מתי לדאוג תינוק לא מדבר

שליחת תגובה

אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: מתי לדאוג תינוק לא מדבר

Re: מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 23 אוקטובר 2024, 11:47

מעניין, לא הייתי חושבת על הקטע של אינטרס כלכלי... אולי כי אני מכירה מלא קלינאיות, יש לי גם חברה טובה שהיא קלינאית ותמיד יש חברה של חברה שהיא קלינאית... וכולן נראות לי ממש נחמדות ומקצועיות. אולי תלכי לפי המלצה של חברות שלך או באיזו קבוצה שכונתית / עירונית ?


בכל מקרה הרבה בהצלחה ותעדכני כאן אם בא לך ! חיבוקים  : )

Re: מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אמאלילית » 22 אוקטובר 2024, 12:24

את מקסימה, תודה רבה שענית. אני מרגישה כאילו אני ממש צריכה שמישהו ירגיע אותי ויגיד לי שהכל בסדר ורק מדובר בעיכוב שפתי. יתכן ובאמת אגש למישהי פרטית (אני פשוט חוששת מזה שמישהי פרטית לא תהיה מספיק אובייקטיבית כי יש לה אינטרס כלכלי)

​​

Re: מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 19 אוקטובר 2024, 20:26

היי , האתר פעיל אבל יש בו מעט אנשים שמגיבים... אז חשוב לי להגיב לך כי אני כאן :) אני לא מבינה בזה ספציפית אבל אני אמא ל2 ילדים ומכירה המון ילדים בסביבה שלי...

נשמע מהתיאור שלך שסה"כ הילד ממש מתקשר איתכם ועם ילדים, משחק, מגיב ומתפתח יפה לגילו... יופי שבדקתם שמיעה!
אולי להתייעץ עם רופא משפחה וללכת לקלינאית תקשורת (בפרטי כדי שזה יהיה מהר)?
בעיקר בשביל לקבל עוד חוות דעת מקצועית ואולי תרגילים כלשהם/טיפים.
אני חושבת שהאינטואיציה שלך הכי חשובה, אם את מרגישה שהילד סה"כ בסדר מכל הבחינות ורק יש עיכוב שפתי, אז אפשר להירגע (חשוב!) ואז לטפל בעיכוב עצמו.
יכול להיות שכל השפות מבלבלות אותו, אולי להוריד את הסרטונים באנגלית בינתיים? 
זה ידוע שלפעמים ילדים דו-לשוניים מתחילים לדבר יותר מאוחר.

אני לא קלינאית או משהו, אבל סתם רציתי להגיד לך מאמא לאמא שאני מקשיבה לך .

Re: מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אמא לילית » 18 אוקטובר 2024, 13:57

איזה פורום נהדר, מעניין אם עדיין פעיל!
בכל מקרה, אנסה את מזלי.
אתחיל בכך שאני כבר ממתינה לתור של בני במכון להתפתחות הילד. הוא יהיה בדצמבר, מתי שבני כבר יהיה בן שנתיים.
אנחנו אחרי בדיקת שמיעה (בדיקה מאד שטחית הייתה. שמו אותנו בחדר שקט, רמקולים למעלה משני הצדדים. ילדי הסתובב לכל הקולות ששמע), ואני גם מרגישה שהוא שומע טוב. 
עוד משהו שכנראה חשוב לציין - אנחנו בית דו שפתי, אני מדברת עברית ובעלי מדבר רוסית, וכשאנחנו מדליקים לילדים טלוויזיה אז זה באנגלית.
הילד שלי מאד פעיל ומאד אנרגטי. אוהב לשחק לבד (בעיקר ללכת ברחוב ולחקור את הסביבה שלו) וגם לשחק עם ילדים. יודע גם ליזום משחק וגם להשתתף במשחק קיים. מגיב יפה גם למבוגרים ושומר על קשר עין. התחיל ללכת בגיל 10 חודשים. פיזית, הוא מפותח מעבר לגילו ויכול לעשות פעולות עם הגוף של ילדים בני 3 ומעלה. הוא מנופף לביי, עושה נשיקה באוויר וגם נותן נשיקה אם מבקשים (רק להורים ולסבים וסבתות). הוא מגיב לשמו (אך לא תמיד, אם נניח עסוק באמצע משחק הוא יתעלם). כשמשחק לבד ונגיד בונה פירמידת כוסות הוא תמיד יחפש לראות אם אני או בעלי מסתכלים כדי לשבח אותו. הוא גם אוהב למחוא לעצמו כפיים. אין לו וויסות רגשי. אין לו התקבעות/אובססיות על פעולות מסויימות או מסלולים מסויימים. הוא מאד "זורם" עם היום חחחח.
עכשיו לדברים שמדאיגים אותי: הוא בן שנה ו 10 ואינו מדבר בכלל, גם לא כמה מילים. (הוא כן חוזר על הברות פשוטות כמו "בל" כשאני שרה לו יובל המבולבל נגיד) הוא כל היום מדבר ג'יבריש עם טונציות שונות ותנועות ידיים (ממש נשמע כמו שפה אמיתית), הוא אינו מצביע על חפצים או אנשים, גם כשאני שואלת אותו איפה אבא או אמא. יכול להרים מבט ולהסתכל בכיוון אך יכול להיות מקרי. אני יודעת שהצבעה היא אבן דרך מאד חשובה וקריטית ולכן זה הכי מדאיג אותי שהוא לא עושה את זה. אני מלמדת אותו את הקולות של החיות ולא תמיד הוא עושה (אם כן אז עושה רק זאב, כלב, חתול ותרנגול) אבל זה מרגיש לי כי הוא פשוט מחכה שאני אעשה את הקולות כי זה מצחיק אותו. ניסיתי ללמד אותו איברי גוף אך הוא מצביע רק על אף (ייתכן ואשמתי כי התמקדתי ממש באף לעומת שאר האיברים). 
כשרשמתי בגוגל שהילד שלי לא מצביע זה ישר כיוון אותי למאמרים על אוטיזם. 
אבקש להרגיע אותי אם אפשר 😅
תודה מראש!

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תמרוש_רוש » 01 דצמבר 2018, 13:07

היי חן,
לי אין סיפור כמו שלך, אבל אני מרפאה בעיסוק עם ניסיון בהתפתחות הילד. אם בא לך לאוורר את הלחץ שלך כאן, את מוזמנת @}

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי חן* » 28 נובמבר 2018, 14:25

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

שלום שמי חן,יש לי תאומיים זהים (שליה אחת)לא יודעת אם זה קשור להתפתחות שלהם הבנים בני שנה ושלוש ולא נעמדים ולא הולכים ולא מדברים כלל
אני ממש בלחץ מכל העניין אנחנו בהתפתחות הילד קלינאית תקשורת ופיזוטרפיה ...יש מישהי בקהל עם סיפור כמו שלי

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 ספטמבר 2018, 16:23

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

בני בן שנתיים, ולדעתי יש לו אוצר מילים גדול מאוד.. יודע מ הוא רוצה ומבטא זאת, הגננת אמרה לי שהיא לא מבינה אותו שלא כ"כ מדבר..
מה שכן לא רק אני אומרת אלא כל הסביבה על השפה שלו..
אולי הגננת לא מבינה למה הוא מתכוון??
האם יש מקום לדאגה, על אף שעד שהיא לא אמרה לי זאת דווקא אנחנו שמחים בידע ובאוצר המילים שלו?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 15 אוקטובר 2017, 12:44

_מה לדעתך יכול להיות הגורם הקריטי שמקפיץ את התגובה מאכזבה לפיצוץ? (במקרה הזה מדובר גם על הפסקה של טיפול תרופתי.)
בפעם האחרונה שהייתי בכיתה שיחקתי עם הילדים משחק, ולפני שהתחלנו דיברתי איתם (וחלק מהרעיונות הם די דקלמו, כי הנושא מן הסתם כבר דובר ונטחן) על כך שהרבה מההנאה מגיעה מהמשחק עצמו (זה היה המוקד מבחינתי, בעוד שהם התרכזו יותר ב"לפעמים מפסידים ולפעמים מנצחים")._
מה הגורם - בכללי, אצל ילדים שאני רואה ביום יום, אני חושבת שחלק זה עניין של בשלות (לפעמים מכניסים ילדים לעולם של ניצחונות והפסדים מוקדם מדי לטעמי), חלק זה עניין של חיבור של ההפסד ניצחון לעניינים רגשיים עמוקים יותר של ערך עצמי, חלק של עוצמת הרגשות באופן כללי (יש ילדים שפשוט מרגישים מאוד בעוצמה ומוצפים יותר בקלות, ואז אולי העניין מבחינתם הוא לגרום להם להרגיש פחות אלא שיהיו להם טכניקות טובות יותר לפריקה?) וחלק קשור גם ליכולת להבין את השני ככזה שבדיוק כמוך אוהב לנצח ולא כמי שפועל נגדך.
אני לא יודעת אם אצל אותה ילדה יש גם עניינים יותר אישיים שלה...
נשמע חבל שהנושא נטחן בצורה כזו שהם פשוט מדקלמים את מה שהם יודעים שהוא התשובה הנכונה... אולי כדאי גם לדבר איתם על כך שזה באמת מאכזב להפסיד, שזה מותר להתאכזב?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 11 אוקטובר 2017, 06:01

ילדה שלוקחת את כל הבובות – למה שתתעקשי לקחת לה? אם כבר, הייתי מחפשת עוד בובות לתת לה
אכן, אחד מהעקרונות ה-DIR הוא לעזור לילד במה שהוא עושה. זה דווקא משהו שלא בא לי באופן אינטואיטיבי כל כך בהרבה מהסיטואציות, אבל בטיפול שהצטרפה אליי מדריכה היא הציעה את זה ומאז אני מנסה לזכור את זה. יש נטיה כבני אדם, להציע את הדרך שלך במשחק (לוא דווקא בעניין של "לפי הכללים", לפעמים אני רואה משהו שהילד עושה, ועולים לי רעיונות נופים, והנטייה שלי היא להדגים לו אותם). בטיפול במדריכה הצטרפה אליי, היא עצרה אותי רגע לפני שהדגמתי, ושאלה איך אני יכולה לעזור לילד עכשיו. כמו שיונת אמרה - לתת לו עוד, לעזור לו להכניס משהו לקופסה וכו'. גם לסוג כזה של השתתפות הילדים מתנגדים הרבה פעמים ברגע הראשון, אבל לרוב אחרי רגע או שניים נענים לה.
אבל פה אתחבר למה שכתבתי קודם לגבי ההורים - לשנות את ההרגלים שלי לוקח לי זמן, וגם לחשוב כל הזמן בדיוק על מה מתאים שאעשה באותו רגע זה לא פשוט. אז לפעמים אני מצליחה, ולפעמים לא. לפעמים חושבת על זה בדיעבד.
זה בדיוק העניין באינטראקציה מולם - גם אם אסכים לגבי עקרונות כלליים, לא תמיד אצליח ליישם כל הזמן, ועדיין יישארו זמנים בהם הילד יצטרך להתמודד איתי גם באופנים אחרים (כמו שאני מתמודדת איתו, או אם כל אדם אחר שנקרה בדרכי, שלפעמים נחמד ומותאם אליי, ולפעמים לא...גם אם מדובר בבעלי או בחברה טובה).

_ילדה שלא רוצה להיכנס לבריכת כדורים – מה לגבי כדור אחד? גם לא אוהבת? שניים? חמישה?
בריכה זה גדול ומפחיד, לא ברור לי למה חשוב להיכנס ישר פנימה במקום לחוות את השטח בצורה זהירה והדרגתית_
הילד שחשבתי עליו כשכתבתי, נכנסו לבריכה רק אחרי טיפול או שניים בהם שיחקנו עם הכדורים מחוצה לה. זה לא היה לא זר. מה שהיה לו קשה, אני משערת, היה חשש מחוויה תחושתית לו מוכרת (הוא חושש מאוד ממגע ותנועה לא מותאמים). שנה שעברה היה ילד שלדעתי ניסיתי שייכנס רק לאחר כמה חודשים בחדר. והסיבה בגללה בכלל רציתי שייכנסו לבריכה היא כמובן גם בגלל שזה כיף, אבל גם שגרייה מהסוג הזה הרבה פעמים מאוד טובה לילדים עם תגובתיות יתר. ולרוב אחרי כמה רגעים בבריכה הם כבר לא חוששים ומאוד נהנים ממנה.
אם אני רוצה לבנות תכנית תחושתית, אני צריכה למצוא כל מיני דרכים לתת גרייה, שתהיה טובה לילד והוא יהנה ממנה. הבעיה היא, שלרוב הם נרתעים מהמון סוגי תנועה ומגע. אבל, אחרי ניסיון או שניים יש התרגלות של הגוף. אם אראה שאחרי כמה רגעים הילד עדיין נרתע, אפסיק. מעדיפה אני לבדוק עם הילד סוגי גרייה שונים, ולהדריך את הצוות לגבי מה שנעים לו, ולא לתת להם לעשות את הבדיקה בעצמן, מאחר ויש אנשי צוות שיעשו זאת באופן חזק ופתאומי מדי והילד ייבהל.

אני מכירה נשים שעובדות עם אוטיסטים, ועם ילדים בעלי קשיים אחרים, ומספרות איך הן מתחילות ממה שהילד עושה ולא מאיזו מטרה חיצונית.
אני משתדלת ללכת לפי הגישה הזאת, לתת לילד להיכנס לחדר ולראות ממה הוא מתחיל. לרוב אצלי בחדר הם הולכים לבריכת כדורים. ככה העברתי שנה שעברה המוני טיפולים במשך כמה חודשים. בשלב מסוים קצת השתגעתי מזה... השנה נראה לי שזה יהיה פחות ככה בגלל אופי הילדים. בכל מקרה, יש טיפולים שזה מצליח, ואני מצליחה להיכנס ככה לעולמו של הילד והוא משתף אותי ונהנה מאינטראקציה. ויש טיפולים שהילד מאוד סגור בתוך מה שהוא בחר לעשות, ולא מסתכל לכיווני. ויש טיפולים שאכן יש לי מטרה שהיא מעבר, כמו למשל לבנות תכנית תחושתית.
אבל גם כשאני הולכת אחרי הילד, המטרה לרוב כן נמצאת בראש... לדוגמא, ילד עם קושי במוטוריקה עדינה, אז אנסה בתוך המשחק כן שיתנסה בכך, גם אם זה משחק שהוא בחר, ומשחקים באופן שהוא רצה. ופעמים רבות פה נוצר הקושי שלי, למצוא את הדרך לעשות זאת באותו הרגע, באופן שלא ייצור רתיעה מצד הילד, באופן שלא יתסכל אותו (פעמים רבות הילד פשוט יימנע מכל חלק בפעילות שכולל שימוש במיומנות שקשה לו, גם אם זה משחק שהוא יזם והפעילות הזאת היא משהו שהוא רוצה לעשות).
כשכתבתי שהשנה החלטתי לקחת את החודשיים הראשונים רק להיכרות, התכוונתי שאני מנסה שהמטרות כלל לא יהיו לי בראש, ושהמטרה היחידה תהיה ההיכרות, הקשר.

חשבתי שלפתח ולהעשיר יחד את המשחק זה רעיון טוב.
תפילה, אולי במקרה כזה, את יכולה פשוט לדובב מהצד חלק מהבובות, בלי להחזיק בובה ביד? או להיות "דמות המספר". אלו סיטואציות שאני פחות מתנסה בהם, כי רוב הילדים שלי לא ממש משחקים בבובות, ואם כן אז משחק ראשוני בלבד (האכלה וכאלה).

וכיוון שיש מועד מוגדר להגשת היעדים המנוסחים, לא הרגשתי שאני יכולה להרשות לעצמי לזרום לגמרי בקצב שלו ולפי החשק שלו, כי אני צריכה לנסות לבדוק כל מיני תחומים, לראות מה רמתו.
אני הקדשתי עבור כל ילד מפגש אחד, בהם ניסיתי לבדוק כמה שיותר דברים... את שאר הטיפולים עשיתי כמו שאמרתי טיפולי היכרות, או שהייתי בגן, ותוך כדי ניסיתי לצפות בדברים ולכתוב לי מהר על דף. המטרות עוד לא מנוסחות, אבל כן יש לי רעיון כללי של מה הכיוון עם כל ילד (וכמו שאמרתי, במהלך השנה אני נוטה לשכוח אותן וחוזרת אליהן שוב רק בסוף..).


וגם בחירת השיטה מתקשרת לעניין התכנית הכתובה. תחת הכותרת "אמצעים להשגת המטרה" אוכל לכתוב "שחרור וזרימה" או משהו כיו"ב, רק אם ארגיש מספיק יציבה בעמדה הזאת. לכתוב "תרגול חיקוי בלוויית משחקים" קל יותר. אף אחד לא יתהה מה ולמה. מה שכן, אני יכולה לכתוב "מודלינג".
אני כותבת משהו כמו "הילד יעשה כך וכך, תוך כדי שימוש באמצעים מעוררי מוטיבציה/תחומי העניין שלו" או משהו בסגנון. ובאמצעים מעוררי מוטיבציה נכנס כל מה שיגרום לילד להרגיש בנוח, ליצור קשר, להתעניין בפעילות.

רק שכשאני בתוך הסיטואציה קשה לי לא פעם לראות מיד ובבירור את הדרך הנכונה לפעול. מקווה שלא איבדתי אותו...
אני כל כך אוהבת כשיש איתי בחדר מדריכה טובה, שלוחשת לי באוזן מה לעשות :)
בטוחה שלא איבדת.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 11 אוקטובר 2017, 05:47

אה... לפחות עד עכשיו חשבתי שאם אני משובצת לעבוד איתה (והמטרות בעבודה איתה לגמרי לא ברורות לי עדיין), אז אנחנו אמורות לעסוק באותו הדבר, ולא שהיא תשחק בבובות, ואני בינתיים אנמנם או אקרא ספר.
ההצעה שלי היתה שהיא תשחק בבובות ואת תתני לה עוד בובות, ואני בטוחה שאנשים יצירתיים ומנוסים ממני יוכלו להעלות עוד רעיונות לאינטראקציה איתה בלי לקחת לה בובה. זה לא חייב להיות או-או -- או הדרך שלי או שלא משחקים יחד.

<וכן, פעם יהיה צריך להעביר את הכל לדף מתאים יותר...>

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 11 אוקטובר 2017, 00:19

פה המטרה הוכתבה לך מראש, ככה שזה לא ממש אפשרי.
המטרה הוכתבה, אבל בהחלט יש לי מנדט להחליט שאני עושה משהו אחר. פשוט בינתיים עוד לא חשבתי על משהו אחר... בסך הכול המטרה נראית לי רלוונטית וחשובה.

למה בעצם חשוב שהמשחק יהיה לפי הכללים?
בכלל לא חשוב.
כתבתי בקצרה, כי לא רציתי לייגע, אבל עכשיו אפרט כדי להבהיר:
המשחק הוא משחק קופסה, שכולל לוח שקעים בצורות שונות וחלקי פלסטיק בארבעה צבעים. החלקים זהים זה לזה בצורתם, והקטע המגניב הוא שאפשר להניח אותם בשלושה מנחים שונים, ובכל מנח הם יתאימו לשקע בצורה אחרת. ויש קובייה שעל פיאותיה מצוירות שלוש הצורות האפשריות. לפי התוצאה של הטלת הקובייה אמורים להניח צורה בשקע, אלא אם כן כל השקעים בצורה הזאת תפוסים. (מקווה שההסבר ברור.)
כשארגנתי את הציוד לעבודה מאוחר במוצ"ש, חשבתי בטעות שחסרה במשחק גם קובייה שעל פיאותיה הצבעים השונים ואלתרתי כזאת.
כשנפגשתי עם הילד, גיליתי שלא הייתה אמורה להיות קובייה נוספת, ושהשימוש בה יכול רק לתסכל, כי אם מטילים את שתיהן (כמו שהיה במשחק אחר, ששיחקתי בו איתו בשבוע שלפני כן), יוצא שאפשר להניח רק שילוב ספציפי של צבע+צורה.
לכן ניסיתי להסביר לו שאין צורך בקוביית הצבעים, אבל בגלל מכשול השפה ובגלל ההתעקשות שלו לשחק איתה בלי לתת לי הזדמנות להדגים לו אחרת, התחלנו לשחק עם שתי הקוביות. לא שהיה אכפת לי לשנות את כללי המשחק, רק חשבתי שהוא ננעל על האופציה הזאת, כי ראה את הקובייה השגויה וזכר את הכללים מהמשחק הקודם, ושאם היה מבין שהקובייה מיותרת, היה נהנה יותר לשחק בלעדיה ולתת למשחק לזרום יותר בקצב.

כן למצוא דרך שבה יהיה לו נעים יותר להשתמש בעברית,לא?
כמובן. לכן בחרתי להביא משחק בסגנון שראיתי בפעמים אחרות שנהנה ממנו.
להקדיש זמן ליצירת קשר בהחלט נכון בעיניי. חשבתי שזה ייעשה תוך כדי המשחק, עד שהתנגשנו...
וכיוון שיש מועד מוגדר להגשת היעדים המנוסחים, לא הרגשתי שאני יכולה להרשות לעצמי לזרום לגמרי בקצב שלו ולפי החשק שלו, כי אני צריכה לנסות לבדוק כל מיני תחומים, לראות מה רמתו.
וגם בחירת השיטה מתקשרת לעניין התכנית הכתובה. תחת הכותרת "אמצעים להשגת המטרה" אוכל לכתוב "שחרור וזרימה" או משהו כיו"ב, רק אם ארגיש מספיק יציבה בעמדה הזאת. לכתוב "תרגול חיקוי בלוויית משחקים" קל יותר. אף אחד לא יתהה מה ולמה. מה שכן, אני יכולה לכתוב "מודלינג". רק שכשאני בתוך הסיטואציה קשה לי לא פעם לראות מיד ובבירור את הדרך הנכונה לפעול. מקווה שלא איבדתי אותו...

חסר המון מידע
נכון. אפילו המחנכת לא יודעת מי יודע מה. אבל אחרי סוכות תתקיים סוף סוף פגישה עם אמא שלו, ואז נדע יותר.

מסכימה עם טלי, שאולי להקדיש קצת יותר זמן נטו להיכרות.
כן, חושבת שאקח לי צעד אחורה. @}

מה שאני מתארת פה אלו כל מיני סיטואציות בהן הרגשתי שכן הצליח לי,
הכתיבה שלך מחזקת ומעוררת מחשבה.

טלי, תודה על השיתוף.
אכן מעורר דילמות. מקווה שתצליחי להציף את הנושא ברגישות מול ההורים.

לעבוד על מה שבעצם הופך את הסיטואציה ממאכזבת אבל נסבלת לקשה מאוד להכלה (מה שלא נראה לי מתאים מיד לאחר הפסד, אלא בזמן אחר...) ועל עידוד של השתתפות אמיתית בשמחה של מישהו אחר.
מה לדעתך יכול להיות הגורם הקריטי שמקפיץ את התגובה מאכזבה לפיצוץ? (במקרה הזה מדובר גם על הפסקה של טיפול תרופתי.)
בפעם האחרונה שהייתי בכיתה שיחקתי עם הילדים משחק, ולפני שהתחלנו דיברתי איתם (וחלק מהרעיונות הם די דקלמו, כי הנושא מן הסתם כבר דובר ונטחן) על כך שהרבה מההנאה מגיעה מהמשחק עצמו (זה היה המוקד מבחינתי, בעוד שהם התרכזו יותר ב"לפעמים מפסידים ולפעמים מנצחים"). בכל אופן, דווקא אותה הילדה שבגללה תכננתי את ההקדמה הדידקטית הזאת, שאולי תהיה עוגן בתום המשחק, ושבין השאר בגללה גם חילקתי אותם לזוגות, בכלל לא באה באותו היום...

ילדה שלוקחת את כל הבובות – למה שתתעקשי לקחת לה?
אה... לפחות עד עכשיו חשבתי שאם אני משובצת לעבוד איתה (והמטרות בעבודה איתה לגמרי לא ברורות לי עדיין), אז אנחנו אמורות לעסוק באותו הדבר, ולא שהיא תשחק בבובות, ואני בינתיים אנמנם או אקרא ספר.
וגם הרי הטיפול אמור לדמות במידה כלשהי סיטואציות חוץ-טיפוליות או להכין לסיטואציות כאלה. ואם כך - הרי סביר שאם הילדה תשחק בכיתה - תהיינה עוד ילדות שתרצינה בובות לעצמן.
ועוד רובד: חשבתי שלפתח ולהעשיר יחד את המשחק זה רעיון טוב. לנסות ולראות איך אפשר ליהנות יחד, כמו שפרח מתארת.
האינטראקציה שלה כרגע זה לקחת
האינטראקציה הייתה כזאת בנקודת הזמן המסוימת, אבל יש גם אינטראקציות של תקשורת מילולית מתמשכת. היא נהנתה כשהקראתי לה ספר, ורק בתחילת ההקראה כשדובבתי אחת הדמויות בקול שלא נעם לה, נרתעה ורצתה לקרוא בעצמה בלי לומר לי מה מפריע לה. בפוקס שיערתי שזה העניין ושאלתי אותה, וכשהתבררה הבעיה הדגמתי לה איך יכלה להסביר לי מה מפריע לה, ואז המשכתי להקריא בקול רגיל לשביעות רצונה.


ילד שלא רוצה לשחק לפי החוקים שהצגת –
כמו שתיארתי קודם כשהגבתי לטלי, הוא לא נתן לי בכלל להציג את הכללים, אבל סבבה... אני מגדירה את עצמי כאדם יצירתי ומתגמש, כך שלפעמים אני משתדלת גם לזכור את ההגדרה ולהוכיח את התאמתי אליה. :-)


ויחד עם כל זה, יש לי הרגשה שאתן בסיטואציה בעייתית. מצפים מכן לתוצאות, אתן אמורות לגרום לילדים לעשות דברים.
מכל הדיונים פה היום לא הגעתי בכלל לנסות לנסח מטרות עבור הילדים.
אני מתפללת (וממש חשבתי לי הערב, שהעיסוק הזה והניסיון להתכווננות הם בחירה ראויה במקום לימוד בערב הושענא רבא), שיעלה בידי ללכת בדרכים הנכונות, לטפח את המטרות הפנימיות ואת היחסים האנושיים.
אמן.

<וכל זה כדאי שיועבר מתישהו ל{{}}אוטיזם כשונות או איזה דף מתאים אחר, נכון?>

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 10 אוקטובר 2017, 21:37

תפילה ופרח, אני מרגישה קצת מעבר לעומק שלי... אני מכירה נשים שעובדות עם אוטיסטים, ועם ילדים בעלי קשיים אחרים, ומספרות איך הן מתחילות ממה שהילד עושה ולא מאיזו מטרה חיצונית. הן לא כאן, ואני לא מרגישה נוח להציג את הדברים מיד שניה בטלפון שבור, אז אנסה להגיב רק לטיפה מהדוגמאות שעלו כאן:

ילדה שלוקחת את כל הבובות -- למה שתתעקשי לקחת לה? אם כבר, הייתי מחפשת עוד בובות לתת לה. אולי אפילו לאלתר משהו דמוי בובה בחפצים בחדר -- לגזור מנייר, לחבר מהדקים, מה שיש. עצם זה שהיא לוקחת לך זה סוג של אינטראקציה, לא? היא הרי יכלה להתעלם ממה שאצלך. אבל אם האינטראקציה שלה כרגע זה לקחת, נראה לי ששווה לחזק את זה ולבנות על זה.

ילד שלא רוצה לשחק לפי החוקים שהצגת -- מה הוא כן רוצה לעשות? איך אפשר לעזור לו בזה, במקום לגרום לו לעשות דברים שלא מעניינים אותו? אולי החוקים שלו גם מעניינים? אולי הוא מאלה שאוהבים לשחק בלהמציא חוקים?

ילדה שלא רוצה להיכנס לבריכת כדורים -- מה לגבי כדור אחד? גם לא אוהבת? שניים? חמישה?
בריכה זה גדול ומפחיד, לא ברור לי למה חשוב להיכנס ישר פנימה במקום לחוות את השטח בצורה זהירה והדרגתית.

ויחד עם כל זה, יש לי הרגשה שאתן בסיטואציה בעייתית. מצפים מכן לתוצאות, אתן אמורות לגרום לילדים לעשות דברים. בעיני, המיקוד הזה במטרות חיצוניות פוגע ביכולת לטפח את המטרות הפנימיות ואת היחסים האנושיים. אני בטוחה שגם בתוך המסגרת הזו עדיין אפשר לעשות את זה, אבל עצם המסגרת מקשה על זה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 10 אוקטובר 2017, 20:05

עדיין, טיפול לוקח זמן. להורה, גם אם יחליט להתגייס למשימה, ייקח זמן לוותר על האמונות שלו, להתגבר על הפחדים שלו, לשנות את ההרגלים וההתנהגויות שלו. גם ההורה הוא אדם, זה שהוא מבוגר לא אומר שלוחצים על כפתור והוא משתנה באופן שמתאים לילד שלו (לא רק הורה לילד עם אוטיזם, כל הורה), ועל כן, בזמן הזה הילד צריך להתמודד עם ההורה כפי שהוא באותו רגע. לפעמים זה יהיה יותר מותאם אליו, ולפעמים פחות.
וואו, כל כך נכון.

וחוץ מזה היה כרגיל מאוד מעניין לקרוא @}

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 10 אוקטובר 2017, 19:45

_היו לי לא מעט דילמות במהלך היום
אשמח שתפרטי מה קרה. האם התרשמת שגם הילד עצמו היה שמח לסיוע כלשהו? ער לבעייתיות? ואיך הגיבו בנך והחבר הנוסף?._

רוב הדילמות היו סביב מצבים שעירבו את שלושת הילדים, ושיש בהם רצונות מתנגשים (כלומר, אם הילד המדובר שיחק עם עצמו בשמחה, בלי להפריע לאחרים וכולם היו מרוצים, אני עשיתי כביסה/כלים/שתיתי קפה (-: ).
למשל, במקרה של משאבים מוגבלים - נניח, משחק עם כמות חלקים מוגבלת. בהתחלה כל אחד רצה לבנות משהו אחר. בין שני הילדים שהסתדרו, היה קצת משא ומתן, קצת ויכוח, לפעמים גם כעס ולפעמים גם נדיבות יפה מאוד, אבל בסופו של דבר הם הגיעו להסכמה לגבי מה עושים. גם אם מדי פעם נדרש קצת תיווך, הייתה לי תחושה ש"יש עם מי לדבר"
עם הילד השלישי... לא היה להם עם מי לדבר וגם אני לא הצלחתי לתווך. היה לי ברור שלא מדובר בכוחניות מצידו - כלומר, זה לא שהוא חשב שאם הוא יתעלם מכולם וייקח מה שהוא רוצה הוא ירוויח מזה יותר, אבל לילדים זה לא היה ברור, והם נפגעו. כמו שאחד מהם אמר לי - הוא חושב שהוא מחליט עלינו לבד בכל המשחקים. מיותר לציין שגם השלישי לא יצא מרוצה, גם כי הוא לא בהכרח הצליח לקבל את מה שרצה, וגם כי לא היה לו נעים שהילדים כועסים עליו.
תהיתי כמה לבקש מהם לגלות סובלנות כלפיו ולנסות ללכת לקראתו. אחר כך גם היו סיטואציות שבהן שני הילדים שהסתדרו כבר לא רצו לשתף את השלישי במשחק, והוא ניסה להשתתף. מצד אחד, הבנתי אותם - זה באמת יכול להיות קשה. מצד שני, היה לי קשה לראות שדוחים ילד כך.
גם רציתי להכווין אותם לכלול גם את מי שקצת שונה או קצת מתקשה כרגע יותר מהם, ומצד שני, חשבתי שגם אני צריכה לכבד את זה שלפעמים יכולת ההכלה נגמרת, ואחרי הכל גם הם ילדים די צעירים.
וגם כלפיו, התלבטתי כמה לדרוש ממנו. אם למשל הוא משחק במשהו הרבה זמן ואחרים מבקשים תור והוא לא מתקשר איתם, וגם לא איתי, מתי לכפות עליו לסיים את ה"תור" שלו? ובאילו אמצעים? ואם אני רואה שרק מזה הוא נהנה כרגע ולא מוצא לו תחליף, ואילו הילד האחר אמנם יוצא מאוכזב אבל כן מוצא לו תחליף?

היה לי ברור, שאילו הייתי אמא שלו, היו לי עוד המון דילמות לגבי מה לעשות עם המצב הזה. גם לטווח הארוך וגם לטווח הקצר. יש דברים שבהם אני פשוט בחרתי בפיתרון הכי קל ונעים, כי אחרי הכל לא מתפקידי (או מיכולתי) להתחיל לחנך, אבל כאמא הייתי מתלבטת יותר כיצד לנהוג.
אני לא יודעת אם הילד ער לבעייתיות, אבל אין ספק שהוא חווה המון תסכול. ומדובר במצב בסך הכל פשוט, במונחים שמדוברים פה, ולכן אני בטוחה שכשיש קושי משמעותי יותר הדילמות גדולות אף יותר. אני בעיקר יצאתי עם הבנה של כמה המצבים האלה יכולים להיות מורכבים.

ילדה שמגיבה בהתפרצויות קשות עד כדי אלימות פיזית להפסד במשחק, אחרי שהוסבר לה הכלל של "להפסיד בכבוד". האם לא נכון להמשיך לתרגל איתה, להסביר לה, לחזק אותה על כל התגברות? מה, להפסיק לשתף אותה במשחקים?
אולי להפריד בין האלימות לבין ה"להפסיד בכבוד"?
כלומר, את האלימות ברור שצריך להפסיק. אבל גם עם ילדים נ"ט, כלל של להפסיד בכבוד נראה לי בעייתי.
כלומר, נראה לי בעייתי להגדיר זאת ככלל, במקום לעבוד על מה שבעצם הופך את הסיטואציה ממאכזבת אבל נסבלת לקשה מאוד להכלה (מה שלא נראה לי מתאים מיד לאחר הפסד, אלא בזמן אחר...) ועל עידוד של השתתפות אמיתית בשמחה של מישהו אחר.
< מזכיר לי ילדה שהכרתי בילדותי, דווקא עם כישורים חברתיים מעולים, שהייתה לוקחת הפסדים נורא קשה וכדי לא להתפרץ באלימות על אחרים הייתה יוצאת לריצות קצרות בחוץ אחרי כל הפסד (-: עבר לה עם הגיל. לעתים קרובות גם זה קורה... >

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 10 אוקטובר 2017, 19:21

הנושא של קשר עין מככב פה, אבל בפועל לא זכור שאי פעם עבדתי עליו, אולי לפני שנים רבות.
זה מה שגם אני אמרתי לגבי הילדים הגדולים יותר, זה משהו שהרבה פחות יש עליו תשומת לב בגילאים הגדולים.
וגם בגילאים הקטנים, זאת לא תהיה מטרת טיפול בפני עצמה. לרוב זה פשוט נוכח בטיפול.

ונראה לי שגם הבוגרים יותר/ בעלי היכולת הקוגניטיבית לא בהכרח ירצו לשתף פעולה עם שיח כזה: איזו מטרה עדיפה בעיניך?
אני לפעמים מנסה שיחות בכיוון כזה בהתפתחות הילד עם ילדים בכיתות א-ג, לרוב הם משתפים פעולה באופן חלקי בלבד. היה ילד ששיתף איתי פעולה בתחילת השיחה, ובשלב מסוים כנראה שזה העיק עליו לדבר על זה והוא די ביקש להפסיק...
לרוב אני מנסה להבין באופן עקיף משמעותי לילד, לפי תפקודים שקשים לו ואני רואה שמפריעים לו (למשל מתעצבן כשזה לא מצליח לו, או שמספר דרך אגב על משהו שאוהב לעשות או שניסה לעשות והיה לו קשה).

מתי לקרוא לתגובה של הילד "אפשרות א" או "ב"? מיד כשאני מתחילה לתרגל איתו? אחרי 10 דקות? אחרי שניסינו זאת במשך מפגש אחד? ארבעה מפגשים? בהקשר אחד? בכמה הקשרים?
מתחברת לזה מאוד. ממש בפועל בזמן טיפול, אני מוצאת את עצמי מתלבטת אני סתם מעיקה עליו עם זה עכשיו? או שהוא מתנגד כי זה קשה לו/חדש לו/מפחיד אותו? לנסות שוב? עכשיו? בפעם הבאה? לוותר?
לדוגמא, ילד שחושש מבריכת כדורים (למשל בגלל חשש ממשהו חדש שהוא לא מכיר, או חשש מתנועה במרחב ומשינויי מנח הגוף). אני מנסה לקרב אותו עליה והוא נמנע, מתרחק. אני יכולה להגיד, אוקיי, לא בשבילו, אני מוותרת. אבל הרבה פעמים, אם אקח אותו (עם טיפה רתיעה מצידו), ואושיב אותו עליי בתוך הבריכה, התמיכה תעזור לו להתרגל לתחושה, ואחרי משהו כמו 3 דקות הוא כבר ממש יהנה להיות בפנים, ולרוב אחרי זמן קצר, או אם זה לוקח יותר זמן אז במפגש הבא, הוא כבר ייהנה מכך מאוד ולרוב אפילו ייכנס לבד (ואז אמצא את עצמי עם ילד נוסף שכל הטיפולים שלו מתנהלים בתוך בריכת כדורים כי הוא לא מוכן לצאת ממנה...ואתהה למה עשיתי את זה לעצמי...).

אבל אולי לא... וכאן צף הפחד שיונת הזכירה, ושאני מודה שקשה לי להתנתק ממנו. אולי הוא ימשיך לעשות מה שבראש שלו? למעשה, כשהוא נכנס לחדר, אני צריכה להתעקש שיתיישב לשולחן ויצטרף אליי למה שהבאתי. אחרת הוא מטייל בחדר, מבלגן חפצי נוי שלא שייכים לי, נוגע בכל מה שמתחשק לו, והאחריות היא עליי.
מסכימה עם טלי, שאולי להקדיש קצת יותר זמן נטו להיכרות. אני השנה למשל החלטתי ביני לבין עצמי, שאת החודש-חודשיים הראשונים אני מקדישה רק ליצירת קשר ולתחום החושי. ולאחר מכן אחשב מסלול מחדש (ועכשיו כשאני כותבת את זה אני נלחצת שהזמן הזה כבר כמעט נגמר ואני צריכה להתחיל לחשוב על ההמשך...).
אולי כן לקבוע חוקים מסוימים מולו לא נוגעים בחפצים. אבל אולי כן לאפשר משחק במרחב החדר, אולי לשבת על הרצפה במקום ליד שולחן.
אולי להציע שיביא משהו שמעניין אותו מהבית/מהכיתה, ולהתחיל את הפעילות משם?

אני מקווה שאני לא מצטיירת פה כאיזו דמות נורא נוקשה ואלימה. בסך הכול, גם אני מנסה למצוא תכנים שיעניינו את הילדים ומשתדלת לא להתעקש על דברים מיותרים. רק כנראה לא לגמרי מצליחה להסביר מה ואיך אני עושה. וגם מודה שיש לי הרבה התלבטויות
אני חושבת שזה מאוד מושפע מגיל הילדים. גם כשאני עבדתי עם גן חובה, הטיפולים היו מובנים יותר. לפעמים היו טיפולים חופשיים כאלה, אבל אני לא בטוחה שהם היו הרוב. והילדים דווקא אהבו את זה שיש מבנה קבוע לטיפול. הם גם היו וורבליים, ככה שיכלו לבקש משהו שרצו, להשתתף באופן פעיל בתכנון הטיפול וכו'. ובכלל, לא היה צריך להשקיע כל כך הרבה זמן מהשנה ביצירת קשר, כי הם היו מיומנים בכך יותר, ויצרו קשר די מהר. ככה שהטיפולים סבבו סביב מטרות ספציפיות יותר.
גם בהתפתחות הילד הטיפולים שלי דומים יותר לאלו שאת מתארת. כלומר אני משתדלת להתחשב בתחומי העניין של הילד, ולהציע פעילויות מעניינות, אך הטיפול לרוב מובנה יותר, פחות חופשי ויותר מכוון מטרה. זה גם נובע מחוסר בזמן (יש מספר טיפולים מוגבל ולא גדול במיוחד), בעוד בגן אני פוגשת את הילדים די הרבה ויש לי הזדמנויות רבות ושונות להכיר אותם.

אה, וגם - אולי אני מצטיירת כמאוד בטוחה בעצמי וללא התלבטויות? זה בוודאי לא נכון. אני כל הזמן מתלבטת... מה שאני מתארת פה אלו כל מיני סיטואציות בהן הרגשתי שכן הצליח לי, כי אותן לרוב אני משתדלת לזכור כדי שאוכל ללמוד מהן לפעמים הבאות (טיפולים שהלכו על הפנים אני משתדלת לשכוח :)

ואם אני עובדת באופן טבעי יותר במרחב הגן איכשהו תמיד יהיו ילדים, שמתקרבים וזוכים לתשומת לבי יותר מאחרים.
מאוד מכירה את זה. השבוע הייתי בגן והיה ילד שפשוט כל הזמן ניגש אליי, וכמעט ולא הספקתי להיות עם הילדים האחרים (הוא מתוק וזה היה כיף, אבל רציתי להספיק דברים נוספים). השנה כתבתי לי במערכת בשעות מסוימות שאהיה בגן עם ילדים ספציפיים, מקווה שאצליח לעמוד בזה ואכן להיות איתם בזמן הזה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 10 אוקטובר 2017, 18:40

ובעולם אידיאלי אלו ההורים שהיו הולכים לטיפול.
לרוב חלק מהטיפול כולל הדרכת הורים, גם מאנשים הטיפול במטפלים בילד, וגם ליווי הורי נוסף. בכל מסגרת באופן ובכמות שונה, אבל זה קיים.
אבל גם אם נגיד במקרה כזה, היינו מוותרים לחלוטין על טיפול בילד, ומתמקדים בטיפול בהורה. עדיין, טיפול לוקח זמן. להורה, גם אם יחליט להתגייס למשימה, ייקח זמן לוותר על האמונות שלו, להתגבר על הפחדים שלו, לשנות את ההרגלים וההתנהגויות שלו. גם ההורה הוא אדם, זה שהוא מבוגר לא אומר שלוחצים על כפתור והוא משתנה באופן שמתאים לילד שלו (לא רק הורה לילד עם אוטיזם, כל הורה), ועל כן, בזמן הזה הילד צריך להתמודד עם ההורה כפי שהוא באותו רגע. לפעמים זה יהיה יותר מותאם אליו, ולפעמים פחות.

טיפולים גורמים לו להרגיש שהעולם מאיים ופוגעים בו.
מאוד לא מסכימה עם האמירה הזאת.
יהיו טיפולים שייגרמו לו להרגיש ככה. ממש לא מסכימה שעצם זה שהילד בטיפול גורם לו להרגיש ככה.

כי לכפות על מישהו את הנוכחות שלך כשהוא לא רוצה בזה זה קריפי. אז גם כשאת עושה את זה בעדינות ונותנת לו להתרגל עלייך והכל - את כבר מתחילה מהתחום האפור. וזה נטו הסטינגס שאת פועלת בהם, בלי שאפילו עשית משהו, חוץ מלהיות מטפלת/גננת בגן.
הילד נמצא יום שלם בגן. כל הדמויות שם בהתחלה הן חדשות ולא מוכרות. כל תקשורת שהן ינסו ליצור עם הילד לטעמך היא התנהגות קריפית? ואם הן ניגשות להחליף לו חיתול? לא עדיף שיהיה בינן לבין הילד קשר קרוב, כדי שירגיש בנוח עם סיטואציה כזאת?
חינוך ביתי זה מעולה, ואני מאוד בעד, ואולי אפילו אגדל כך את ילדי. אבל מה שאת אומרת זה שעבור ילד עם אוטיזם זאת האופציה היחידה, גם היא לא מתאימה להורים. כלומר אין להם בחירה כלל.

כשהילד לא רוצה, אז... פשוט לא מגיעים לעשייה משותפת. מה יכול להיות יותר פשוט?

אולי עדיף עולם לא מותאם אבל שעוזב אותו בשקט לשחק בפינה?

זה לא אומר בשום דרך שללמד ילד להשתמש בכפית זה רע - מה פתאום! זו מיומנות שימושית! רק... אם הוא היה נ"ט אם איזו בעיה שמונעת ממנו להחזיק בכפית, היו אומרים להורים שלו "אתם גורמים לילד שלכם הפרעת אכילה! תפסיקו מייד!" במקום לנסות ללמד את הילד לאכול בכפית כדי לפתור את זה.
גם אם לילד לא היה אוטיזם, הייתי מטפלת גם בו ולא רק בהורים. כי ילד שלא אוכל באופן מזין, אוכל תפריט מצומצם מאוד מאוד מאוד, זה מדאיג. ושימוש בתוספי תזונה לא בהכרח אפשרי במקרים כאלה, כי סביר שהילד לא יכניס גם אותם לפה.
וכנ"ל לגבי ילד שלא מצליח לנעול נעליים.
או ילד שלא מצליח לחבר שני חלקי משחק, שהוא מעוניין בו ויזם אותו ושיחק אותו לבד בפינה. אך בגלל הקושי המוטורי לא הצליח, והיה מתוסכל ובכה.
או ילד שבגלל נוקשות מחשבתית מנסה לפתור בעיה שנקרית בדרכו, ומנסה שוב ושוב את אותו פתרון, מבלי לנסות דבר, למרות ששוב ושוב לא מצליח בכך.
ילדים שבגלל הקשיים המוטוריים תחושתיים שלהם פחדו לרוץ, לטפס על כיסא, נבהלו כש"נפלו" ממזרן לריצפה (מזרן בעובי 3 ס"מ). זה ממש לחיות בפחד! כל תנועה קטנה מפחידה, מרתיעה.
ולגבי תנו לילד לשבת בפינה ולשחק. גם אם אתעלם מהשאלה העקרונית (אני אישית כן מאמינה שעדיף לילד כן לחוות אינטראקציות מהנות, וכן חושבת שיש חשיבות גדולה לצורך של ההורים לחוש קירבה לילד בצורה של פעילות משותפת, כי גם הצורך שלהם נחשב לדעתי), יש את השאלה הפרקטית.
ואצל הרבה מהילדים שאני רואה, ההעדפה היא לא רק ללשבת בפינה בשקט ולשחק לבד. זה גם לזרוק דברים באוויר (וזה כמעט פוגע לאנשים בראש...), או לגשת לקופסה של משחקים ולרוקן את כל תוכנה על הריצפה, שוב ושוב, קופסה אחר קופסה. או לאכול חומרים שמסכנים אותו (למשל קלקר), או ילד שמתוסכל בקלות ובכל פעם שמשהו לא מצליח לו בוכה בכי רם וארוך ומתקשה להירגע ממנו.
כל אלו דברים שאי אפשר פשוט להתעלם מהם, כי זה פשוט יוצר אווירה של כאוס, ומאוד קשה לחיות ככה. אז גם אם נגיד הילד היה בחינוך ביתי, וההורה היה מקבל את זה שהוא ככה, ומאפשר לו פשוט להיות כמו שהוא. ההורה צריך לחיות בתוך הסיטואציה הזאת, וסביר להניח שהיא לא תהיה לא נעימה.
אז לגישתי אלו רשימה של דברים שכן כדאי לטפל בהם. אז אם לגישתי אני רוצה לטפל, אני צריכה להצליח לעשות את זה. ולשם כך אני צריכה שהילד ירגיש איתי בנוח, ואני צריכה שהוא יהיה מוכן לנוכחות שלי ושהוא ישתף איתי פעולה במשהו.
וכשמדובר בילדים בני שנתיים, יצירת קשר היא דרך משחק, שירים, סיפורים וכו'. ולכן בחדר אנסה ליצור קשר באמצעים האלה. אז גם אם אני יכולה להסכים על זה שיש חילוקי דעות לגבי משחק משותף כמטרה, אני אישית לא מסכימה שאפשר לוותר על זה לפחות כאמצעי.

ילדים שנפתחים, לומדים ונהנים מהיכולת החדשה שרכשו. וזה תהליך, לא התנסות שאפשר לקבוע כעבור 3 דקות שלה שהילד לא מעוניין וסוף פסוק
מסכימה

אבל זה עדיין התעללות
לחלוטין לא מסכימה עם המשפט הזה.
אני לא מבינה איך טיפול שהילד מחייך וצוחק בו במשך חצי שעה יכול להיחשב התעללות... (כמובן שזה לא קורה בכל טיפול, אבל זה קורה לפעמים, וזאת המטרה שלי תמיד. מה לעשות שלא תמיד אני מצליחה...)
לא מבטלת את החוויה של אף אדם שמרגיש כך כלפי הטיפולים שעבר, אבל מסכימה על תפילה ש המערכת בימינו כן פתוחה יותר לחשוב על הילדים ועל העדפותיהם האישיות, בייחוד ככל שהם גדלים ומסוגלים להביע אותן._
וגם אבל כמובן שמטבעה היא מכוונת להאחדה, לא מאפשרת די בחירה וכו' לאוטיסטים כמו גם לנוירוטיפיקלים.
ופה יש חשיבות לבחירה של ההורים, האם לשים ילד בחינוך ממלכתי או פרטי או ביתי, האם לבחור אנשי טיפול ספציפיים, מה אופיים ואופי הטיפול, עד כמה להיות מעורבים וכו'.
מסכימה שיש הרבה קשיים במערכת, מערכת החינוך בכלל ולא בגני/כיתות תקשורת בפרט. אבל לא מסכימה שהסיבה שאני מטפלת בילדים האלה היא רק בגלל שאני נמצאת במערכת. אני מאמינה שהטיפולים מיטיבים איתם.
אני מאמינה שהם עוזרים להם לחוש ביטחון בעולם, שהם עוזרים להם להיחשף לתחומים נוספים, מהם הם יוכלו לבחור בהמשך. אני מאמינה שהטיפול מאפשר להם ליצור אינטראקציות טובות ומשמעותיות, שמשמחות אותן ועושות להם טוב.
כמה שקשה לי להחמיא לעצמי בדרך כלל, בתחום הזה אני מרשה לעצמי. אני רואה איך הם מגיבים אליי, ויודעת שהקשר איתי משמועתי עבורם ומשמח אותם. אני לא יודעת כיצד אפשר היה ליצור קשר כזה אם הייתי פשוט מניחה להם לנפשם, לא מתקרבת, לא מגששת, לא מנסה להגיע אליהם. הם לא יוזמים זאת בעצמם, ולוקח זמן עד שהם נענים לקשר שאני יוזמת. אם הייתי מוותרת על כל הניסיונות האלו להתקרב, לא היה בינינו כל קשר. זה מעציב אותי לחשוב שלא הייתי זוכה להכיר אותם כך מקרוב, ואני באמת מאמינה שזה היה מעציב גם אותם אם היו חושבים על זה. מאחר וכיום הם שמחים בקשר שלנו.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 10 אוקטובר 2017, 16:47

אני מקווה שאני לא מצטיירת פה כאיזו דמות נורא נוקשה ואלימה. בסך הכול, גם אני מנסה למצוא תכנים שיעניינו את הילדים ומשתדלת לא להתעקש על דברים מיותרים. רק כנראה לא לגמרי מצליחה להסביר מה ואיך אני עושה. וגם מודה שיש לי הרבה התלבטויות
תפילה, בעיניי ממש לא. אני אוהבת את זה שאת מביאה את המורכבות המציאותית, ואת כל המשתנים שבדיונים תיאורטיים הרבה פעמים מניחים בצד כדי לדון ב"עיקר" (שהוא לא תמיד העיקר לדעתי).

_לקחתי לעבודה פרטנית ילד, שחדש בביה"ס בכלל ולא רק לי. הוא מדבר מעט מאוד עברית. המורה שלו הציבה כמטרה העשרה של אוצר המילים שלו בעברית ועידוד של הגברת השימוש בעברית מצידו.
הבאתי משחק שעניין אותו. הוא התעקש לשחק שונה מהכללים של המשחק ולא נתן לי להסביר לו את הכללים, אלא התקבע על רעיון מסוים. לא התעקשתי. אבל כן ניסיתי להתעקש שיחזור אחריי כשאני אומרת את תוצאת המהלך של כל תור. הוא התנגד וכשראה שאני ממשיכה להתעקש – פרץ בסערה מהחדר וחזר לכיתה.
אם הייתי מאפשרת לו לשחק בכיף – אולי עם הזמן הוא היה נפתח לדבר יותר. (בשלב מוקדם יותר בשיעור שלנו הוא אכן שיתף פעולה.) אבל אולי לא... וכאן צף הפחד שיונת הזכירה, ושאני מודה שקשה לי להתנתק ממנו. אולי הוא ימשיך לעשות מה שבראש שלו? למעשה, כשהוא נכנס לחדר, אני צריכה להתעקש שיתיישב לשולחן ויצטרף אליי למה שהבאתי. אחרת הוא מטייל בחדר, מבלגן חפצי נוי שלא שייכים לי, נוגע בכל מה שמתחשק לו, והאחריות היא עליי._
אני התייחסתי יותר למצבים שבהם את קובעת על מה עובדים, ואם מניחים שלא תספיקי ממילא להגיע להכל אז במקום לחשוב רק מה הכי חשוב, אפשר לחשוב (גם, גם) - מה יהיה הכי קל ונעים.
פה המטרה הוכתבה לך מראש, ככה שזה לא ממש אפשרי.
אבל, אם כבר, אז יש לי מה להגיד (מפתיע (-: )
למה בעצם חשוב שהמשחק יהיה לפי הכללים? כלומר, אם אני מבינה נכון, המשחק מבחינתך הוא ממילא רק אמצעי ולא מטרה, אז זה לא כל כך משנה איך משחקים כל עוד יש הזדמנות לטפל בעניין השפה?
אני מבינה שלא התעקשת עד הסוף, אבל גם שלא ממש זרמת עם זה בכיף ובלב שלם? אם אני מבינה נכון וזה המצב, אז זו דוגמה למשהו שאפשר לנקות מהשולחן די בקלות.

לגבי הפחד שלא ייפתח בשום שלב - הרי אף אחד לא מבטיח לך תוצאות גם בשיטה הזו, לא?
אני חושבת שיש מרווח די רחב בין לתת לו לעשות מה שבראש שלו לבין להקדיש זמן ליצירת קשר, להשתדל שיהיה נעים איפה שאפשר וכו'.
כלומר, אפשר לא לאפשר יצירת בלגן ונזק וחפצים, אבל כן למצוא דרך שבה יהיה לו נעים יותר להשתמש בעברית,לא?
אם נגיד לא מתאים לו לחזור אחרייך כשאת אומרת תוצאת המהלך, אז שיהיה משהו אחר.

אבל באופן כללי, מה שנשמע לי הכי בעייתי הוא הניסיון לטפל בלי שנוצר ביניכם קשר כלשהו. כי חסר המון מידע (אלא אם כן את יודעת אותו אבל זה לא עלה בדוגמה פה) - מה היחס שלו כלפי לימוד עברית ושימוש בה? מה ה"סיפור שלו"? איפה בחיים שלו פוגש אותו הטיפול הזה? מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי? אני לא יודעת מה את יכולה לעשות עם זה בתוך המערכת - נגיד, אם יש לך שעה קבועה עם הילד לכמה חודשים, נראה לי הגיוני להקדיש מפגש או שניים ראשונים בעיקר להיכרות. אבל אם את נפגשת איתו פעם בכמה שבועות, זה פחות מעשי...

_ולדעתי הכישורים החברתיים שלי היום הם טובים
אני דווקא מעמידה את שלי בסימן שאלה..._
נו, זה בגלל התכונה זו, את יודעת, שמתחילה ב-פ' (-:
אני מכירה המון אנשים שהכישורים החברתיים שלהם טובים יותר משלי.
הכוונה שלי היא שבגדול, אני בסדר גמור. מסתדרת היטב עם רוב האנשים רוב הזמן.

רגע, תכף ממשיכה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 10 אוקטובר 2017, 15:44

כתבתי מגילה ב-Word. עכשיו מעתיקה הנה:

שלב כתבה את זה בהקשר של שיחת חולין, וזו לדעתי הוצאה מההקשר מכיוונך
סליחה אם הוצאתי דברים מהקשרם. לפעמים אני יכולה להסתכל על ההקשר הרחב, אבל בדרך כלל אפילו ההקשר הספציפי שלי הוא כר נרחב למדי עבורי...
בכל אופן, אם תרשו לי בנקודה זו להגביל את הדיון לעבודה עם ילד בתוך מסגרת – נצטרך להתייחס לנתונים שמוגדרים מראש. ומעבר לזה, גם אם בתוך ה"אי" שלי אני יכולה אולי לכופף ולהגמיש כללים מסוימים של המסגרת – אני נוטה להגדיר את המטרות לפי ההקשרים שיש לי סיכוי לראות אותן מתממשות בהם, גם אם עבור הילד היה נכון ואפקטיבי יותר שתהיה לי ראייה כוללנית של חייו. ובתכל'ס, רבים מהילדים נמצאים במועדונית בביה"ס עד שש בערב. לפחות בשנים אלה אין להם הרבה שעות ערוּת מעבר לזמנם במסגרת. :-0

אצל אנשים בעולם האמיתי, כאלו שלא מוטרדים מהעיקרון התיאורטי של "ליצור קשר עין", זה לא באמת בעיה.
הנושא של קשר עין מככב פה, אבל בפועל לא זכור שאי פעם עבדתי עליו, אולי לפני שנים רבות.

אולי המטרה צריכה להיות לא שהוא יסתדר ויהיה ביחסים טובים עם "האדם הסביר", אלא שימצא אנשים שטוב לו איתם ויוכל להסתדר איתם?
  1. חוששתני שלא תמיד אנחנו יכולים לבחור עם מי להיות בקשר. אם אני נכנסת לעבוד בבית ספר והמנהלת לא מוצאת חן בעיניי – אני לא חושבת שזאת אופציה בעלת אותה מידת רלוונטיות כמו כל אופציה אחרת לוותר על העבודה רק כדי שלא להיות בקשר עם המנהלת. מה גם שברוב מקומות העבודה אמורים להיות בקשר עם כמה וכמה אנשים ולהגיע למצב, שכולם ישדרו על אותו גל כמוני, קשה מאוד.
  2. לא מעט מהילדים/ הנערים שאני עובדת איתם השנה לא ממש בני שיחה על מטרות כאלה. נכון שלא ניסיתי... אבל הרושם שקיבלתי מההיכרות עד כה הוא כזה. ונראה לי שגם הבוגרים יותר/ בעלי היכולת הקוגניטיבית לא בהכרח ירצו לשתף פעולה עם שיח כזה: איזו מטרה עדיפה בעיניך? כן אשתדל לראות אם אפשר לפתח דיונים כאלה, אחרי שאגבש לי כיוונים מסוימים, שאוכל להציגם כשאלה, כי לפחות בכיתה הגבוהה ביותר שאני עובדת בה, ראיתי שלאורך הדרך עבדו לא מעט על פיתוח מודעות עצמית, על בחירה באסטרטגיות מתאימות וכו'. מהמעט ששמעתי יש התייחסות להיבטים כאלה גם בטיפול רגשי. את התוצאות של העבודה הזאת הדגמתי מוקדם יותר, אבל נראה לי שהן באות לידי ביטוי ברמות הצלחה שונות מאוד בקרב ילדים שונים.
  3. יש לי מעט מאוד שעות. אני מבינה שטיפשי לנצל את הזמן הזה לעבודה על מטרות מיותרות או מזיקות, רק כי קל יותר לעבוד על המטרות האלה מאשר על אחרות במסגרת זמן כה מצומצמת. בכוונה אני קוראת וכותבת כאן לפני שאני ניגשת להתפקס על ניסוח המטרות שלי. אולי אולי אצליח לפתוח את הראש של עצמי וגם להיות משוכנעת ומבוררת די הצורך כדי להעביר את זה הלאה.
_למשל, נניח שאת עוזרת לילד לתרגל קשר עין. נדמיין שתי אפשרויות:
א. הוא שמח ומגלה שזה שימושי ואפילו נעים לפעמים.
ב. זה לא נעים לו והוא מתחמק מזה בצורות שונות.
מה את עושה באפשרות ב?
זה עד כדי כך פשוט._
יכול להיות שאני מפספסת משהו, אבל עבורי זה לא פשוט עד כדי כך... :-s
קודם כול, כאמור אני לא באמת עובדת על קשר עין. לרוב על מיומנויות שכוללות יותר רכיבים, שקשה לכמת וכו'. וחוץ מזה, מתי לקרוא לתגובה של הילד "אפשרות א" או "ב"? מיד כשאני מתחילה לתרגל איתו? אחרי 10 דקות? אחרי שניסינו זאת במשך מפגש אחד? ארבעה מפגשים? בהקשר אחד? בכמה הקשרים?
למשל, ילדה בת עשר בערך, שהתלהבה מאוד מארגז הבובות בחדר שקיבלנו לעבוד בו בשיעור שלנו. הודעתי לה בתחילת השיעור, שאשמור זמן למשחק בסוף השיעור, וכשהגיע הזמן היא קמה בשמחה לשחק. ניסיתי להצטרף אליה, אבל עד מהרה היא הפקיעה מידיי את כל הבובות, כולל את אלה שנתנה לי בהתחלה. כשביקשתי מפורשות שגם לי יהיה משהו, נתנה לי כפרס ניחומים איזו בובת חיפושית, אחרי שריכזה אצלה את כל הבובות דמויות האנוש. גם כשעוד היו אצלי שתי הבובות שנתה לי בהתחלה, היא לא הגיבה למלל שהשמעתי מפי הבובות ולא הגיבה אליהן, אלא התייחסה אליי בלבד כשותפה לשיח ולקחה ממני את הבובות. ואחר כך התרחקה ממני מעט ושיחקה בבובות.
ההיכרות בינינו ראשונית. לדעתך, אם המשחק בנפרד ממני יחזור על עצמו – ראוי לאפשר לה אותו בלי לנסות להציע את עצמי בתור שותפה? אולי היא כן תיהנה לשחק יחד וכרגע לא יודעת להיענות לאופציה הזאת?


מקום שבו ילד, רגיל או שונה, לא יכול בזמני שיחה לא פורמאלית לדחות נושאי שיחה שהוא לא מעוניין בהם, כי יהיה לזה מחיר, זה מקום שבו האינטראקציות הן כולן ממוקדות חוץ בלבד.
אני מבינה מה את אומרת. מאמצת את מוחי כדי לחשוב איך להחיל את הרעיון על מה שיש לי ביד: אם אני מגדירה את השעה שיש לי בכיתה כשעה לא פורמלית, שכל תלמיד יכול לבחור בה אם לקבל או לדחות את התכנים שהבאתי, נראה לי שבכיתה הצעירה ביותר שלי, יהיה שיתוף פעולה רב יחסית, ונאמר ששני תלמידים (אחת מהם היא הילדה שתיארתי קודם בהקשר למשחק בבובות) יעסקו בענייניהם ועוד שישה יצטרפו למשחק, אבל בכיתות המבוגרות יותר נראה לי שתהיה היענות פחותה בהרבה אם בכלל, ובאמת שהבאתי משחקים מגניבים. ואז... לכתוב בתל"א שהיעד היה ש"התלמיד יבחר את מינון האינטראקציה החברתית המתאים לו", ושהיעד הושג, כי ברגע שנכנסתי לכיתה, התלמיד קם למחשב או פשוט הניח את ראשו על השולחן ונמנם?...
האם לשאול את הקבוצה על תכנים שיעניינו את כולם נראה לך/ לכן ראוי? ואם הם מתקשים למצוא כאלה?
לא נראה לכן נכון לעבוד על כבוד לאחר בקבוצה (הקשבה, הימנעות מקללות ומהתגרויות) ועל שיתוף פעולה, אלא רק אם הילדים מבטאים רצון להשתייך לקבוצה? כי אני כן חושבת שהמיומנויות האלה יכולות להיות שימושיות מאוד, אפילו אם מישהו יתגלגל להיות מתכנת שעובד מהבית, ובפועל לא נראה לי שכל הילדים שאני עובדת איתם השנה יצליחו/ ירצו להתברג דווקא בקריירה הזאת. ומה עם להקים משפחה?

עבודה עם ילדים רגילים במטרה לבנות קבוצות שייכות.
זה נשמע נפלא. לא מעט מהתלמידים מכיתות התקשורת משתלבים בשיעורים מסוימים בכיתות ה"רגילות". עדיין קשה לסמוך על כך שיכירו משם ילדים וידעו עם מי הם רוצים להתיידד. אז, לבחור בשבילם?

טיפולים פרטניים לאלה שהכי זקוקים. ורק אם ישנם ילדים שבאופן אמיתי זקוקים לקבוצה ומתאימים לקבוצה - ליצור קבוצה.
איך מגדירים מי הכי זקוק לטיפול? ומה זה נקרא להזדקק לקבוצה באופן אמיתי?
נכון לעכשיו השעות שלי (8 שעות ל-4 כיתות) מתחלקות כך: בכיתה הצעירה יותר – שעתיים פרטניות ושעה קבוצתית, בשתי כיתות הביניים – שעה פרטנית אחת ושעה קבוצתית אחת, ובכיתה המבוגרת ביותר – שעה פרטנית אחת. ומראש היו השעות שלי אמורות להתחלק בין שש כיתות, ורק כשמחיתי בעדינות, הורדו מהשיבוץ שלי שתי כיתות, שכרגע לא תקבלנה כלל קלינאית.

תפילה, אני חושבת שדווקא אם יש שעות מעטות.
אז לפחות שיהיה נעים ושלא יתבזבז זמן יקר על מאבקים.
לקחתי לעבודה פרטנית ילד, שחדש בביה"ס בכלל ולא רק לי. הוא מדבר מעט מאוד עברית. המורה שלו הציבה כמטרה העשרה של אוצר המילים שלו בעברית ועידוד של הגברת השימוש בעברית מצידו.
הבאתי משחק שעניין אותו. הוא התעקש לשחק שונה מהכללים של המשחק ולא נתן לי להסביר לו את הכללים, אלא התקבע על רעיון מסוים. לא התעקשתי. אבל כן ניסיתי להתעקש שיחזור אחריי כשאני אומרת את תוצאת המהלך של כל תור. הוא התנגד וכשראה שאני ממשיכה להתעקש – פרץ בסערה מהחדר וחזר לכיתה.
אם הייתי מאפשרת לו לשחק בכיף – אולי עם הזמן הוא היה נפתח לדבר יותר. (בשלב מוקדם יותר בשיעור שלנו הוא אכן שיתף פעולה.) אבל אולי לא... וכאן צף הפחד שיונת הזכירה, ושאני מודה שקשה לי להתנתק ממנו. אולי הוא ימשיך לעשות מה שבראש שלו? למעשה, כשהוא נכנס לחדר, אני צריכה להתעקש שיתיישב לשולחן ויצטרף אליי למה שהבאתי. אחרת הוא מטייל בחדר, מבלגן חפצי נוי שלא שייכים לי, נוגע בכל מה שמתחשק לו, והאחריות היא עליי.

מצד שני, זה לא נעשה בקונטקסט טיפולי, ככה שלא נלווה לזה איזה מסר שמשהו אצלי לא תקין.
לפחות בהקשרים שאני מתייחסת אליהם מדובר בילדים שממילא לומדים בכיתות חינוך מיוחד בתוך בי"ס "רגיל". הקונטקסט הטיפולי נוכח כל הזמן...

ולדעתי הכישורים החברתיים שלי היום הם טובים.
אני דווקא מעמידה את שלי בסימן שאלה... |אוף|

אני חושבת שסביבה רק של אוטיסטים זה דבר לא טבעי, ותוצר של החברה המודרנית, עם הנטייה שלה לחלק לקטגוריות ולשים בקופסאות.
לא שוללת את התפיסה שלך, אבל זאת המציאות שאני פועלת בתוכה.
ואני כן יכולה להבין, שבמובנים מסוימים קל יותר לעזור לילדים בעלי צרכים מיוחדים כשהם מקובצים לכיתה אחת. כמובן שזה מסבך בהיבטים אחרים, כמו למשל, לפעול יחד בקבוצה, כשכולם די על הפנים בעבודה בקבוצה, ואז הילד צריך להתמודד לא רק עם הקשיים שלו אלא גם עם אלה של היושבים מימינו ומשמאל.

_הטיפול שמדברים עליו זה לא להסביר לאוטיסט את הכללים. זה להכריח אותו לציית להם באמצעות מיני מניפולציות (אם זה עונשים, או פרסים על ציות לנורמות), או לעזוב את הילד לנפשו אחרי שהוא שמע את הכלל.
האפשרות של "לא להסביר" היא לא אפשרות.
אשתמש בניסוח של יונת -
את מספרת לילד מה הכלל.
א. הוא משתמש או מנסה להשתמש בו
ב. הוא מתעלם ממנו, ומנסה להתחמק בדרכים שונות כשאת מנסה לכפות זאת עליו.
מה את עושה?_
אני לא מתרשמת שהעבודה במסגרות מתנהלת תדיר על בסיס של עונשים ושל פרסים. אם למשל מצופה מילד להקשיב לדברי חברו בזמן מפגש בוקר בכיתה, והילד לא הקשיב (לא יודע לשחזר את הנאמר), סביר שישמיעו לו שוב את אותו התקליט של "צריך להקשיב לחבר במקום לכתוב מספרים באוויר". טוב, אולי זאת נזיפה שאפשר לקרוא לה עונש... לא שולפת כרגע דוגמה מתאימה, אבל העניין הוא שבדרך כלל, אם הילד לא יעשה את המצופה ממנו, יפרשו זאת כאי למידה שמצריכה המשך תרגול. הנה, דוגמה שאולי מתאימה יותר: ילדה שמגיבה בהתפרצויות קשות עד כדי אלימות פיזית להפסד במשחק, אחרי שהוסבר לה הכלל של "להפסיד בכבוד". האם לא נכון להמשיך לתרגל איתה, להסביר לה, לחזק אותה על כל התגברות? מה, להפסיק לשתף אותה במשחקים?

היום אגב אירחתי כאן שני חברים למשך רוב היום. אחד מהם עם כישורים חברתיים מאוד בעייתיים
היו לי לא מעט דילמות במהלך היום
אשמח שתפרטי מה קרה. האם התרשמת שגם הילד עצמו היה שמח לסיוע כלשהו? ער לבעייתיות? ואיך הגיבו בנך והחבר הנוסף?
.
ההצדקה לטיפול היא שהילד חורג מהנורמה וצריך להחזיר אותו אליה
אישה, זה בוודאי גועלי מצידי להגיד, אבל... בוחרת להיות בוטה כדי לדון בדברים לעומק: אם המחיר עבור הילד אינו גבוה (ובאמת שאין לי מושג איך למדוד את זה), האם אין יתרונות בולטים להיראות כנורמלי?
כלומר, להגיד, "יאללה, שהילד ינפנף בידיים/ ייגש לאנשים זרים ברחוב ויציע להם למצוא את יום לידתם על סמך תאריך הלידה שיספקו לו/ כל מוזרות אחרת, כי זה הילד ואני מכבדת אותו", גם יפגע בו באופנים מסוימים ויסגור בפניו דלתות או אפילו יעמיד אותו בסיכונים? את רואה את זה אחרת?

אני לא חושבת שיש חיסרון לסט כלים גדול, אבל יכולים להיות חסרונות לניסיונות לרכוש את סט הכלים הזה.
את זה אני מקבלת לגמרי, אבל החסרונות עמומים בעיניי. לא יודעת איך לקבוע מה פוגע וכמה.

_אז אולי אפשר לקרוא לזה נירמול, אבל אני מרגישה, שאם הילד מביא את עצמו מצד אחד, והמבוגר מביא את עצמו מהצד השני, ונפגשים באמצע, זה משהו אחר...
ונכון שיש מטפלים שעובדים אחרת, שעובדים בצורה מכוונת מטרה, שפחות נותנים מקום לרצונות של הילד. אני חושבת שהמגמה היא להתרחק משם היום_
פרח, שירבו כמוך בישראל.
<אני מקווה שאני לא מצטיירת פה כאיזו דמות נורא נוקשה ואלימה. בסך הכול, גם אני מנסה למצוא תכנים שיעניינו את הילדים ומשתדלת לא להתעקש על דברים מיותרים. רק כנראה לא לגמרי מצליחה להסביר מה ואיך אני עושה. וגם מודה שיש לי הרבה התלבטויות.>

בסוף שנה של עבודה אני רואה שהרבה מהמטרות היבשות כן הושגו.
זה מה שאני שואפת לעשות, לפחות בגן שלי (לא תקשורתי, אם כי יש לנו ילד אחד שלפחות רשמית מאובחן על הרצף).
וזה בדיוק מה שגרם לי יותר מדי זמן להתבאס מהעבודה. כי בכל זאת יש לנו רשימת יעדים, שיש לנו אפילו מחויבות חוקית לעמוד בה. וגם אם אני מאמינה שמשחק חופשי יפתח את הילדים ויקדם אותם, אני חוששת להתחייב שנגיע ליעדים המוצהרים באמצעים האלה, בייחוד כשהשעות שלי מוגבלות, ואם אני עובדת באופן טבעי יותר במרחב הגן איכשהו תמיד יהיו ילדים, שמתקרבים וזוכים לתשומת לבי יותר מאחרים, וגם כמו שכתבת, פרח, לפעמים ילדים דוחים פעילויות שקשות להם, אבל אם ילמדו אותן, ייהנו מהן וכו'. מסובך!

לא נתקלתי מעולם, אף פעם, ולא שמעתי מעולם, אך פעם, בפורומים בתפוז, או בפורומים של אסי, או בפייסבוק, או בבלוגים של אוטיסטים בעברית או באנגלית, או בקהילות שמוקדשות לנושאים ישירות או נוגעות בהם, או מאנשים שאני מכירה, על אדם בוגר כזה.
אישה, אם הבנתי נכון את טלי, היא לא טוענת שאת או אי מישהו סובר שזאת הדרך הנכונה להוציא אנשים לעולם, אלא נותנת דוגמה למיומנות מסוימת, שכנראה שלא מפותחת אצל אוטיסטים, ושנראה נכון להציג אותה בפניהם, ליידע בדבר השימוש שנעשה בה בקרב אוכלוסיות אחרות.

אולי לבחור מלכתחילה נעליים שקל יותר להוריד?
ממה שאני מכירה אכן ממליצים כך להורים, אבל אולי הילד זקוק לסיוע גם עם הנעליים האלה...

כשהילד לא רוצה, אז... פשוט לא מגיעים לעשייה משותפת. מה יכול להיות יותר פשוט?
אישה, את בטוחה שכך כדאי? אני לא מדברת על להושיב את הילד דחוק בין השולחן לקיר ולהראות לו, שיקבל "במבה" על כל שיום של כרטיס שיוצג בפניו. עשייה משותפת רכה, שיש בה מקום לרצון ולעניין ולקצב שלו, אבל שכן פותחת אותו למשהו שלא עשה עד כה. אולי זה יהיה לו נעים? אולי הוא צריך ללמוד איך לעשות את זה? פרח מתארת ילדים שנפתחים, לומדים ונהנים מהיכולת החדשה שרכשו. וזה תהליך, לא התנסות שאפשר לקבוע כעבור 3 דקות שלה שהילד לא מעוניין וסוף פסוק.

רק, את נמצאת במערכת בעייתית ביסודה, ששמה את נקודת הפתיחה בתחום האפור וכל חריגה הכי קטנה מעיפה את האינטראקציה לתחום השחור.
זהו... כנראה שבגלל זה כתבתי אי שם למעלה ואולי אני לא מתקדמת לשלב התשובות כדי לא לגלות שאני מיותרת ואף מזיקה?
בסך הכול, אני סבורה שבשונה ממה שחוו אלה שאת חוויותיהם קראת, אישה, ובדומה למה שניסחה פרח, המערכת בימינו כן פתוחה יותר לחשוב על הילדים ועל העדפותיהם האישיות, בייחוד ככל שהם גדלים ומסוגלים להביע אותן. אבל כמובן שמטבעה היא מכוונת להאחדה, לא מאפשרת די בחירה וכו' – לאוטיסטים כמו גם לנוירוטיפיקלים.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 10 אוקטובר 2017, 14:53

פרח

אם ילד עובר את השנים הראשונות לחייו בתחושה שהעולם לא מותאם אליו, מאיים עליו, מכאיב לו.
ילד שחושבים שמי שהוא וצורת התקשורת הטבעית שלו לא בסדר, וכל הזמן מנסים לתקן אותו, מרגיש שהעולם לא מותאם אליו, וגם שזו אשמתו והוא מקולקל ולא בסדר. טיפולים גורמים לו להרגיש שהעולם מאיים ופוגעים בו.

האם לא לתרגל איתו חליצת נעליים והורדת גרביים?
אולי לבחור מלכתחילה נעליים שקל יותר להוריד?

ההורים נלחצו שלא יאכל, והיו מאכילים אותו. הארוחה תמיד הייתה מעין מאבק
וזה בעיני מקור הבעיה. הארוחה הייתה מאבק בגלל הפחדים של ההורים. מה שעשית עזר לילד להתחמק מהנזק שההורים שלו גרמו לו, אבל... מה הקשר לאוטיזם? הקשר מאוד עדיף בעיניי, ובעולם אידיאלי אלו ההורים שהיו הולכים לטיפול.

ובתוך כל זה נכנסת התקשורת. כי ילד שנמנע מקשר עם מבוגר, שמתרחק כשמבוגר מתקרב אליו, שנמנע מלהסתכל על המבוגר או סגור מאוד בתוך מספר משחקים מצומצם שהוא משחק בהם קשה מאוד להגיע למצב של טיפול.... הילד נמצא בצד אחד של החדר, המבוגר בצד השני. איך מגיעים לעשייה משותפת במצב כזה?
מה היית עושה מול מבוגר שנמנע מקשר איתך, שמתרחק ממך כשאת מתקרבת, שנמנע מלהסתכל עלייך או מסתגר בספר נניח? אני מניחה שהיית מתרחקת ולא מנסה לכפות עליו את נוכחותך. זה מה שאנשים נורמליים עושים. לא מזמן, נתקלתי בהתנהגות לא נורמלית בהקשר הזה.
אדם זקן שאני לא מכירה, שאמר לי שלום, אחר כך אמר לי עוד משהו כשהייתי באמצע חצייה של מעבר חצייה, אחר כך מצא אותי שוב ברחוב, אחז בידי ואמר "אבל למה את לא מדברת איתי! אני רוצה לדבר איתך!". כל זה כשאני עם אוזניות.אני שחררתי את היד שלי מאחיזתו, אמרתי משהו על זה שאני לא רוצה לדבר איתו, וברחתי.
ברחתי, כי זה היה קריפי, כי זה הרים המון דגלים אדומים של "סכנה! סטאלקר! פוטנציאל לאלימות!".
וכשסיפרתי על זה לחבר שלי הוא הסכים שזה קריפי מאוד ולדעתו זה נשמע מפחיד. אני לא הרגשתי בסכנה כי הייתי חזקה יותר פיזית, אבל זה הרושם שהסיפור השאיר עליו.

כשהילד לא רוצה, אז... פשוט לא מגיעים לעשייה משותפת. מה יכול להיות יותר פשוט?

הדברים שאת מתחילה לעשות הם כבר בתחום האפור, מההתחלה. כי לכפות על מישהו את הנוכחות שלך כשהוא לא רוצה בזה זה קריפי. אז גם כשאת עושה את זה בעדינות ונותנת לו להתרגל עלייך והכל - את כבר מתחילה מהתחום האפור. וזה נטו הסטינגס שאת פועלת בהם, בלי שאפילו עשית משהו, חוץ מלהיות מטפלת/גננת בגן.

אז אולי אפשר לקרוא לזה נירמול, אבל אני מרגישה, שאם הילד מביא את עצמו מצד אחד, והמבוגר מביא את עצמו מהצד השני, ונפגשים באמצע, זה משהו אחר...
אני מרגישה שאם המבוגר מביא איתו את האמונה שצורת התקשורת של הילד היא שגויה או פחות טובה או לא בסדר וצריך לתקן אותה, זה מזיק.
כדי שיהיה משהו אחר, צריך להיות כבוד הדדי. ואני חושבת שהעדר הכבוד הזה מוטבע עמוק בכל שיטה טיפולית רשמית שאני מכירה. כן, גם DIR, זה פחות גרוע מABש אבל זה עדיין התעללות. זה העדויות היחידות ששמעתי מבוגרים על זה.

וזה נקודה חשובה (לפני שאתחיל לקרוא ולהגיב להודעה השנייה).

יש לי את העדות שלך, ואת העדויות של הילדים כשהם התבגרו, ואת העדויות של ההורים. וההורים בואפן קבוע אומרים "זה לטובתם", והבוגרים אומרים "תפסיקו לדבר בשמנו! זה לא לטובתנו, זה התעללות! תפסיקו!". ואני בוחרת להאמין לבוגרים. ואז את אומרת, אבל זה לא התעללות.

אז למי לדעתך אני אמורה להאמין, לך או להם? אני בטוחה שאת עושה את הכי טוב שאפשר בנסיבות הקיימות והלא מוצלחות, ושאת משמעותית טובה יותר מבערך כל אישה אחרת שיכולה לקחת את התפקיד. אבל יש פה מערכת דכאנית במהותה, שאני לא יכולה להתעלם ממנה.

כי טיפולים באוטיסטים בימינו הם במהותם כמו טיפולי המרה להומוסקסואלים, או טיפול בדראפטומניה לעבדים שחורים. ואת מנסה לעזור להומוסקסואליים, אבל את נמצאת במערכת שהיא במהותה רקובה. וההיסטוריה, יום אחד, תוסיף אוטיזם לרשימת האבחונים שהיו ב-DSM והם למען האמת לא היו מחלות אלא כלי לדיכוי מיעוטים.

וכך זה ימשך כל עוד הטיפול באוטיזם ימשיך להיות טיפול שנכתב על ידי נירוטיפיקלים למען נירוטיפיקלים אחרים תוך התעלמות ממה שאומרים אוטיסטים בוגרים והשתקת קולותיהם.

זה לא אומר בשום דרך שללמד ילד להשתמש בכפית זה רע - מה פתאום! זו מיומנות שימושית! רק... אם הוא היה נ"ט אם איזו בעיה שמונעת ממנו להחזיק בכפית, היו אומרים להורים שלו "אתם גורמים לילד שלכם הפרעת אכילה! תפסיקו מייד!" במקום לנסות ללמד את הילד לאכול בכפית כדי לפתור את זה.

יונת
ואולי אפילו עצוב יותר בנוירוטיפיקלים, כי זה יותר מצליח.
לי זה תמיד נראה (זמן עבר, אין לי כוח לנקד נכון) פחות עצוב, כי הפער בין מי שהילד באמת למי שהופכים אותו קטן יותר. אף פעם לא חשבתי על זה מנקודת המבט שלך...

ושוב פרח
(למרות שמה שיש לי זה בעיקר להסכים)
כלומר אם אני מגיעה עם מטרות טיפול, ומנסה לכוון את המפגש לשם, זה יוצר הרבה מאבקי כוח וריחוק, ואני לא מצליחה להשיג שום מטרה..
רוב הטיפולים הם ככה. תחשבי מה זה לילד - להיות כל הזמן במאבקי כוח, כי רוב הטיפולים הם כאלו. איזה רושם על העולם זה יוצר אצלו. עולם שהוא אפעלו לא לא מותאם, אלא עולם שאשכרה יוצא למלחמה נגדו! אולי עדיף עולם לא מותאם אבל שעוזב אותו בשקט לשחק בפינה?

ושוב, אני לא באה בשום נקודה להאשים אותך. רק, את נמצאת במערכת בעייתית ביסודה, ששמה את נקודת הפתיחה בתחום האפור וכל חריגה הכי קטנה מעיפה את האינטראקציה לתחום השחור. ואת עוד מנשות הטיפול הכי טובות שיש! תחשבי מה זה אומר לגבי מטפלת אקראית שתתקלי בה?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 10 אוקטובר 2017, 14:33

בטונים האלה, לא מתאים לי להמשיך
גם לי. מה שאני כותבת עכשיו הוא לא תגובה כלפייך, טלי, אלא הרהורים כלליים, וההודעה שחשבתי עליה עוד אתמול אבל לא הגעתי לכתוב כי היה מאוחר.

אילו כישורים הם בעינייך טרייד אוף? לא הצלחתי לחשוב על אף דוגמה.
הכל. כי יש כמות מוגבלת של זמן בעולם, וכמות מוגבלת של משאבים נפשיים, וכי אלו האנשים שאני רואה. דה פקטו, אנשים לרוב מיומנים בשימוש בסט מסויים של כלים שהם משתמשים בהם באופן קבוע. זה הנתיב הנוירולוגי הדיפולטי שלהם. זה מה שהם השקיעו זמן ותרגול רב בלהכיר ולהשתמש בו.
האנשים שאני אוהבת להיות בחברתם, הם אף פעם לא אנשים שאוהבים חברה של אנשים רבים ונהנים מאוד ממנה. הם יכולים לקבל אותה בשביל איזשהם יתרונות ששווים את זה, אבל הם לא נהנים ממנה. וזה אשכרה כל האנשים. וזה לא מילה שאני משתמשת בה בקלות ראש. באופן לא מפתיע, במקרה הטוב המיומנויות שלהם סבירות.

רק שהמונח "נתיב נוירולוגי" נשמע לי מתאים יותר פה.

ויחד עם זאת, אני חושבת שהוא יהיה פחות מיומן חברתית. זה לא נשמע לי כמו משהו נורא להגיד על מישהו.
כמו שמי שנמנע מלרכל ולהגיד דברים מרושעים על אחרים פחות מיומן חברתית? או מי שאוכל כשר? זה לא "משהו נורא". רק... להגיד שמי שקיבל החלטה מוסרית כלשהי פחות מיומן זה פריימינג אחר.

אפשר להסתכל על משהו מנקודת מבט של מוסר, או מנקודת מבט של סגנון, או מנקודת מבט של מיומנות. ואני חושבת שהבחירה הקונקרטית היא לפעמים חשובה.

אבל לא הייתי מרגישה בנוח שמישהו יסתובב בהרגשה שהנורמה החברתית (הנוהגת, בפועל) היא שאסור לשקר אף פעם.
לא נתקלתי מעולם, אף פעם, ולא שמעתי מעולם, אף פעם, בפורומים בתפוז, או בפורומים של אסי, או בפייסבוק, או בבלוגים של אוטיסטים בעברית או באנגלית, או בקהילות שמוקדשות לנושאים ישירות או נוגעות בהם, או מאנשים שאני מכירה, על אדם בוגר כזה.
בעיניי, זה פשוט הפחדה מנותקת מהמציאות. כמו הפחד שילדים בחינוך ביתי לא ידעו לקרוא. וזה פחד שמשתמשים בו כדי לדחוף לכיוון מסויים.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 10 אוקטובר 2017, 07:10

הגישה שלי מאוד מתקרבת ל-DIR (שלא למדתי באופן פורמלי, אבל קראתי וקיבלתי קצת הדרכות לגביו).
הרבה פעמים אנשי טיפול פרא-רפואי או ABA לא ילכו עם הגישה הזאת, לפחות לא לגמרי או למשך טיפול שלם, אלא יכניסו קצת מהעקרונות לתוך טיפול שיהיה בנוי קצת אחרת.
אני מצאתי, במיוחד עם הגיל הקטן, שלרוב הגישה הזאת מצליחה לי יותר.
כלומר אם אני מגיעה עם מטרות טיפול, ומנסה לכוון את המפגש לשם, זה יוצר הרבה מאבקי כוח וריחוק, ואני לא מצליחה להשיג שום מטרה..
ואם אני מצליחה לזכור להיות במקום הזה, של יצירת קשר, משחק הדדי ראשוני, תוך שימוש בתחושה או שיר למשל, לפחות בתחילת תקופת הטיפול (שנה שעברה, כמעט עד פסח...), זה יוצר איזה בסיס מאוד טוב ביחסים מול הילד, ומשם אני מצליחה "לעבוד" על דברים נוספים. ובסופו של דבר, בסוף שנה של עבודה אני רואה שהרבה מהמטרות היבשות כן הושגו, למרות שלא עבדתי עליהן באופן מכוון ואינטנסיבי במהלך השנה. רק מעצם זה שהיינו יחד בחדר, סביב פעילויות שונות (וכמובן, שיש עוד אנשים בחייו של הילד שמשפיעים עליו, אז אף פעם אין לי מושג מה ממני ומה מהם...).

זה משהו ששמתי לב אליו גם בעבודתי עם ילדים בהתפתחות הילד, שאינם מאובחנים אם הפרעות תקשורת, אלא מגיעים לטיפול עקב בעיה ספציפית יותר. שאם אנחנו מתמקדים במקום של פיתוח תחושת מסוגלות, התנסות מגוונת, התמודדת עם אתגרים וחוסר הצלחות וכו', זה מוביל לשיפור גם במטרות ספציפיות, שלפעמים בכלל שכחתי שהייתי אמורה לעבוד עליהן...

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 10 אוקטובר 2017, 07:00

אני תוהה אם שמת לב לאיזשהו הבדל בין הפעמים שאת מרגישה שהצלחת לעבוד עם ילד בצורה טובה לבין אלה שלא – זה רק מצב הרוח שהגעת איתו? שהילד הגיע איתו? משהו שעשיתם? משהו אחר?
משהו באיזור הסיבות האלה, לא תמיד אני מצליחה לשים את האצבע או להפריד.
יש טיפולים שאני באה אליהם בראש מסוים, למשל - שמתי לב בגן שהוא לא מצליחה לבצע פעולה מסוימת שדורשת מיומנויות מוטורית מסוימת. אני חייבת לעבוד על זה. ואז מתעקשת בטיפול על איזה משחק, והילד לא רוצה, ואני לא מרפה בזמן, ונהיה איזה מאבק כוחות בינינו (כלומר, אני מנסה "לדחוף" את המשחק, הוא פונה הלאה ממני, או מתרחק, או קם וכו', ואני מתנסה כמה פעמים יותר מדי...).
או שלפעמים אני עייפה, ולא מצליחה להביא את עצמי להיות ערנית מספיק לסימנים ממנו, או באופן פיזי ממש - עייפה מדי בכדי להתאים את עוצמת וטון הדיבור (למשל, יש ילדים שיגיבו כשאדבר חזק יותר, מהר יותר, שינויי אינטונציות מהירים וכו'), או שמתעייפת מפעילות מוטורית כלשהי שמושכת את הילד.
או שלפעמים הילד מגיע במוד מסויים, או עייף או עצבני, או אולי מגיע אם איזה חפץ מהגן ולא רוצה לשחרר אותו (ואז למשב יישב ויסיע מכונית הלוך חזור במשך טיפול שלם), או שמוצא חפץ בחדר ורוצה רק אותו ולא מוכן שאהיה חלק מהמשחק כלל (למשל, יסדר 4 חפצים בשורה שוב ושוב, ואם אתקרב או אגע הוא יפנה לי את הגב או יכעס או פשוט ייקח אותם ויתעלם). אז יש טיפולים שאנחנו עוברים את המחסום הזה, ויש פעמים שלא... אולי כי הוא לא רגוע היום וצריך את החזרתיות הזאת הלבד כדי להירגע, אולי כי זה חפץ חדש והוא מעוניין לחקור אותו לבד, אולי כי אני לא הצלחתי למצוא את הדרך הספציפית להגיע אליו עם המשחק הזה (צריך הרבה יצירתיות בשביל זה לא תמיד המוח שלי עד כדי כך ערני...).
ובטח יש עוד סיבות שונות.... הימים שלי עמוסים, משהו כמו 5-6 טיפולים ברצף (לפעמים באופן פרטני בחדר, לפעמים בחלל הגן במשחק חופשי או תוך כדי פעילות מובנית), אף פעם לא כולם הולכים טוב... חלקם הולכים מעולה, חלקם על הפנים, חלקם טובים אבל כל כך מעייפים שאני מתקשה להיות מפוקסת בטיפול שאחרי...
משתדלת להיות ערנית לזה, ואם אני מרגישה שאני לא במיטבי, או שהילד לא פנוי, לפעול בהתאם.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 10 אוקטובר 2017, 06:26

פרח בית, תודה על התיאורים. מקסים.
אני תוהה אם שמת לב לאיזשהו הבדל בין הפעמים שאת מרגישה שהצלחת לעבוד עם ילד בצורה טובה לבין אלה שלא -- זה רק מצב הרוח שהגעת איתו? שהילד הגיע איתו? משהו שעשיתם? משהו אחר?

אישה במסע,
ההצדקה לטיפול היא שהילד חורג מהנורמה וצריך להחזיר אותו אליה. זו דעתי לגבי המניע האמיתי של רוב ההורים, כפי שהוא מתבטא בברור במעשים שלהם - העדפה של הנורמליות על פני טובת הילד. וזה נכון גם לנ"טים...
ואולי אפילו עצוב יותר בנוירוטיפיקלים, כי זה יותר מצליח.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 09 אוקטובר 2017, 23:58

אבל לא אמרתי את זה.
אני אמרתי שאמרת את זה? לא כל מה שאני כותבת הוא רק תגובות של כן מסכימה-לא מסכימה, יש לי גם טענות משל עצמי.
הסכמתי איתך לגבי מה לא נכון לעשות, והוספתי מה לדעתי כן נכון לעשות.

אף אחד, אף פעם, לא התכוון לגדל אוטיסטים באשליה שזו הנורמה החברתית הרווחת.
הרבה מאוד אנשים מנסים לגדל ילדים לא אוטיסטים באשליה הזו בדיוק, כך שאני לא בטוחה שילדים אוטיסטים לא מקבלים מסרים סותרים בעניין הזה.

את שני העניינים האלה היה לי חשוב להעמיד על דיוקם. מעבר לזה, בטונים האלה, לא מתאים לי להמשיך.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 09 אוקטובר 2017, 23:12

אענה בהרחבה מחר. בינתיים:
אם הייתי כותבת על כישורים של חשיבה אנליטית זה גם היה נשמע לך אותו הדבר?
אם היית אומרת שמי שלא נהנה ממתמטיקה או מתנ"ך יש לו פחות כישורים אנליטיים ממי שנהנה גם וגם - זה היה נשמע לי גרוע יותר.

באופן כללי לשפוט ממה בני אדם נהנים (להבדיל ממה הם יודעים לעשות) זה מאוד עקום בעיניי.


שוב, צריך להפריד בין השאלה האם בכלל יש דבר כזה סט כלים גדול יותר
לא, לא, זה ממש לא הנקודה שלי. הנקודה היא שכל סט הכלים היותר גדול ויותר טוב הזה, היה פחות שווה בשבילי מסט הכלים הקטן והפחות מגוון, אבל ששימושי ומתאים לי אישית!


אבל לא הייתי מרגישה בנוח שמישהו יסתובב בהרגשה שהנורמה החברתית (הנוהגת, בפועל) היא שאסור לשקר אף פעם.
שמעי, זה כבר מוגזם. אני מתחילה להיות חסרת סבלנות מלהגיד "אבל לא אמרתי את זה!". לא אמרתי את זה. זה לא קשור בשום דרך למה שאמרתי. אילולא הייתי מכירה אותך כל כך הרבה זמן הייתי אומרת שאת טרול שבכוונת תחילה בונה אנשי קש ומגחיך את העמדה שלי, כי זה פשוט מנותק מהמציאות בשום מובן, ואף אחד, אף פעם, לא התכוון לגדל אוטיסטים באשליה שזו הנורמה החברתית הרווחת.

אני בסך הכל אומרת - לא לכפות על אנשים כללי התנהגות שלא מתאימים להם. מאיפה את מגיעה לכל הדברים האלה שלא אמרתי, ושאף אחד לא אמר, אף פעם?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 09 אוקטובר 2017, 23:04

הממ... התלבטתי מאוד אם לשאול, אבל אולי אפשר לקפוץ אלייך לדף להתייעץ קצת על הילד המדובר?
כתבתי את הקטע השני לפני שראיתי את התגובה שלך
מוזמנת לקפוץ להתייעץ בכיף, מקווה שאוכל להועיל

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 09 אוקטובר 2017, 22:49

לגבי העניין של להתחיל טיפול בגיל צעיר
בעבודה עם ילדים בגיל קטן, הרבה דברים שהזכרתם פה לא רלוונטיים להשתתף בשיחת חולין, שיתוף בחוויה, שאילת שאלות רלוונטיות ועוד...
ואני דווקא מרגישה שהתחלת טיפול בגיל צעיר משמעותית יותר לתחומים שמסביב, ולפי איך שאני רואה את זה, קשיים בהם מגבירים את הקשיים שיעמדו בפני הילד בהמשך חייו.
למשל אם מדברים על וויסות חושי (אני מאוד אוהבת לדבר על זה...), קושי שקיים באחוזים גבוהים אצל ילדים עם אוטיזם, התחלת טיפול בגיל צעיר משמעותית מאוד לאיך הילד יחווה את העולם בהמשך, ומכאן גם לקשרים שלו עם אנשים, לתחושת ביטחון בגוף שלו, בעצמו ובאחרים. אם ילד עובר את השנים הראשונות לחייו בתחושה שהעולם לא מותאם אליו, מאיים עליו, מכאיב לו, או בצד השני של הסקלה שהוא לא מרגיש מספיק, שהכל עמום זה יוצר איזה חוצץ בינו לבין שאר האנשים, בינו לבין העולם. וממה שאני רואה בעבודה, התייחסות לתחום החושי אצל ילדים עם אוטיזם ממש פותחת אותם לתקשורת. מאפשרת להם להרגיש בנוח עם אנשים אחרים, יוצרת קירבה בינם לבין אחרים. כי הם פחות חוששים, לומדים להראות איזה סוגי מגע מתאימים להם ואיזה לא, לומדים לראות שאדם אחר יכול להתאים את עצמו אליהם. לומדים לשלוט בעצמם בתחושות שהם יקבלו, דבר שגורם להם להרגיש יותר שליטה וביטחון.
בנוסף, עבודה על תחומים שונים בהם קיים עיכוב פעמים רבות אצל ילדים עם אוטיזם, כגון מוטוריקה עדינה, מוטוריקה גסה, תכנון תנועה, תפיסה חזותית ועוד. קשה להגיד מה הסיבה לעיכוב, לפעמים זה נראה פשוט מולד, לפעמים בגלל מיעוט בחיקוי, לפעמים בגלל חוסר התנסות.
ופה נכנס גם עניין של משחק. מצד אחד, עם הילד נוטה למשחק מסוג מסוים, למשל מסובב גלגלים, מסדר חפצים בשורה, זורק חפצים באוויר, מרבה לשבת/לשכב ולבהות. האם להתערב? כמה להתערב? זה מה שמעניין אותו, אולי זאת דרך הלמידה שלו? פה אני חושבת שנכנס הכי חזק עניין הנירמול. כמה אני דורשת מהילד לעשות מה שנראה לי נכון?
ומצד שני, ילד שממעט כל כך בתנועה במרחב (כי שעות יושב/שוכב ללא תנועה כמעט. אולי הוא בדיוק בוחן ולומד?), חוסר ההתנסות המוטורית גורמת לעיכוב בתחומים נוספים. לפעמים אם הילד מנסה לעשות משהו, הוא לא מצליח - כי קיים חוסר דיוק מוטורי, קושי בעבודה בשתי ידיים יחד, קושי בתיאום עין יד - כי הוא ממעט להתנסות בפעילויות מסוג זה. ולפעמים זה מרגיש להפך, שבגלל שהוא מתקשה בכך, הוא נמנע. לפעמים, אחרי כמה התנסויות עם תיווך ועזרה, הילד מצליח ואז מתחיל לנסות שוב ושוב בעצמו. וכך רוכש מיומנויות חדשות.
ילד בגיל 3 שמתקשה לחלוץ נעליים (רגע, לפני שדיברתי על לנעול שזאת דרישה של הסביבה. מה עם ילד שנעלו לו, ועכשיו הוא רוצה להוריד את הנעל? אבל מתקשה לעשות זאת מבחינה מוטורית). האם לא לעבוד איתו על המיומנויות הנדרשות לשם כך? האם לא לתרגל איתו חליצת נעליים והורדת גרביים?
כדוגמה, היה ילד שעבדתי איתו, שכל עניין האוכל היה מאוד קשה עבורו. בגלל שהיה אוכל באופן מאוד סלקטיבי (עקב רגישות חושית באזור הפה), ההורים נלחצו שלא יאכל, והיו מאכילים אותו. הארוחה תמיד הייתה מעין מאבק, הוא היה חושש שיכניסו משהו שהוא לא רוצה לאכול, הוא לא היה וורבלי, התקשה להביע את רצונותיו, ולכן היה מרבה לברוח מאכול, לקום מהשולחן וכו'. במהלך השנה ניסיתי ללמד אותו לאכול בכפית. במשך זמן הוא סרב, פשוט לא היה מוכן לאחוז אותה, כנראה כי התקשה לעשות זאת מבחינה מוטורית, ואולי גם כי היה מדובר בפעילות חדשה ולא מוכרת. לאחר מספר חודשים הסכים לאט לאט להתחיל לאכול בכפית. בהתחלה התקשה והיה זקוק לעזרה, בהמשך למד לאכול לבד. ואז הארוחות נהיו רגועות יותר. כבר לא היה מאבק, כי הוא יכל לבחור מה לאכול, כמה, איך. זה היה בשליטה שלו. הוא היה יושב לשולחן ואוכל.
אבל, בשביל זה היה זקוק ליכולות מוטוריות בסיסיות. ואם לא היה עובר שנה של טיפולים, שכללו וויסות חושי, התנסות מוטורית מגוונת, תחושת קירבה וביטחון במטפלת על מנת שיבטח בה ויאפשר לה ללמד אותו פעילות חדשה, לא היה מצליח להגיע למטרה התפקודית הזאת, של אכילה בכפית.

ובתוך כל זה נכנסת התקשורת. כי ילד שנמנע מקשר עם מבוגר, שמתרחק כשמבוגר מתקרב אליו, שנמנע מלהסתכל על המבוגר או סגור מאוד בתוך מספר משחקים מצומצם שהוא משחק בהם קשה מאוד להגיע למצב של טיפול.... הילד נמצא בצד אחד של החדר, המבוגר בצד השני. איך מגיעים לעשייה משותפת במצב כזה?
מההתנסות שלי, דרך קירבה, עניין משותף, עשייה משותפת. כשהילד מאפשר למבוגר להצטרף אליו, אולי אפילו להדגים פעילות נוספת, חדשה, יוצר קשר עין (או במובן רחב יותר מסתכל על המבוגר כשהוא עושה משהו, במקום להפנות מבט), יכולה להיווצר למידה משותפת, הרחבה של הפעילות מעבר למוכר והבטוח.
אז אולי אפשר לקרוא לזה נירמול, אבל אני מרגישה, שאם הילד מביא את עצמו מצד אחד, והמבוגר מביא את עצמו מהצד השני, ונפגשים באמצע, זה משהו אחר...
ונכון שיש מטפלים שעובדים אחרת, שעובדים בצורה מכוונת מטרה, שפחות נותנים מקום לרצונות של הילד. אני חושבת שהמגמה היא להתרחק משם היום, אבל זה עדיין קיים.
ובכל זאת, קיימים גם הרבה מטפלים שעובדים אחרת, ששמים את הילד, האופי שלו, הצרכים והרצונות שלו במקום גבוה. והורה שמעוניין בזה עבור הילד שלו, כדאי שיחפש מטפלים שזו הגישה שלהם, וכמובן גם ינהג באופן כזה כלפי הילד בעצמו.
חשוב לציין שזה דורש למידה רבה מצד ההורה, המון סבלנות, פתיחות, קבלה, הכלה ועוד ועוד. זה גם תהליך שלוקח זמן - למידה במקביל לילד.
בדיוק השבוע אמרתי לבעלי שאני מרגישה שיותר משאני עובדת בעבודה, אני לומדת. כל הזמן לומדת מהילדים, מה הם צריכים, איך מתאים לעבוד איתם, מה טוב להם ומה לא. אולי בגלל זה אני חוזרת הביתה כל כך עייפה כל יום...

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 09 אוקטובר 2017, 22:47

_פרח, את באמת מקסימה.
והסברת בצורה רהוטה והגיונית כל כך את מה שאת עושה._
ובכלל, תודה על ההסברים, זה מאוד מעניין לשמוע.

אני מאוד בעד אבחון וטיפול מוקדם.
הממ... התלבטתי מאוד אם לשאול, אבל אולי אפשר לקפוץ אלייך לדף להתייעץ קצת על הילד המדובר?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 09 אוקטובר 2017, 22:43

_גם כי יש כישורים חברתיים רבים שבעיני הם טרייד-אוף - אנשים שמוצלחים באחד מהם לא מוצלחים באחר, ולכן אי אפשר להתחמק מהדירוג.
אבל בעיקר כי אני לא יכולה להפריד אופי וכישורים. יש אנשים שממש צריכים ונוטים לחברה של הרבה אנשים מגיל צעיר מאוד, ויש כאלו שבצורה ברורה לא פחות נוטים לאינטראקציות של אחד על אחד וכמות קטנה של אנשים._
אילו כישורים הם בעינייך טרייד אוף? לא הצלחתי לחשוב על אף דוגמה.
לגבי החלק השני - אני לא משייכת "כישורים חברתיים טובים" דווקא לחיבה של חברה של אנשים רבים. ההעדפה לקבוצה גדולה או קטנה נראית לי נייטרלית מהבחינה הזו. אבל, אם יש מישהו שמסוגל ליהנות רק בקבוצה גדולה או רק אחד על אחד, אז כנראה שהכישורים החברתיים שלו פחות טובים.

אני לא יכולה להפריד כישורים חברתיים מאופי, ואני נזהרת מאוד מלהגיד שאופי אחד עדיף על אופי אחר.
אני לא אומרת שיש אופי שהוא עדיף. יש עוד המון כישורים בעולם חוץ מכישורים חברתיים, ואני לא חושבת שדווקא כישורים חברתיים הם חשובים באופן מיוחד מאוד.
אם הייתי כותבת על כישורים של חשיבה אנליטית זה גם היה נשמע לך אותו הדבר? יש אנשים שיותר נוטים לזה ויש כאלה פחות. יש אפשרות גם לשפר את זה, ויש תמיד את השאלה האם זה כדאי לשפר את זה ובאיזה מחיר.

_אני בהחלט חושבת שסט כלים זו מטאפורה מועילה. אבל בתור מי שניסו לצייד אותה בסט כלים שהדבר הראשון שהיא עשתה איתו כשהיא התבגרה מספיק כדי לחשוב עצמאית היה לזרוק אותו לעזאזל ולנסות לא להשתמש בו שוב, כי המחיר לא שווה את זה...
סט כלים גדול זה לא תמיד טוב._
שוב, צריך להפריד בין השאלה האם בכלל יש דבר כזה סט כלים גדול יותר (אני חושבת שכן) לבין השאלה האם כדאי להגדיל אותו, בהינתן מחיר X.
אני לא חושבת שיש חיסרון לסט כלים גדול, אבל יכולים להיות חסרונות לניסיונות לרכוש את סט הכלים הזה.

ואני נרתעת מאוד משיפוט של בני אדם בתור "מעל הממוצע".
אני לא שופטת אנשים כמעל הממוצע, אלא את הכישורים שלהם. כמו שיש אנשים שכישורי ההבעה שלהם בכתב הם מעל הממוצע, או שכישורי השירה שלהם מעל הממוצע. בכל אחת מהדוגמאות יכולות להתעורר דילמות לגבי קריטריונים מסוימים, אבל באופן גס אפשר לדרג את המיומנות בהם. כלומר, יכול להיות ויכוח אם מישהו הוא 7 או 8, אבל ההבדל בין 2 ל-10 יהיה ברור.

לגבי שקרים - בעיקרון אני מסכימה, שאם לא לשקר זו בחירה מהותית של מישהו, זה לא יהיה נכון לנסות לגרום לו לשקר.
ויחד עם זאת, אני חושבת שהוא יהיה פחות מיומן חברתית. זה לא נשמע לי כמו משהו נורא להגיד על מישהו.
וגם, אני חושבת שנכון יהיה שהוא יהיה מודע לכך שהנורמה החברתית (בפועל, ולא רק ברמה התיאורטית המדוברת) היא שיש מצבים שבהם זה בסדר לשקר.
זכותו לחלוק על הנורמה הזו, אבל לא הייתי מרגישה בנוח שמישהו יסתובב בהרגשה שהנורמה החברתית (הנוהגת, בפועל) היא שאסור לשקר אף פעם, רק מפני שהוא פחות קורא מסרים חברתיים משתמעים.

_אני מדברת על דברים הרבה יותר בסיסיים.
את יודעת, לדבר זה "לא גברי" ולנהום זה כן._
D-: אני לא יודעת אם התכוונת לזה בצחוק, אבל זה הצחיק אותי לחשוב על הילד החמוד בן ה-6 כ"גברי".

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 09 אוקטובר 2017, 22:23

פרח, את באמת מקסימה.
והסברת בצורה רהוטה והגיונית כל כך את מה שאת עושה.
אולי גם אני אגיע לזה (מחר?), אף שזה נראה קשה יותר ויותר ככל שהדיון כאן מתעשר.
הדברים שאני רואה שונים, מן הסתם כיוון שאני עובדת עם ילדי בי"ס.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פרח_בית* » 09 אוקטובר 2017, 21:51

כבר כמה ימים רוצה לכתוב פה ולא ממש מספיקה...
_פרס על קשר עין - מישהי מהנשים המקסימות פה תיארה את זה. והיא עשתה את זה בצורה הכי נחמדה שאפשר, אבל עדיין - פרס על קשר עין.
אם אני זוכרת נכון ומדובר באותו מקרה, הרי ששם היה מדובר בילד צעיר מאוד מאוד_
משערת שמדובר עליי... תודה על המחמאה ( מישהי מהנשים המקסימות פה ).
אכתוב קצת, יש מצב שייצא קצת מבולגן ואולי לא לגמרי ממוקד... קשה לי לנסח את הדברים בצורה מאורגנת.
אכן, מדובר היה על ילד צעיר. אני מאוד בעד אבחון וטיפול מוקדם, ואני חושבת שיש הבדל גדול מאוד בין עבודה עם הגיל הצעיר (השנה למשל אני עובדת אפילו עם ילדים בני שנה וקצת, לרוב מדובר על סביבות השנתיים), לבין עבודה עם גילאים גדולים יותר, אפילו 4-5.
כשעבדתי בגן חובה למשל, שמתי הרבה פחות דגש על קשר עין בטיפול. כבר יש הרבה יותר תקשורת מילולית, שפת גוף מורכבת יותר, הטיפול מתנהל בצורה שונה לחלוטין, מגוון יותר, יש יותר תקשורת סביב משחק/פעילות. יש לילד הרבה יותר תחומי ענייני ברורים שאפשר להתנהל מולם.
בגילאים הקטנים, מטבע הדברים, בגלל האופי של הגילאים האלה, עיקר הפעילות היא סביב קשב משותף, עניין משותף, צחוק והנאה משותפת מפעילויות פשוטות בפעילות עצמה פשוטה יותר, הרבה פעמים תחושתית/מוטורית (נדנוד על נדנדה, משחק בבריכת כדורים, קפיצות ועוד) או משחק ראשוני כמו נגינה, בניית מגדל בקוביות ועוד.

מהניסיון שצברתי עד כה, אני מוצאת לרוב שתי התרחשויות אפשריות בטיפול הילד בחדר, מתעסק בענייניו (במרבית המקרים משחק חזרתי כלשהו, כגון סידור חפצים בשורה שוב ושוב, גלגול חפץ עגול ועוד), אני מסתובבת סביבו ולא מצליחה להגיע אליו כלל, מרגישה שאני מפריעה לו בכל מה שאני מנסה להציע/לעשות/להוציא.

(אפשרות ביניים אני מרגישה צורך לעשות איזה אבחון כדי שיהיה לי מה לכתוב בדו"ח, יש לי איזה צורך להרגיש שאני עובדת על מטרות תפקודיות ועוד... ואז אני מנסה להושיב את הילד "לעבוד".... לבצע מטלות שונות ברצף. לפעמים זה עובד סבבה, לפעמים זה על הפנים... בכל מקרה זה קורה לעיתים רחוקות, אולי פעמיים-שלוש בשנה עם כל ילד, כי אני ממש סובלת מזה...)

אפשרות שנייה - אני מצליחה להגיע לילד, לאט לאט נוצר קשר, ויש פעילות משותפת כלשהו (זה יכול להיות למספר דקות מתוך הטיפול, או לטיפול שלם, תלוי בילד, ביום, באנרגיות שלי, במצב רוח שלו ועוד ועוד).
לרוב זה קורה אם אני עצמי ממוקדת, סבלנית, ערנית, פועלת לפי האינטואיציה ולפי כמה עקרונות שלמדתי (הרבה מתוך ה-DIR). למשל ללכת אחרי הילד, לראות מה מעניין אותו ולהצטרף אליו שם. לנסות לעזור לילד במה שהוא עושה, לתת לו זמן להגיב (לפעמים יכול להיות אפילו חצי דקה בה אני יושבת וממתינה, בלי לעשות כלום) חשוב מאוד בעיקר אצל ילדים עם אוטיזם, שאצל חלקם יש גם עניין של זמן עיבוד איטי, ועוד.

בעניין הקשר עין, אולי זה נשמע שאני נותנת פרס על יצירת קשר עין, אבל לפי מה שאני רואה, או אולי יותר נכון להגיד מרגישה, זאת לא הדרך בה הילדים תופסים את זה. ואני מדגישה פה שאני מתייחסת לילדים הקטנים. כשאנחנו עוסקים בפעילות משותפת, כלומר כשהילד מאפשר לי להיכנס לפעילות ואנחנו נמצאים בה יחד (בניגוד למצב שהילד עוסק בפעילות ואני "נדחפת לו" בניגוד לרצונו), הילד מחכה לתגובה שלי, רוצה שנמשיך במשחק.
אתן דוגמא מהזמן האחרון ילד יושב מולי על נדנדה, ואני שרה שיר. בסיום השיר אני עוצרת ומחכה לתגובה של הילד, שיסמן לי שהוא רוצה להמשיך להתנדנד ושאשיר שוב.
כדי להביע את הרצון שלו הוא יכול למשל לקחת לי את היד, להדגים מה שהוא רוצה שאעשה, או ליצור קשר עין. כאשר מדובר בילד עם התחלת דיבור, לפעמים גם להפיק קול או להגיד מילה.
אני תמיד משתדלת לא להתעלם מהבקשות האחרות, על מנת "להכריח" את הילד ליצור קשר עין. כל דרך של בקשה לגיטימית. אבל פעמים רבות, לא מופיעה שום בקשה. הילד פשוט יושב ומסתכל סביב.
כמובן שאני יכולה להגיד אה, אני לא רוצה להכריח אותו לבקש, אז פשוט אעשה את מה שנראה לי. אבל אז אני בעצם מתעלמת מהרצון שלו כי ייתכן והוא לא רוצה להמשיך (אני אומרת זאת מאחר ולפעמים זה המקרה, הילד לא רוצה שוב, ופשוט לא מסמן לי כלום. ואז אם אתחיל לשיר, יבכה/יירד מהנדנדה בפתאומיות וכו').
אז אני ממתינה, סופרת בלב, מסתכלת לכיוון הילד, מחכה. אחרי זמן די רב, זמן שלא הייתי מעלה בדעתי לחכות אותו עם... אחיין שלי למשל, הילד מסתכל עליי. אני מחייכת, ומתייחסת לזה כבקשה להמשך. מתחילה לשיר שוב, הילד מחייך ושמח. כך גם בפעם הבאה.
אז אני מכריחה אותו ליצור קשר עין? הרי הוא "לא יקבל" את השיר אם לא יסתכל עליי. אבל מצד שני, מה האפשרויות העומדות בפני? להחליט על דעת עצמי? לא לחכות לסימן ממנו?
אז אפשר לחשוב, נכון, אבל הוא יכול לסמן בדרך אחרת. אבל מהניסיון שלי, כמעט תמיד קשר עין יהיה הדבר הראשון שיקרה (גם אצל ילדים שביום יום נמנעים מקשר עין). קודם הילד יסתכל עליי, ורק אז אולי תבוא בקשה מסוג אחר, בנוסף, כגון מגע ביד, או קול. זה קורה שסיטואציות שונות עם ילדים שונים, הם מצפים שיקרה משהו, ומסתכלים עליי כדי לראות אם/מתי זה עומד לקרות.
ממה שאני מרגישה בטיפול, הסיבה שקשר העין מגיע דווקא במקומות האלה, זה בגלל שבסיטואציות כאלה יש תחושה של קירבה, אינטימיות, שיתוף.
דברים שפחות קורים במהלך היום, בחדר ילדים נוספים, מס' מבוגרים, פעילויות מתחלפות ועוד. אבל ,מאוד בולט לי שאחרי שזה קורה לאורך מספר טיפולים ברצף, ככל שזה קורה עם יותר דמויות טיפוליות בגן, זה מתחיל לחלחל גם ליום יום, אל מחוץ לחדר הטיפולים.

אני אציין שאני מודעת לזה שאני לא תמיד מתנהלת ככה. ממש לא הכל הולך חלק, לא תמיד יש לי סבלנות, לא תמיד אני מצליחה לקרוא את הילד. יש טיפולים שאני מרגישה בדיעבד שכפיתי את רצונותיי ומטרותיי על הילד. שהייתי ממש לא מותאמת אליו. דיברתי חזק מדי, יותר מדי, מהר מדי. עברתי מהר או לאט מדי בין פעילויות. התעקשתי על דברים מיותרים. אם אני תופסת את זה באמצע טיפול, אני מתנצלת בפני הילד ומנסה לשנות כיוון.
אבל אני מרגישה שזה פשוט חלק מלהיות בתקשורת עם בן אדם... מי מצליח להיות מותאם למי שמולו 100% מהזמן? למי תמיד יש סבלנות? מי מצליח להיות מפוקס על כל מילה שיוצאת לו מהפה, או כל תנועה שהוא עושה, כל הזמן? אז אני מאוד משתדלת לא לאכול את עצמי אחרי שדברים כאלה קורים.... ופשוט ללמוד מזה לפעמים הבאות...

לגבי זיוף של קשר עין אני מתקשה להאמין שמדובר בגילאים צעירים כל כך... זה נשמע לי משהו שמאוד יכול לקרות בגילאים גדולים יותר, באמת כדי לעמוד בדרישות החברה.
אבל בגילאים הקטנים, כשקשר עין מופיע במשחק משותף, אחד על אחד, עם דמות קרובה ואהובה, אני באמת לא מצליחה איך אפשר שהוא יהיה מזויף...
ממה שאני רואה, ילדים שלא יצרו בכלל קשר עין, ובמהלך השנה החלו ליצור יותר ויותר עושים זאת ה-מון היום. קיים הבדל גדול בין דמויות שונות - כלפי המטפלים הקבועים, אותם הם מכירים, יהיה הרבה יותר (מן הסתם...), ועדיין תהיה לפעמים הימנעות מול אנשים זרים/חדשים/ילדים. זה נראה לי רק הגיוני ולגיטימי....
בכל מקרה אני ממש לא רואה דרך בה הילדים מזיפים זאת... הם ניגשים אליי, מסתכלים לי עמוק עמוק בעיניים למשך כמה שניות, מחייכים.
אצל חלקם גם התחלתי לראות שהם מזהים יותר הבעות פנים ("הוא עצוב", מחייכים חזרה כאשר מחייכים אליהם ועוד), מנסים לחקות מילים וקולות שמשמיעים להם. וזה לא נראה כמו עניין של "לעמוד בציפיות החברה", אלא יותר עניין אמיתי שלהם, מעין חקירה כזאת התנסות במבט על אנשים בסיטואציות שונות, עוברים בין אנשים שונים ומסתכלים על הפנים שלהם מקרוב. לפחות מהצד, זאת נראית כמו דרך שלהם ללמוד את הנושא, ולא כמו משהו שהם מרגישים שהם צריכים לעשות.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 09 אוקטובר 2017, 21:13

אני חושבת שחלק מהדברים שאת מדברת עליהם הם דברים שאני מסכימה עליהם - שיש איזשהו סט כישורים שאני מסכימה איתך עליהם, אבל חלק... פשוט לא.
גם כי יש כישורים חברתיים רבים שבעיני הם טרייד-אוף - אנשים שמוצלחים באחד מהם לא מוצלחים באחר, ולכן אי אפשר להתחמק מהדירוג.
אבל בעיקר כי אני לא יכולה להפריד אופי וכישורים. יש אנשים שממש צריכים ונוטים לחברה של הרבה אנשים מגיל צעיר מאוד, ויש כאלו שבצורה ברורה לא פחות נוטים לאינטראקציות של אחד על אחד וכמות קטנה של אנשים.
יש ילדים שנוטים לאלימות מגיל צעיר, ויש כאלו שאלימות מעוררת בהם סלידה עזה ובשביל להחזיר למישהו הם יצטרכו לדרוס את האינסטינקטים הבסיסיים שלהם.

אני לא יכולה להפריד כישורים חברתיים מאופי, ואני נזהרת מאוד מלהגיד שאופי אחד עדיף על אופי אחר.

אני בהחלט חושבת שסט כלים זו מטאפורה מועילה. אבל בתור מי שניסו לצייד אותה בסט כלים שהדבר הראשון שהיא עשתה איתו כשהיא התבגרה מספיק כדי לחשוב עצמאית היה לזרוק אותו לעזאזל ולנסות לא להשתמש בו שוב, כי המחיר לא שווה את זה...
סט כלים גדול זה לא תמיד טוב.


אם אני זוכרת נכון ומדובר באותו מקרה.
כן, בגלל זה אמרתי שהאישה מקסימה. אבל עדיין, מניפולטיבי ומאוד מפוקפק בעיניי. זה מקסימום "סביר" בעיניי. ומאוד מאוד מפוקפק. התנייה פאבלובית על ילדים.

אני מדברת על דברים הרבה יותר בסיסיים.
את יודעת, לדבר זה "לא גברי" ולנהום זה כן.


_אבל יש ילדים שבכלל לא מזהים שהם הפכו להיות חלק מקונפליקט, עד לשלב ממש ממש מאוחר, אם בכלל.
ויש ילדים שיודעים גם להחזיר וגם לברוח, ויכולים להתנסות בשניהם ולבחור מה הכי אפקטיבי במצבים שונים, ויש ילדים שתמיד יחזירו, או תמיד יברחו, כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר._

או קיי, אני חושבת שהבנתי (את עצמי).

יש כישורים שהם מיומנויות, ואפשר לדרג כמה מישהו מוצלח יותר בצורה יחסית אובייקטיבית. בשביל להגיד משהו כמו "כישורים חברתיים מעל הממוצע" צריך להחליט מה מהכישורים האלו חשובים, ואני יכולה בקלות לתת שתי הגדרות מנוגדות. בנוסף לזה, יש כישורים שקשורים מאוד לתכונות אופי. ואני נרתעת מאוד משיפוט של בני אדם בתור "מעל הממוצע".

לדעתי לפעמים קשה מאוד להפריד בין "לא יודעים" לבין אופי. הרתיעה שיש להרבה אוטיסטים משקרים היא כזו. הם לא יודעים (ומלמדים אותם, בכוח). אבל הבחירה שלהם היא לא לשקר. והיא נובעת ממי שהם.

ובעיני, ללמד אוטיסטים לשקר זה רע.

גם, ללמוד זה לא תמיד טוב. אני לא שמחה שלמדתי לשקר. יש דברים שעדיף לא ללמוד אותם, לדעתי.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 09 אוקטובר 2017, 20:21

כלומר - יש דרך נכונה לעשות דברים ולפיה את מדרגת.
אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה, אבל כן חושבת שיש אנשים שמסתדרים היטב במגוון סיטואציות (מסתדרים היטב - גם יותר בהרמוניה וגם יותר מגייסים את הסובבים באופן שמועיל להם אישית) ויש כאלה שמתקשים להסתדר ברוב הסיטואציות, או בחלק גדול, או סתם בפחות סיטואציות או עם פחות סוגי אנשים. יש כאלה שעירניים יותר למסרים מבחוץ מאחרים, או מצליחים לבטא את עצמם בצורה מובנת יותר מאחרים. יש אנשים שיש להם סט כלים רחב (יודעים איך ליצור קירבה ואיך לייצר מרחק, איך להיות עדינים ואיך להיות תקיפים וכו') ויש כאלה שיש להם סט כלים קטן יותר. אלו סוג הדברים שאני מדברת עליהם.
זה לא אומר שכישורים מהסוג הזה הם עדיפים על כישורים מסוגים אחרים, או שתמיד כדאי להשקיע המון בלפתח אותם. אני כן חושבת שאלו כישורים שאפשר לכנות "חברתיים" ואפשר לדרג את המידה היחסית שבה הם קיימים אצל אנשים שונים. אני אגב לא חושבת שזה קשור לכללים חברתיים ספציפיים, כי ממה שאני רואה, אנשים שיש להם יכולת חברתית טובה מעבירים אותה היטב גם בין תרבויות/קהילות שונות שהכללים הספציפיים בהן שונים.

כן. פרס על קשר עין - מישהי מהנשים המקסימות פה תיארה את זה. והיא עשתה את זה בצורה הכי נחמדה שאפשר, אבל עדיין - פרס על קשר עין.
אם אני זוכרת נכון ומדובר באותו מקרה, הרי ששם היה מדובר בילד צעיר מאוד מאוד, ששיתף פעולה עם ה"משחק" ונהנה ממנו, ובנוסף, המטרה הייתה שהילד יביט בפנים של מי ששיחקה איתו ולא בהכרח שייצור קשר עין (כי מבט בפנים חושף אותו לתקשורת לא מילולית מסוימת).

אני מצאתי שחלק גדול ממה שהוא כביכול כישורים חברתיים גרועים הוא פשוט אי הסכמה בין ההורים. למשל, באיזו מידה לגיטימי להשתמש באלימות בקונפליקט?
אני מדברת על דברים הרבה יותר בסיסיים. למשל, להסביר מה מפריע לך או מה אתה רוצה במקום לנהום בכעס.

ש מי שיגיד להחזיר, ויש מי שיגיד לברוח. ויש עוד כל מיני אפשרויות. אלו ממש חילוקי דעות לגבי מה זה כישורים חברתיים ממוצעים ומעלה.
כל האפשרויות האלה הן אפשרויות שבפועל מקובלות במידה מסוימת בחברה, ושיש להן איזושהי מידה של אפקטיביות לפחות בחלק מהמצבים. שאלת הלגיטימיות שלהם היא שאלה ערכית, אני לא חושבת שה קשור לכישורים חברתיים.
אבל יש ילדים שבכלל לא מזהים שהם הפכו להיות חלק מקונפליקט, עד לשלב ממש ממש מאוחר, אם בכלל.
ויש ילדים שיודעים גם להחזיר וגם לברוח, ויכולים להתנסות בשניהם ולבחור מה הכי אפקטיבי במצבים שונים, ויש ילדים שתמיד יחזירו, או תמיד יברחו, כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 09 אוקטובר 2017, 19:01

והרי זו ההצדקה לטיפול, לא?
לא. ההצדקה לטיפול היא שהילד חורג מהנורמה וצריך להחזיר אותו אליה. זו דעתי לגבי המניע האמיתי של רוב ההורים, כפי שהוא מתבטא בברור במעשים שלהם - העדפה של הנורמליות על פני טובת הילד. וזה נכון גם לנ"טים...

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 09 אוקטובר 2017, 19:00

לא. כתבתי כישורים חברתיים ממוצעים ומעלה - כלומר, אפילו שלכולם יש כישורים חברתיים, אני מדרגת אותם כטובים יותר ופחות.
כלומר - יש דרך נכונה לעשות דברים ולפיה את מדרגת. יש לי די הרבה בעיות עם ההנחה הזו. אם עוד איכשהו אפשר לתת רשימה של כישורים ולדרג את היכולת של אנשים לעשות משהו, הרי בשביל להגיד ממוצע ומעלה צריך להחליט מה מהכישורים חשוב, מה טוב לדעת ומה לא, וזה מאוד מאוד מאוד סובייקטיבי.

אם ניקח כדוגמה את נושא יצירת קשר העין - האם בטיפול כזה ילד יקבל פרס על יצירת קשר עין בתדירות הרצויה? עונש על אי יצירת עין?
כן. פרס על קשר עין - מישהי מהנשים המקסימות פה תיארה את זה. והיא עשתה את זה בצורה הכי נחמדה שאפשר, אבל עדיין - פרס על קשר עין.
עונש על אי יצירת קשר עין יכול להיות להתעלם ממה שהילד מתקשר אם הוא לא יוצר קשר עין. או פשוט להעיר לו ולנזוף בו אם הוא לא יוצר קשר עין.


יש עוד אפשרויות ביניים
בוודאי שיש. אבל עדיין, הפידבק שאני ראיתי מבוגרים על טיפולים היה מ"התעללות" ל"הרוב היה לא מזיק ולפעמים זה אפילו הועיל". עם רוב גדול ל"התעללות". הדברים השתנו בינתיים לטובה, אבל רוב הטיפולים עדיין מפוקפקים מאוד בעיניי, וכנראה יזיקו יותר מיועילו, לדעתי.


בשביל מה לתת פרס חיצוני על זה?
כי כל העניין הוא לכפות על הילד הלא מעוניין שחושב שלא כדאי להשתמש בכישור החברתי הזה, להתנהג כמו שההורים חושבים שטוב לו. כמו הורים לילדים נ"טים שלוחצים עליהם לקחת את הקריירה שהם חלמו בשביל הילדים שלהם, כי "זה לטובתם", גם כשזה לא.

פשוט הפער בין מה שבאמת טוב לילד, לבין מה שההורה חושב שטוב לו ומטיל על הילד מכל מיני סיבות, גדול יותר. אבל העיקרון בעיני הוא אותו עיקרון.


אבל ההורים שלו מעדיפים שלא.
איך הכישורים החברתיים של ההורים? אני מצאתי שחלק גדול ממה שהוא כביכול כישורים חברתיים גרועים הוא פשוט אי הסכמה בין ההורים. למשל, באיזו מידה לגיטימי להשתמש באלימות בקונפליקט? ש מי שיגיד להחזיר, ויש מי שיגיד לברוח. ויש עוד כל מיני אפשרויות. אלו ממש חילוקי דעות לגבי מה זה כישורים חברתיים ממוצעים ומעלה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 09 אוקטובר 2017, 16:35

זה נשמע שאת מתכוונת ל"כישורים חברתיים" בתור "הדרך הנכונה או המוצלחת לעשות דברים". אבל אני לא מסכימה עם זה. בעיני כישורים חברתיים זה הדרך בה אדם מתנהל בחברה, ולכל אחד יש כאלו.
לא. כתבתי כישורים חברתיים ממוצעים ומעלה - כלומר, אפילו שלכולם יש כישורים חברתיים, אני מדרגת אותם כטובים יותר ופחות.
אני חושבת שילדים עם כישורים חברתיים פחות טובים קולטים הרבה פחות "מהאוויר" -כלומר מדוגמה, התבוננות וכו'.
מה שכן, הלכתי לקרוא שוב את מה שכתבת, וראיתי שפספסתי את ה"לא" במשפט
אי אפשר לא ללמד כישורים חברתיים
כלומר, חשבתי שאת טוענת שכישורים חברתיים נלמדים רק באופן משתמע ואי אפשר ללמד אותם באופן מכוון ומדובר, ועם זה לא הסכמתי. עם הטענה המקורית, אני מסכימה.

הטיפול שמדברים עליו זה לא להסביר לאוטיסט את הכללים. זה להכריח אותו לציית להם באמצעות מיני מניפולציות (אם זה עונשים, או פרסים על ציות לנורמות),
לא הכרתי את זה. זה אכן נשמע לי מרחיק לכת, לפחות לגבי מי שנמצא בתפקוד גבוה.
הנחתי שמדובר בהסבר, הדגמה, תרגול וכו'. אם ניקח כדוגמה את נושא יצירת קשר העין - האם בטיפול כזה ילד יקבל פרס על יצירת קשר עין בתדירות הרצויה? עונש על אי יצירת עין? אני מודה שאני לא מכירה מספיק את התחום, אז אולי יש יתרונות שאני לא חושבת עליהם, אבל על פניו זה נשמע לי ממש... מוזר. הרי אם זה באמת מועיל לילד ליצור יותר קשר עין (והרי זו ההצדקה לטיפול, לא?) אז הוא כבר ירגיש בזה בעצמו, בשביל מה לתת פרס חיצוני על זה?

או לעזוב את הילד לנפשו אחרי שהוא שמע את הכלל.
יש עוד אפשרויות ביניים (מוכר לי מהאופן שהורים מדריכים ילדים שלא מאובחנים בשום דבר) אבל כאמור להכריח אותו לציית להם באמצעות מיני מניפולציות לא נשמע לי טוב. זה משהו שאולי יכול להתאים יותר למיומנויות בסיסיות יותר וקריטיות יותר מדקויות של התנהגות חברתית, אבל פה אני כבר באמת מדברת בלי שיש לי ידע מספיק.

היום אגב אירחתי כאן שני חברים למשך רוב היום. אחד מהם עם כישורים חברתיים מאוד בעייתיים, משהו שאני כאמא הייתי רוצה לבדוק אבל ההורים שלו מעדיפים שלא. חשבתי לא מעט על הדף הזה. היו לי לא מעט דילמות במהלך היום. במידה רבה מול שני הילדים האחרים ומה ומאיך אני מבקשת מהם בהקשר הזה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 09 אוקטובר 2017, 09:57

זה אולי נכון לילדים עם כישורים חברתיים ממוצעים ומעלה.
אה, לא. זה נשמע שאת מתכוונת ל"כישורים חברתיים" בתור "הדרך הנכונה או המוצלחת לעשות דברים". אבל אני לא מסכימה עם זה. בעיני כישורים חברתיים זה הדרך בה אדם מתנהל בחברה, ולכל אחד יש כאלו.

אבל אם הורים רבים ביניהם וצועקים עלבונות אחד על השני, זה לימוד כישורים חברתיים. זה הדגמה ברורה מאוד שכשכועסים מותר וצריך לצעוק עלבונות. זה לימוד כישורים חברתיים, לא פחות, ואך יותר משפיע מההרצאה על מה עושים כשכועסים.

כל זה לא סותר את הנקודה שלך - שלהסביר דברים במילים זה מוצלח.

רק שאני לא רואה את הנקודה הזו בכלל מועלית לדיון. הטיפול שמדברים עליו זה לא להסביר לאוטיסט את הכללים. זה להכריח אותו לציית להם באמצעות מיני מניפולציות (אם זה עונשים, או פרסים על ציות לנורמות), או לעזוב את הילד לנפשו אחרי שהוא שמע את הכלל.

האפשרות של "לא להסביר" היא לא אפשרות.

אשתמש בניסוח של יונת -
את מספרת לילד מה הכלל.
א. הוא מתשמש או מנסה להשתמש בו
ב. הוא מתעלם ממנו, ומנסה להתחמק בדרכים שונות כשאת מנסה לכפות זאת עליו.

מה את עושה?

<הנושא של כישורים חברתיים לנ"טים זה נושא מעניין בפני עצמו. אבל למרות הפיתוי החזק, אני לא חושבת שאפשר להפריד את לימוד הכישורים מהדוגמא האישית של ההורים, והכישורים החברתיים שיש להרבה אנשים שגויים בעיני>

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 09 אוקטובר 2017, 08:57

_אבל, אישה, לא נכון שאוטיסטים מחקים פחות?
וגם, מה קורה כשהסביבה היא חברת ילדים אוטיסטים אחרים?_
איכשהו פספסתי את המשפטים האלו וראיתי עכשיו.

אז קודם כל, אני לא באמת יודעת מה קורה בסביבה של אוטיסטים. לא הייתי בסביבה כזו... הדבר הכי קרוב שיש לי לזה זה העדויות על כמות גדולה מהממוצע באוכלסייה של אוטיסטים ואנשים עם מאפיינים מהספקטרום בקרב מתכנתים וכו'.

אני חושבת שסביבה רק של אוטיסטים זה דבר לא טבעי, ותוצר של החברה המודרנית, עם הנטייה שלה לחלק לקטגוריות ולשים בקופסאות.

וכן, אוטיסטים מחקים פחות. ועדיין, חלק גדול מאוד ממה שילדים לומדים הוא מדוגמא אישית. זה פשוט כל כך שקוף וברור ומאליו שההורים כנראה לא ישימו לב לזה אם הם לא יחפשו בכוונה. ובלאו הכי, אני לא מאמינה באפשרות של שינוי בר קיימא כשהמסר שההורים ושאר המבוגרים בסביבה מעבירים במעשים שלהם סותר את מה שהם רוצים ללמד את הילד - וזה לא משנה אם הילד אוטיסטי או נירוטיפיקל. "תעשה מה שאני אומרת, לא מה שאני עושה" זה לא מסר משכנע...

מקום שבו ילד, רגיל או שונה, לא יכול בזמני שיחה לא פורמאלית לדחות נושאי שיחה שהוא לא מעוניין בהם, כי יהיה לזה מחיר, זה מקום שבו האינטראקציות הן כולן ממוקדות חוץ בלבד.
אני לא חושבת שמקום כזה קיים. כלומר, יש דרכים לשנות נושאי שיחה, או פשוט לא להכנס אליהם. זו מיומנות שימושית לכל אחד, והיא חשובה כפליים עבור מי שהאפשרות של לסבול בשקט פחות מוצלחת בשבילו.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי טלי_ב* » 09 אוקטובר 2017, 08:49

מקום שבו ילד, רגיל או שונה, לא יכול בזמני שיחה לא פורמאלית לדחות נושאי שיחה שהוא לא מעוניין בהם, כי יהיה לזה מחיר, זה מקום שבו האינטראקציות הן כולן ממוקדות חוץ בלבד.
מסכימה מאוד. מצד שני, מכירה גם את הקושי להוביל שינויים בתוך מוסד בית ספרי שלא מבין בכלל מה העניין. הדכאנות שיש במקומות כאלה (כלומר לא בהכרח בכל בית ספר, אבל באלו שכן) לא מופנית רק כלפי הילדים, אלא גם כלפי הצוות.

תפילה, אני חושבת שדווקא אם יש שעות מעטות זה יכול לפעמים לתמוך בעבודה על מה שהילד שמח ומגלה שזה שימושי ואפילו נעים לפעמים. אם ממילא לא מספיקים את כל מה ש"רצוי" (מבחינת היעדים שמקובל להציב) אז לפחות שיהיה נעים ושלא יתבזבז זמן יקר על מאבקים.



וגם - אי אפשר לא ללמד כישורים חברתיים. ילדים לומדים מדוגמא אישית ומחיקוי מה שבסביבה ומתוך התגובות אליהם ומבעוד כל מיני דרכים.
עם זה אני לא מסכימה. זה אולי נכון לילדים עם כישורים חברתיים ממוצעים ומעלה (אם כי גם לגביהם, כאמא אני שמה לב שדווקא הורים עם כישורים חברתיים טובים שגם לילדיהם יש כישורים חברתיים טובים, זורקים להם כל מיני טיפים קטנים על התנהלות חברתית, ממש בלי לשים לב שהם עושים את זה).
אצלי כילדה הכישורים החברתיים התפתחו מאוד לאט ודי בקושי, ומאוד עזר לי דווקא כשכללים חברתיים מסוימים דוברו באופן מפורש ולא הייתי צריכה להתאמץ כלכך להסיק אותם מהתבוננות.
מצד שני, זה לא נעשה בקונטקסט טיפולי, ככה שלא נלווה לזה איזה מסר שמשהו אצלי לא תקין. החיסרון הוא שקיבלתי מזה ממש מעט, פחות מכפי שהייתי רוצה.
אפילו היום כמבוגרת, ולדעתי הכישורים החברתיים שלי היום הם טובים, עדיין יש דברים שעוזר לי לקבל הסבר מפורש לגביהם. למשל, שיחות על דברים שלא מעניינים אותי, תמיד נראו לי כמו משהו שיש לי בו בחירה בין להימנע מהשיחה (בצורה נחמדה והכל, אבל להימנע) לבין להשתעמם בתוכה. מתישהו דיברתי על זה עם בן הזוג החברותי עד מאוד והוא היה די בשוק - לו היה ברור שאם השיחה משעממת, הוא פשוט משנה את הנושא למשהו שמעניין אותו. כשהוא חשב על זה קצת, הוא גם ידע להסביר איך הוא עושה את זה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי לב_שומע* » 09 אוקטובר 2017, 08:25

אוי תפילה אני כל כך לא מסכימה..
במצב כמו שאת מתארת, עדיף בעיני לקחת את קצת השעות שיש לקלינאית ולבנות קבוצות של ילדים "רגילים" שילמדו על צרכים תקשורתיים של ילדים על הספקטרום, כדי לשמש להם כקבוצות שייכות..
מקום שבו ילד, רגיל או שונה, לא יכול בזמני שיחה לא פורמאלית לדחות נושאי שיחה שהוא לא מעוניין בהם, כי יהיה לזה מחיר, זה מקום שבו האינטראקציות הן כולן ממוקדות חוץ בלבד.
ממה שאני רואה בגני ילדים ובבתי ספר - אפשר אפשר אפשר לבנות אקלים חברתי שונה!!!! ויפה שעה אחת קודם.
לא צחקתי לגבי עבודה עם ילדים רגילים במטרה לבנות קבוצות שייכות - אני מכירה קהילה שיש בה מסגרות דומות והשייכות לקבוצה שיש בה ילדים עם צרכים מיוחדים היא יוקרתית במיוחד.
המבוגרים יצרו הבנייה שבה זה עובד ככה.

מספר קטן מאוד של שעות הוא צרה צרורה שמוכרת לי היטב.
אבל, בעיני זו לא סיבה לעבוד עם ילדים על מטרות שלא טובות להם.
כשעבדתי במערכת, נלחמתי כדי שנקצת שעות ינוצלו נכון לטעמי: טיפולים פרטניים לאלה שהכי זקוקים. ורק אם ישנם ילדים שבאופן אמיתי זקוקים לקבוצה ומתאימים לקבוצה - ליצור קבוצה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 09 אוקטובר 2017, 07:16

תפילה לאם,
את יכולה לתאר איך נראה טיפול שיוצא מנקודת הנחה כזאת בשונה מטיפול שהפחד הוא בסיסו?

זה לא מסובך או מתוחכם. זה פשוט מה שקורה כשהמטרות של הטיפול לא תואמות את מה שהילד רוצה. זה הכל.

למשל, נניח שאת עוזרת לילד לתרגל קשר עין. נדמיין שתי אפשרויות:
א. הוא שמח ומגלה שזה שימושי ואפילו נעים לפעמים.
ב. זה לא נעים לו והוא מתחמק מזה בצורות שונות.
מה את עושה באפשרות ב?

זה עד כדי כך פשוט.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 09 אוקטובר 2017, 05:35

איי, לב, אבל לילד (באשר הוא) שנמצא במסגרת חינוכית אין אפשרות כזאת...
בוודאי שיש לו! כותבת מניסיון אישי... (ותוך התעלמות מכך שלב כתבה את זה בהקשר של שיחת חולין, וזו לדעתי הוצאה מההקשר מכיוונך.)


לא מסכימה, כי בשביל לדעת שקשר עין מפריע לך, צריך להכיר אותך ואת העדפותייך.
מדובר במישהו שמכיר... אבל למען האמת, לעיתים מאוד רחוקות בעיה כזו באמת צצה. אצל אנשים בעולם האמיתי, כאלו שלא מוטרדים מהעיקרון התיאורטי של "ליצור קשר עין", זה לא באמת בעיה. אני לא זוכרת שאמרתי אי פעם למישהי שקשר עין לא נעים לי. זה ריקוד שבו הצד השני, באופן טבעי, ואולי לא מודע, שם לב ומתחשב בהעדפות שלי.

לכן חלק מהטיפול בילדים קטנים נראה לי... מפוקפק. מה זה הטיפול הזה בו אנשים מבוגרים שאמורים להוות דוגמא אישית מתנהגים בצורה הפוכה בדיוק מהדרך בה אנשים מנומסים מתנהגים במציאות?

הרי אופיו הפינג-פונגי של שיח הוא יעד בפני עצמו. אם הילד/ הנער/ האיש יתמיד בדפוס שיח של מענה בלבד או של הצפה בתכנים שמעסיקים אותו או דווקא בתחקור של הזולת (איפה את גרה? באיזה רחוב? מה מספר הבית? ומה תאריך הלידה שלך? באיזו שנה? איזו מכונית יש לך? וכן הלאה) - יש לו סיכוי טוב להרחיק מעליו אנשים.
אולי המטרה צריכה להיות לא שהו איסתדר ויהיה ביחסים טובים עם "האדם הסביר", אלא שיצא אנשים שטוב לו איתם ויוכל להסתדר איתם? מצאתי ששתי המטרות האלו לעיתים קרובות סותרות זו את זו. בגלל הלחץ שהיה עלי להתנהג בצורה שמתאימה לאדם הסביר, לא היו לי כמעט חברים עד התיכון בערך. כי כשאני כל הזמן עסוקה בלהעמיד פנים, זה מטלה, לא חברות. רק בתיכון כשאמרתי "אז לא יהיו לי חברים! למי אכפת?" (בין היתר בהשראת פורום אוטיזם), פתאום הכל הסתדר והיו לי שני חברים טובים.

ואני לא היחידה עם סיפור כזה. השאיפה ליצור מראית עין של קשר חברתי פוגעת באפשרות ליצור קשרים חברתיים עמוקים. זה נכון גם לגבי נירוטיפיקלים, אבל נכון כפליים לגבי אוטיסטים.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 08 אוקטובר 2017, 22:58

וגם - אי אפשר לא ללמד כישורים חברתיים. ילדים לומדים מדוגמא אישית ומחיקוי מה שבסביבה
אבל, אישה, לא נכון שאוטיסטים מחקים פחות?
וגם, מה קורה כשהסביבה היא חברת ילדים אוטיסטים אחרים?

למען האמת, הוא אקטיבית מתעלם ממני לטובת נורמות חברתיות.
לא מסכימה, כי בשביל לדעת שקשר עין מפריע לך, צריך להכיר אותך ואת העדפותייך. ולא בכל אינטראקציה בין אנשים מדובר בהיכרות ברמה כזאת. ואז כן חשוב בעיניי לדעת שאנשים מצפים לתדירות מסוימת של קשר עין כדי לחוש שקשובים להם.
התלמידה שתיארתי קודם את תכנית הלימודים שלה אמרה לי באופן ספונטני שקשה לה עם קשר עין מעל רמה מסוימת ואפילו עם מבט על אדם בכלל. היא אמרה לי את זה, כשביקשתי שתסתכל על משהו שכתבתי כדי להמחיש לה תרגול מסוים מתחום אחר (לא "תקשורתי"), כי חשבה שביקשתי שתסתכל עליי.
נראה לי הגיוני מאוד ורצוי מאוד ללמד כמו שכתבת לזייף קשר עין ולהסביר את הסיבה לכך יחד עם ההבחנה למי אפשר לומר באופן אישי יותר, שקשר עין לא נעים לי.
(באופן אישי אני מוצאת את עצמי כבר שנים מודעת מדי לסוגיית קשר העין, וכבר לא ברור לי מה טבעי לי ומה לא. אני מגלה את עצמי לפעמים בשיחות מנסה לווסת קשר עין שיהיה במינון מוצלח, מרגישה שזה מלאכותי, ותוהה אם הצד השני חש משהו.)

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי קור_את* » 08 אוקטובר 2017, 22:56

אם הפער הוא פער של מספר חודשים. למשל ילדה בת שנתיים וחצי שמדברת עשרות מילים (חצאי מילים אבל נותנת שמות להרבה חפצים וכו') ומבינה הרוב אבל לא מדברת משפטים כלל, נראה שיש עיכוב של כמה חודשים. בעיית שמיעה נשללה. זה מצב שכדאי לפנות לטיפול?

הייתי הולכת לקלינאית תקשורת למפגש אחד לפחות כדי לקבל תמונת מצב. בררי על מישהי ממש טובה ולא לחוצה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 08 אוקטובר 2017, 22:46

לדעת לדחות בנימוס נושאים שאינם מעוניין בהם,
איי, לב, אבל לילד (באשר הוא) שנמצא במסגרת חינוכית אין אפשרות כזאת...
וכשגדלים ונקלעים לכל מיני נסיבות בעבודה או בחיי החברה, דחייה מוחלטת של כל מה שלא מעניין את האדם, יכולה גם לפגוע בו, לחסום לו הזדמנויות, למנוע פיתוח קשרים שיכולים להיות מהנים או לפחות מועילים עבורו.
לכאורה, נראה שהנכון יהיה לחשוף את הילד למחירים וליתרונות של כל בחירה ולאפשר לו לבחור.
אבל לא תמיד אפשר ליצור שיח כזה, רווי תבנות, מכל מיני סיבות (מידת הפניות של הילדים, מכסת השעות שיש לי בכיתה, רמה קוגניטיבית של הילדים).
ואז יותר פשוט (?) לבחור בשטאנץ כיעד לעבודה עם הכיתה.

להגביר שיתוף בחוויות והתעניינות בזולת עד כדי יזימת שאלות כלפיו - שיתוף והתעניינות אלו שני דברים שונים למרות שאני לגמרי יכולה לראות את הקו המחבר ביניהם. ולגמרי לגמרי הייתי מפרידה בין השניים.
שוב, אם מכסת שעות העבודה מוגבלת - יוצא שאין עבודה פרטנית. וכשעובדים בקבוצה - בולט לעין (לפחות זו הנוירוטיפיקלית), שכשמישהו משתף בחוויותיו, השאר יאזינו ויגיבו.
וגם לו הייתה עבודה פרטנית - בעיניי יש משהו בעייתי במקצת, בכך שאיש צוות ישאל שאלות ויקבל פרטים מפי התלמיד על חייו, אבל ישמור דיסטנס ויימנע מלחשוף פרטים על חייו. אבל גם מעבר לנקודה התפיסתית הזאת הרי אופיו הפינג-פונגי של שיח הוא יעד בפני עצמו. אם הילד/ הנער/ האיש יתמיד בדפוס שיח של מענה בלבד או של הצפה בתכנים שמעסיקים אותו או דווקא בתחקור של הזולת (איפה את גרה? באיזה רחוב? מה מספר הבית? ומה תאריך הלידה שלך? באיזו שנה? איזו מכונית יש לך? וכן הלאה) - יש לו סיכוי טוב להרחיק מעליו אנשים.

לתרגל עבודה בקבוצה - לגמרי מיותר בעיני. הייתי מתחילה מללמד אותו לחיות ולהתנהל לצד קבוצה.
כאמור, זה הנתון. אין די שעות.
ואפשר לראות היגיון בעבודה בקבוצה, כיוון שהמטרות יכולות להיות דומות עבור חברי הקבוצה. אבל כמובן שכשהפרטנרים לקבוצה מתמודדים בעצמם עם קשיים של תפקוד בקבוצה - קשה לכל אחד עוד יותר, וגם אין מספיק הזדמנויות להתייחסות אישית, עד שבכלל לומדים לממש להכיר כל חבר בקבוצה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 08 אוקטובר 2017, 22:27

מועדים לשמחה,
לא נראה לי שאגיב הפעם על כל הנאמר. קשה לי להתרכז עכשיו עד כדי כך, מה גם שגם בתוכי שום דבר לא נהיר. אבל לפחות מתחילה:

האם הטיפול מתבצע מתוך פחד כזה? או מתוך אמון בסיסי בילד?
מממממ... כיוון שמאז חורבן ביהמ"ק הנבואה לא מצויה במיוחד, אני לא מתביישת להודות ש{{}}פחד יכול להיות מניע לא קטן. אי אפשר לדעת לאן הילד יתפתח.
מה הכוונה "אמון בסיסי בילד"?
לקח לי רגע להבין שלא התכוונת לא לטפל כלל ולהסתפק באמון, אלא לטפל מתוך אמונה שהילד יכול להתגבר על קשייו, למצוא את דרכו.
את יכולה לתאר איך נראה טיפול שיוצא מנקודת הנחה כזאת בשונה מטיפול שהפחד הוא בסיסו?
בדיוק קיבלתי מאחת המחנכות שאני עובדת עם כיתתה תכנית לימודים אישית לאחת התלמידות.
בעיניי היעדים שמפורטים שם הם מקסימים ברמה עוצרת נשימה. כתבתי לה שהייתי מעתיקה אותם אחד-אחד עבור תלמידים בחינוך הרגיל (או חינוך ביתי, לא משנה).
מדובר על פיתוח מודעות לאסטרטגיות הלמידה היעילות באופן ספציפי עבור התלמידה, על תזכורת של מטרת השיח כשהיא גולשת לנושאים לא רלוונטיים תוך הכוונה למצוא בעצמה מה יעזור לה להישאר ממוקדת במטרה שלשמה התכנסנו, על עידוד לסנגור עצמי שמושתת על היכרות עם כוחותיה ועם הנקודות המאתגרות עבורה ועוד.

אני מסכימה שההתמודדות שונה כשמדובר באוטיסטים ב"תפקוד נמוך", ולכן ציינתי ילדים ונערים-אנשים צעירים ב"תפקוד נמוך", שמעצימים את השאלות.
אני לא יודעת מספיק בשביל לומר שילדים כאלה יגדלו בוודאות להיות מבוגרים ב"תפקוד נמוך" ובתלות ודאית. וגם אם כן - אולי דווקא בתוך תלות כזאת נודעת חשיבות רבה לכל ממד קטן ביותר של יכולת עצמאית שמסייעים לילד לקנות, להביע רצון או צורך יומיומי פשוט, להבין מסר פשוט שמועבר אליו וכד'.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 07 אוקטובר 2017, 13:19

זה אומנם לא הנושא המרכזי, אבל ממש צרם לי המשפט:
לועגים לו על שפה משובשבת (החברים).
זו התנהגות לא חברית, ומי שמתנהג ככה הוא לא חבר, הוא בריון.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלונית_אלמונית* » 06 אוקטובר 2017, 11:12

אני רק אחדד קוראת- שהילדה התחילה לדבר עשרות מילים רק לאחרונה, כלומר עד לפני חודש חוד שוחצי היא דיברה מילים אחדות בלבד (במשך שנה). יש קפיצה לאחרונה אבל ילדים שקטנים ממנה בחצי שנה למשל בוודאות מדברים יותר ממנה, בהיקף וגם בהרכב- משפטים.
אין בעיות נוירולוגיות וכו' (מאבחונים שנעשו בגלל נושאים אחרים).
רק עניין הדיבור, כדאי ללכת לטיפול או שזה בטווח.

לא רק שאין לי התנגדות לטיפול אני אכתוב לפלונית יא - שבן של חברה שלי היה לו עיכוב שפתי קטן (אפילו פחות מהילדה שאני מתארת) ועד היום בגיל חמש הילד בעיכובים, אמא שלו אומרת ש"חסורת לי מילים" פשוט ככה. וכל ההטיות של המילים בעייתיות.
מעב רלהשלכות אם יש או אין לטווח הארוך, גם בטווח המיידי- חברים שלו לא מבינים אותו כראוי, הו אמתוסכל יותר מזה שלא מבינים אותו והפך לילד אלים, למרות שעד גיל שנתיים שלשו הוא מעולם אל היכה אפילו חתול, לועגים לו על שפה משובשבת (החברים). וגם התחושה שלו שיש לו בעיה כי הוא כבר בגיל שהוא מבין את הפידבקים הסביבתיים, הוא חכם מאוד רק שיש לו עיכוב תקשורתי והוא מרגיש בו. העיכוב שלו אגב מורכב מכמה סיבות ביניהם ייתכן שיש משהו על הספקטרום.
אם לא פנית עד עכשיו תפני לטיפול.

לגבי אוטיזם קל- בת של שכנה שלנו אובחנה באוטיזם קל, אספרגר והפרעות קשב. ההורים טיפלו, השקיעו, לא בחלו בשום אמצעי רגיל ופחות רגיל. במשך שנים התרוצצו ועשו ככל יכולתם. הילדה היום מסיימת בית ספר אחד מהגבוהים והמתקדמים בארץ, שם רוב ילדי התיכון מסיימים גם תואר במקביל. מוכשרת בטרוף בציור, מתקשרת היטב וחלק ומעל הממוצע (כיאה לאספרגרים), רגישה מאוד לאנשים ולמימיקות (מה שהיווה מוקד הבעיה). הם הלכו איתה לקבוצות של מיומנויות חברתיות שכן מסתבר שעוזרות, ולקלינאית, לפסיכולוגית, לחוגי אומנות וציור, חוגי ספורט, גם ריטלין ועוד בגיזרה הקונבנצינאלית. בסופו של דבר במבחן התוצאה והדרך- הילדה הפכה מילדה מתוסכלת, כמעט בלי חברים, עם קושי עצום להבין אנשים/ילדים/סביבה, קושי להשתלב חברתית - קושי מהותי, לנערה מלאת ביטחון, הישגית, מלאה בחברים, מטיילת, יוזמת, שמחה מאוד. יש מה לעשות ויש הרבה.
בהצלחה

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלונית_אלמונית* » 06 אוקטובר 2017, 11:00

קוראת - שאלה ממני. אני מסכימה איתך לגבי טיפול וכמה שיותר מוקדם יותר טוב. לדעתי זה בכלל לא שאלה ולא נתון לדיון. הטיפולים הם אינטראקטיביים, שום דבר חודרני, כל השיחות וההכוונות הן כמו משחק אחד גדול, אם יש אפשרות לעודד ולחזק ולהרחיב את היריעה, אין סיבה למנוע זאת מילד, בוודאי בעיכובים משמעותיים כאלה.

יש לי שאלה אחרת, אני מבינה שאת מהתחום?
אם הפער הוא פער של מספר חודשים. למשל ילדה בת שנתיים וחצי שמדברת עשרות מילים (חצאי מילים אבל נותנת שמות להרבה חפצים וכו') ומבינה הרוב אבל לא מדברת משפטים כלל, נראה שיש עיכוב של כמה חודשים. בעיית שמיעה נשללה. זה מצב שכדאי לפנות לטיפול?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 05 אוקטובר 2017, 05:55

כן, אולי אמון היא לא המלה הנכונה. אולי זה יותר שיתוף פעולה, עבודה ביחד, להיות עם הילד באותו צד, במקום להיות מולו ולדחוף אותו לכיוון הנורמלי.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 04 אוקטובר 2017, 11:11

או מתוך אמון בסיסי בילד?
אני לא בטוחה שאמון בסיסי כזה הוא טוב. הו אעלול להיות מנוגד לעובדות ולגרום להורים להתעלם מזה שהילד שלהם לא יסתדר בעתיד לבד (ולכן לא לטפל בו בצורה שתגרום לו כן להסתדר בעתיד לבד).

אגב, נזכרתי שהיה דף שנראה לי עודד לבנה פתח על כישור חיים או משהו בסגנון. לדעתי זה פספוס שמנסים ללמד אוטיסטים בעיקר את מה שנחשב הפער ביניהם לנירוטיפיקלים. לדעתי היה עדיף להתחיל מכישורי החיים הבסיסיים שכולם צריכים ללמוד (ושאת כולם לא מלמדים).

וגם - אי אפשר לא ללמד כישורים חברתיים. ילדים לומדים מדוגמא אישית ומחיקוי מה שבסביבה ומתוך התגובות אליהם ומבעוד כל מיני דרכים. יכול להיות מעניין להתבונן על הפער בין מה שרוצים ללמד, לבין המסר התת קרקעי שעובר בכל האינטראקציות היומיומיות.

יש קשר עין?
קשר עין זה פיכסה, וכל מי שחושב שההתענינות שלי מתבטאת בקשר עין מתעניין בנורמות חברתיות, לא בי. למען האמת, הוא אקטיבית מתעלם ממני לטובת נורמות חברתיות.
(עוד לא ראיתי אוטיסט אחד שהודה על זה שהכריחו אותו ליצור קשר עין. לעומת זאת, כמות מפתיעה של אוטיסטים ואנשים עם מאפיינים מהספקטרום למדו לזייף קשר עין. זה אכן מיומנות שימושית, אבל היא לא צריכה להיות הכרחית עם אנשים קרובים. אלו בדיוק האנשים שלא צריך להתאמץ כל הזמן לזייף נורמליות בחברתם)

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי לב_שומע* » 04 אוקטובר 2017, 09:01

בכללי - אני מאמינה מאוד מאוד בעבודה מבפנים החוצה, לא מבחוץ פנימה. וזה מתכתב מאוד בעיני עם השאלה שהציגה יונת - מהי המטרה - הילד או ה"צריך".

ה DIR הפתיע אותי מאוד לטובה - הוא ממש ממשיג ונותן מסגרת פרקטית לעקרונות שאני מאמינה בהם.

מזכירה את מה שאת יודעת - אני לא מהתחום, היו שנים בחיי ועדיין מידי פעם אני לייד התחום, נפגשת איתו.. (-:

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי לב_שומע* » 04 אוקטובר 2017, 08:55

להגביר שיתוף בחוויות והתעניינות בזולת עד כדי יזימת שאלות כלפיו - שיתוף והתעניינות אלו שני דברים שונים למרות שאני לגמרי יכולה לראות את הקו הצחבר ביניהם. ולגמרי לגמרי הייתי מפרידה בין השניים.
הייתי מתחילה מלאתר באיזו מידה יש לו עניין בזולת, ומשם מרחיבה.
קודם כל לעבוד דווקא ברובד לא מילולי, מאוד ינקותי.
הוא מתעניין במטפלת בחדר? מה היא יכולה לעשות כדי להפוך את עצמה לדמות התקשרות, לדמות משמעותית לו?
יש קשר עין? משהו שמרגיש כמו אהבה באוויר? הוא נהנה מהאינטראקציה, מהנוכחות של אדם נוסף?

לא יודעת, כל מה אני קוראת על DIR שיא המתחבר לי ותואם תפיסות פנימיות שלי.
וכל מה שאני קוראת על התנהגותי בהקשר של הרצף עושה לי בלאחס אחד גדול.
אני חושבת שיש בזה אלמנטים מסויימים שניתן אולי לשלב אבל זה ממש ממש.. קשה לי עם הרעיון שזה יהיה הבסיס. שממנו מתחילים.

לתרגל עבודה בקבוצה - לגמרי מיותר בעיני. הייתי מתחילה מללמד אותו לחיות ולהתנהל לצד קבוצה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי לב_שומע* » 04 אוקטובר 2017, 08:43

תפילה, אני אוהבת ממש שאלות פרקטיות בדיוק מהסוג הזה. שדרכן יכולה להשתקף תפיסה. והפרקטיקה יכולה לחדד את הגישה העקרונית. (-:
אולי:
להבין כשמישהו מנסה לדבר איתו - זה לגמרי עוזר לילד.
הייתי מתחילה מלהבין אנשים שקרובים אליו: קודם כל בסיטואציה בתוך החדר - להבין את המטפלת. אחר כך בני משפחה. אחר כך מבוגרים אחרים במגע יומיומי.

להגיב לעניין על מה שנאמר גם אם הנושא לא כלול בתחומי העניין של הילד -
אולי עדיף: להגיב לעניין. לדעת לדחות בנימוס נושאים שאינם מעוניין בהם, לפתח נושאים ואינטראקציות שמעוניין בהם. לדעת להגיב בהתאם לצרכים שלו תגובה שברורה לסביבה.
זה נראה לי וודאי עוזר לילד.
תיכף אמשיך.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 04 אוקטובר 2017, 06:36

תפילה לאם,
אם מוותרים במקרים כאלה על ניסיון לעודד שימוש בתקשורת מקובלת/ מובנת לסביבה, או מחכים ליזמה מצד הילד - אולי זה לא יקרה לעולם. ואז משאירים את הילדים ללא יכולת לעצמאות מינימלית, תלויים לנצח בסעד מוחלט.

אני חושבת ששמת כאן את האצבע על הנקודה: הפחד שהילד לעולם לא יסתדר בעולם.
בעיני זה העיקר: האם הטיפול מתבצע מתוך פחד כזה? או מתוך אמון בסיסי בילד?
אני מכירה מעט ילדים שזכו לאמון כזה. חלקם לא נחשבים היום לאוטיסטים וחלקם כן (בתפקוד גבוה).

אני חושבת שיש הבדל עצום בין ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך, שכנראה יישאר תלוי בלי קשר לטיפולים, ובין ילד עם אוטיזם בתפקוד גבוה שיכול להיות עצמאי או לא -- יש משני הסוגים. לכן ההכללה שלהם יחד שגויה בעיני.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלוניתית* » 03 אוקטובר 2017, 14:51

היום הקשבתי ברדיו לתוכנית שעניינה היה גמגום. המסר המרכזי היה שיש משמעות לקבל את המצב כפי שהוא ולחנך את הציבור להמנע מלעג מסטריוטיפים וכו. כן דובר על אסטרטגיות לצמצם גמגום כדי שתהיה אלטרנטיבה לאדם המגמגם אם יחןש בסיטואציה מסויימת שהדבר נחוץ לו.
תוך כדי האזנה חשבתי שוב על הדף הזה.

נראה לי שבתחום לגביו מתנהל השיח כאן כמו בתחומים אחרים, הבנת צרכים תחת האחדת ההתבוננות עשויה לפספס את העניין.
לפני שנים פגשתי במסגרת עבודה אדם שסיפר לי איך למדו אותו להתיחס לפניה של אחרים אליו, כך שנפתחה בפניו האפשרות לצאת מההתרחקות של אנשים ממנו וכהמשך לכך לצמצם במידה מסויימת את הבידוד בו היה נתון.

אני גם מכירה את מאמציה של משפחה לעזור לבן שלהם שבנערותו אובחן כאדם עם אספרגר. לא הרגשתי שמדובר בלנרמל אותו אלא ברצון לעזור לו להתמודד עם המצוקה שחש ולאפשר לו רווחה טובה יותר.

לפי מה שאני רואה הבחור הזה שהוא מוכשר בתחומים רבים, נהנה יותר מהחיים ומתמודד באופן מרגש עם אתגרים בהם פוגש. יש לי ספק לגבי האפשרות שהדבר היה מתרחש ללא התמיכה והקניית מיומנויות שהתקבלו אצלו ברצון.

ברור הוא שמי שמאובחן בקצה הרצף של אוטיזם מתמודד עם עניינים הרבה יותר ראשוניים. זקוק ללווי לטיפול מלאים. גם כאן נראה שמיומנויות ספציפיות שנרכשו במשך שנים מאפשרת לו לתפקד בתעסוקה מוגנת (ונראה שמהווה עבורו עוגן בשגרת יומו).

בתחומים רבים אפשר לראות נסיונות עזרה בעמדה פטרונית וגם יהירה ופוגענית כשם שבהחלט ניתן לפגוש מפגשים קשובים, עדינים ומתחשבים.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 03 אוקטובר 2017, 10:28

אבל מאיזשהי נקודה זה גם לא הישרדות
אני מחפשת את הנקודה הזאת.
או יותר נכון - אני מחפשת מה נמצא בגדות הברורות משני העברים. אין לי סקאלה ברורה ומדורגת, שאני יכולה לומר לפיה, שאם ברור שמיומנות X נחוצה לילד, אז גם כל מה שמופיע על הסקאלה משמאל לאותה מיומנות נחוץ.


לכן אולי עדיף ללמוד להתחמק בנימוס ולהעביר לנושאים אחרים ולסגור דיאלוגים כאלו כמה שיותר מהר?
יכול להיות שעדיף. וללימוד כזה לא נקרא התערבות פוגענית?
ואולי בכלל לא עדיף?
ואולי זה תלוי ב"מה שהילד ירצה לעשות כשיהיה גדול"? ואיך נדע מה זה יהיה? (אני עדיין לא בטוחה מה ארצה להיות בעצמי כשאהיה גדולה. ואני כבר די גדולה. P-:)

איך עושים את זה? אני יודעת איך אפשר ללמד לזייף התעניינות כזו - בזבזתי יותר מידי זמן מהחיים שלי על זיוף שכזה, אבל עוד בתיכון נמאס לי מזה והפסקתי.
אני לא יודעת. אולי כשמתרגלים התעניינות (והתכוונתי להבעת עניין, לאו דווקא לפיתוח עניין פנימי עמוק), עם הזמן העניין נוצר. ואולי הוא נשאר בגדר טכניקה.
אבל גם אז - אולי זאת טכניקה שימושית בהקשרים מסוימים, למטרות מסוימות? אני יכולה להחליט או לדעת מראש, שכל ילד אוטיסט לא ירצה אף פעם לעבוד בעבודה, שחלק מהדינמיקה בה או סביבה יכלול שיחות חולין כאלה, ושמי שלא ישחק את המשחק - לא יזכה לקידום או לסימפתיה מצד חברי הצוות וכו'?

ועד כמה זה ניסיון לנרמל את הילד ולהכריח אותו להשתמש בכישורים האלו?
כן, אני מכירה בכך שזה המצב במקרים רבים. והשאלה הזאת מהדהדת לי בראש, אבל אני לא בטוחה מה אני עושה אתה.
איך למשל את מבינה סיפור כזה: בתחילת שנה"ל פגשתי ילד, שהכרתי לפני כארבע שנים. הזכרתי לו שכבר נפגשנו כשהיה בכיתה ג', והוא אמר לי בחיוך "כן, אבל עכשיו אני יותר חברותי". למען האמת, כבר כשהכרתי אותו אז, הוא עשה עליי רושם של ילד די חברותי.
אז מה זה אומר? שמראש הוא היה חברותי יותר, והלימוד והתרגול והעלאת המודעות עזרו לו להתקדם בכיוון המתאים לו? או שאולי מתאים לו לומר (ואפילו להאמין) במה שהוא יודע שהסביבה רוצה לשמוע, גם אם היה לו טוב יותר להישאר כמות שהוא? או שאולי הוא נעשה חברותי יותר בזכות הבשלה שלו ולא בזכות קבוצות תקשורת או מה-שלא-יהיה? או שאולי הוא בכלל לא חברותי יותר? או ש...?
האם היה טוב לעבוד אתו לאורך השנים על מטרות של שיתוף בחוויות, הקשבה לזולת, שאילת שאלות רלוונטיות, סנגור עצמי ועוד? להניח לו לנפשו? לעבוד על מטרות אחרות? לתת לו לבחור את המטרות?
אני מוצאת את עצמי עובדת, מתחילה לנסח מטרות לפי המוכר והשבלוני, אבל השאלות מקננות בי.
ואולי אני לא מתקדמת לשלב התשובות כדי לא לגלות שאני מיותרת ואף מזיקה?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 03 אוקטובר 2017, 09:52

אם מוותרים במקרים כאלה על ניסיון לעודד שימוש בתקשורת מקובלת/ מובנת לסביבה
אני חושבת שהישרדות קודמת להכל בערך, אבל מאיזשהי נקודה זה גם לא הישרדות, וגם קונטר פרודוקטיבי.

נניח, בעיני היכולת להגיב בצורה מנומסת לדברים שלא מעניינים אות היא מוגבלת. היא דורשת משאבים. לכן אולי עדיף ללמוד להתחמק בנימוס ולהעביר לנושאים אחרים ולסגור דיאלוגים כאלו כמה שיותר מהר? את היכולת לנהל שיחות לא מעניינות לימדו אותי. אבל אני לא משתמשת בה כמעט בכלל. אז במה היא הועילה לי, כשאת היכולת שאני באמת משתמשת בה נאלצתי לפתח לגמרי לבד?

להגביר שיתוף בחוויות והתעניינות בזולת עד כדי יזימת שאלות המופנות כלפיו.
איך עושים את זה? אני יודעת איך אפשר ללמד לזייף התעניינות כזו - בזבזתי יותר מידי זמן מהחיים שלי על זיוף שכזה, אבל עוד בתיכון נמאס לי מזה והפסקתי.

וגם, עד כמה הלימוד הוא באמת לימוד כישורי תקשורת, כדי שיהיה, כדי שהאוטיסט יוכל לבחור אם להשתמש בהם או לא, ועד כמה זה ניסיון לנרמל את הילד ולהכריח אותו להשתמש בכישורים האלו?

אפשר לראות את זה בניסיונות החוזרים והנשנים ללמד אוטיסטים לשקר. למה לא לקבל כעובדה את זה שהמון אוטיסטים מגיבים רע לשקרים, וללמד אותם איך לא להיות מגעילים בלי לשקר, במקום להתאמץ נורא לרמוס את האינסטינקט המוסרי שלהם ולהכריח אותם לשקר?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 03 אוקטובר 2017, 09:11

כנ״ל לגבי כישורי תקשורת.

גם לי יש סימן שאלה על ההשוואה הזאת:
אם זה לא מה שהם רוצים כרגע ואולי לא רוצים בכלל - אולי זה בגלל הקושי ללמוד, אבל בכל זאת שווה להתאמץ? ואולי הם אפילו לא יודעים מה חסר להם בשביל לרצות את זה? ואולי...???
השאלות שלי נכתבות מתוך התייחסות לילדים ב"תפקוד גבוה", כי אלה הילדים שאני במגע איתם בתקופה זו, אבל עדיין שמורים בזיכרוני ילדים ונערים-אנשים צעירים ב"תפקוד נמוך", שמעצימים את השאלות.
אם מוותרים במקרים כאלה על ניסיון לעודד שימוש בתקשורת מקובלת/ מובנת לסביבה, או מחכים ליזמה מצד הילד - אולי זה לא יקרה לעולם. ואז משאירים את הילדים ללא יכולת לעצמאות מינימלית, תלויים לנצח בסעד מוחלט.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי קור_את* » 03 אוקטובר 2017, 07:48

קור את, חשוב להזהר לא לבלבל בין רכישת שפה לרכישת קריאה.

זה נכון. גם לכל שימוש לשוני-קוגניטיבי יש חלק אחר במוח שאחראי עליו.

לא צריך להיבהל ולדאוג אם זה לא מה שהם רוצים כרגע.

אני מסכימה לגבי קריאה.

כנ״ל לגבי כישורי תקשורת.

פה אני לא מסכימה--לגבי ילדים עם קשיי תקשורת. יכולות התקשורת נטמעות במערכת ככל שנלמדות מוקדם יותר. ממש מציעה את תמי גלילי על האופן שבו הקפידה באופן קפדני שהילד שלה לבקש בכל פעם שתנדנד אותו בנדנדה במקום להשתמש בה ככלי.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 03 אוקטובר 2017, 06:43

קור את, לגבי קריאה: אני מכירה אישית ילדים שלמדו לקרוא מאוחר והיום אין להם שום פערים לימודיים או התפתחותיים. אפשר להתפלסף על זה עד מחר, אבל לטעמי עובדות מנצחות תיאוריות.

אני לא אומרת למנוע מילדים ללמוד לקרוא, אם הם רוצים. אני לא אומרת להשאיר אותם ללמוד לבד בלי לעזור להם. אפילו לא אמרתי להימנע מלעודד אותם, להקריא להם, לחשוף אותם. אני רק אומרת שלא צריך להיבהל ולדאוג אם זה לא מה שהם רוצים כרגע.

כנ״ל לגבי כישורי תקשורת.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 02 אוקטובר 2017, 23:04

כישורי תקשורת שיעזרו לו בעתיד.
אני חושבת שהביטוי הזה הוא לב העניין.
איך אפשר לערוך רשימה כזאת?
כי אולי אני אחשוב ש{{}}להבין כשמישהו מנסה לדבר איתו, להגיב לעניין על מה שנאמר גם אם הנושא לא כלול בתחומי העניין המצומצמים של הילד, להגביר שיתוף בחוויות והתעניינות בזולת עד כדי יזימת שאלות המופנות כלפיו, לתרגל עבודה בקבוצה ועוד ועוד הן מיומנויות מועילות, ומישהו אחר יפסול חצי מהרשימה שלי או יותר?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי בשמת_א* » 02 אוקטובר 2017, 17:49

קור את, חשוב להזהר לא לבלבל בין רכישת שפה לרכישת קריאה.
אני הייתי פעם בדעה שעדיף ללמוד לקרוא כמה שיותר מוקדם.
היום אני חושבת ההיפך. שאוריינות בגיל מוקדם מדי מזיקה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי קור_את* » 02 אוקטובר 2017, 17:40

גם על קריאה אומרים שחשוב ללמד מוקדם, אחרת הילד צובר פערים. זה אולי נכון במסגרת בי״ס, אבל לגמרי לא נכון במסגרת ביתית.

לעתים, באופן מעניין, בחינוך ביתי (וגם בדמוקרטי, שלפעמים מהחינוך הביתי שולחים ילדים אליו בשלב כלשהו) נוטים לבלבל בין האידיאולוגיה של חינוך בבית והימנעות ממסגרות דכאניות לבין טענות על התקדמויות קוגניטיביות.
שפה נקלטת היטב ככל שהגיל שמתחילים לדבר/לקרוא/לכתוב בה הוא יותר מוקדם. זאת פשוט עובדה.
ברור שהפערים שהחינוך הציבורי או הרגיל מתעסק בהם הם טפשיים לעתים קרובות, מעוותים ומטעים. ובוודאי שהמסגרת הרגילה מחסלת יכולות למידה במקום לקדם אותן ובוודאי סקרנות אינטלקטואלית. אבל זה עדיין לא הופך לימוד של שפה על מרכיבי השימוש בה לבלתי תלוי בגיל הלומד/ת. כי הוא תלוי. כמה שיותר מוקדם, השפה קרובה יותר לשליטה כמו בשפת אם. כמה שיותר מאוחר, ההטמעה יותר קשה.

אין לערבב התנגדות מוצדקת לדיכוי ולטיפול ממניעים זרים להטבה עם המטופל עם הכחשה של משלבים של רכישת שפות.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 02 אוקטובר 2017, 14:34

מקווה לחזור לכאן בקרוב. (כותבת בעיקר עבור עצמי.)
השיחה שלכן קריטית עבורי.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 02 אוקטובר 2017, 06:00

לעומת זאת, בקשיי תקשורת וכאלה שנובעים מאוטיזם בפרט זה ממש קריטי לטפל מוקדם והטיפול יכול להיטיב את איכות החיים באופן דרמטי.

תרשי לי לשים כאן סימן שאלה.
גם על קריאה אומרים שחשוב ללמד מוקדם, אחרת הילד צובר פערים. זה אולי נכון במסגרת בי״ס, אבל לגמרי לא נכון במסגרת ביתית.
את טמפל גרנדין לא לימדו כישורי תקשורת בגיל מוקדם. היא למדה את זה בגיל מאוחר מאוד, כשהיתה לה סיבה. היא לא היחידה.
דווקא הטיפולים שהיא מדברת עליהם (חושיים) זה משהו שהרבה אוטיסטים מקבלים בשמחה והנאה.
לכן, שוב, חשוב לשים לב שהטיפול או ההתערבות מתאימים למה שילד רוצה/צריך ולא למה שאחרים אומרים שצריך.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 01 אוקטובר 2017, 14:21

והטיפול יכול להיטיב את איכות החיים באופן דרמטי.
יש פה בעיה. אני מכירה עדויות של אוטיסטים בוגרים, והם לא מסכימים איתך. יש לי בעיה גדולה עם המצב בו אוטיסטים בוגרים אומרים "רוב הטיפולים הם התעללות". שהם אומרים שזה לא היטיב אלא הרע את איכות החיים שלהם בצורה דרמטית.
שלא לדבר על זה שיש לא מעט אוטיסטים שמתייחסים לזה בדיוק כמו לנטייה מינית - זהות אחרת, שהניסיון לשנות אותה ולנרמל אותם מוסרי ומועיל כמו הניסיון להפוך הומו לסטרייט...

תכלס? אני לא חושבת שכל הטיפולים מזיקים. אפילו לא קרוב. חלק לא קטן מהטיפולים שהבוגרים של היום מגדירים כהתעללות כבר לא מקובלים.
אבל אני חושבת שהמערכת אכן נוטה להניח שטובת הילד זה הנרמול שלו. והכישורים שמנסים ללמד אותו אלו לא כישורי תקשורת שיעזרו לו בעתיד (נניח, להבין כשמישהו מנסה לדבר איתו), אלא כישורי הסתדרות בבית ספר.

אני מכירה יותר מידי סיפורים כאלו, יותר מידי מקרים בהם מנסים ללמד את הילד האוטיסט כישורי בית ספר שהוא פשוט לא צריך (נניח, איך להסתדר בטקס בית ספרי רב אנשים והומה אדם ורועש מאוד, כשהוא סובל מהרעש וההתקהלות, במקום פשוט לא לדרוש ממנו להגיע לטקס. בחיים של אנשים מבוגרים, מי שלא רוצה ללכת לאירועים כאלו פשוט לא הולך אליהם...) והמחיר שהוא משלם עליהם גבוה מאוד.

תחום הטיפול בואטיסטים לא חייב להיות דכאני, אבל העדויות שאני מכירה מראות שעכשיו - הוא דכאני. לכן כדאי להזהר.

<הייתי שמחה לו מישהי הייתה מציגה כאן את נקודת המבט של תמי גלילי{{}}, לאיזון. אבל אני מזדהה מידי הם הצד של זו שדרשו ממנה דברים לא מועילים בעליל ושדירו לה שהיא לא בסדר והיא נפגעה מזה, גם בלי טיפולים. למזלי. וכן, הטיפול היחידי שהייתי בו כשהייתי ילדה ביסודי לא הועיל לי בכלל, ורק שידר לי שאני לא בסדר. טוב שהוא היה קצר. נראה לי הגיוני שהכל יהיה הרבה יותר מוקצן אם הילד באמת אוטיסט, ולא רק עם כמה תכונות מהספקטרום. תכונות אהובות ורצויות שהייתי בוחרת בהן לו למישהי מאיתנו הייתה הבחירה מי להיות>

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי קור_את* » 01 אוקטובר 2017, 07:36

אישה, תודה.

יונת, דוגמאות מתחומים אחרים הן ממש לא רלוונטיות, אלא לשיח כללי מאוד ודי שטחי על טבע האדם. בוודאי הדבר נכון בשתי דוגמאות שהיום החברה הרגילה סולדת מהן.

באופן כללי יש בעיה בטיפול שגורם למישהו להיות משהו אחר, שלא הוא בחר.

גם פה יש בעיה בהגדרת הבחירה. הרי ילד אוטיסט לא בדיוק בוחר להיות כזה ובוודאי לא עם בעיות תקשורת שיקשו עליו הסתדרות מינימלית.

לעומת זאת, בקשיי תקשורת וכאלה שנובעים מאוטיזם בפרט זה ממש קריטי לטפל מוקדם והטיפול יכול להיטיב את איכות החיים באופן דרמטי. אז דוגמאות מתחומים אחרים שבהם אין כל ערך לטיפול כמו שינוי היד הכותבת ונטיות מיניות, והטיפול הוא דכאני נטו, הן דוגמאות ממש לא מתאימות לתחום שבו הטיפול עוזר מאוד וממש לא חייב להיות דכאני, אלא להיפך.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 01 אוקטובר 2017, 06:44

קור את,
אשמח לשמוע דוגמאות של טיפול מזיק.

בגלל שזה עדיין שנוי במחלוקת בתחום הזה, אתן דוגמאות מתחומים אחרים:
  • פעם לימדו ילדים שמאליים להשתמש ביד ימין לכתיבה. גם כשהטיפול הזה היה עדין ומתחשב, הוא גרם לנזק -- אני מכירה מישהו שעבר טיפול כזה והיום הוא כותב בקושי רב ביד ימין, ובכלל לא ביד שמאל.
  • בהומוסקסואליות טיפלו גם באמצעים כימיים וגם באמצעים התנהגותיים. התוצאות, כפי שאת ודאי יודעת, נעו בין בזבוז זמן לפגיעה קשה עד כדי גרימת התאבדות (ע״ע אלן טורינג).
באופן כללי יש בעיה בטיפול שגורם למישהו להיות משהו אחר, שלא הוא בחר.
יכול להיות שבחברה שלנו קשה יותר להיות שמאלי מאשר ימני, הומו מאשר הטרו, אוטיסט מאשר נוירוטיפיקלי. זו עדיין לא סיבה להפוך את הדברים האלה לבלתי לגיטימיים ולנסות לתקן אותם אותם.
לעזור זה מצוין. אבל רק מתוך קבלה של מי שאת עוזרת לו, כפי שהוא.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 30 ספטמבר 2017, 12:27

אשמח לשמוע דוגמאות של טיפול מזיק.
טיפול שמעביר לילד את המסר שמה שהוא הוא לא בסדר, ולכן הוא חייב לנהוג כמו הנורמליים. זה כל כך נפוץ שבפורום אוטיזם ז"ל בתפוז קראו לזה "לנרמל" וזה היה פועל נפוץ מאוד. אני זוכרת שני סיפורים מאוד מוצלחים של נרמול שנגמרו בהתמוטטות מצד הילד. אי אפשר ללכת נגד מי שאתה לנצח...
אני זוכרת את הסוף של אחד מהם (כי אמא שלו מאוד חמודה אז עקבתי אחרי הסיפור שלה הרבה זמן). הילד התמוטט ביסודי. אחר כך עבר לחינוך ביתי, ושם הוא עלה ופרח.

חוץ מזה, יש טיפולים קונטר פרודוקטיביים. נניח, לשלוח את הילד לטיפולים כל השבוע ככה שלא יהיה לו זמן להפגש עם חברים. לא ממש הגיוני בעיניי.
או טיפולים שלמלמדים כישורים חברתיים, אבל לא אלו שהילד רוצה (בעיקר הסתדרות במסגרות גדולות וחבר'ה) שבסופן הילד לומד שקשרים חברתיים זה עונש, סוג של מטלה, ונמנע מהם.

ויש סתם טיפולים מזיקים, של מטפלים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם. הייתה מישהי בפורום שאהבה מאוד שיטה מסויימת, והייתה מקשרת באופן קבוע לרשימת המטפלים המוסמכים בשיטה - כל פעם שהיה מופיע בפורום מפרסם של השיטה, שלא הייתה לו הסמכה, ואמר שהוא מטפל בשיטה. זה קרה מספיק פעמים בשביל שאני אזכור את האישה ההיא בתור זו שבודקת שמטפלים הם לא רמאים. וגם שצריך בכלל לבדוק את זה.

לדעתי האישית טיפול שמטרתו לגרום לילדה לשבת יפה במפגשי הריכוז בגן זה טיפול מזיק, אבל זה כבר סובייקטיבי ואני ניסיתי להשאר בתחום האובייקטיבי.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי קור_את* » 30 ספטמבר 2017, 09:54

אבל אני לא נוטה לכתוב על דברים שאין לי מושג בהם. קצת קרדיט בבקשה.

יונת, זה ברור לגמרי וידוע. סליחה על שניסחתי את דבריי כך שהשתמע מהם אחרת.

כמובן שצריך להתמקד ב עזרה לילד עצמו
אבל בשביל כך, קבלה לא מספיקה. יש חשיבות לטיפול מוקדם בקשיי תקשורת.

אשמח לשמוע דוגמאות של טיפול מזיק.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 30 ספטמבר 2017, 06:46

קור את,
זה גם חוסר אחריות מצד אמהות שאינן אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים להעביר מסרים של הימנעות מטיפול.

א. כתבתי למעלה שאני לא רואה בעיה באבחון, אם לא מתייחסים לתווית כטרגדיה. למקרה שזה לא ברור, המטרה באבחון היא לקבל יחס מתאים וגישה לאנשי מקצוע, וגם לזה אין לי התנגדות. יש לי התנגדות לרעיון של טיפול ותיקון בהתאם למטרות חיצוניות, במקום עזרה בהתאם לילד עצמו.

ב. את לא מכירה את הילדים שלי, וגם אין לי כוונה לפתוח כאן את התיקים הרפואיים שלהם. אבל אני לא נוטה לכתוב על דברים שאין לי מושג בהם. קצת קרדיט בבקשה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלוני_אלמונית* » 29 ספטמבר 2017, 19:13

מניסיון אישי וניסיון של חברים קרובים, ממש לא כדאי לחכות. טיפול של קלינאית תקשורת טובה, שהילד נהנה ללכת אליה, הוא רק בונוס בחיים לכל ילד.
וכפי שנאמר - אם באמת יש קושי, מאוד כדאי להתחיל לתת כלים כמה שיותר מוקדם, ככה שהילד לא יספיק לחוות יותר מדיי תסכול באינטראקציות.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 29 ספטמבר 2017, 17:38

זה גם חוסר אחריות מצד אמהות שאינן אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים להעביר מסרים של הימנעות מטיפול.
האישה הראשונה שראיתי אי פעם בחיי שהעבירה מסר כזה הייתה אמא לילד אוטיסט. גם השנייה, והשלישית, והרביעית. טוב, איפשהו באמצע גם נכנסו אוטיסטים בוגרים שסיפרו על טיפולים שהזיקו להם לשנים רבות.

הגישה שחשוב לטפל כמה שיותר מוקדם זו גישה שנויה מאוד במחלוקת. באותה מידה בה אפשר להועיל בגיל צעיר, אפשר גם להזיק בגיל צעיר, ומרוב לחץ ומהירות רק מתגבר הסיכוי לזה.

אני אישית נזהרת מאוד להעביר מסרים של טיפול. מה לעשות, הכרות אישית עם מישהו שטיפולים הביאו אותו לאישפוז פסיכיאטרי משפיעה על הגישה שלי. והוא אדם בוגר ומתפקד. והוא עד היום לא סלח למשפחה שלו על ההתעללות הזו.

זה לא אומר שכל טיפול חייב להיות ככה. אבל טיפולים בהחלט יכולים להזיק. ולדעתי להתעלם מזה זה חוסר אחריות מוחלט.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי קור_את* » 29 ספטמבר 2017, 10:51

לאיזו מטרה מתקדמים: של הילד או של ״הצריך״?

זאת הפרדה ממש מלאכותית במקרה זה. הרי הילדה קטנטונת, אז איך אפשר לדעת עד כמה תצטרך כישורי תקשורת בעתיד? הרי כדי להסתדר באופן בסיסי בכל מקום היא תזדקק להם.
הקנייה של כישורי תקשורת היא באופן מובהק תלויה בהתחלה מוקדמת ככל האפשר של הטיפול התקשורתי. זה ממש קריטי לעתיד. להימנע מהקנייה של כישורים כמה שאפשר כעת זה חוסר אחריות מוחלט.

כל זה בכלל לא סותר קבלה של ההורים ושל החברה.

זה גם חוסר אחריות מצד אמהות שאינן אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים להעביר מסרים של הימנעות מטיפול. כדאי לקרוא את תמי גלילי בנושא.

פלונית יא, לא לחכות. להתחיל עכשיו.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 29 ספטמבר 2017, 05:25

בעיני יש הבדל בין לעזור לבין לטפל.
מהות ההבדל היא השאלה לאיזו מטרה מתקדמים: של הילד או של ״הצריך״?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי קור_את* » 28 ספטמבר 2017, 07:19

או אולי תקבלי, גם זו אפשרות.

אבל זה לא סותר את הטיפול. אם זה אוטיזם קל, אם לאו, אז ככל שמטפלים מוקדם יותר בפיתוח התקשורתיות, זה מקל על הילדה כעת ובעתיד. זה ממש לא גורם נזק לילדה שעוזרים לה לפתח את יכולות התקשורת.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 28 ספטמבר 2017, 05:31

או אולי תקבלי, גם זו אפשרות.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלוני_אלמונית* » 27 ספטמבר 2017, 21:24

בגלל שאני פוחדת שאני גורמת נזק. הייתי באבחון אצל קלינאית תקשורת והיא חושבת על סוג של אוטיזם קל :(
אז אולי תטפלי?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי יונת_שרון* » 27 ספטמבר 2017, 06:02

אוטיזם קל זה לא אסון, זו שונות. יש לה יתרונות (לא סתם להרבה מתכנתים יש אוטיזם קל) וחסרונות, כמו לכל דבר.
אני לא רואה בעיה באבחון, אם לא מתייחסים לתווית כבעיה.
אולי יעניין אותך להציץ בדף אוטיזם כשונות.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלונית_יא* » 25 ספטמבר 2017, 22:28

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

בדקנו שמיעה. היא מעולה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלונית_יא* » 25 ספטמבר 2017, 22:28

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

אשמח לכל דבר. בעיקר לחוות דעת. אני כבר לא ישנה בלילות בגלל שאני פוחדת שאני גורמת נזק. הייתי באבחון אצל קלינאית תקשורת והיא חושבת על סוג של אוטיזם קל :(

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלוני_אלמונית* » 25 ספטמבר 2017, 22:19

אגב פלונית לגבי החשיפה לשתי שפות- כמעט ואין השפעה על קצב רכישת שפה. אני חברה בפייסבוק בעמוד של ילדים דו לשוניים ובדיוק השבוע מישהי שאלה סקר את ההורים - איך כשהילדים שלהם היו בני שנתיים הם דיברו בשתי השפות.
התשובות היו מטורפות - 90% מהילדים דיברו יפה מאוד בשתי השפות, עם נטייה יותר גבוהה לשפת האם. אבל דיברו, משפטים.
ככה שאל תתלי בזה את האשם.
במקומך הייתי קובעת תור לא.א.גרון מחר בבוקר. רופא שבודק גם ילדים כמובן, לשלול מים באוזניים ולתת הפנייה לבדיקת שמיעה. במקביל - לפנות לרופא ילדים- לבקש הפנייה להתפתחות הילד- ולקבוע תור גם שם.
הכל במקביל- כי התורים נקבעים חודשים מראש וחבל על הזמן.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלוני_אלמונית* » 25 ספטמבר 2017, 22:15

הגננת רוצה שנלך להתפתחות הילד בטענה שהיא צריכה עזרה בתקשורת.

מה נורא בללכת להתפתחות הילד?
גם לי נשמע שיש בעיה ושצריך בתור התחלה לברר אותה.
זו יכולה להיות בעיה של שמיעה נגיד.
שמיעה לקויה שגורמת לקושי בדיבור ולכן קושי חברתי וכן הלאה. שמת לב אם היא מתעלמת ממך כשאת שואלת שאלות- זה קורה כשהי אלא רואה אותך, אולי היא לא שומעת טוב?
או בעיה אחרת- קוגניטיבית, תקשורתית.
או שאין בעיה אבל כן צריך לוודא את זה.

זה לא שהיא מחוץ לטווח במעט, בגיל 3.4 ילד אמור לדבר. להביע את עצמו. לתקשר. באופן שוטף לחלוטין ואת מדברת על עיכוב מאוד רציני.
והגננת שאת סומכת עליה אחרת לא היית מפקידה בידיה את הילדה- כדאי הלקשיב לה בהמלצה הזו שלה. היא לא דיברה לרעתה, להיפך.

תפני לרופא המשפחה שייתם המלצה להתפתחות הילד ולרופא א.א.גרון. התורים מאוד ארוכים לשניהם, מאוד, את תצטרכי קודם רופא א.אוזן גרון, שיבדוק את האוזניים, אחכ יפנה אותך לבדיקת שמיעה ואחכ התפתחות הילד.
מלאאא ילדים עוברים את הבירורים האלה, זה רץ בפייסבוק כמו המלצה לרופא משפחה, המכוני שמיעה, כי היום יש ידע ואפשר לעזור ומוטב מוקדם ככל האפשר.

בהצלחה.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי אישה_במסע* » 25 ספטמבר 2017, 21:39

אה...
יש לך בעיה כי הגננת חושבת שמי שלא מתאים את עצמו למסגרת של הגן לא בסדר?

כי ערכת רשימה ארוכה שבה יש בעיקר לא בעיות שמנוסחות כבעיות, עם כמה דברים שאולי, יש סיכוי, בשילוב עם כל מיני דברים אחרים, יכולים להעיד על בעיה.

לעומת זאת, הגננת, והגישה שלה נשמעות לי בעייתיות (לא הייתי מנסה אפילו להבין אם יש בעיית תקשורת לפני שהייתי בודקרת את האבחנה המבדלת של "סביבה גרועה וביקורתית ולא מותאמת לילדים)".

אולי את רוצה עצה בנוגע לאיך להתמודד עם הגננת?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלונית_יא* » 25 ספטמבר 2017, 20:40

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

שלום רב.
אני חייבת עצה דחוף.
הבת שלי בת 3.4. בגן מאז גיל 1.3 שנה.
היא חשופה בבית לשתי שפות (אין לי אפשרות להיפרד מזה כי אנו גרים עם ההורים שלי שדוברי רוסית).
היא יודעת להגיד חי במילה או גג 2 מה היא רוצה אבל היא לא מדברת משפטים. בנוסף לזה היא לא משחקת משחקי דמיון ותיאטרליות. רק ריצה. היא מבינה הוראות פשוטות, ההיגוי שלה תקין למה שהיא רוצה אבל כשאני שואלת אותה נגיד איך היה בגן? או מה אכלת היום? היא כאילו מתעלמת ממני ואין מענה. היא לא מבינה מה אני רוצה מהחיים שלה.

היא יודעת לספור מאחד לעשר, צבעים, חיות, צורות, הרבה שירים, חלקי גוף. היא לא אוהבת לצייר כלל. מתקשה בעניין של קשר עין ויד. במשחקי בנייה והרכבה אוהבת לסדר הכל בשורה או לבנייה לגובה. יש בעיית ריכוז עקב חוסר עניין כנראה. היא רק נגמלה מטיטול כי גם לא ניסינו לפני האמת... לעתים יש הרגשה כאילו היא לא מקשיבה, מוסחת ומתקשה לשבת במקום.
היא ילדה שמחה, לא בכיינית. הגננת רוצה שנלך להתפתחות הילד בטענה שהיא צריכה עזרה בתקשורת.

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 16 אוגוסט 2017, 10:09

רוצה לפרט? להסביר?

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי חרדתית* » 15 אוגוסט 2017, 13:25

קלינאית תקשורת אמרה לנו לא להגיד את המילה "תגיד"
רק לידיע

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי תפילה_לאם » 14 אוגוסט 2017, 11:51

שלום פלוני אלמונית,

כמה רעיונות:
מציעה לכם לשחק במשחקים של חיקוי הברות ("תגיד מָמָ", "תגיד דידידי", "תגיד גוּגוּבּוּ"). אפשר להתחיל בכלל בחיקוי של תנועות (ידיים על הראש, ידיים על הכתפיים, מחיאות כפיים וכו'). הכול באווירה משחקית. לתרגל אבל לתת לילד תחושה של הצלחה ושל הנאה, ולכן לא לחשוש להתמקד דווקא בעיקר בהברות שקל לו לבטא. אולי תוכלי לשים לב מה קשה לו: הגאים מסוימים, רצפים ארוכים, מעבר בין הגאים.
חוץ מזה, כדאי לחזק את החשיפה לפעלים. כשהוא מתנדנד - לומר לו "אתה מתנדנד", "אתה מתנדנד גבוה", "איזה כיף לך להתנדנד" וכד'. כנ"ל כשמצחצח שיניים, כשרואה אותך מסתרקת או קוראת ספר וכן הלאה.
רעיון שלישי הוא לעודד אותו להפקת צרופים. הייתי מרבה להשתמש ולבקש שיחזור על המילה "עוד", שהיא קלה לביטוי (מספיק שיאמר "או", אם כך מצליח), ובהמשך מעודדת את הילדון לבקש "עוד תפוח", "עוד להתנדנד", "עוד שיר" וכו'.
מעבר לחיזוקים האלה בבית כדאי לגשת לבדיקת שמיעה.
כן ממליצה לקבוע תור לקלינאית כדי לקבל עוד הדרכה. אם תראי התקדמות מספקת עד שיגיע התור, תמיד תוכלי לבטל ולשמח מישהו אחר שברשימת ההמתנה. @}

מתי לדאוג תינוק לא מדבר

על ידי פלוני_אלמונית* » 14 אוגוסט 2017, 10:33

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

בוקר טוב,
יש לי ילד בן שנתיים היום :) והוא בקושי מדבר. הוא מתקשר יפה מאוד ומשיג כל מה שהוא רוצה, אם זה בלקחת את האצבע של מישהו ולמשוך אותו על לפריט שהוא רוצה או אם זה להראות עם היד.
יש לו אח בן 5 והם משחקים יפה מאוד ביחד.
יש לו מילים ברורות מאוד כמו אמא, אבא, אני, ליאם, (השם שלו) נפל, תביא ויש לו מילים לא ברורות אבל אנחנו מבינים למה הכוונה. מחקה את כל החיות.. יודע לזהות חלקי גוף ובקיצור ילד מאוד חכם מבין הכללל ועושה כל מה שמבקשים ממנו.
הדאגה שלי היא לדיבור, בגדול כשמבקשים ממנו להגיד משהו הוא חוזר על המילה אך זה יוצא לו לא הכי ברור. לדעתי הוא מתעצל כי כולם מבינים אותו וכאילו אין לו צורך בלדבר.

חזרה למעלה