להסתובב" - להיות בחוץ בלי מטרה מוגדרת, עם ילדים אחרים או לבדם, וללא השגחה.
אני זוכרת בעוצמה רבה את הצורך הזה מילדותי שלי (בקיבוץ זו גם היתה הזדמנות להיות לבד, לא עם עוד ילדים ולא עם ההורים - צורך שתמיד היה לי) ואני רואה אותו אצל בתי.
זה שתנאי חיינו כיום לא מאפשרים לנו לספק את הצורך הזה, לא אומר שהוא לא קיים._

געגועים לשנות השבעים.

זאת לא הסתובבות, אלא יציאה עם מטרה. המילה "הסתובבות" מעוררת בי תחושה של הפקרות וחרדה
אני חושבת שלילדים מגיל מסוים יש צורך אדיר "להסתובב" - להיות בחוץ בלי מטרה מוגדרת, עם ילדים אחרים או לבדם, וללא השגחה.
אני זוכרת בעוצמה רבה את הצורך הזה מילדותי שלי (בקיבוץ זו גם היתה הזדמנות להיות לבד, לא עם עוד ילדים ולא עם ההורים - צורך שתמיד היה לי) ואני רואה אותו אצל בתי.

זה שתנאי חיינו כיום לא מאפשרים לנו לספק את הצורך הזה, לא אומר שהוא לא קיים.

רואים את הסיפוק שלו בחברות שבטיות, (וגם כתוב עליו בעיקרון הרצף נדמה לי): ילדים שהם כבר לא פעוטות נמצאים כל היום עם ילדים אחרים מכל מיני גילים. הם לא צמודים להורים שלהם כמו אצלנו, גם אם ההורים בשטח.

אצלנו מכיתה א' הילדים (כל ילדי יפן) הולכים וחוזרים מבית ספר לבד.
הקטנים שלי (5 ו 2.8) גם יוצאים בעצמם לפארק הקטן הממוקם ממש מתחת לבית. תמיד יש שם אמהות (לפעמים גם אני ) המלקטות את כל ילדי השכונה המתאספים שם עד החשיכה ומפזרות אותם, אחד אחד לבתיהם.
זו המציאות בה אני חייה ושאותה אני מייצרת.

פעם חזרתי הביתה באחת בלילה וראיתי שני ילדים בני שנתיים וארבע מסתובבים לבד ברחוב.
מה???!?

היום בגינה, אני עם שתי בנות (חמש וחצי ושלוש) , אני קרובה יותר לבת השלוש כי צריכה השגחה יותר. ובקשר עין עם הגדולה. הגדולה מסתובבת בקבוצה של בנות מהגן ,רצות נהנות משתוללות מידי פעם נעלמת מהעין שלי ואני משתדלת לחפש אותה מבלי שתעלם. האמהות האחרות יושבות על הספסל . עם תינוקות בנין לבין עצמן ובקשר עין עם הבנות. הפארק מתחיל להיות חשוך. החשש שלי גובר אני מידי פעם מגיעה לבנות לבדוק מה קורה , ובדרך כלל רואה שבסביבה שלהן יש אדם מוכר מבוגר. אמא או אבא של אחת מהן.
בזוית עין שלי קלטתי בחור צעיר (16,17) לא מוכר שבא עם ילדה בת גילן. יותר מאוחר אני רואה אותו מצרף לבנות את הילדה למשחק ונישאר ביחד איתן. (מסובב עבורן את הקרוסלה). לא חושבת שהיתה לו כוונה זדונית. בנתיים האמא שהיתה בקרבתן מתארגנת עם ילדיה לעזוב את הפארק. אני נישארתי במרחק מה מהן.בטוח ראיה ושמיעה.
אחרי פרק זמן קצר הבחור לוקח את הילדה ועוברים לשחק במתקן אחר.
לא חושבת שפעלתי נכון היתי כן צריכה לשאול את הבנות אם מכירות אותו? ולמה דיברו איתו אם לא ?, מצד שני בסיטואציה מאיימת גם מי שמוכר יכול להזיק. (אם לא נשים לב). ודוקא כאן לא היתה כוונה זדונית.
בסיטואציה אחר כך שתי בנות מוכרות (גיל 7, 8) אספו אותן , ושיחקו איתן במרחק. שוב התקרבתי ובדקתי מה קורה. (היו מה זה חמודות).. אבל עדיין לא יכולתי להרשות לעצמי לסמוך בעניים עצומות. הייתי שוב במרחק שמיעה וראיה. (כשהקטנה ) בנדנדה עם אמא אחרת.
כהגדולה היתה כבת שלוש הינו בפארק ואני נידנדתי את הקטנה בנדנדה. הגדולה שיחקה עם ילדים בני גילה, במרחק קצר ממני, הם ניכנסו מתחת לאיזה מיתקן. ושיחקו שם. כשאני יכולה לראות אותם. ומידי פעם התכופפו. יותר מאוחר במקלחת סיפרה לי שביקשו ממנה להוריד את המכנסיים. לא ראיתי את זה למרות שהיתה במרחק קצר ממני.

במושב אם אני יודעת נכון ,כולם מכירים את כולם , ... ויש הרבה הרבה פחות אנשים רעים .
לא צריך אנשים "רעים" יש מספיק אנשים וילדים פגועים שמסתובבים בעולם וינצלו כל הזדמנות לעבד את הפגיעות שלהם.
ילד שמסתובב לבד הוא הזדמנות וככל שהוא צעיר יותר הוא הזדמנות מפתה ונוחה יותר. סוטים, ואנשים שנפגעו בעצמם מתקיפות וניצולים יש בכל מקום. גם במקומות ממש קטנים.

אז עוד היו שדות...
מצטרפת. גם אני הייתי כל היום בחוץ מגיל שבע בערך, עם כל הילדים של השכונה.
היום זה אחרת, במיוחד אצלנו בתל אביב. ילדים לא מסתובבים בחוץ, והחוץ נעשה מסוכן יותר.
בכל זאת, אני מצטרפת לדבריה של אילה א:
_ההרגשה של הילד
ההרגשה של ההורה
ורק אחרון הסביבה_

חוץ מזה, לא הייתי מעודדת כל ילד "להסתובב". אנחנו כן מרשים לילד (בן 9) ללכת בעצמו למכולת שמעבר לכביש הקטן. זאת לא הסתובבות, אלא יציאה עם מטרה. המילה "הסתובבות" מעוררת בי תחושה של הפקרות וחרדה.

העיר כרייסטצ'רץ' בניו זילנד הפכה את העיר כולה לבית הספר. הילדים לומדים שם לפי רצונם ותחומי העניין שלהם במקומות שונים בעיר (מה שנקרא, איט טייקס א סיטי טו רייז א צ'יילד). אבל יש מקצוע חובה מרכזי אחד: ניידות. הילדים הצעירים לומדים לנסוע באוטובוס, לדבר (ולא לדבר) עם זרים, לשאול שאלות ולהתנייד במרחב. אנשי העיר (היא די גדולה) מקבלים על עצמם אחריות חינוכית ובכלל לילדים שמסתובבים סביבם.
שם השאלה הזאת מקבלת משמעות אחרת. הלוואי עלינו.

אני גדלתי בקיבוץ בתחילת שנות השבעים. הנורמה היתה שילד שיודע ללכת, הולך לבד מבית הילדים לבית ההורים אחה"צ.
אני הלכתי הביתה לבד מגיל שנה וחצי (חוץ ממתי שירד גשם)
בגיל שמונה נסעתי לבד לעיר הקרובה (בהסעה של הקיבוץ או באוטובוס) להחליף ספרים בספריה
בגיל 12 נסעתי לסבתא שלי בחיפה שזה 4 אוטובוסים (פעם אחת הגעתי עד חיפה ונתקעתי בלי כסף ואסימונים בתחנה המרכזית)
לבת שלי בת 5 אני לא נותנת ללכת לבד למרות שזה מאוד מקובל כאן. פעם חזרתי הביתה באחת בלילה וראיתי שני ילדים בני שנתיים וארבע מסתובבים לבד ברחוב.
בדיוק היום היינו בקניון. היא שיחקה במתקנים ואמא אחרת באה עם ילד בערך בגילה השאירה אותו שם והלכה.
הבת שלי שיחקה איתו קצת ואז באה להציע לי שגם אני אלך ואשאיר אותה שם. כשלא הסכמתי היא שאלה למה ואמרתי שיכול לקרות לה משהו או שהיא תצטרך משהו וגם שיכולים לבוא אנשים רעים ושאני רוצה לשמור עליה.
אז היא אמרה לי "אבל אין כאן אנשים רעים"

אם כבר נזכרים בילדות...

גם אני הלכתי לבד לחוגים ונסעתי באוטובוסים עירוניים ובין עירוניים לבד מגיל צעיר. משהו כמו 8. אולי לפני כן.

החויה הזו דווקא לא זכורה לי כל כך לטובה. חוש ההתמצאות שלי לא היה מפותח במיוחד, ואפילו שעברו איתי את המסלול (נניח פעם אחת), ועשו לי סימנים מתי לרדת מהאוטובוס ומתי לצלצל ואיך ללכת, זה היה מלווה במתח מבחינתי, לרדת במקום הנכון. לא היתה לי שום תחושת בטחון, ידעתי שאם אטעה יהיה לי קשה אח"כ לתקן. ללכת ברגל הלכתי במסלול שלימדו אותי (לחוג מסוים), אפילו שהיה ארוך בצורה אבסורדית (זה היה המסלול הפשוט ביותר), למרות שהיה קיצור דרך רחוב אחר, כי לא העזתי לנסות רחוב אחר ואולי לטעות. פה ושם גם היו שוכחים לאסוף אותי ממקומות שונים, אז גם זה לא הוסיף לבטחון. היו כמה פעמים שאני זוכרת שחיכיתי וחיכיתי והחשיך, עד שהתיאשתי ונסעתי הביתה באוטובוס בעצמי, תוהה אם היתי אמורה לחכות עוד או לנסוע כבר הביתה. פחדתי מאנשים שהיו סביבי, ופעם שכן עצר לידי את המכונית, מרוב פחד שמתי ריצה מטורפת קדימה בלי להסתכל.

למרות הפחד הזה והתגובה המהירה הספציפית הזו, אני לא חושבת שהיו לי שום כישורים מיוחדים להתמודד עם שום בעיות שיכלו לקרות לי, החל מנפילה קשה וכלה באיזו הטרדה/תקיפה. אני חושבת שלמרות שהיתי חכמה למדי, ניתן היה להתחכם ולפתות אותי לאנשהו. זה מן הסתם היה צריך להיות סיפור מוצלח, אבל אפשרי.

בקיצור, זה לא זכור לי לטוב במיוחד. בגיל גדול יותר (תיכון) כבר נהניתי מהחופש לנסוע בכל הארץ באוטובוסים, לישון אצל חברות.

לדעתי מסוכן גם להשאיר בבית לבד. אני מפחדת בעיקר משרפות או חבלות, אפילו כוס שנשברת יכולה לפצוע לא קל (כמו שקרה לי אישית).

אלטר, הכביש היה הערת אגב. כי בשנות השבעים ברחוב קטן בלי תנועה זה ממש לא היה מה שהדאיג אותו. הוא חשש שנשוטט ואלא נלך הישר לגן, והוא חשש שמישהו יפגע בנו. אז הוא וידא שאנחנו הולכות הישר לגן הילדים. היו איתנו בבניין כמה ילדים מאותו הגן וביה"ס היסודי הצמוד וההורים די דאגו שכולנו נצא "במקרה" באותם זמנים... ככה לנו היתה תחושת חופש, וההורים ידעו שאנחנו מוגנים.

לעניין ייצור ההזדמנות לנסיעה בתחבורה ציבורית? אני הייתי עושה ההיפך הגמור. ממש שלא יווצר הצורך, ולא תעלה השאלה. בשביל מה? מה זה תורם לי או לה? היא לא תצליח להתמודד עם תחבורה ציבורית בגיל מבוגר יותר? (בתור מישהי, שכאמור, התחילה לנסוע באוטובוסים בגיל 17, בין עירוני ואז קו עירוני לבית הספר שלא פעם היה צריך גם לעבור ברחוב שטרן בירושליים בדרך... אני יכולה להגיד שבמשך שנים רבות אח"כ השתמשתי בתחבורה ציבורית בלי שום בעיה. הפסקתי כשהפיגועים נהיו ממש מפחידים. גם לאבא שלי מגיע לישון בלילה.)

מצד שני לבן השלוש שלי ביישוב שבו מתגוררת חמותי נתתי ללכת "לבד" לשכנים (בטווח הראיה שלי, בשביל בלי כבישים)- הסתכלתי עליו אבל הוא הלך לבד.

לגבי תחבורה ציבורית, גם אני נסעתי לראשונה לבדי בגיל 15-16 (בין עירוני), בתוך העיר אולי מגיל 13.

אבל חייבת להעיר לגבי מוניות- למרות שזו נראית דרך בטוחה,אני עוד זוכרת בזעזוע בגיל 11-12 שנהג מונית ניסה לפגוע בחברה שלי. היינו במפגש בקניון, את רובנו ההורים הסיעו לקניון, ואותה החברה הגיעה בוכה ובאיחור וסיפרה שהנהג סטה מהמסלול... למזלה היא הייתה ספורטיבית כזו ורצה מהר... עד היום אני חוששת להיות לבד במונית.

אצל חמותי ביישוב קהילתי קטן שבו כולם מכירים את כולם ילדים בני 4-5 מסתובבים חופשי לבד (למשל מהגן לבית או לבתים של חברים או סתם משחקים בדשא...) בעיניי זה יפה מאוד, אבל איפה שאנחנו גרים (גם מושב, אבל לא קהילתי כזה) לא הייתי שולחת לבד...

פתחתי את חינוך להתמודדות עם מצבים מאיימים . מוזמנות להוסיף

אני פוחדת יותר ממכוניות מאשר מאנשים רעים.
ממי שנוהג במכוניות הרעות

אני נשארתי עם אחותי מגיל שמונה לשעה-שעתיים, אבל היתה לנו גישה חופשית לבית של השכנה, והיה אינטרקום פתוח בין הבתים (מכשיר פרימיטיבי) שהשכנה יכלה לשמוע מה קורה בבית. רק בשעות היום. מגיל 14 נשארתי לבד עם אחיי גם בלילה, אבל תמיד היה ברור שיש לי את מי להזעיק אם קשה לי / מפחיד לי , ובדרך כלל זו היתה הזדמנות להזמין עוד חברה לישון אצלי.

אלא שאבא שלי היה עומד בחלון ומביט ומוודא שהגענו. הגן היה קרוב, היתה כרוכה בזה חציית רחוב קטן.
אני לא מבינה, איך זה היה עוזר שהוא מסתכל, לעניין החציה של הרחוב? אני רוצה להבין כי גם אני כמובן חושבת הרבה על שאלה הזאת, וגם הבת שלי שואלת הרבה "באיזה גיל אני אוכל...", "כשאני אהיה בת עשר אני אוכל..." ואני לא יודעת מה לענות לה. אני פוחדת יותר ממכוניות מאשר מאנשים רעים.

הסעות לחוגים ? יש דבר כזה? כנראה שאני באמת לא מבינה מה הולך מחוץ לערים

אני גדלתי עם אמא אובר פרוטקטיב. עד היום היא כזו, אבל... לגן חובה כבר הלכתי לבד וחזרתי לבד (עם עוד ילדים מהשכונה) לכתה א' הייתי פוסעת עם אחותי שגדולה ממני בארבע שנים וחוזרת לבד (ועשיתי לה המון בעיות עם החזרה הזו כי נטיתי לחלום ולטייל במקום לחזור ישר הביתה) היה כביש לחצות ולימדו אותי היטב הורי ודובידורמן.
תחבורה ציבורית אני חושבת שעשיתי בגיל 9, בין עירונית אני מתכוונת. העלו אותי לאוטובוס ואספו אותי מהתחנה המרכזית.
אמי מספרת שאת אחיותי הגדולות השאירה בגפן כבר בגיל 4 (הגדולה), אני זוכרת שכשהייתי חולה ולא הלכתי לגן היא היתה משאירה אותי לבד כדי ללכת לבית המרקחת/מכולת, מאוד שנאתי את זה ופחדתי להשאר לבד.
אבל... שמונה בערב עוצר. עד שהצלחתי לשכנע אותה שמותר לי לצאת לבלות גם אחרי שעה 11 הייתי צריכה להיות בת 18 קודם.
אבל דברים רעים קורים רק בלילה, לא?
בשכונה שלנו יש ילדים בני שנתיים שמסתובבים לבד, אלוהים שומר עליהם. פה לא הייתי נותנת לבת שלי להסתובב לבד גם בגיל 9. אחת הסיבות שאנחנו מחפשים מקום אחר לחיות בו.

מצטרפת למקהלה:-)
_אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".
אמא נמרה - כן, מאד כדאי! אשמח אם תפתחי כזה.
הסיפור עליך ועל אחותך בחנות - נפלא._

זה היה לפני 17 שנה, שזה הרבה (אוף פתאום אני מרגישה זקנה), אבל כבר היו הרבה מכוניות, לא?
תחילת שנות ה-90 זה באמת כבר לא תקופה תמימה

אני חושבת עכשיו איך לתת לבתי (12) להתנסות בנסיעה עצמאית בתחבורה ציבורית.
סתם ללמוד לנסוע כדי לנסוע זה קצת ...
אבל אם נגיד יש חוג או פעילות אחרת שהיא צריכה להיות בה
אז לנסוע איתה באוטובוס פעם אחת להראות לה את המסלול איפה עולים איפה צריך לצלצל ואיפה יורדים ואיך מהתחנה מגיעים למקום ואז הפוך
איך חוזרים איפה עולים איפה צריך לצלצל איפה יורדים ומשם הבייתה
אני בקיץ הקודם עשיתי נסיעת מבחן כזאת עם בת 12 שלמדה לנסוע לבד מלב תל אביב לרמת גן וחזרה לכבוד חוג תיאטרון
הצליח לנו

הדף הגיע בזמן שחשבתי על הנושא מכיוון הפוך
מאיזה גיל השארתם את ילדכם לבד בבית?

אני הייתי הולכת לבד לכל מקום, כולל אוטובוסים, מכיתה ב'. וגם הייתי מחזירה את אחי מהגן לבד באותה תקופה (הוא היה בן 5).
גרנו במרכז תל-אביב.
חישוב מהיר - זה היה לפני 17 שנה, שזה הרבה (אוף פתאום אני מרגישה זקנה), אבל כבר היו הרבה מכוניות, לא?

אני לא חושבת שהיום הייתי מרשה חופש כזה. האמת שאני לא כ"כ מבינה איך אמא שלי הרשתה לי חופש כזה... אבל באותה תקופה זה נראה לי כ"כ טבעי ומתאים, כי הייתי מאוד עצמאית ובוגרת, וידעתי איך להתנהג בהרבה מצבים עם סיכון פוטנציאלי.
כמובן שזה לא היה עוזר לי אם מישהו פשוט היה בא וחוטף אותי, אבל דווקא כאן העיר הגדולה שיחקה לטובתי - לא היה יכול להיות מצב שמישהו יגרום לי מרצוני ללכת איתו למקום מבודד כמו חצר, ואם הוא היה מנסה לחטוף אותי - אני מאמינה שמישהו מההמון ברחוב היה מבחין.

זה מזכיר לי שבערך בכיתה ג' גבר מבוגר הציע לחברה שלי שהלכה ברחוב לראות את האורגנית שלו בחצר. היא אמרה לו "לא" נחרץ והמשיכה ללכת, ואח"כ שהיא סיפרה לכולנו, היה לנו ברור מאוד מה הוא ניסה לעשות, והיה ברור לנו מאוד גם שהיינו עושות אותו דבר, ואפילו פונות למישהו אחר ברחוב ואומרות לו שהאיש הזה מפחיד אותנו או משהו כזה.
מצד אחד זה נותן לי תקווה שילדים בגיל הזה יכולים לצאת ממצבים כאלה ללא פגע, מצד שני זה עצוב שכבר בגיל כזה ואפילו קטן מזה כבר היינו מודעות לעובדות החיים המצערות...

גם אנחנו הלכנו לבד לגן (אני 5 היא 4) ולבית הספר היסודי מדי יום. אלא שאבא שלי היה עומד בחלון ומביט ומוודא שהגענו. הגן היה קרוב, היתה כרוכה בזה חציית רחוב קטן.
לזה התכוונתי. חופש, בטח. אבל מוגן.
רוצה לתת את זה גם לילדים שלי.

אישי היה מחליף שני אוטובוסים בחיפה כדי לנסוע לבית הספר היסודי כבר בגיל 6.
גם לי כואב על תחושת החופש והאחריות איתה גדלתי שהבת שלי לא תזכה בה. אבל יותר בקשר לחופש התנועה בשדות הרתמים מתחת לבית בעיר...
מצד שני, היא זוכה לחירויות שאני לא העזתי אפילו לחלום עליהן בילדותי. ולכבוד למי שהיא, לרצונות שלה. זה הרבה יותר חשוב בעיניי.

_אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".
אמא נמרה - כן, מאד כדאי! אשמח אם תפתחי כזה.
הסיפור עליך ועל אחותך בחנות - נפלא._

אמא שלי היתה הבת הקטנה של זוג ניצולי שואה, והרגישה שמגדלים אותה בצמר גפן. אז כתגובה, היא נתנה לנו את כל העצמאות שהיא רק יכלה. בגיל 3 כבר הלכתי לבד לגן, בגיל 4 לקחתי גם את אחותי בת השנתיים לגן שלה בדרך (לשני הכיוונים). בלי חציית כבישים, מרחק די גדול, בעיר. בגיל 4 גם נסעתי לראשונה לבד באוטובוס בין-עירוני (סבא אסף אותי מהתחנה). בגיל 6 נסעתי באוטובוס לבית-הספר לבד. בגיל 9 טסתי במטוס לבד לארה"ב... כמובן שהיתה גם שוטטות רצינית, בעיקר כשביקרנו את בני הדודים בשדה-בוקר.

היום זה כמובן נראה לי הזוי. אני לא חולמת אפילו לאפשר משהו כזה. אבל גם כואב לי על תחושת החופש והאחריות איתה גדלתי שהבת שלי לא תזכה בה.

אוקיי הצלחתי להלחץ.....
בכל אופן פה בישוב הקטן שלנו אנו מאפשרת לבן9 ולבת שש וחצי להסתובב לבד בישוב.
בטח לגדול.הוא בדרך כלל רוכב על האופנים שלו בישוב(מתעצל לללכת ברגל) וגם כי הוא גם ככה לא באמת מתסתובב. אולי למגרש או למרכז הישוב או לחבר מסויים.אבל אסור לו לצאת משער הישוב.
לקטנה אני עדיין צריכה לדעת בדיוק לאן היא הולכת.למרות שהיא לא תמיד אומרת.
כשהיא רוצה ללכת לחברים שגרים בהרחבה אני לא מסכימה שתלך לבדה. זה אומר לחצות מטע זיתים ולמרות שזה מקצר אני מתעקשת שאני אביא ואתה, או שתלך עם הגדול או שתתאם עם החברים ואז שניהם באים לקצה השביל לקחת אותה.וכמובן להגיד לי שהגיעה.
אבל היא הולכת חופשי לגן משחקים ולמרכז הישוב. בעיקר אחרי הצהריים.בשעות החשיכה הם תמיד מתקשרים שאבוא לקחת.
וגם להם עשיתי"סידרת חינוך" במקרה של אם מישהו.. או אם קורה ש...

כל הכבוד לה. אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".
לאמא שלך ולרעיון הנפלא. אשמח ללמוד איך מלמדים לזהות סכנה ויחד עם זאת לא מטביעים חרדה מפני מצבים אלה.

ביתי עדיין קטנה ולא הולכת לשום מקום לבד. אבל אני מרגישה שיש לי הרבה ללמוד בנושא

_אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".
אמא נמרה - כן, מאד כדאי! אשמח אם תפתחי כזה.
הסיפור עליך ועל אחותך בחנות - נפלא._

גם אני אהבתי את מה שכתבת, נמרה. @}

_אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".
אמא נמרה - כן, מאד כדאי! אשמח אם תפתחי כזה.
הסיפור עליך ועל אחותך בחנות - נפלא._
כן!

_אני חושבת עכשיו איך לתת לבתי (12) להתנסות בנסיעה עצמאית בתחבורה ציבורית.
אורח חיינו ואזור מגורינו הם כאלה שבגילה המופלג היא לא נסעה אף פעם באוטובוס שירות רגיל, ורק פעמיים ברכבת (איתנו, כשהיתה קטנה יותר).
אנחנו בגילה כבר היינו נוסעים בלי סוף בתחבורה ציבורית בעצמנו, מחליפים אוטובוסים וכו'. זו נראית לי מגבלה פסיכולוגית רצינית לא לדעת להתנייד לבד._
בגיל 12 אבי היה מסיע אותי מדי שבוע למכון וייצמן. כשזה נהיה יותר מדי, הם מצאו עוד חברים ועשו פול. יצא שכל הורה נסע פעם ב3-שבועות עד חודש.

אני נסעתי לראשונה לבד בסביבות גיל 17. אני לא חושבת שזו היתה מגבלה פסיכולוגית רצינית. גוננות יתר היא כן מגבלה. אבל בעולם הצפוף שלנו?
איך מחליטים מה היא גוננות יתר ומה זהירות סבירה? לדעתי על ידי זה שבוחנים מה מהתגובות שלנו הוא רק פחדים לא רציונאליים שלא מבוססים במציאות ומה מגובה במקרים סביבנו, בסטטיסטיקות אמיתיות, ובתחושות בטן בריאות שהמצב איננו בטוח בשבילם כאן ועכשיו. תכל'ס גם כשהיינו ילדים היו אורון ירדן, נאווה אלימלך, דני כץ... הדברים לא היו כל כך ורודים ותמימים כמו שנוח לנו להאמין (זה כולל גם את הסיפורים שעברו על נשים בגילנו בילדותן שפשוט לא הגיעו לעיתונים בשעתו.) דני כץ היה בן 14 כאשר נחטף, נאנס ונרצח.
זה לא אומר שהסכנה היום ריאלית בכל איזורי הארץ, בכל שעה ביממה, בכל גיל... ממש לא. כל אחת עושה את השיקולים שלה לפי המידע שיש בידיה, ולפי תחושות הבטן שלה.

אני? לילדה בת שש? לא שלא "ארשה" להסתובב לבד. אבל היא תצטרך לעבוד מאד מאד קשה כדי להצליח להפטר ממני

_אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".
אמא נמרה - כן, מאד כדאי! אשמח אם תפתחי כזה._

אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".
אמא נמרה - כן, מאד כדאי! אשמח אם תפתחי כזה.
הסיפור עליך ועל אחותך בחנות - נפלא.

ובסופו של דבר, גם הילד שלא הסתובב לבד עד שהיה ממש גדול - יגדל, ואז חשוב נורא שיהיו לו כלים לזיהוי, המנעות והתמודדות עם סוגי מצבים שכשהיה בהשגחת הוריו לא היה לו צורך להגיב אליהם בעצמו ולפי שיקול דעתו..

אנחנו גם גרים במושב, פסטורלי וכל זה
ולמרות שיש באמפרים בכבישים הפנימיים עדיין יש אנשים שטסים כמו משוגעים
שלא לדבר על נערים עם כל מיני אופנועים מאולתרים
ותאילאנדים עם טרקטורים
ובקיצור,
לא, אני לא נותנת ללכת לבד
וגם אם משאירה אצל חברים אני דואגת שההורים יחזירו אותם הביתה.

עכשיו אני נזכרת שלידינו היה בית ספר תיכון עם פנימייה לבנים שנפלטו ממסגרות. הם הסתובבו כל הזמן ברחוב... אני מעולם לא חששתי מהם, אולי כי היינו משפחת אומנה לכמה מהם, אז הרגשתי שיש לי שם "בעלי ברית".

אני חושבת שהעולם שלנו מאד השתנה. בגיל חמש הייתי הרבה בחוץ לבדי אבל לא רחוק מהבית. גרנו בשדה בוקר של אז...באמת לא היו שם אנשים מיותרים...

כשהייתי בת שבע החזרתי את אחותי בת השלוש יום יום מהגן תוך חציית כביש ראשי במוזכ, לא היו מדרכות. הלידה של עשרים דקות.

אם הייתי מפספסת את ההסעה לבית הספר הייתי הולכת ברגל קילומטר, בכביש ראשי, ללא מדרכה, לקצה המושב.
מגיל 10 נסעתי לבד בשני אוטובוסים לבקר את הסבים בת"א. ומגיל 12 בערך היינו הילדים הולכים למטעים, לפרדסים ולשדות המרוחקים לבד לבד, לפעמים גם לקומזיץ באמצע הלילה (בגיל יותר מאוחר ועם מדריך מהתנועה שהיה בעצמו בן 16-17). יש הבדל בין הליכה בקבוצה להליכה לבד.

ההורים לי אף פעם לא הגבילו אותי בשעת חזרה (והייתי חוזרת בין חצות לחמש בבוקר), לא היו טלפונים סלולריים. היה ברור שבנות לא הולכות לבד אלא בחבורה או בליווי של בן (היום העניין הזה בעייתי בעיני כי יש בו מסר ש"כל בן פצלוח וחלשלוש ככל שיהיה תמיד יהיה חזק יותר מבת", אבל למראית עין, כנראה זה כן דבר נכן נגד תוקפים).

היום בחיים לא הייתי מרשה דברים כאלה. היום יש יותר אלימות בין בני הנוער והילדים לבין עצמם, יש יותר אנשים רעים, יש יותר נגישות, אין פרטיות (ללכת לפרדס ולהיות שם לבד??).
היום אני לא מבינה איך ההורים שלי ישנו טוב בלילה.

חיבת לציין שלאחים הצערים שלי באמת כבר לא הרשו את כל החופש הזה.
כמו כן אמ שלי לימדה אותי מגיל צעיר (מאז שאני זוכרת את עצמי) לפתח את האינטואיציות שלי, לבטוח באינטואיציות שלי ולהתרחק מיידית מכל מה שמריח סכנה. היא לימדה אותי לזהות סיטואציה מסוכנת, מאיימת, מטרידה, היא לימדה אותי איך בשום אופן לא להרגיש קורבן, אלא לשלוט במצב, היא לימדה אותי לא להיסחף אחרי ילדים אחרים או אחרי הבטחות של מבוגרים. היא ממש הטביעה התנהגויות שיעזרו לי להתמודד במצבים מאיימים. כל הכבוד לה. אולי כדאי לפתוח דף בנושא "ארגז כלים להתמודדות עם מצבים מאיימים".

<סיפור לדוגמא למה שאמא שלי לימדה ותי ושהעברתי הלאה לאחותי: אחותי ואני בחנות צעצועים. אני בת 16, אחותי בת 4. אנחנו רוצות לצאת ופתח החנות עומד גבר שמן ולא זז, משאיר מרווח צר לעבור. אחותי הולכת לפני, היא לא רוצה לעבור במרווח הצר, כי זה לא נעים. אני אומרת לה להגיד לאיש השמן לזוז. היא אומרת לו, כמו שילדה בת 4 תגיד, הוא זז קצת ומחייך. אני אומרת לה לומר לו שוב. היא מתביישת, אני רואה שהיא מתלבטת. אני עומדת מאחוריה, משדרת לה עוצמה ואומרת לגבר "אנחנו רוצות לצאת, בבקשה תזוז קצת מהדלת". הגבר זז ממש טיפונת. אני אומרת "זה לא מספיק, אין לנו מקום לעבור!" מסתכלת בו, ומחכה עד שהוא זז לגמרי ומפנה את הדרך. אני אומרת בקול רם "בואי ע', עכשיו אפשר לעבור, יש מקום, בואי נצא" ואנחנו יוצאות ולוקחות את הזמן שלנו. אנחנו יוצאות ונעמדות ליד החנות, ואני מסבירה לאחותי שהאיש לא רצה לזוז, כי הוא רצה שנעבור לידו, וכיוון שהמקום צר אז קצת נשתפשף אתו ובשבילו זה נעים, אבל בשבילנו לא. לכן אנחנו התעקשנו שהוא יזוז, כי זה לא נעים לנו, וככה צריך לעשות. אני לא יודעת אם אחותי הבינה לגמרי את הסיטואציה, אבל היא כן הבינה שאני, אחותה הנקבה הנמוכה, התעקשה על משהו מול גבר גדול ושמן והצליחה. זה חשוב>

זהו דף נחמד כדיון, סתם לקרוא מה אחרים עושים,
אך בעצם, נראה לי, שטוב לכל אחד להחליט בעצמו לגבי הגבולות של ילדיו,
כי מי מכיר את ילדיך יותר טוב ממך? רק את יודעת אם הבת שלך מספיק בוגרת ואחראית (ואפילו את זה לא בטוח, כי לפעמים לבד מתנהגים בצורה שונה),
רק את יודעת איך בדיוק נראית סביבת הבית שלך- גם מבחינת האווירה, האם מסתובבים באזור זרים, או שזהו מושב די סטרילי (כמו שלנו...), האם יש באזור דברים בשטח שיכולים להוות סיכון (כביש, תעלות ניקוז, בורות, מקלטים מפתים לטפס עליהם או להכנס וכו')
ורק את יודעת על עצמך את התחושות העמוקות שלך שמנחות אותך (נקרא לזה חוש שישי נשי-אימהי), ולתחושות האלו צריך להקשיב יותר מהכל!
(ונכון שאף פעם לא מזיק לשמוע גם מה אחרים עושים ע"מ לקבל פרופורציות (-; , למרות שדרך המחשב הדברים עלולים להראות חסרי פרופורציה או מעוותים).

נראה שהגעת להחלטה הנכונה לכם.

תודה לכן.

שוטטתי חופשי בגיל 5. ניגש אליי זקן חביב ושכב עליי במשך דקות ארוכות
גם אני, זה פגע בך?
כי גם לי קרה משהו דומה (נניח), בגיל הזה איזה גבר חשף בפני ובפני חברתי את הפין שלו בכוונה. ברחנו, ולי אישית לא נגרם מזה נזק נפשי שאני יודעת עליו. למעשה בגיל קצת יותר גדול זה קרה לי שוב (בדיוק אותו דבר, אף פעם לא שמתי לב לצירוף המקרים הזה) וגם הפעם זה לא פגע בי. אבל מן הסתם יש דברים גרועים יותר.

אגב, גם אני בגיל הזה שוטטתי לבד, לבי"ס, חברות וחוגים, אמנם ללא כבישים (השכונה שלנו היתה בנויה כך), ואני זוכרת חויה מאוד לא נעימה, שנפלתי ונפצעתי. זה לא היה משהו חמור, איזה שפשוף חזק של הברך, קצת מדמם, ואני זוכרת תחושה קשה של בדידות, שאין מי שירים אותי ויטפל בי. צלעתי לי לחוג שלי. זו היתה חויה גרועה וקצת טראומטית, אבל בגלל חויות מסדר גודל כזה לא היתי אוסרת הסתובבות לבד.

בכל אופן,
חיזקתן אותי בהחלטה שהלכה והבשילה - אני לא מסכימה לזה.
כל מה שתיארתן לא מתקיים כאן. אין ליווי של גדולים יותר (עם ילדה בת 10 איתן היתי חוששת הרבה פחות, ומרשה מן הסתם). אין גיל גדול מספיק לדעתי. זה גם בכלל לא המצב שהולכים דרך קצרה ליעד ידוע. הם פשוט מסתובבות הרבה זמן. אין הגדרת גבולות מדויקת כי אני בכלל לא מכירה שם, וגם זה לא היה מספיק לדעתי. הריכוז שלה סביב הכביש, כמו שכתבת חתלתולה, לא מספיק.

למשל, היתה לי היום דוגמא חיה לחוסר שיקול דעת בגיל הזה. אני לימדתי את ילדי, שאם משהו נופל להם מהיד באמצע חצית כביש, ממשיכים לחצות איתי כרגיל, ואז הם מחכים על המדרכה, ואני הולכת להביא את זה. היום היא חצתה והחזיקה לאמא שלי את היד. משהו נפל לה. אמא שלי התכופפה להרים. והיא פשוט עזבה את אמא שלי והמשיכה לחצות לבד! איזה פחד! פשוט חצתה לבד (כביש די סואן). כי ההתניה שלה אומרת להמשיך ללכת אם משהו נופל, ואין לה שום שיקול דעת חכם, להבין שהמצב שונה, סבתא עצרה, והיא צריכה להשאר לידה.

ליבי כבד בגלל המניעה של חויה מדהימה, אבל זה מה שיש כרגע.

כמו שהגדרתי לבן זוגי - אני לא מפחדת מהסכנות הקטנות, וכן מפחדת מהסכנות הגדולות.
למשל אני מרשה להם (לה ולאחיה בן ה - 3) לעשות דברים שעלולים לשבור להם יד או רגל, כמו לקפוץ משידת החתלה (למזרון) או שאבא שלי יזרוק אותם מהגובה שלו למיטה. ברור לי שיש סכנה של שבירת יד, אם כי הם כאלה מיומנים בקפיצות שהם נופלים כמו חתולים (אפילו מהגב הם מסתובבים באויר ונופלים על 4 - שניהם - מדהים). אבל פה הסכנה גדולה מדי.

שלי בת 8 וחוזרת הביתה מביה"ס בעצמה (בד"כ עם שכן בגילה או חברות). מעברי חציה עם משמרות זה"ב/רמזור, וכביש אחד נטול, אבל לא מאוד סואן, בתוך השכונה. זה טרי אצלנו, ואני עדיין לא לגמרי שקטה, אבל זה חשוב לה+ חוסך הסעות (מקרה קלאסי של "זה נבלה וזה טרפה"...). חוץ מזה אנחנו גרים בסוף סמטה "פרטית" (כולם בני משפחה ופעמים רבות ישנציג זה או אחר מדור המייסדים מתחמם בשמש או עובד בגינה או חוקר דוור מחליף או חבר שלנו מה הוא עושה שם:-D) וחלק מילדי השכנים משחקים לבד בחוץ אפילו מגיל שנה ו-10_{. אני מרשה רק מגיל 3} וגם אז בלווית הגדולים בלבד ובמרחק שמיעה בזמן שאני עובדת במטבח למשל. הגדולים יותר משחקים בכל הסמטה גם אם אני נחה בסלון ולא רואה/שומעת בזמן אמת. מפחיד אותי שהגדולים יהיו שקועים בענייניהם ואיזה קטמצ'יק "ינדוד" לכביש באין משים.
כמובן שאין בכלל מה להשוות למה שהיה כשהייתי בגילה: מכיתה א' הלכתי מרחק די מכובד לביה"ס, כולל חציית כבישים סואנים לא מרומזרים. תקופה אחרת.

אני מנסה לשדר לילדים תחושה שהעולם הוא מקום בטוח ,שלו ונעים כמובן שגם אני, ובלי להוציא את דבריך מהקשרם (בטוחה שגם את מזהירה ומלמדת היכן שצריך) אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולספר שאני מזהירה את ילדי במילים מפורשות: יש אנשים רעים שאוהבים לנגוע בפות, בולבול וטוסיק של ילדים קטנים, ואוהבים שילדים נוגעים להם בבולבול ובטוסיק. זה אסור ואל תסכימו! תברחו מהר ותגידו למישהו שהאיש הזה רוצה לעשות לכם דברים שאסור.
חשוב לי לא לנסות למסך את האזהרות במילים יפות, ולא לתת לילדים את ההרגשה שאסור לדבר על כך במילים מפורשות.
אני מאמינה שכמו שאני מזהירה את ילדי מפני הסכנה בכביש והם לא מפתחים חרדות, כך גם פה. הם יודעים שצריך להזהר.

12 זה עוד ילדים? היא מסתובבת חופשי כמובן... עדיין לא מרשה לה לסוע לבד בתחבורה ציבורית.
כשהיתה בת 4 וגרנו בקיבוץ אחר נתתי לה ללכת לבד לחבר הקרוב ולמוסד החינוכי שהיא ביקרה בו (פתוח)
היום, עם הקטנה יותר קשה לי. לא מתאים לי שהיא תסתובב פה לבד, היא עדיין לא יודעת להגיד שהיא הולכת ולאן. למרות שמדובר בעשרות בודדות של מטרים ופעוטות אחרים בגילה כבר כן עושים את זה. גם לא לשנה שגרה בעצם באותו הבית פה בהמשך המדרכה, בוודאי שלא שני בתי ליד...
וזה סתם כי אני מרגישה שלא מתאים לי לדאוג לה. מה אם תיפול?

אני בגילו כבר הייתי יורדת לבד לשחק למטה ב"שכונה" (הליכה ללא כבישים), ולכיתה א' הייתי הולכת וחוזרת לבד (ללא כבישים). אצלי אין היסוס בכלל: אני לא מסכימה. לא בגללו, בגלל הבחוץ הגדול והמסוכן. ואנחנו בתל אביב, ולא במושב.
כנ"ל.

החשש שלי הוא לא ממשהו לא-אחראי שהוא יעשה, אלא ממשהו שמישהו עלול לעשות לו.
ואצלנו בשכונה: גם מכלבים גדולים משתוללים בלי רצועה בניגוד לחוק שמסתובבים חופשי, ואחד מהם כבר הפיל את הבן שלי לפני שנה וחצי בגלל שהתנגש בו בריצה, ושבר לו שלוש שיניים קדמיות!

אני לא מרשה חד משמעית.
הילדה שלי כבר בת 11. לדעתי כבר שנה שנתיים אחותי ואני מרשות לבכורים שלנו (מגיל תשע עשר, אם כן) ללכת לבד מהבית שלה לבית שלי ולהיפך - ומדובר בשני בתים במרחק אווירי כה קצר שאפשר לראות את הבית שלהם משלנו (כמה עשרות מטרים), שביניהם אין כביש אלא רק גינה עם גן שעשועים, בשני רחובות קטנים מקבילים.
גם עכשיו אני לא מרשה לה לעבור את הכבישים הראשיים בשכונה - אנשים נוהגים פה כמו מטורפים ולא מכבדים מעברי חציה. לפעמים גם לא רמזורים, ובטח שבפניה ימינה לעתים קרובות לא מכבדים את הירוק של הולכי הרגל.
לבני השש שלנו אנחנו לא מרשות בשום אופן ללכת לבד מבית לבית.
בטח לא מעבר לזה.
ושוב: גינה, אין כביש. פשוט הם כל כך קטנים שכל אחד יכול להרים אותם ולהסתלק. מצטערת, לא מוכנה להסתכן. הקטן יכול לרדת למטה לבד רק אם בן הדוד הגדול מגיע לקראתו מהצד השני והוא יפגוש אותו למטה.
שני הילדים ביחד יכולים ללכת בגבולות של הכבישים (בלי שום כביש אפשר להגיע: לאחותי, לספרייה, לארבעה גני שעשועים, ולמרכז מסחרי אחד שבו הם מחזירים את בקבוקי הפיקדון בסופרמרקט או מביאים לאמא את חוברת המבצעים של הסופרפארם).

אני בדיוק מתעסקת עם השאלה הזו לאחרונה, כי בכורי מאד נהנה מעצמאותו ורוצה ללכת לבד לפעמים לכל מיני מקומות. אני בגילו כבר הייתי יורדת לבד לשחק למטה ב"שכונה" (הליכה ללא כבישים), ולכיתה א' הייתי הולכת וחוזרת לבד (ללא כבישים). אצלי אין היסוס בכלל: אני לא מסכימה. לא בגללו, בגלל הבחוץ הגדול והמסוכן. ואנחנו בתל אביב, ולא במושב. למרות שנראה לי שגם במושב לא הייתי נותנת.

לי אישית גיל 6 נראה קטן מדי, אם כי יתכן שזה קשור לבן הכמעט-שש הפרטי שלי. החשש שלי הוא לא ממשהו לא-אחראי שהוא יעשה, אלא ממשהו שמישהו עלוו לעשות לו. כולל השכן הסופר-נחמד מהדירה ליד, ששום מחסום לא עוצר אותו. כמו כן, מהנסיון שלי עם ילדים בגיל הזה - הכביש מסוכן. הם יכולים בקלות להיות שקועים במשחק או בשיחה ולא לשים לב.

מה שמזכיר לי שאכן נפגעתי ממכונית. אבל שנות השבעים, מעט מאד תנועה יחסית, רחוב קטן וצדדי, למכונית שלום. היום זה פשוט לא בא בחשבון בעיניי.

זוועה
רק רציתי להגיד שזה שאני שוטטתי ולא קרה לי כלום בשיטוטיי, לא אומר שאני יכולה אפילו לחשוב על לתת לילדים קטנים להסתובב בעצמם בחוץ במקום שאני לא חווה אותו כבטוח לחלוטין. הן מתקיפה מינית, הן מפגיעת מכונית ומכל דבר אחר שיכול לפגוע בשלמותם הפיזית ו/או הנפשית.

שוטטתי חופשי בגיל 5. ניגש אליי זקן חביב ושכב עליי במשך דקות ארוכות
שנות השבעים המאושרות. לקח לאישה שהפסיקה אותו שלושה סבובים באזור עד שהעיזה להפריע לו.

בגיל שנה
בחיים לא הייתי נותנת לילד שאינו מדבר בצורה שוטפת ללכת למקום שאיני יכולה לראות אותו
>רועדת מהמחשבה<

גם אני שוטטתי. אבל אז באמת היו שדות..

לפי דעתי יש הרבה רומנטיזציה בכל סיפורי הילדות מפעם עם שוטטות בשדות הבור
אצלנו דווקא זו לא סתם רומנטיזציה, כמו שכתבתי, אני באמת זוכרת את עצמי כילדה בת 9-10
מסתובבת לבד (עם חברה בגילי) בשדות ובואדיות, אוספת חרקים וזוחלים...
היתה לי ילדות מדהימה מהבחינה הזאת, המון חופש, תחושת עצמאות, הייתי מאוד אחראית כתוצאה מהחופש הזה שניתן לי.

השאלה בשם הדף, לדעתי (ואני קיצונית מהצד השני... (-: ), תלויה בהמון גורמים,
ביניהם מה שהזכירה אילה א :
_ההרגשה של הילד
ההרגשה של ההורה_
אבל לדעתי הסביבה היא לא דבר אחרון, אלא מרכיב די עיקרי!
אצלנו למשל, מושב קטנטן (50 ומשהו משפ'), כולם מכירים את כולם, כולל את שמות הכלבים של כולם ואפילו חלק מהסבים והסבתות שלא גרים במושב...
בנוסף המושב בנוי כך שבכל שכונה יש מדרכה בין הבתים ומאחורי הבתים יש שדות רחבים עד לכביש (הממש ממש לא ראשי...!)
כך שכבר מרגע שהם מתחילים לזחול אצלי, אני נותנת להם להסתובב בחצר לבד, מציצה עליהם כל דקה שתיים בהתחלה, מוודאת שהם יודעים איפה אני נמצאת, ככל שהם גדלים אני מגדילה את טווחי הזמן בין ההצצות שלי.
כשהגור למד ללכת, בגיל שנה, כבר נתתי לו ללכת עד לשכנים ולשחק בחצר שלהם לבד,
ומגיל שנתיים, התרחק כבר לשכנים שמעבר להם ועד קצה השדה שליד הבית.
מגיל שנתיים וחצי כששיחק עם חבר בשדה, הייתי מציצה אחת לחצי שעה אולי.
אני יודעת שתמיד יש סיכון, מה יהיה אם בדיוק שנייה אחרי שהצצתי עליו יכיש אותו נחש חס ושלום או כל דבר אחר...
אבל ככה זה בחיים, יש סיכון בכל דבר בעצם!
אני שמה לו גבולות, למשל אני לא מרשה לו לעלות על הכביש לבד (זה הגבול, בינתיים).
ילדים במושב אצלנו בגיל 6 כבר מסתובבים חופשי על הכביש (של המושב), חוזרים הביתה באופניים מהמרכז, כך גם אני גדלתי.
בגיל 7-8 כבר הייתי רוכבת לבד (סוסים) בשדות שמחוץ למושב,
אני זוכרת שבגיל 9 כבר הייתי מטיילת חופשי באזור, במושב בטח שחופשי לחלוטין, אבל גם בטבע, במסלולי טיולים בטווח הליכה מהמושב וכו',
נכון שהיו סיכונים, אבל חונכתי לאחריות, הייתי נזהרת והייתי מודעת לכוחי ויכולותי.
אולי היום דברים השתנו, כי ההורים שלי, שנתנו לי הרבה חופש, לא נותנים לאחותי הקטנה לעשות מה שאני עשיתי,
אולי הסביבה קצת השתנתה, אולי הנאיביות של האנשים, ובטוח שגם אחותי הקטנה שונה באופיה.

תחושת הבטן שלך היא החשובה כי משם יצאה הילדה שלך. הבטן הזו יותר חזקה ויותר חכמה מכולנו פה ואם היא אומרת לא כל כך מפורש אז אולי התשובה ברורה.
מסכימה מאוד.

לפי דעתי יש הרבה רומנטיזציה בכל סיפורי הילדות מפעם עם שוטטות בשדות הבור .
יש בזה הרבה יופי , במיוחד אם קטפו לאמא זר פרחי בר (לא מוגנים) .
מצד שני אני ממש לא רואה איפה זה מסתדר עם מה שאני יודעת על המציאות של טיפול בילדים.

אני מנסה לשדר לילדים תחושה שהעולם הוא מקום בטוח ,שלו ונעים.לא סתם להלעיט אותם בסיפורי זועה .
מצד שני אני יודעת שצריך לשמור עליהם 'מלהכנס לסטטיסטיקה ' הזו.
תאונות הדרכים, הטרדות והתעללות מינית,הליכה לאיבוד,תאונות באתרי בניה וסתם הכשות ועקיצות וכל מני דברים שאולי נוכחות של אמא לא היתה מונעת, אבל אמא אמורה לדעת איך לעזור במקרה ולהגיש עזרה ראשונה.

אני רוצה לראות אותם .
אני רוצה לשמוע מה קורה בינם לבין החברים שלהם . אומנם אני לא צריכה לדעת כל מילה , אבל כן ,לשים לב לאופי ההתנהלות.
יש אפשרות מאוד לא סימפטית של אלימות מילולית כלפי ילד ,ממש הרס הדימוי העצמי , כשכל מה שמתרחש הוא משחק שקט בסלון .

בחוץ , כן אני חושבת שצריך ליווי של מבוגר .
הילדים שלי בגיל מסויים יכולים להתרחק ,אבל זה באחריותם להודיע על כך,לאיזה כיוון הם הולכים ולכמה זמן ולשים לב לזמן שעובר בשעון.

אני מתיחסת בצורה מאוד ברורה ועינינית למקרים שבהם אולי הילד לא ידע ,לפעם הראשונה , אני מסבירה שדאגתי והתרוצצתי וכ'
בפעם השניה, אם בכלל תהיה , תהיה סנקציה.אני לא מוכנה לזה.

וחוץ מזה , אני חושבת שה'לבד' יכול לקבל משמעות של לעשות דברים חיוביים ותורמים למשפחה לבד ובאופן עצמאי ,מהתחלה ועד הסוף.זה לא חייב להיות פיזית לבד , אלא במשמעות של ילד גדול ומסתדר.

ביישוב שלנו ילדים הולכים לבד בגיל כזה.
האמצעית שלי הולכת לבד - כי זה חשוב לה - בערך מגיל 4.
אני משתדלת שהלבד הזה לא יהיה שוטטות, אלא מבית לבית, עם הודעה שהיא הגיעה (לאחרונה אני פחות מקפידה על הודעה כי יותר סומכת עליה).
יש הנחיה לילדים שלפני שהם חוזרים הביתה או מצטרפים אלי לאן שאני אמורה להיות, הם מתקשרים אלי לברר איפה אני. (אחרי חוגים אני מקפידה להיות במקום צפוי).

(לא ברור לי מה זה עוזר)
במושב אם אני יודעת נכון ,כולם מכירים את כולם , קשה עד בלתי אפשרי ללכת לאיבוד ,אין מכוניות שנוסעות בפראות ,אין כבישים ראשיים , אין חנויות מפתות , ויש הרבה הרבה פחות אנשים רעים .
א ב ל
נראהלי שהגיל הנכון לצאת לבד לטיולים מורכב מכמה דברים
ההרגשה של הילד
ההרגשה של ההורה
ורק אחרון הסביבה
אם כי מנסיוני כל ילד יודע בעצמו בהתחשב בסביבה מה בטוח עבורו
(אני מכירה ילדים בני 11 ויותר בעיר שמבקשים ליווי )
בכל מקרה כאשר ילדים יוצאים לבד בפעמים הראשונות חשוב מאוד להבהיר להם את הגבולות שאליהם מותר להם ללכת כלומר עד הפינה ההיא עד הכביש הזה ועד הבית הכתום .
וגם לוודא שהם יודעים מה לעשות במקרה של בעיה (לגשת לאשה עדיף עם ילדים ולבקש עזרה מהסוג המתאים כלומר במושב שתראה להם את הדרך בעיר שתתקשר להורים וכו )
ולכן לדעתי אין לעשות את הפעם הראשונה בספונטניות כמו שקרה אצלכם אלה לאחר תיכנון שיבהיר לילדים שזה תפקיד חשוב ומשמעותי .

אתם מרשים דברים כאלה?
לא. אני במפורש לא מרשה. ואני גם לא מרשה לילדים לדבר בסלולרי.
אבל בגדול, תחושת הבטן שלך היא החשובה כי משם יצאה הילדה שלך. הבטן הזו יותר חזקה ויותר חכמה מכולנו פה ואם היא אומרת לא כל כך מפורש אז אולי התשובה ברורה.
וזה לא שהיא בת חמש עשרה ואת מרגישה ככה. היא בת שש! זה נורא נורא נורא קטן.

(אם הקטנה שלי תלך עם חבורת בנות גדולות יותר ואחראיות, בהבטחה לא לחצות כבישים, באור יום ולאזור ידוע מראש ובטיחותי,כמו גן שעשועים או בית של אחת החברות שיש בו טלפון והורים שאני סומכת עליהם , ולא רחוק מדי מן הבית, אני אסכים. וגם, תלוי בתחושות באותו הרגע ובדינמיקה בינהן.)
בעצם, זה תקף גם לגבי הגדולה. אבל אני גם נחשבת לקיצונית בסביבה שלי.

מראש אני אומרת לך שאני נחשבת לקיצונית בסביבה שלי.
הבת שלי עוד מעט בת 10 ואין מצב שהיא מסתובבת לה סתם כך בלי שום מטרה (אנחנו גרים בשכונה) המקומות היחידים שהיא הולכת אליהם לבד זה רק למכולת או לחברה (וגם זה עם סלולרי צמוד אליה).

השאלה כבר בכותרת.

באיזה גיל נראה לכם סביר שילדים יסתובבו לבד בחוץ?

הסתבר לי שביתי בת השש (כמעט) הסתובבה בחוץ יחד עם חברה שלה, במשך איזה שעתיים, פעמיים, במושב. הן הלכו לרפת, למשתלה, לראות איך חובצים גבינות, הכל לבד. יש גם כביש שעוברות בו מעט מכוניות לטענתן. כששמעתי את זה היתי בהלם. כמובן שידעתי שהיא הלכה לחברה, אבל חשבתי שהן מסתובבות עם האב (שאני מכירה זמן רב ומחבבת). לא חשבתי שזה לבד. אצלי בבית לא נתתי אף פעם להסתובב לבד, גם לא למטה ברחבה שמתחת לבניין. המקסימום שנתתי היה שאני בצד אחד של החצר, והיא בצד השני, שאינה בטווח ראיה (הבניין עומד באמצע), לזמנים של בערך חצי שעה כל פעם.

אני קרובה מאוד לפסול את העניין, פשוט אנשים סביבי קצת מבלבלים אותי. אומרים שזה כן בסדר, כי זה מושב (לא ברור לי מה זה עוזר) וכי לא עוברות הרבה מכוניות בכביש. המושב סגור עם גדר ושומר, ואותי זה לא מרגיע כלל, כי אני חושבת שאנשים סוטים ומטורפים יכולים גם לגור במושב. גם להיות פרופסורים ולא רק מישהו שיעצר ע"י השומר בשער. את מי הוא עוצר? אולי רק ערבים. כל אחד אחר יכול לספר סיפור ולהכנס, אני מניחה.

האב עצמו אמר שהוא עצמו לא יודע אם זה בסדר. הן מאוד נהנות (זה בטוח). ולכן הוא הרשה. הוא חשב שאני יודעת.

מטריד אותי הכביש וגם אנשים רעים. אפילו שהילדה בוגרת וחכמה, אני לא משלה את עצמי לגבי יכולת ההגנה שלה על עצמה - שואפת לאפס. חשבתי שהאחוז של תקיפות מקריות כאלה שקורות בחוץ הוא נמוך, בד"כ זה מישהו מוכר. ואולי זה אמור להרגיע אותי. אבל לא יודעת אם הסיכוי נמוך מספיק. ונשאר הכביש. ממה שאני מכירה, בד"כ דווקא במקומות האלה, מכוניות נוסעות מהר לפעמים, מן תחושה של אין הרבה מכוניות ואין הרבה אנשים ונוסעים.

אני מרגישה שבאיסור הזה אני אבטל חויה מדהימה בשבילה. אבל אולי היא תוכל לחוות דברים דומים בגיל מבוגר יותר. כמובן שיש פתרונות כגון שאני אצטרף לשם, ואכן מן הסתם אבוא פה ושם, אבל זה לא משתווה ללכת לבד עם החברה ולהיות חופשיות.

אתם מרשים דברים כאלה? זה נראה לכם סביר? הסיכון נראה לי גדול.