באופן טבעי

על ידי נאוה_פרנס* » 14 דצמבר 2007, 03:03

אני כרגיל, מזניחה את הדף הזה (וגם בלוגים במקומות אחרים) חודשים

את החודשים הללו אני עוברת בתהליך ערר מול הביטוח הלאומי

עד כה זה עלה לי ב- 12 ק"ג במשקל ובהרבה מאוד עגמת נפש.

מה שנותן לי כוח זוהי הידיעה שמגיע לי מה שמגיע לי
ושבסופו של תהליך אני צפויה לקבל סכום כסף שיאפשר:

לשפר את תנאי המחיה
לשים בצד כסף לבר מצווה של יהונתן (בספטמבר 2008).

החלק הקשה בשנה הזאת היה ההתעסקות הבלתי פוסקת בבריאות.
הרבה אבחונים שנתנו שמות צבעוניים יותר או פחות לדברים שאני מכירה בגופי שנים.
והצורך להוכיח כל הזמן עד כמה אני מוגבלת וחולה.

כבר הזהרתי את הרופאה שלי שהיא תשכח איך אני נראית - מיד לאחר סיום ההליך בביטוח הלאומי.

בינתיים,
בין לבין ותוך כדי,
אני משפרת את חיינו בהמון רמות:

אני נקייה מחובות למעט המשכנתא

אני פועלת במרץ להחיות את הפרנסה. בשנה הזאת הייתה הכנסה מסויימת (שנה שעברה הסתיימה ב- 0)

מבשלת הרבה יותר ממה שבישלתי לאורך 15 השנים האחרונות

ממיינת וזורקת דברים שמיותרים לנו.

מבלים יותר: יוצאים, אוכלים בחוץ, הולכים לבאולינג וכדומה

בתכנית: לקחת מנקה שתבוא באופן קבוע ותשמור על מצב בית שיאפשר להתחיל לעבוד כבר בבית הזה....

ועדיין....

אני שוב בחיפוש אחר בית ו... אין!! אין בכרמיאל בתים גדולים פנויים.
אלו שפנויים מועמדים ברובם למכירה

אני רוצה להאמין שברגע שאצליח להתגבר על מכשולי הבית הזה, יגיע בית מתאים.....
(אמן!!)

מתוך הבור הבריאותי, אני מרגישה איך אני חוזרת לעצמי ברמות שונות.
הייתי חסרה לעצמי זמן רב מדי

זו הייתה בדידות נוראית להיעלם לעצמי ואני שמחה שחזרתי.

עכשיו נותר 'רק' לשחרר את המטען שהבדידות אספה עלי.
התהליך הנחוץ מול הביטוח הלאומי יסתיים בסוף וישחרר לי את המשאבים שדרושים לי כדי לחולל את השינוי.

ולא, לא ניתן מבחינתי לוותר על מה שאני תובעת מהביטוח הלאומי.
התהליך הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה.
הוא נועד לנקות מעצמי חלקים לא רצויים,
ולפתוח את השער לשפע ולבריאות.

על ידי מ_א_י_ה* » 13 אוגוסט 2007, 23:35

היי לך נאוה-הכרנו לפני כמה שנים (3-4 נראה לי,איך עובר הזמן

וקצת דיברנו בטלפון והתעדכנו לפני שנה.
ומן הסתם אני קוראת באתר. מדי פעם אני רואה את הדברים שאת כותבת ומרגישה איתך (מתרגשת איתך על הדברים הנפלאים שאת יוצרת ומזדהה עם הקשיים)
ואני רוצה להגיד-היי-יש לי חברה ביישוב לייד כרמיאל אותה אני מבקרת מדי פעם, ואני די פנויה בימים אלו-עובדת מעט-ומחכה לקבלתי למכללה בה אני רוצה ללמוד. ואם תרצי, אשמח לקפוץ מתישהו ולעזור בלעשות דברים מעצבנים (שתמיד יותר נחמד ופשוט לי לעשות בשביל אחרים:) כמו נקיונות וסידורים-או דברים אחרים שעוד יעלו בדעתי

אני יותר מוצלחת בעניינים הללו מבעבר והפעם מציעה אותם ממקום שלם ומסוגל יותר.

אם מתאים-אשמח מאוד. יש לי דף בית-את מוזמנת לכתוב.

ואם לא מתאים- רק דעי שאני מאחלת לך שתחווי מבחוץ את כל הטוב שמתקיים בך בפנים ואת כל הטוב שבעולם.
ושאני מלאת הערצה לחפץ החיים שבך ,לכוחותייך האדירים לאהבה הגדולה שבך ולכל המתנות שאת נותנת לעולם
ושהמילים שלך יוצרות חיים חדשים,
אצלי ואני בטוחה שאצל אנשים רבים.

ואהבתי ליהונתן.

מאיה.

שולחת לך חיזוקים וחיבוקים...

שעתיים אחרי כתיבת ההודעה שלמעלה, יצאתי מהבית לקניות שחיתות.
קניתי אבקה לפנקייק, ממרחית, מיני פסק זמן עוגיות ולבבות סוכריות גלי מסוכרות.
נרגעתי מיידית (כבר מהזלילה החופשית בחנות הממתקים).
החלטתי שזו לא סיבה להימנע מהמשך הקניות (בסופר)

מה שסוכר יכול לעשות....

התאפסתי!

פתאום נזכרתי ששכחתי לקחת את התרופה ההומיאופטית שלי - גם היומיומית (מעל שבועיים) וגם את החודשית (מתחילת החודש)
אז את היומיומית שהייתה ליד המיטה לקחתי אמש,
ואת החודשית לקחתי הבוקר.
פתאום אני מפוקסת וזוכרת מה צריך לעשות ומסוגלת לבצע משימות נחוצות..

בימים האחרונים גם נחתי סוף סוף - שלשום הלכתי להתעמלות במים אבל דילגתי על השחיה.
אתמול, כפי שניתן להבין מההודעה למעלה היה יום קשה במיוחד - לא הגעתי לבריכה.
הבוקר הייתי עייפה וגופי היה נוקשה מכדי להספיק לשעור במים.
אז...

סיימתי את הספר שקראתי: מורשת השתיקה / בלווה פליין,
אכלתי פנקייק עם שוקולד ואגוזים,
וביצעתי כמה משימות.

עכשיו אלך למסור שיק שהבטחתי ו... לבריכה! מקווה שהגוף נח מספיק ויהיה בי כוח לשחייה ארוכה במיוחד.

השמש שוב מאירה את חיי, ואופק התבהר והכל נראה אפשרי.

מרגיעון: עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך
שחררתי!
זה מה שהחזיר לי את כוחי!

אמן!

די! נמאס לי!

חחחח מרגיעון: קחו אוויר - זה בחינם!

כל כך מתאים

נמאס לי לסחוב עוד ועוד ועוד....
אני רוצה לנוח. רוצה לעצור ולנוח קצת.

זה לא שאני מצליחה לעשות מי יודע מה, אני עייפה!
אז לעשות אני לא עושה כלום,
ולנוח אני לא נחה,
וליהנות - למי יש כוח או מיקוד?

הזמן עובר וכלום לא זז.
ומול העיניים ערימת משימות : ע - נ - ק - י - ת ! ! !
אני חולמת על בית מסודר ונקי, ואוכל טרי וטעים, ועוד ועוד דברים.
אבל בפיהוקים שלי אפשר לבלוע יקום שלם,
והעיניים צריכות גפרורים, והכל כואב ודואב,
ואני רוצה ל י ש ו ן ! ! !

בא לי להרים ידיים על הכל.
בא לי להילם לאיזה זמן ורק להיות עם עצמי.
בא לי....
אבל אי אפשר!
נאוה החזקה והאיתנה שיכולה לתמוך בכולם ולא בעצמה.
אני רוצה לבכות בקול ונחנקת.
אני רוצה חיבוק ולא יכולה להושיט יד ולבקש עזרה.

זה לא שמישהו יכול לעזור.
יש מי שיקשיב, אבל חוסר האונים שחוזר אלי לפעמים יותר גרוע
כי אף אחד לא יכול לישון בשבילי, וגם לא לקחת את הכאב.

כבר כמה ימים אני במאבק עם עצמי. מצליחה לא להשתולל עם פנקייק וממרחית וקצפת.
אני יודעת שזה קרב אבוד מראש.
כשהדברים אקוטיים כל כך, עדיף לשחרר.

על מה אני נלחמת? על 2 ק"ג במשקל?
ההורדה של המשקל איטית מאוד. השנה, היא כמעט ואינה מורגשת.
כן, הכושר עלה, אני יכולה יותר.
האם אני בריאה יותר? אין לי מושג.
מבחינות מסויימות כן, מבחינות אחרות, אני מגלה שאני יותר חולה ממה שחשבתי והייתי במצב גרוע בהרבה.
על מה אני נלחמת?
זקוקה לעשות את מה שאני יודעת.
כדי ליצור מצב בו אני מקבל תמורה לעשיית מה שאני אוהבת,
קודמת עבודה שיזיפית שאני עייפה מכדי לבצע.

אוףףףףףףףףףףףףף
מרגישה במילכוד.
החרדות גדולות, וכבר מתלווה אליהן דיכאון מעצבן.
אני יודעת שזה יעבור.
ושוב, כרגיל, אני צריכה להעביר את זה.
וכשזה יעבור,
זה לא יהיה קל יותר.
כי יישארו הכאבים, ויישאר הקושי, ותישאר התפילה לחיים רכים יותר.

כשאני ככה, אני כמעט חסומה לניחומים.
קשה לי להרפות ולקבל חיבוק (למרות שהעור כואב ומבקש אותם)
קשה לי להגדיר ו/או לקבל עזרה מכל סוג.
זה הזמן בו אני מרחיקה אחרים.
קצת מפחד לפגיעה, קצת מהידיעה שאני חייבת להישאר 'על הרגליים' ולמשוך עוד.

כבר כמה שבועות שאני חווה החמרה הולכת ומתעצמת.
כבר כמה שבועות שאני מתפללת שזה יהיה מאחוריי.
אין מנוס מעבודה עצמית, מאהבה עצמית, מקבלה מחודשת של מה שיש,
ומקבלת החלטות חדשה - להמשיך ליצור את מה שאני רוצה בחיי

שפכתי!
קצת קל לי יותר, אבל רק קצת.
אני מקווה לגרור את עצמי לבריכה לשחייה,
ואולי אצליח להימנע עוד יום מהפנקייק (אני דיי נוטה לא לוותר עליו היום

)

תודה למי שקרא עד לכאן.
תודה על העדות, תודה על הנוכחות.
זה לא משהו חולף. זו מנת חיי היומיומית בצל הבריאות הרעועה.
כן, היא משתפרת, אבל זה מאבק.
אני רוצה לרקוד את חיי, רוצה לשחק, ליהנות, לזרום עם הכל וכולם.

שוב, תודה!

תודה טליה

אני קוראת כאן לראשונה ורואה המון אומץ ועוצמה!! תודה על כל מה שכתבת!! בהצלחה!! @}@}@}@}@}@}@}@}

תודה ל לי אורה

ולטל

תקופה קשה!!
הגוף והנפש רוצים לנוח.
העולם מלא בעשייה.
מתעקשת להמשיך לשחות ואף מגדילה את הנפח - מתכננת לצלוח את הכנרת
זהו סמל לחלק הבריא שלי.

עוד שעור אחד ויש לי שבועיים חופש מהלימודים - אבל "אין מנוח..." - זה זמן טוב להשלמת דברים אחרים.
מה למשל?
רופאים ובדיקות

יועצים בעניין הערר למל"ל (המוסד לביטוח לאומי)
וכדומה.

אבל גם להתכונן לשנה"ל - יהונתן רוצה בי"ס ואנחנו בודקים מה וכמה....
צריך תיק, צריך קלסרים ומחברות וכדומה.
וצריך גם ללבלות קצת - במיוחד כיון שהוא לא היה בבית הרבה.

ובין לבין אני מתפתה ללכת לחברים וללכת לבילויים - זה מתיש!!
זה גם נחמד

ובמקביל אני פועלת לחזרה לעבודה.
שולחת דואר, נפגשת עם יועצת עסקית ומתכוננת להקים אתר באינטרנט.
מחפשת עכשיו מעצב גראפי לאתר וללוגו ושאר ירקות.
מצאתי בונה אתרים אבל לא סוגרת איתו לפני שאני בודקת עוד כמה....

אני מלאת תקווה והתרגשות, מצד אחד,
ומלאה חרדות מצד שני.

מה אם זה לא יצליח? - האם אאלץ לוותר על החלום שלי?
ומה אם זה כן יצליח? מה אם תהיה עבודה ולא יהיה לי כוח לבצע אותה?
ומה אם זה כן יצליח ואהיה כל כך עסוקה שלא יישאר לי כוח ליהונתן??
הוא הרי הכי חשוב!
ואני לא בטוחה שהוא מרגיש ככה, או אפילו חושב שזה ככה....

תקופה קשה!
ואני אמורה לחפש בית - והעיתונים ריקים, והאינטרנט מציע דברים שכבר הושכרו.

מה עושים?
המזל שלי?
"בחיים הכל עובר...."
גם זה יעבור

על ידי טל* » 18 יולי 2007, 17:45

שיהיה בהצלחה נאוה,
המון בריאות
וימבה אהבה...

על ידי לי_אורה* » 18 יולי 2007, 17:04

מאחלת הרבה התחלות טובות וסופים טובים ובעיקר - הרבה בריאות.

על ידי נאוה_פרנס* » 18 יולי 2007, 00:43

מזמן לא כתבתי כאן.

הרבה דברים קרו שדרשו את כל תשומת הלב שלי.

אני ישינה עם מכשיר CPAP ששיפר מאוד את חיי.

הכוחות החדשים הופנו לעשייה מבורכת:

סיימתי 8 חודשים של תהליך מול הביטוח הלאומי (המל"ל)

עברתי 5 ועדות ואבחון פסיכולוגי של 4 שעות.
הייתי אצל מלא רופאים (יחסית לעצמי) ודיווחתי רופאת המשפחה על מצבי הרפואי בתדירות הרבה יותר גבוהה ממה שמתאים לי.
גיליתי איך קוראים לחלק מהתופעות שאני מדווחת עליהן שנים ואף אחד לא מצא לנכון לאבחן אותן.
ואני בדרך לגלות איך קוראים לעוד כמה...

קיבלתי 55% נכות רפואית - לא מספיק לתו נכה.
ו- 60% אי כושר - כי הרופא שסיכם את התיק לקה בהזיות כשעשה זאת.
הוא דילג על המסמך שמתייחס לבעיות השינה שלי, העליב קשות את הפיברו (רק 10%) שהיא תלונתי העיקרית.
והוא אשכרה חשב שאני יכולה לעבוד במשרה מלאה בתנאים מיוחדים, והעיר ש.... רצוי בישיבה
בהתחשב בזה שאני לא מתפקדת לפני הצהרים, התלונה העיקרית שלי היא: רגליים
ושאני מתקשה לעמוד בתחזוקה השוטפת של הבית - הוא כנראה לקח משהו....

למדתי שאני יותר נכה ממה שחשבתי,
למדתי שהייתי נכה יותר זמן ממה שחשבתי
ואני עומדת לפני ערר שימצה את מלוא זכויותיי.

בעלת הבית התעלמה מחתימתה על החוזה ולא שיפצה כלום בבית.

אני בקושי תיפקדתי בחורף, אבל עם האביב התחלתי לסייד ולהעיף דברים מהבית.
בל"ג בעומר פגשתי את המלאך שהיה הידיים והרגליים שלי עד לאחרונה.
פינינו את החצר, סיידתי 3 חדרים, הצלחתי להיפטר מהרבה דברים וארגזים,
ונראה היה שהנה, או-טו-טו יש בית סביר למגורים.
במקביל לחצתי על בעלת הבית שתשפץ.
היא שיפצה חלקית, וביחד עם זה החליטה למכור - אני שוב מחפשת בית

התחלתי קורס לשנה - "עסק משלך" של העמותה להעצמה כלכלית לנשים.

זהו למעשה קורס יזמות ארוך וטוב - אני נהנית ונעזרת בקורס כדי לאסוף אותי במצב שיש ולהמשיך לנוע קדימה.
אני נחושה לחזור לעבוד!!
מגיע לי גם שיקום מהביטוח הלאומי, למרות שנקודת המוצא שלהם: אנחנו ננסה להתחמק מלתת לך....
הכוונה היא, למרות שעקרונית מגיע לי, אני אקבל שיקום רק אם הם יחליטו שאני לא יכולה להתפרנס ממה שאני כבר יודעת.
בהתחשב בעובדה שיש לי מעל 20 תעודות..... זו משימה קשה לשכנע אותם שאני צריכה עוד אחת....

התחלתי לשחות ולהתעמל בקאנטרי אבל בגד הים שלי התאדה תוך חודש!!

לקח לי זמן למצוא מקום מתאים כדי לרכוש בגד ים שיחזיק,
לקח להם זמן לתפור,
ועכשיו כבר שבועיים וחצי - הבגד ים לא הגיע!!
מטרה: אני צולחת השנה את הכנרת ב- 6 באוקטובר (סוכות). עוד לא החלטתי אם ללכת על ק"מ אחד או על 3.5....
כל זה בעקבות נחישותי לשפר את מצבי הבריאותי

יהונתן עבר הסתגלות טובה בכרמיאל.

במסגרת החינוך הביתי הוא השתלב בביה"ס פעם בשבוע ובתדירות גבוהה יותר מדי פעם כדי שיוכל להשתתף בפרוייקטים מיוחדים.
ההשתלבות האחרונה הייתה לאורך חודש מלא כדי להשתתף בחזרות למסיבת סוף השנה (סוף ו' - סיום ביה"ס היסודי)
זה מצחיק לגדל ילד 6 שנים בחינוך ביתי ושיהיה לו ספר מחזור בסוף היסודי

הוא מאוד אהב את ההליכה לביה"ס.
למה לא?
הוא לא הלך ללמוד אלא בגלל החברה.
ביום בשבוע שבו הוא כן הלך ללמוד הוא הלך למעשה לפעילות העשרה.
שעתיים השתתפות במסלול של השכבה שלו (מחשבים)
שעתיים הוא היה חונך במסלול של כיתות ג'-ד' במסלול "סובב עולם" בחדר מחשבים,
ולסיום שעתיים של למידה במסלול תקשורת / עיתונות - הסריטו קליפ, למדו איך לצלם כתבה, עשו כתבה וכדומה (שוב, כייף!!)

בכל מקרה, הוא אהב את ההליכה לביה"ס.
הוא מבקש ללכת גם לחטיבה.
ב- 1 בספטמבר הוא יתחיל את השנה כמו כולם.
בחגים אנחנו נשב ונעשה החלטות על מה כן ומה לא.
הובהר לו שהוא משתתף כמו כולם כולל כתיבה בכיתה ושעורי בית.
זו הולכת להיות התנסות מעניינת.
הליכתו לביה"ס מתאפשרת רק כי אני מקבלת "אישור לחינוך ביתי".
בלעדיו, הודעתי להם - הוא לא יראה את שער ביה"ס.

יהונתן יבלה בשנה הבאה יום בשבוע כחונך בחדר מחשבים.
זה היה כל כך מוצלח שהמורה לא מוותרת עליו לשנה הבאה.

בנוסף, נולד לנו השנה פרוייקט מדהים!
חיברתי את יהונתן עם החווה החקלאית בעיר (שייכת למשרד החינוך ולעיריה)
זה היה כישלון אבל לא רציתי לוותר.
ביקשתי חלקת אדמה במקום ייצוגי בחווה והצעתי שיהונתן יקים שם גינה - מהתיכנון, דרך הכשרת הקרקע ועד לשתילה ולהנצחת שמו עליה.
התחלנו עם לסקל אבנים בשטח - הוא עובד, אני מנחה ומעודדת.
ואז מצאתי אדריכלית נוף שעוסקת בעבודה רוחנית רגשית עם ילדים .
השגתי תקציב ל- 25 שעות והתחלנו לעבוד.
זה נקטע, אבל ימשיך בשנה הבאה.
החלק הזה של הפרוייקט מסתיים עם החגים.
השלב הבא הוא למצוא גנן מחונן שינחה אותו בהקמה המעשית של החווה.
היום יהונתן נמצא במחנה קיץ של שבועיים בדרום הארץ.

המעבר לחכרמיאל הוא הצלחה גדולה!!

זהו! סיכום "קצר" של 8 חודשים.
בטח שכחתי הרבה דברים, אבל זה נראה לי דיי ממצה...

על ידי נאוה_פרנס* » 15 דצמבר 2006, 01:55

הבדיקה הייתה קשה.

הצלחתי למשוך את שעת השינה לחצות וחצי.
התעוררתי ב- 02:00 סביב 03:00 וב- 05:00.
ב- 5 הייתי מוכנה לקום.
התלבטתי, התייעצתי ונרדמתי בסביבות 05:30 עד שהעירו אותי ב- 06:50.

במהלך כל היום לא הצלחתי לקבל מידע כלשהו על שנת הלילה שלי.

ב- 08:30 הגיעה הטכנאית של היום והחלה הבדיקה הקשה.
היא לא הקפידה איתי על ההוראות (טענה שבגודל שלי - איך היא יכולה לבקש ממני להישען? - פחדה שיהיה לי כאב גב)
ההוראות הן:
לשבת בחצי ישיבה על המיטה ולהשעין את הראש על משענת או על הקיר.
החדר מוחשך (היא הסכימה להשאיר חריץ פתוח בוילון)
אסור לדבר, לשיר, לזמזם או להמהם, אסור לטלטל ידיים, רגליים או ראש,
אין לקרוא, אין שחק, אין להתבונן בשעון, ואין להיחשף לשמש.
המבט אמור להיות קדימה, הגוף ללא תנועה והחדר חסר גירויים.

כך, 4 מחזורים של 40 דקות כל אחד.
היא אחרה, אז הראשון היה ב- 08:30, אח"כ: 10:00, 12:00, וב- 14:00.
מה אומר?
במחזור הראשון התקשיתי בחלק השני.
במחזור השני זה היה כמעט בלתי אפשרי ב- 10 דקות האחרונות,
במחזור השלישי התקשיתי לכל אורך הדרך ו... ניקרתי.
במחזור הרביעי נאבקתי קשות ו.... נרדמתי ל- 4 דקות כ- 10 דקות לפני שתם הסיוט.

ביקשתי להישאר לישון בתום הבדיקות - בטרם אצא לנהיגה הביתה..
תשושה אבל לא ישנונית חזרתי הביתה...
סחוטה ומרוקנת.

מה צפוי?
תוצאות יישלחו בדואר תוך שבוע עד 10 ימים.
אח"כ יש שיחת סיכום עם הרופא.
אח"כ אצטרך ליצור קשר עם הועדה הרפואית של משרד התחבורה
ולחכות להחלטתם.
האם יקחו לי את הרישיון? - אני עדיין מקווה ונוטה להאמין שלא.
אילו הייתי נהג מקצועי שמבלה את כל היום על הכביש - אולי.
האם יאשרו לי פטור מהחגורה? - שוב, כולי תקווה.

לא מצטערת שעשיתי את הבדיקה,
שמחה מאוד שאני אחריה.

היום כל היום לא ממש תיפקדתי.
החלק הכי קשה הוא הקשב לסביבה.
אם אני צריכה לעשות משהו או לדבר עם מישהו, הוא לא ממש ירגיש,
אבל הייתי היום דיי זומבית, במין נתק .
הנפגע העיקרי הוא כמובן - יהונתן, הוא גם זה שמנצל את חוסר היכולת שלי לשמור לו על המסגרת.
אני כל כך מתוסכלת!!
ברגעים כאלו כמו עכשיו, אני מרגישה איך הכל קורס.
אני מנסה לתפקד, קוראת לו לאכול או מבקשת שילך לישון, הוא רואה טלביזיה או משחק במחשב וכאילו לא שומע אותי.
אני, עייפה מכדי לקום או לצעוק חזק יותר, ממשיכה לקרוא ללא תגובה והתיסכול שלי מתגבר.
בסוף אני צועקת והוא מיתמם.
ואז יש לו משהו לספר / לשיר /להצחיק אבל אני ממש לא שם.
וזה תמיד כרוך בקולות שרק מעלים את סף התיסכול.
ואז יש ריב ושנינו מרגישים רע.

אוףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!
הבדיקה הזאת התישה אותי לחלוטין!
זה כל כך קשה כשאין מי שיכול לשחרר אותי לנוח.
אני יודעת שברמה מסויימת קשה לבקש מילד שיבין,
אבל מצד שני, אי אפשר אחרת כי אם אני לא נותנת לעצמי את המנוחה - הנפילה אח"כ הרבה יותר ארוכה וקשה.
לפעמים אני צריכה כמה שעות, לפעמים יום-יומיים.
לפעמים (כשאני מושכת או כשהמאמץ היה ממש מוגזם) התקף הופך להיות מאבק ארוך עם מעט חלונות של אור.

מצבים כאלו, כמו הבדיקה הזאת שסחטה לי את כל הכוחות מזכירים לי עד כמה המחלה קשה ומתסכלת.
הכל נעצר! הפעולה הקטנה ביותר כרוכה במאמצים אדירים.
יהונתן מתוסכל - מוציא את זה החוצה.
הסביבה מתקשה להבין ולתמוך,
אני לא ממש יכולה להכיל (בקושי מכילה את עצמי, מנצלת כל טיפת אנריגיה כדי להאכיל, להלביש, להסיע, ולהגיב לעולם מסביב)
הכל נראה ומרגיש כל כך כאוטי ואבוד.

אני חנוקה מבכי. כלך כך מותשת, אולי אפילו מובסת, שגם לבכות אני לא יכולה.
יש לי עוד משימה קריטית בעוד כ- 10 ימים.
שבוע עמוס לפני.
במצב נורמלי - זה חג

שולחת את יהונתן לסבא-סבתא, לחברים - כך היה עד לפני שנתיים.
מאז השנה שעברה, יש חוג קרטה והוא לא מוכן להפסיד.
השנה יש יותר מזה: יש גם חוג שחמט, ויש תחרות (והוא לא יוותר לי),
ויש מסיבת חנוכה של החוג לקרטה (אירוע גדול) ויש מסיבה אצל חברה (כמובן בעיר אחרת)
וביום שני מגיעה מהמרכז תלמידת י"ב שמכינה עבודהלבגרות על חינוך ביתי.
היא ביקשה לראיין ולצלם ומחכה כבר כל כך הרבה זמן....
וחוץ מזה, יש לי CT (גם מחוץ לעיר), וגם להכין דו"חות מס הכנסה לשנתיים,
וממש בתחילתה שבוע שאחרי - אני צריכה להתייצב ברחובות לעניין משפטי שלא ניתן להזיזו.
לנוח?
להתאושש?
והעור שלי מטריף אותי - כל חורף הוא מגרד בטירוף (הימים האחרונים נוראים במיוחד)
והבית תקוע - מאיפה אקח את הכוחות?
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
נמאס לי הכל!!
אני זוללת שטויות כבר שבוע
ברגעים כאלו - אני לא רואה טעם בכל המאמצים לרזות, להבריא, להיכנס למסגרת התקציב, לחזור לעבודה וכדומה....

מה הייתי אומרת לאדם אחר אילו היה פונה אלי עם בעייה דומה?
מן הסתם הייתי מושכת אותו אל האור.
אבל מי ימשוך אותי?
ברוב המקרים, אני היחידה שיש.

יאללה,מחר יום חדש - אם אשן הכל ייראה אחרת.
אני חושבת שאארגן לי מזרון בסלון (יהונתן תפס לי את המקום כאות מחאה)
זהו!
לילה טוב

על ידי נאוה_פרנס* » 12 דצמבר 2006, 00:49

מחר מתחילה הבדיקה במעבדת השינה.
ביררתי היום איך זה מתבצע.
אז ככה...
אני מגיעה למקום ב- 20:30.
כיבוי אורות בסביבות 22:00-22:30.
השכמה: 06:00
אח"כ,
כל שעתיים מושיבים אותי ל- 40 דקות, בחדר ללא מוסיקה, עיתון, טלביזיה או כל אפשרות תעסוקה אחרת.
אני אמורה להישאר ערה לכל אורך זמן הישיבה שם.
זה יידרוש מאמץ ונחישות.
אני ישינה המון בכל מצב של חוסר פעילות.
אחרי האוכל נופלת עלי עייפות, רעב מפיל אותי,
עודף קור או חום - גם.

אני ישינה המון לאורך היום - נמנומים, ניקורים וכדומה.
כשאני צריכה להיות עירנית אני מדברת, זזה, אוכלת וכדומה.

אני מפחדת על רישיון הנהיגה שלי.
אם אאבד אותו, אני מאבדת למעשה את הרגליים שלי

חוויות - אחרי...

על ידי נאוה_פרנס* » 06 דצמבר 2006, 20:27

קצת עידכון להתפתחויות:

תהליך סגירת חשבונות בנק מיותרים מתקרב לסיומו:
פיקדון שוחרר,
מסגרת אשראי גדולה בוטלה,
כרטיסי האשראי הועברו לחשבון שנותר.

כמעט בפעם הראשונה בחיי שיש לי חשבון בנק אחד בלבד!!
סגרתי את החשבון הראשון שלי, שנפתח ביום הולדתי ה- 18.
המשמעות: סוף סוף אני חושבת עניינית ולא סנטימנטלית.

החשבונות הסגורים איפשרו לי לכסות את המינוס ולסגור לשבועיים כ- 6000 ש"ח.
הכסף הזה עומד להתאדות בתוך שבועיים: תשלומי כרטיס האשראי + חובות שהצטברו.
ובכל זאת, אני במצב הרבה יותר טוב: פחות עמלות, פחות מינוס והכל בבית אחד.

אתמול עשיתי תרגיל.
נכנסתי לסופר לאחר שהכרזתי לחברה בהיסח הדעת שאנסה להיכנס עם שטר של 100 ש"ח ולא לקנות יותר.
שמתי דברים בעגלה,
סידרתי הכל לפי סדר חשיבות.
כשהסכום הגיע לכ- 50 ש"ח מיינתי את מה שנותר ויצאתי עם 100.50 ש"ח כמעט....
החלטתי שחצי ש"ח לא יפריע לי להכריז את הניסיון כהצלחה.
עם זאת, אני עדיין לא רואה איך אנחנו גם אוכלים / מחממים / מתקלחים וכדומה, וגם מסיימים את החודש בפלוס.
זה לא יפריע לי להתאמץ לכיוון, והיעד בר ההשגה כרגע הוא להקטין את הפער

בשבוע שעבר הייתי בועדה של ביטוח לאומי.
מזל שהגעתי עם רשימת סימפטומים מודפסת, כי הייתי שוכחת המון דברים.
החלטתי ללכת על שיטת "מצליח" וסיפרתי על הכל, גם אם אין סימוכין רפואיים.
ככל הנראה אתבקש לעשות בירורים כאלו ואחרים....

בינתיים, הספקתי גם להגיע למרפאת שינה (לאחר כ- 8 חודשי המתנה

)
הרופא היה מקסים וקיבלתי את הבדיקה שביקשתי.
קיבלתי למעשה, שתי בדיקות:
לילה - שינה מחוברת לאלקטרודות
יום - ישנוניות - לא יודעת איך זה מתבצע.
סה"כ כ- 20 שעות במעבדה.

אתמול נפגשתי עם המאמן האישי שלי.
יעד ההסתערות הבא שלי : הבית
עד כה הוזנחו השיפוצים מסיבות רבות.
בין השאר, העיכוב עוצר אותי מלעבוד ולהרוויח ולכן הבית התקדם לעדיפות גבוהה.
זה לא במקום המאמץ הכספי למרות שהמשמעות היא הגדלת הוצאות,
זה לא במקום המשך המאמצים מול הביטוח הלאומי (יש לי גם CT ב- 22)
לצערי, זה כן בא ע"ח התזונה - אני לא מצליחה לשמור מספיק והמשקל מסרב לרדת

אני מתפללת שאגיע עם הקאנטרי לעיסקה שתאפשר לי להתחיל לשחות - פעילות גופנית תעשה את השינוי...

הבית
לא קיבלתי את המתנדב שביקשתי ולכן אצטרך להתמודד עם מאמצים פיזיים מעבר לכוחותיי.
כנ"ל מסיבות של חוסר כסף לעובד בשכר.
בעלת הבית גם היא לא ממש מתאמצת ואני עסוקה ועייפה מכדי לרוץ אחריה.
לכן בחרנו להתמקד.
אני כבר 4 חודשים כאן וההתקדמות כל כך איטית שהיא בקושי מורגשת.

משימה ראשונה:
לרשום כל מה שצריך לעשות ולסדר על פי סדר כרונולוגי.
לרשום לצד זה את כל הקניות שצריכות להיעשות.

בהצלחה לי!!

על ידי נאוה_פרנס* » 01 דצמבר 2006, 01:45

אכן! תודה!
שנים רבות חמקתי מהעיסוק בעניין

חחח מרגיעון: אפשר להזמין הזדמנויות

בהתחלה עלו הרבה פחדים - עד כדי פאניקה.
התעקשתי!
זה לא יאומן כמה הנאה אני מפיקה היום מהתהליך.

חשוב לזכור לקנות לוטו (זה של ה- 50 מליון)

פתאום גיליתי את הדף הזה.
קראתי בו. מנסה להבין את התהליך שאת עוברת. מעניין.
נושא של כסף תמיד מלווה בפחדים, ואני פשוט בינתים עוד לא רוצה לגעת בו (בחיים שלי).
מעניין כשמחליטים לעבוד על תחום מסויים פתאום זה נהיה נוכח ומופיע כל הזמן בחיים.

כשמחליטים לעבוד על תחום מסויים בחיים (לא משנה כל תחום) זה ממש תיקון עולם. את מתקנת משהו בעצמך בנשמתך ובעולם סביבך.
במיוחד בנושא של כסף שממילא כ"כ טעון ומביא איתו הרבה פיתויים. זה ממש חשוב ומבורך.

כל הכבוד.

בהצלחה בדרכך{@

נכנסתי היום לסופר ויצאתי עם חשבון של: 15.15 ש"ח -
אני מתאמנת בצמצום הקניות ובהגדרתם מראש,
אני מתאמנת בלקנות פחות ממה שתכננתי
אני מתאמנת בלשלם במזומן.

חוויות כסף בדרך להחלמה

חחח

מרגיעון: טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה

לפני שבוע בדיוק, חזרתי לישון לאחר ששלחתי את יהונתן לביה"ס (הוא מבלה שם יום בשבוע)
הדלת נשארה לא נעולה ואני הלכתי לישון.
לילה קודם יצאתי לקנות לחמניות ולקחתי את הארנק בלי התיק.
כשחזרתי השארתי את הארנק על שולחן המטבח.
בלילה ראיתי אותו שם והוא הפריע לי אבל לא ממש היה לי כוח לעשות את 2 הצעדים לארנק ואת ה-3 לשימו בתיק.
לאחר שנת הבוקר התארגנתי ללכת לבנק להמשיך בפעולות לסגירת החשבונות.
עמדתי להעביר את כרטיסי האשראי לחשבון שאני משאירה פעיל.
זהו למעשה הצעד האחרון. אחריו נותר לי רק לחתום על סגירת חשבון ולמשוך את מעט המזומנים שיש בחשבון.
רגע לפני יציאתי מהבית חשבתי שאולי יהיה צורך בתעודת זהות / בכרטיסי האשראי,
ולכן חזרתי לשולחן לקחת את הארנק.
אותה נקודה בשולחן עמדה ריקה וחשופה.
מהר מאוד הבנתי מה קרה - תחושה חזקה של אגרוף בבטן - הנשימה נעתקה.
התקשרתי למשטרה וביקשתי שישלחו זיהוי פלילי (טביעות אצבעות מהידית)
נאמר לי להגיע לתחנה.
בדרך לתחנה חשבתי שאולי בכל זאת הזזתי את הארנק יום קודם
אז חזרתי על עקבותיי והלכתי לבנק.
בבנק ביליתי זמן רב והתצלחתי לעשות מעט מאוד.
מאוחר יותר, חמושה בבן שלי ובשני חבריו סרקנו את האיזור סביב הבית - הם לא פעם לוקחים את המזומן וזורקים את הארנק היכנשהו.
כלום לא נמצא.
אחה"צ דיווחתי במשטרה.
איך אמרתי לאימא שלי? - זה רק כסף! זהו לא פגיעה בגוף או בנפש ...
ובכל זאת....
רק למחרת, כשחברים נתנו לי 400 ש"ח - שיהיה לי למזון עד סוף החודש - חזרתי לנשום!
בלילה יצאתי להחליף את בקבוק המים המינרליים בחדש ופתאום חשבתי שאולי זה נזרק בכד החרס הגדול שליד הדלת.
בינגו!
הארנק נמצא עם כל הכרטיסים ותעודת הזהות והרישיון ואפילו כרטיסי wish you ששווים כמעט 300 ש"ח וזיכוי של כ- 70 ש"ח להום סנטר..
המזומן + תלושי קנייה של מח"ץ היו חסרים (סך כולל של כ- 800 ש"ח)
למחרת בבוקר הגיעו מהזיהוי הפלילי - לא היו טביעות אצבעות - השודד לבש כפפות (מישהו כן חושב בסיטואציה הזאת, חבל שלא אני

)

המחשבה שליוותה אותי כל היום הייתה: איך השינוי שאני עושה פתח סדק בהבטחה שלי.
רוב הזמן אף אחד לא פורץ לבתים שלי ואף אחד לא לוקח את רכושי.
מתי כן?
כשקורים שינויים, כשאני מרגישה לא מוגנת בצורות אחרות.
יש גם את הקטע של להוציא יותר כסף כשאין לי - סוג של תגובה ל- STRESS.

עם מציאת הארנק, ירד המתח והמשכתי לפעול ליצירת השינוי.
ברור היה לי שכל זמן שהתהליך הזה תלוי ועומד - ההגנה שלי פרוצה, ולכן מיהרתי להשלים את המהלך.
בימים אלו מסתיימות כל הביורוקרטיות הקשורות להעברת הכרטיסים.
כשהכרטיס "הכבד" שלי לא יופיע עוד בחשבון הבינלאומי, הם ישחררו את יתרת 8,000 הש"ח שנותרו בפיקדון.
כסף זה יעזור לי לכסות את מסגרת האשראי המנוצלת בבנק הפעיל והחשבון יעבור לפלוס.

במקביל, אני פועלת להפחתת התחייבויותיי בכרטיס האשראי.
החיוב החודש יהיה נמוך מזה שהיה בחודשים האחרונים.
אני מתרגלת תשלום במזומן - בכל הזדמנות.
ומשתדלת לא לדחות או לפרוס תשלומים על אוכל.
כרגע, נראה שאני אחרי גל הפאניקה ובדרך לשינוי ממשי.

הכל מתקדם לאט (אצלי זה תמיד לאט) אבל מתקדם.

הייתי אצל הרופאה שלי והתחלתי לעשות בדיקות - הכנות לועדות של הביטוח הלאומי,
התחלתי את תהליך מירכוז הפעילות הבנקאית שלי בבנק אחד וביטול חשבונות בבינלאומי.
עוד לא שמעתי ממרפאת השינה, והם כבר מתחילים מאוד להרגיז אותי....

הסדנא פורסמה השבוע שוב והיו כמה טלפונים - מעודד!
מגיעות פניות שונות לייעוץ ולטיפול (הבית... הבית.... הבית מתקדם לאט מאוד....)
ביום שישי היה לי מפגש עם שכנים.
הוא החל כריב כמעט אלים (שלהם כלפי) ועכשיו אנחנו חברות והיא נרתמת לסייע לי.
הלוואי כל העימותים והקונפליקטים שלי היו מסתיימים כך.

גם בריאותית נראה שהגוף נכנס לשקט כלשהו והמשקל חוזר לרדת.
מהקאנטרי עוד לא שמעתי ואני מבינה שאצטרך לברר מה רקורה שם.

בסך הכל קורים המון דברים טובים בחיינו.
יהונתן פעיל מאוד, יוצר ומהדק קשרים.

מרגיעון: השיוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש - כמה מתאים...

היום עשיתי סיבוב בנקים
הבינלאומי - החשבון הראשון שלי, זה שעומד להיסגר - עוד לא חזרו אלי....

עם הפועלים סגרתי כל מה שרציתי: העברת כל הפעילות הבנקאית שלי לחשבון אחד.
הם מוכנים להכיל את כרטיסי האשראי שלי ללא בטחונות נוספים.
סיכמנו שאגיע בהזדמנות הקרובה כדי לעשות מו"מ על הריביות ועל העמלות כדי להקטינן.

בנק הפועלים תומך בי בעשיית השינוי - תודה!

בתקופה האחרונה אני עייפה מאוד ומחפשת הרבה מתוק.
אי השקט בא והולך ולדעתי קשור באופן ישיר להחלטות הכלכליות, לידיעה בכלל ולמודעות החדשה בפרט.
אני לא מוותרת! - ממשיכה קדימה במרץ.
יודעת שרק שינוי ממשי ירחיק את החרדות הללו שנתתי להן כל כך הרבה כוח כל השנים.

בשבוע האחרון היו כמה "כמעט"ים לטיפול בקירות - זה קרוב, אני מרגישה!

בהמשך לצעד האמיץ של פתיחת תיק נכות כללית בביטוח הלאומי,
קבעתי פגישה ארוכה עם רופאת המשפחה שלי.
מעבר לעידכון מצבי הכללי, אנחנו עומדות לעשות רשימה של רופאים מקצועיים
המטרה: לתעד את כל הבעיות שלי, הרשומות ובעיקר אלו שאף אחד לא יודע עליהם....
זה הזמן לחזור להסטוריה: בעיות אורטופדיות, אובדן תחושה בגפיים ועוד בעיות שכבר התרגלתי לנוכחותן.

לקראת סוף החודש אני אמורה לקבל סוף סוף תור למרפאת שינה.
אני מקווה מאוד שהרופאה לא תעשה בעיות ותיתן לי הפנייה למעבדת שינה.
אני ממילא ישינה לא טוב ויש לי תופעות משונות סביב עייפות ושינה.
בתקווה שאני נושמת ברציפות כל הלילה, אולי גם לזה יש שם שייתן עוד כמה %%%%

החלטתי ללכת גם על אבחון פסיכיאטרי למרות ההתנגדות העקרונית שלי לעניין. (%%%%)
אני כמובן, עוד יכולה לחזור בי מסיבות שונות

הבחורה מהביטוח הלאומי אמרה שסביר מאוד שממילא אצטרך ללכת לועדה פסיכיאטרית
דיכאון וחרדות הם חלק מהסימפטומים של המחלה ולכן הם יכולים להחליט בשבילי.
כיון שכרגע נראה שכל סעיף שווה כ- 10-20% (מחושב במצטבר לפי היתרה הפנוייה),
אם אני רוצה להגיע לתו נכה (60% לפחות), כל סעיף חשוב.

טוב לי לעשות טוב לאחרים
וטוב לי גם לעשות טוב לעצמי

כבר הודעתי שאני מתרחקת קצת מהאתר, ...ובאמת התכוונתי , אלא שפתאום מצאתי את עצמי קוראת את הדף הזה שלך, ....מה אני אומר לך נאוה, עשית לי מאוד טוב.....

משהו מצחיק קורה לי עם תהליך הגדלת המודעות הכספית שלי.

במהלך החודש האחרון הלכתי כמה פעמים לקנות דברים ומצאתי את עצמי ללא אמצעי תשלום.
פעם אחת הארנק לא נמצא בתיק וחשבתי שנשאר בבית - אני עדיין צריכה להיכנס לשלם עבור המוצר שלקחתי.
פעם שנייה, הארנק היה איתי אבל כרטיס האשראי נעלם ממנו - רק למחרת גיליתי שהוא פשוט הסתתר מאחורי כרטיס אחר.
היום הלכתי לשלם את החשבון ו.... כמובן שקניתי עוד והכפלתי את החשבון

תהליך הוא דבר מרתק! אני אוהבת תהליכים.
כרגע אני בשלב איסוף המידע ויצירת המודעות.
אני באותו שלב מתסכל שבו אנחנו רואים את הבור ועדיין נופלים בו.

אני מקווה שלא אשאר בו זמן רב מדי - זה יקר!!

ובינתיים, כרטיסי האשראי שלי מנסים לעזור.
אחד נעלם כבר לפני חודש וחצי ומתקשה לחזור, השני משחק איתי מחבואים כל פעם שאני רוצה לקנות

ביום שישי הייתי עם יהונתן בקניות ובסידורים וזה לקח המון זמן.
היינו רעבים מאוד אז נכנסנו לאכול באיזו מסעדה עממית.
הזמנתי שתייה גדולה (ליטר וחצי בעלות של 2 בקבוקים קטנים)
יהונתן הזמין חומוס ושיפוד ואני? - לא יכולתי!!
(אף פעם לא הייתה לי בעיה! - אם נכנסתי, אכלתי! גם אם רק מנה אחת וגם אם בחרקתי משהו זול)
השתתפתי עם יהונתן בחומוס, אכלתי הרבה פיתה יחסית לבדרך כלל ואכלתי את התפ"א שהיו תוספת למנת השיםוד (יהונתן אכל את האורז)
קינחתי עם קפה שחור - ע"ח הבית ויצאתי עם הרגשה כבדה.

למעשה, מה שמאפיין את החודש האחרון הוא: אני לא נהנית מהקניות!!

זה ממש נורא כמו לא ליהנות מאוכל

היום עשיתי צעד ע נ ק
פתחתי תיק נכות כללית בביטוח הלאומי.
מה עושה את זה לצעד ענק?

מופעל עלי לחץ גדול לעשות זאת כבר כמה שנים.
לפני כשנה לקחתי את הטפסים, הלכתי לרופאת המשפחה והסדרתי סוף סוף אבחון מסודר של הפיברומיאלגיה

במפגש הראשון הייתה רק אחת למרות שכמה וכמה אמרו שיבואו.
הבנתי שזו תמונה רגילה וחשוב לא להתייאש.
השבוע יהיה פירסום נוסף ומהעמותה ירימו שוב טלפונים,
ובחמישי הבא עלינו לטובה יהיה טוב יותר - אמן כן יהי רצון!!

היום עברתי חוויה מיוחדת.
נפגשתי היום עם המאמן האישי שלי, פגישה מסודרת ראשונה, בעיקר להיכרות ולקביעת כללים.
הבחור גילה שמסתתר מאחורי "תיק" גדול משדמיין

- הבטחתי שאעזור לו

בכל מקרה, היה מעניין לראות את עצמי דרך עיניים של מישהו אחר.
פגשתי את המאמן כעמיתים סביב שולחן הלימודים המתוקשבים במט"י.
כולנו יזמים או אנשי עסקים, שחררתי שם הרבה פחדים וחוסר אונים מול ענייני הכספים.
לא הרגשתי שאני במקום "חזק" או "יודע" או אפילו מרשים במקצת.
זה שימח אותי לשמוע ממנו שהוא מרגיש שיש לו גם הרבה מה ללמוד ממני,
אבל לא ממש ייחסתי לזה חשיבות.
לכן,
הופתעתי היום לקבל ממנו חיזוק ישיר וחד משמעי ליכולות שלי.
בגלל הפיברומיאלגיה אני מציגה את עצמי כמי שמסתדרת עם כוחות של חצי בנאדם,
אני מרגישה כלך כך אימפוטנטית כעקרת בית, כל כך חסרה כאאימא של יהונתן
זה כל כך צועק לי - כל מה שאני לא מצליחה לעשות כמו שאני רוצה,
כל כך צורח כל פעם שאני לא עומד בתאריכי יעד,
והכי הכי קשה לי הקושי שלי לחיות על תקציב (השיעור שבחרתי "לנצח" בשנה הזאת)
והנה, עומד הבחור ואומר לי (בלי להתבלבל) שיש לי המון כוחות
ושהוא מתפעל מכל הדברים שאני עושה לבד.
ואני בכלל לא ראיתי את זה כך.
נכון שאני מודעת לכוחות הנפש שלי ולתעצומות הרגשיות.
אבל אמוציונלית אני רכבת הרים, נעה בין שמחה לדיכאון לחרדות ולייאוש טוטלי,
ואחרי פעילות של חצי יום אני צונחת כבובת סמרטוטים
ועבודות הבית - אני מעריצה את המנקות שלי - איך שהן יודעות מה לעשות...

אני אוהבת לראות את עצמי דרך משקפיים של אחרים - לטוב ולרע (טוב, מודה, בעיקר לטוב :_D)
אני לוקחת את הדמות המשתקפת במראה, בוחנת אותה ולומדת ממנה עלי.
היום התעצמתי מאוד מדעתו עלי, עוד לא ברור לי למה.
איכשהו הוא הפך את המשימה שלקחתי על עצמי לאפשרית.
איכשהו זה פתאום נראה כל כך ענייני, מעשי, קורה.
פתאום נדמה היה שדברים ישתנו במחי יד.
ואני יודעת שהם לא - זה ייקח זמן, הרבה אומץ והרבה התקפי חרדה קלים או קשים.
אבל היום ידעתי שאני יכולה לכולם. היום הרגשתי מנצחת - עוד לפני שנכנסתי אל זירת הקרב.

אני מספרת את זה עכשיו כי זה חשוב!
חשוב שאזכור את התחושה הזאת כשכל הרגשות האחרים יצוצו

אגב,
אתמול, לאחר כשבועיים של שינויים, פריקה והזזה של ארגזים וגם הרכבת ארונית מדפים,
סידרנו את חדר המשחקים של יהונתן, פינינו חלק מהדברים שמילאו את הקליניקה וכדומה.
הבית בהחלט מתחיל לתפקד כבית.
או-טו-טו אפשר יהיה גם לארח ועבוד
ובסוף זה יהיה בית נעים - צבעוני, חמים, מסודר ומזמין

מגיע לי!!

אחד היעדים שבדרך - ללכת לישון בחצות

ובינתיים,
המשימה הראשונה שלי: לאסוף מידע לקראת צעד גדול שאני מתכננת.

איך היה?

מכאן מחזיקים לך אצבעות ושולחים לך נשיקת להצלחה והתחדשות

אצלי הדברים מתקדמים בעצלתיים, אבל החשמלאי סוף סוף הגיע ו... יש לי אור בכל הבית!!
לאט לאט אני מפנה ארגזים, ממיינת ומסדרת.

ממש תוך כדי כתיבת מילים אלו, התקשרה אלי המנקה.
באמצע שבוע שעבר הגיע שוב הזמן ל"הפיכות גדולות" בבית.
התקשרתי למנקה שתבוא (קל יותר בשניים, וזה יחסוך לי את עבודת הניקוי שקשה לי)
היא לא יכלה לבוא....
דיברנו עקרונית על יום ראשון (אתמול)
ביום רביעי הפכתי את ערימות הארגזים בסלון לחדר נעים ומזמין.
בחמישי בערב, הפכנו הכל בחיפוש אחר משהו שהיה לנו מתחת לאף, ואז לקחתי את יהונתן לחבר לכל סוף השבוע.
בסוף השבוע קרעתי למשרד את הצורה והרצפה התמלאה ניירת ולכלוך.
"לא נורא" - אמרתי לעצמי - "המנקה תבוא מחר"
אבל איחרתי לאשר לה שאני פנוייה אז היא נקראה לעשות בייביסיטר היכנשהו.
קבענו ליום רביעי.
החשמלאי היה אתמול - (עוד בלגן...)
עכשיו היא התקשרה לספר שהתקבלה לעבודה קבועה היכנשהו - אם אני רוצה, היא תבוא בשבת....
האם עד אז שוב הבית יהיה נקי ומסודר?
ואולי בשבת נרים את הבית למצב חדש נעים יותר?

כמובן שכל המאמצים הללו מלווים בעייפות, בשינה טרופה ובפציעות וכאבי שרירים.

לפחות אם המשקל היה יורד - הייתה לי נחמה, אבל גם הוא מתעקש להישאר.

ובכל זאת, נקודות של אור:

ביום חמישי קיבלתי מתנה גדולה מאחד החבר'ה שלמדו איתי את הקורס במט"י
הוא לומד 'אימון אישי' וביקש להתאמן עלי - שוחחנו על הצורך שלי במאמן שבוע קודם.
אמרתי לו שאני הולכת את הדרך לבד עד כמה שניתן,
כי ממט"י אני מקבלת רק 20 שעות.
חשוב לי להתמקד מאוד ולדעת מה בדיוק אני רוצה כדי שזמן קצר זה יהיה אפקטיבי.
ואז הוא נידב את עצמו - לא בכסף (זו הולכת להיות מערכת של הפרייה הדדית - הכי מתאים!!)
וכמובן שאין את מגבלת 20 השעות - נעבוד יחד כל זמן ששני הצדדים ייתרמו מהחיבור.
אנחנו מתחילים ביום ראשון

הצלחתי לקבל אישור שפגישותיי עם העו"ס יהיו בנות 90 דקות במקום בנות 50 כמקובל.

היום הודיעו לי לחכות לטלפון ממתנדב שיעזור לי עם העבודות הפיזזיות בבית.
חודשיים אני מחכה למתנדב הזה!!

את מחסן הכביסה עוד לא אטמתי והגשמים החזקים כבר כאן...
אני מפחדת לכבס שמא נקודת החשמל רטובה ותקצר לי את המכונה,
אבל עכשיו, עם המתנדב, שוב הכל נראה בר השגה

ביום חמישי מתחילה הסדנא שלי: הפגת מתחים וחרדות
כל הפעילות לקיום הסדנא נעשתה בתנאים בלתי אפשריים.
אפילו חלק ממספרי הטלפון של המתעניינות נעלמו באורח מסתורי.
אני מחזיקה אצבעות ומתפללת שיהיו שם כמה נשים.
זה מאוד מרגש ומפחיד לחזור כך לפעילות אחרי כל כך הרבה זמן.

ובכל זאת, אני אופטימית ויודעת, שגם אם יהיו קשיים התחלתיים בגלל העומס והבלגן,
הכל יסתדר לטובה.
האנרגיות הטובות של הבית כבר מתחילות לבלוט בו - עוד קצת התארגנות והכל יהיה בסדר!

הקורס תזרים מזומנים הוא למעשה 6 שעורים שמדברים על ניהול הכספים ככלי ניהולי בידי בעל העסק או המנכ"ל.
כאמור, לא היה דבר רחוק ממני עד כה.
אני עצמאית כי כך אני עובדת, וזה אופי העיסוק שלי, לא כי קמתי יום אחד והחלטתי להיות יזמית
להפך, לכל אורך השנים, נכשלתי חרוצות ב"מבחן ההתאמה ליזמות"
אז ככה התנהלתי מעל 20 שנה ובמפתיע לחלוטין, למרות שאני כל הזמן עובדת, ולמרות שאני עובדת קשה,
עסק מצליח ומשגשג לא קם מזה!
אז מה קרה?
מתבגרים!!!
במהלך קשיי השנים האחרונות, התעורר לו הדוב הישן והבין שלא אכל כל החורף.
עכשיו, רעב ומאותגר, הוא תובע את ארוחתו.
אז החלטתי לשתף איתו פעולה

(נכון שאני נחמדה?)

לאט לאט אני נכנסת לנבכי הקיום הכספי שלי.
לאט לאט לומדת איך לבנות תקציב משפחתי,
לומדת את השפה של אנשי הכספים (בנקים, מנה"ח, רו"ח, אנשי ביטוח)
מעיזה לחשוף מידע שלאורך כל השנים הללו לא התרתי לו לעלות אל פני השטח,
לוקחת אחריות על הכל, ומחפשת דרכים לבצע את השינוי.

אתמול היה השעור על תזרים מזומנים.
במפתיע, ממש שעה לפני הקורס, עסקתי בבניית טבלת אקסל שתעזור לי להגיע למידע הזה.

מרגיעון מדהים: הכל בתואם מושלם

יש בקורס כמה חבר'ה שעוזרים לי קצת, כמו לילד בצעדיו הראשונים.
אני עוברת כאן תהליך רגשי מדהים ומרתק עם המון המון פרפורי בטן.
בסוף השיעור אתמול הכרזתי בפני אחת המשתתפות:
את תראי אותי בעוד שנה! אני אהיה עם תזרים מזומנים חיובי!

חזרתי הביתה ויישמתי את הטבלה החדשה שהציג בפנינו המרצה.
ווווווואאאאאאאוווווווו! יש לי דרך ארוכה!
האם אצליח?
בודאי!!
אני נחושה ופועלת לכיוון!!

בוקר טוב לנאוה! כנראה שהגיע זמן להתעורר כלכלית. ללמוד תזרים מזומנים היא התחלה נהדרת. לפי נסיוני הלמידה מתבצעת מהר אך ההוצאה לפועל של
אותה הלמידה ז*א תכלס במעשים היא עלולה לעיתים להיות אטית יותר בגלל התחיבויות העבר.. לא להתיאש!!!

תמיד היו לי בעיות עם כסף - אני מבינה ולא מבינה אותו.
אין לו ערך כשלעצמו, אבל מאז ומעולם אהבתי נוחות.
אני אוהבת את היכולת לרכוש דברים שאני רוצה ולכן נהנית מאוד כשיש לי כסף,
לעומת זאת, אין לי מושג וזה תמיד נראה לי מחוץ ליכולת הלמידה שלי - איך חיים על תקציב
לאחר שנים של מאבקים עם העניין, מבלי להבין בדיוק איך ומה לעשות,
החלטתי בגיל 40 בערך, שפשוט צריך להרוויח יותר כדי שיהיה מספיק להוצאות.
לא ממש ידעתי כמה אני מוציאה וגם לא הרגשתי צורך ללמוד איך לחשב את זה.

זו לא בעיה במתמטיקה, זה קטע ריגשי לחלוטין.
הציעו לי להצטמצם בכל מיני צורות אבל המשכתי לחזור עם דברים שפשוט התחננו שאקח אותם הביתה.
עם ההבנה שכדי להצליח לפרנס את הבית אני צריכה להרוויח המון,
החלה תקופה קשה וארוכה של ירידה בהכנסות.
מצחיק, רק עכשיו אני מבינה את מה שקרה....

מרגיעון קושי אינו בהכרח סבל
וזה נכון!
אנשים לא תמיד מבינים למה אני לא מתרחקת מקושי.
הקושי מלמד אותי המון דברים.
וכך, שנים של הצטמצמות ועוד הצטמצמות והיקום המשיך ודרש עוד ועוד.
שנים לקח לי לעשות את המעבר הזה.
שנים של חוסר יכולת לקחת בית בגודל סביר.
שנים של התעקשות על בית פרטי ועוד ועוד....

המעבר הזה לקח שנה וחצי עד לשינוי הכתובת, ויגיע ככל הנראה לשנתיים עד שהבית ייראה בית
עם התהליך הארוך הזה, ולאורך שנתיים של מנת מזון שבועית, בגדים יד שנייה וסיוע נוסף,
למדתי לצמצם, להקטין, לוותר על המון דברים.
גיליתי שהחיים ללא כל מיני "דברים הכרחיים" טובים יותר מאשר איתם.
בתום התהליך עברתי לבית בו אנחנו גרים עכשיו.

ההתחלה שלי מחדש היא שינוי תפיסה עמוק מאוד.
בראש השנה האחרון, בחרתי להתמקד השנה בשינוי הראייה הכלכלית שלי.
חחחחחח
איזו ראיה כלכלית? - התעלמות, הכחשה והפניית עורף אינם ראיה בכלל.

בשנה הקרובה אני לומדת ורוכשת עצמאות כלכלית.
נשמע קל?
זה לא!!
קודם צריך ללמוד מה זה,
אח"כ ללמוד איך עושים את זה
ובסוף - למצוא את הדרך שלי לעשות את זה.

לאחרונה קראתי את הדף בעיות כלכליות מלחיצות ולא נלחצתי בכלל

אני לומדת בקורס "תזרים מזומנים" במט"י ויוצרת קשרים עיסקיים שונים.
בהתחלה הבטן פרפרה לי נורא, עכשיו אני מתרגלת למושגים ומתחילה להפנים את הקצב, השפה והגישה.
אני (אשכרה) מתחילה ליהנות מהעניין.

הרעיון הוא כזה:

להתחיל לנהל מעקב מסודר אחר ההוצאות

כבר ניסיתי בעבר ויש לי נטיה לשכוח ולנטוש באמצע - קשה לי אבל.... זו משימה

לעבוד עם אוריאנטציה עיסקית - מזה קשה! - זה כמו להתחיל לדבר סינית

הכי קשה יהיה להפסיק לייעץ או לבקש תמורה (אפילו סמלית) מחברות שנהנות מייעוץ חינם כבר שנים.
בשלב הזה אני בעיקר מאתרת את המקומות בהם זה קורה עדיין,
במקביל, אני נוקטת בגישה אחרת עם התקשרויות חברתיות אחרות.
אפילו צמצמתי מאוד את הייעוץ האינטרנטי שלי - אספתי את הכוחות פנימה

לפנות לעמותת 'פעמונים' לבקש ייעוץ כדי לנהל את תקציב הבית בצורה מסודרת, להקטין חובות ואפילו להצליח לחסוך ולצאת לחופשות וכדומה.
להכניס לעסק תוכנת ניהול שתאפשר לי לנתח את הפעולות העיסקיות שלי ביתר קלות ולעקוב אחר תזרים מזומנים ומדדים עיסקיים-כלכליים אחרים. העסק חייב לספק לנו את כל הצרכים + מותרות + להכין גב כלכלי לשנים קדימה.

בין לבין אני צריכה:

לסגור כמה עניינים במס הכנסה
לפנות לביטוח הלאומי (יימח שמו) ולבקש שיכירו בי כנכה.

בגלל שהפיברומיאלגיה פוגעת בעיקר ביכולתי ללכת ולסחוב דברים, אני מאוד זקוקה לתו נכה.
תו נכה יחסוך לי זמן ואנרגיה (אני מחכה לפעמים גם חצי שעה עד שתתפנה חנייה קרובה בעוד שתי חניות נכה מחכות ריקות)
זמן זה כסף! - ואם אני רוצה גישה עיסקית כלכלית לחיי חשוב לזכור את זה!!
בגלל הגיל שלי (פחות מ- 60) אני יכולה לקבל כזה רק אם אני מוכרת כנכה בביטוח לאומי או במשרד הביטחון.
זה סיפור ארוך ומתיש ואני ממש לא אוהבת את המוסד הזה.
רק בגלל זה הלכתי לאבחן את המחלה באופן רשמי - כבר לפני כשנה!
קשה לי ללכת לשם - אוף! אני מרשה לכם לעזור לי לפנות, בכל דרך שתמצאו לנכון.
בקיצור, למרות הקשר למטרה השנתית שלי, אני רואה בזה משימה ומטרה בפני עצמה.

לסיים את שיפוץ הבית כדי שאפשר יהיה לעבוד ולחיות בו (מעבר להישרדות)
לבנות מאגר של לקוחות פוטנציאליים באיזור - אתם רוצים מידע? מכירים מישהו שיכול לעניין אותו/ה להיות מעודכנים בסדנאות / הרצאות / מדיטציות וקליניקה רב תחומית בתחום הרפואה המשלימה? - אל תתביישו! שילחו לי שם ומייל וטלפונים ([email protected])
ליצור לחזק ולתחזק קשרים עיסקיים שיכולים לקדם אותי ולהפנות אלי לקוחות
להקטין ולסגור אוברדרפט + להקטין את החיוב של כרטיסי האשראי (לא, אני לא מוכנה לגזור אותם) + להחזיר או לנהל מו"מ מחודש על הלוואות קיימות.
להקטין את ההישענות שלי על עזרה מבחוץ עד לשחרור מוחלט ולקיחת 100% אחריות על כל ההוצאות שלנו

היעד: עצמאות מלאה תוך שנה (עד ראש השנה הבא)
יעד רחוק יותר: לקנות רכב חדש (נוהגת על 1995 שאינו שלי)

כל זה לצד המשימות שאני כבר מטפלת בהן:

שיפור הבריאות שלי - מאז דצמבר 2001 איזנתי לחץ דם, הסוכר ירד לערכים של לפני 15 שנה, יש לי פחות כאבים, יש לי יותר כוחות, יש לי יותר מוטיבציה ואני יותר שמחה. עכשיו אני מתחילה לעבוד על שיפור הכושר הגופני שלי, והחזרת הגמישות.

הורדת המשקל - מאז ראש השנה תשס"ה ועד לראש השנה תשס"ו הורדתי 17 ק"ג היעד הבא: עוד 21 ק"ג עד ראש השנה תשס"ז

בסוף ייגמרו לי המשימות ולא יהיה מנוס מלהכניס בן זוג לחיי

(אחרית הימים????)

אספר לך בסוד. יש אפילו מצבים שאני אומרת לעצמי זה קורה לי כיוון שאני האמיצה והגדולה מכולן וזה נכון. לא פעם אנשים אמיצים כיוון שהם מעיזים נקלעים למצבים שדורשים הרבה כוח נפשי ופיזי. להסתגל למקום חדש זה תהליך. הוא יקח את הזמן שלו . תעשי הכל בקצב המתאים לך.יש גם פתגם האומרהמהירות היא מהשטן

נכון!
"אני גדולה!!"

תודה!

למה כמו גדולה לפני כחצי שנה כתבת לי בדיון שלנו אני אשה גדולה שבחרתי להיות לבד חזרי לאני גדולה!!! את טובה בהתעודדות עצמית ולפי דעתי זו התכונה החשובה ביותר והעזרה הראשונה ביותר...לפני חברים ומכרים וקרובי משפחה...בהצלחה.

פתחתי את הדף הזה ימים לפני המלחמה.
הייתי נלהבת, חדורה אנרגיות של התחדשות ושמחה.

המלחמה הפכה את הקערה על פיה!
שום דבר לא זז כמו שתכננתי
ושוב מצאתי את עצמי עומדת מול קשיים הזויים לחלוטין (מבחינתי)
שכחתי בכלל מקיומו של הדף,
עסוקה בהתמודדות יומיומית עם אוסף האירועים.

ולמרות ששכחתי את הדף, ולמרות שהכל קרה אחרת,
אני מתחילה מחדש יותר ממה שחשבתי

אז הנה, נתקלתי בדף שהיה שמור ברשימת המועדפים שלי,
ואני ממשיכה להתבונן בשינויים העמוקים, בהחלטות ובטרנספורמציות הפנימיות.

על ידי נאוה_פרנס* » 13 יולי 2006, 02:55

תהליכי שינוי תמיד ריתקו אותי. להיות צופה בתהליך השינוי של עצמי זו תמיד חוויה מיוחדת.
אחד הסימנים הכי טובים לשינוי חיובי נקרא "המדבר"
כשאני מתקרבת לשם, אני צופה בשינוי חברתי - איכשהו אני מתחילה לאבד עניין באנשים שאני בקשר איתם.

הצורך בחברה, הצורך להישען לפעמים על אנשים או להיעזר בהם בדרך אחרת, מכניס אותי למילכוד.
אני לא אוהבת שעושים לי טובות, מצד אחד (מעדיפה עזרה שבאה מהלב עטופה באהבה), אבל מצד שני, לא יכולה להרשות לעצמי לוותר על העזרה.
אני גם מנסה לשמר על אש קטנה יחסים שאני רוצה להמשיכם מעבר למשבר,
אבל יש הרבה מצבים בהם אני כבר לא מסונכרנת איתם, דבר שיוצר מצבים לא נוחים מסוגים שונים.
זה מצב בו אני מרגישה: "אוףףףףףףף!! עיזבו אותי!!".

הימים האחרונים היו קשים. התפכחויות לגבי אנשים,
ההכרה בעוצמת המציאות של: "אם אין אני לי - מי לי?" וגם ההבנה עד כמה אנשים לא אומרים את האמת.
האם אני לא יודעת לקבל עזרה? אולי אני פשוט משדרת: אני לא צריכה עזרה?
תמיד נחשבתי לחזקה כזאת שיכולה הכל - אנשים שמו עלי הכל עד שקרסתי.
אנשים תמיד אמרו לי דברים פוגעים מתוך מחשבה ש"אני גזעית" וש "אני לא נפגעת".
אנשים תמיד נפגעים במקום בו אני הכי אכפתית, או הכי פגועה ומתאמצת לא לשפוך את זה החוצה.

הקטע הוא, שאנשים ממשיכים להיות "כאילו" כמו קודם,אנשים מנומסים ונאמנים להבטחות שלהם כאילו הכל בסדר,
אבל מתחת לפני השטח אני חשה את השינוי או את הסתירה בין המילים לרגש שמאחוריהם.
אולי זה אני? אולי זו רגישות היתר שלי לניואנסים?
אנשים אומרים מילים גדולות. אני נוטה להאמין להם.
ואז פתאום עולה משהו אחר, המילים הגדולות מתפוגגות להן אל השממון, ואני נותרת ריקה.

אולי אני עוד לא במקומות חדשים בעניין הזה של חוסר היכולת שלי לסמוך על אחרים ולהישען עליהם?
אולי אני עוד רחוקה ממהפך בעניין הזה של להאמין שלמישהו באמת איכפת?
כבר זמן מה שאני מרגישה צורך בהתנתקות ובהתכנסות פנימה.
זה גורם לי לבעבע, כמו ברתיחה.
ואז משהו מתנפץ לו בפנים ואני מתנתקת ומתכנסת (כמו הזחל ההופך לגולם)
ואז...
אז אני מתחילה לפגוש אנשים חדשים קצת שונים מכל מי שהכרתי קודם.
אז חלק מהקשרים הישנים מתחדשים - אבל אחרת.
הפחד והחרדה קצת מתפזרים ואני צופה בשינוי המיוחל תופס את מקומו בחיי.

המעבר הזה טומן בתוכו שינוי דרמתי - אילו פנים יהיו לו? האם אלו הפנים שאני מייחלת להם?
בינתיים, היה לי היום יום קשה רגשית, והיה לי גם יום של עשייה.
אני יודעת שהעייפות משפיעה מאוד.
יודעת שכל דבר גורם להתרגשות וחרדות ופחד שהכל יתפוצץ לי בפרצוף.
מחר אני מקבלת מפתח ורושמת את מספרי השעונים (מים, חשמל, גז). למחרת - כבר קבעתי עם המנקה.
תיאמתי גם את ההעברה, ואת ההדברה,
עכשיו נשאר לי "רק" לשפץ את הבית, לתאם עם כל אנשי המקצוע שצריכים לבדוק ולוודא את תקינות הכל (תוך שבועיים!!) ולסיים את האריזה.

מעניין מתי אמצא לי את יום המנוחה הבא - אני ברגישויות גבוהות ודיי על סף צניחה.
אנשים מסביב לא מבינים...
הם לא מבינים שהייתי צריכה את העזרה שלהם בשבועיים שחלפו - הייתי זקוקה לעזרה כשביקשתי אותה.
הייתי צריכה להיות היום בידיעה שיש לי את כל הזמן להכנת הבית החדש.
הם לא מבינים...
לא מבינים שאני לא מסוגלת לאינטנסיביות או לעומס של עבודה, או להתפזר בין כמה אנשים.
הם לא מבינים ששבועיים בשבילי זה כמו יומיים בשבילם (לפעמים כמו רק שעתיים).
עצוב לי היום, גם קצת בודד לי.
כולם החליטו לדחות את עזרתם ליומיים האחרונים, או לפחות לשבוע הבא.
הם לא מבינים...
בשבועיים הללו אני שם, בבית החדש....
אני עייפה, ובימים הקרובים אין לי מתי לנוח.
אני מתפללת לכוח, לסיבולת, למנוחה טובה במעט הזמן הפנוי שלי.

עם כל הצער והכאב והתיסכול שאופפים אותי בשעת לילה זו,
אני גאה בעצמי! - זו פעם ראשונה שאני מצליחה לעבור מאורגנת.
למרות שהעזרה לא מגיעה - אני עומדת בזה כמו גדולה!
נכון, זה מתקדם לאט, אבל מתקדם!
כנראה שאנצל את ימי פסטיבל המחולות בכרמיאל כדי להישאר בשקט שלי כאן - ואמשיך לארוז או אקח לי יום-יומיים של מנוחה.

לילה טוב!

על ידי נאוה_פרנס* » 08 יולי 2006, 17:50

תודה, לי אורה

מצד אחד,הקושי שלי הוא ממשי מאוד,
מצד שני, העבודה חייבת להיעשות.

אני מנצלת כל תירוץ לשם הנעה.

לפני יומיים התחלתי לארוז ולארגן דברים בחדר השינה.
גייסתי את יהונתן - מה שהספקתי עד שהוא הודיע שהוא צריך ללכת לשחק - נעשה!
השאר - פשוט נתקע באמצע.
הצורך לישון על המיטה הכריח אותי להמשיך עוד קצת, וחצי מהדברים של חדר השינה ארוזים.

ביקשתי במקום אחר עזרה - ביביסיטר לאריזה.
כשמישהו נמצא - זה מצליח להניע אותי.
אני צונחת מיד כשאפשר, כי אני מתעייפת הרבה לפני מי שאיתי,
אבל כל זמן שמישהו איתי - אני מושכת לקצוות.

היום הגיעה מיץ פטל לעזור לי.
כיון שהחלטתי שיש משהו שאני רוצה לעשות לפני בואה
(כי אין סיכוי בעולם שאעשה את זה אחרי

)
היא מצאה אותי מלאת מרץ.
היה לי הספק טוב והייתי מרוצה.

רתמתי את עזרתה של מיץ פטל לחדר שאני רוצה לארגן כבר יותר משבוע.
כל פעם אני נכנסת, מתבוננת ובורחת ממנו לפינה אחרת בבית.
אני מכירה את מיץ, היא אישה מאורגנת ו "קטן עליה" הבלגן שלי.
אני מתבוננת בהערצה על נשים יעילות שרואות בלגן וישר יודעות איך לסדר.
ארזנו וסגרנו ארגזים, סידרנו אותם בערימה, והשארנו רצפה פנויה ונקייה יחסית.

מיץ פטל היתה איתי מעל 3 שעות - יצאתי בתחושה שכמעט ואין יותר מה לארוז (אל תדאגו, זה סוג של הכחשה

)
באמצע היה לי קשה, פשוט תיקשרתי את זה - פטנט שמאפשר למשוך עוד.
רגע לפני שקרסתי, גם מיץ התעייפה.
בשלב הזה אמרתי ש: זה בסדר להפסיק עכשיו, עשינו הרבה!
מאז אני מנסה לנוח (שעתיים) - פיהוקים שיכולים לבלוע עולם, כאבים ברגליים ועוד.

אבל לסיכום היום - הספק אדיר, סיפוק רב,
והמון המון תודה ל מיץ פטל שהייתה שם בשבילי היום.

הפרוייקט הבא - המשרד!
את זה אני צריכה לעשות לבד

המטבח ייארז רק לקראת העזיבה - אני יודעת שבלי עזרה זה יהיה קשה!
וביום ההעברה, נארוז את הדברים שמשמשים אותנו עד הרגע האחרון.

המפתח לבית החדש - לא לפני יום שלישי, לא אחרי יום שישי
הידיים כבר מגרדות לי להתחיל לסייד....

בין לבין, אני מתחילה להריץ את ענייני הפרנסה.
מפרסמת הודעות במקומות שונים באינטרנט, יוצרת קשרים, לומדת ועוד.
מכינה את הקרקע להתחיל לעבוד כבר באמצע אוגוסט.

ושוב, תודה ל מיץ פטל!

על ידי לי_אורה* » 07 יולי 2006, 16:37

מאחלת הצלחה, מזל טוב, והתחלות חדשות נפלאות!

על ידי נאוה_פרנס* » 07 יולי 2006, 05:45

בעוד שבוע אני מקבלת את המפתחות לחיי החדשים.
לאחר כמה שנים קשות במיוחד, לאחר שנגעתי במקום הכי נמוך בעולם,
אספתי את עצמי, עברתי אינקובציה, ואני מוכנה לצאת לחיי החדשים כפרפר.

בעוד שבוע אני מקבלת את מפתחות הבית הבא שלי.
מחכים לי שבועיים אינטנסיביים של סיוד ושיפוץ ותיקונים שונים.
בעוד 22 ימים אני עוברת לבית שמכיל את האנרגיות שאני צריכה.

למה אני מתייחסת למעבר הזה כ 'התחלה חדשה'? - זה פשוט!
השנים האחרונות היו מאוד קשות מאוד ולקחו אותי למקומות שלא חשבתי שאי פעם אראה מקרוב...
ביקרתי בבורות שחורים, פגשתי מפלצות ודרקונים, נתתי אמון באנשים שנתגלו לא ראויים, הגעתי לקצוות.

כנראה שלא הייתי מוכנה ללמוד כמה דברים לפני שנגעתי בקרקעית...

הרבה דברים עברו עלי מאז שלקחתי את ההחלטה החד משמעית להוציא את עצמי מהבור.
הרבה כאב, הרבה דמעות, עצב, יאוש והרבה רגעים של סף הרמת ידיים.
אבל הייתי נחושה!
זעקתי מכאב, נשכתי את שפתיי והמשכתי קדימה, נפלתי וקמתי, נכשלתי והתחלתי מחדש.
הבריאות שלי השתפרה, התחזקתי ובניתי את החוסן שלי.

הקושי הכי גדול היה המודעות לחשיפתו של יהונתן למאבק שניהלתי.
הצורך לתת לו את עצמי בכל הדרי היה המוטיבציה הכי גדולה שלי.

יהונתן, אהבת חיי והמורשת שלי לעולם.
המסע שעומד בפנינו קשה לא פחות מזה שאנחנו מותירים מאחורינו,
אבל יש בו הרבה יותר שמחה, הרבה יותר סיפוק.
המסע שעומד בפנינו מכיל הבטחה
שהעבודה הקשה תביא את הגמול המיוחל.
אתה מוכן? - אני יודעת שאתה מסוגל! - האם אתה רוצה?
אני רוצה שנצעד יחד להתחלה החדשה, למרות הפחדים, למרות התיסכול.
ביחד אנחנו הרבה יותר חזקים מאשר סך הכוחות שלנו.
ביחד אנחנו בלתי מנוצחים!
מה דעתך? הופ יצאנו לדרך?
אני מקווה שאתה יודע עד כמה אני אוהבת אותך.

הבית שאני עוברת אליו מוזנח אבל יש לו פוטנציאל אדיר.
אני מתפללת שהבית יעמוד בציפיות ויוכל לממש את הפוטנציאל שלו.

זהו מין מבחן כזה....
אם הבית יממש את הפוטנציאל - סימן שהצלחתי לעבור את המשוכה.
אם החיים שאני מרגישה שמתחילים אכן יקרו - אלו באמת חיים חדשים,
אני מרגישה מלאה באנרגיות של בניה, התלהבות ושמחה.
אבל משהו בתוכי השתנה.
דברים שהיו "יהרג ובל יעבור" מתקבלים עכשיו בשמחה ובציפייה.
דברים שלא יכולתי לחיות בלעדיהם נעשו מיותרים ומכבידים.
אני פתוחה ללמוד ולעשות דברים שהיוו עבורי קיר בלתי חדיר (כן, אפילו לגדייה שבי שמסוגלת לנגח כל קיר...)

הבלוג הזה הוא כדי לתת להתחדשות מקום,
הבלוג נועד לכבד את ההסכמה שלי לוותר על האחיזה שלי בעבר.
הבלוג נועד לעקוב אחר תהליך ההמראה והמעוף למחוזות חדשים.
הבלוג הזה הוא דרכי לאמר:
"אני חשה את השינוי בעצמותיי, אני מזהה אותו"

על ידי **אנונימי** » 07 יולי 2006, 05:45

החלטתי לפתוח דף בלוג

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: מתחילה מחדש