איזה יופי! (על ביה"ס)
לי נשמע שעשית עבודה מדוייקת ומשמעותית ועכשיו יש תנועה של שינוי.
אולי כדאי להפסיק לעבוד קשה?
אולי זה זמן לתת מקום למה שמטעין, מחזק, מטפח אותך? גם אם קצת?
מה דעתך?

אני בשוק שהיא הלכה לבי"ס!
ועוד מיוזמה שלה!
ושהיא מסכימה לקחת רמדי!

איזה שינוי עצום

מרגישה מאוד מאוד מאותגרת מן הסתם... בינתיים ממשיכה להיות איתה בקשר, היום למשל היא הלכה לביה"ס (אחרי חודש של היעדרות נראה לי)
הרעיון היה שלה. הצעתי לה שאבוא יחד איתה לשם ולא ניכנס לכיתה, אז היא אמרה - אני פשוט אלך, ואמרה שיש לה טיפה שיפור בחרדה. (אולי בזכות הרמדי ההומאופטית?)
אני עובדת קשה על לא להתערבב איתה במקום החרד, ולהישאר עוגן יציב.

מה שלומך?
איך את מרגישה בתוך ההתמודדות הזו?

אני שמחה שאתן משקפות את ההתקדמות, זה נכון וגם לאורה צודקת בדמיון, הם באמת דומים.
אצלו זה הולך להצדקות אידאולוגיות: "להיות עם חברים זה סתם בזבוז זמן", וכו'.
הוא בטח יגיד למטפלת שהוא לא מאמין בטיפולים וזו ההחלטה שלי לפעול בכיוון הזה, והוא לא רוצה לריב איתי. זה נכון, לי רק יפריע שהוא ישטוף לילדה את המוח נגד טיפולים כי כבר היו דברים מעולם, שלקח לי הרבה זמן לתקן.
הילדה גם מכחישה את היותה שונה ואין לי מושג מה להגיד לה על זה (יש לה התנהגויות די חריגות) אם בכלל. כי לקבל את האוטיזם זה דבר חשוב.

נשמע שיש התקדמות.
תהליך אמיתי הוא בצעדים קטנים, תסמכי על השינוי שאת רואה, גם כשהוא נראה קטן לעומת הצעד שאת חושבת שצריך לעשות. יש כוחות גדולים מתחת לפני השטח שפועלים ומשתנים ואת רואה רק את קצה הקרחון...

לגבי בעלך, יש לי הרגשה שלו ולבתך יש הרבה מן המשותף. שניהם נשמעים מאד עקשנים, נוקשים, מתבצרים בעמדתם ולא מוכנים להתגמש ולהיפתח לעוד אפשרויות.
כל זה מכסה על תחושה של פגיעות.
בתור אחת שמאד רגישה לרעשים בעצמה, אני יכולה להגיד שיש לזה קשר גדול לגמישות הנפשית. כלומר הרעש מפריע בכל מקרה אבל התגובה הרגשית של "אני מותקפת, אין לי מקום בטוח, פולשים למרחב שלי" יכולה להשתנות.
זו שאלה מה עושים עם נוקשות, חוסר גמישות, אטימות, חוסר תקשורת.
לא משנה אם זה מגיע מצד בעלך או מצד בתך.
שאלה להרהר בה...

בחוויה שלי, צריך ללמוד עוד כלים להתמודד עם מה שמפריע ומציף, חוץ מאשר להדוף ולהסתגר.
כלים כאלה אפשר ללמוד בטיפול. צריך גם לתרגל אותם.
כלים שקשורים לנשימה, לדימיון, לאמירות.
לפתח את הדמות שמספקת הגנה, ולא רק את המקום הפגיע.

אנחנו גם יוצאות כמעט כל יום לסיבוב קצר ביישוב ואז היא נאלצת להתמודד עם פחדים שונים - כלבים נובחים או משוחררים, מוזיקה אקראית, מכוניות חולפות או רעשים לא מוכרים.
איזה יופי! בעיניי זה אומר שיש התקדמות, אפילו אם בצעדים קטנים.

רוצה לעדכן ולהתייעץ.
עברו עוד כמה שבועות. הפסקנו לעשות לה "שיחות" רשמיות משותפות, כי הרגשתי שזה מעורר בה אנטי קשה, ושהפערים בינינו רק מבלבלים אותה. היא כרגע מדברת רק איתי על העניינים.
יצרנו בבית סדר יום שיש בו גם דרישות ממנה, למשל להיות לא רק במחשב ולעזור בבית בקטנה. והיא משתפת פעולה.
היא אומרת שוב ושוב שלולא הפחד ממוזיקה היתה כבר חוזרת לביה"ס, ומצד שני טוענת ששום דבר לא יעזור והיא לא מוכנה להתמודד
"בהדרגה" או בכלל.
הצעות לנסות מסגרת אחרת היא דוחה על הסף, למרות שלדעתי היא צריכה מסגרת מיוחדת.
בינתיים המצב מתקבע, וזה לא טוב.
שכחתי לציין שאנחנו גם יוצאות כמעט כל יום לסיבוב קצר ביישוב ואז היא נאלצת להתמודד עם פחדים שונים - כלבים נובחים או משוחררים, מוזיקה אקראית, מכוניות חולפות או רעשים לא מוכרים.
אני רוצה להתקדם הלאה ולהתחיל להחזיר אותה למסגרת אבל זה לא פשוט. בינתיים בעלי די יצא מהתמונה, אין בעיני טעם לבלבל אותה. מצד שני הוא יכול לעשות עבודה טובה בלהכריח אותה להיחשף לגורם הפחד ולהתגבר (אבל לשדר לה מסרים בעייתיים כדרכו, כמו לבטל את החרדה, או לומר שבית הספר זה דבר גרוע ומטומטם ומצד שני היא כן צריכה ללכת אליו)
מה דעתכם?

היום היתה שיחה בביה"ס עם קצין ביקור סדיר, היועצת ועוד מישהי ממשרד החינוך, אני ובעלי.
ניסיתי להסביר להם את נושא החרדה ממוזיקה, שהוא הסיבה לדבריה של הילדה לכך שהיא לא הולכת. ברור לי שאי אפשר לדרוש שלא תהיה מוזיקה בביה"ס ושצריך למצוא פתרון.
היא ניסתה ללכת לביה"ס עם אוזניות כל הזמן ורעש לבן, אבל טוענת שזה לא מספיק עוזר ולכן מסרבת ללכת. מה גם, שילדה שהולכת עם רעש באוזניים ולא מנסה בכלל להשתלב בביה"ס מבינה לימודית או חברתית זה לא הישג גדול לאף אחד.
מצד שני, לכולנו ברור שההישארות והתבודדות בבית גם לא להיט.
בעלי טען "אין כזה דבר חרדות" וחושב שהיא צריכה ללמוד להתמודד ושלא ננפח ונעצים את זה. אני לא מסכימה איתו אבל יודעת שגם הגישה המגוננת שלי לא טובה בלפתור את הבעיה וצריך משהו באמצע.
בכל אופן, טכנית רק סיכמנו בפניהם שנמשיך להעביר לה מסר שהיא צריכה לחזור לבית ספר, גם אם זה לא יקרה בפועל, ושבוע הבא הקב"סית תבוא לביקור בית ואם הבת שלי תשתף פעולה ולא תתחבא ממנה, אולי היא גם תצליח לדבר איתה.
בעלי מבחינתו היה זורק את הקב"סית ואת כל משרד החינוך מכל המדרגות, כי הוא אנטי, אבל אין לו ברירה והוא לא יתנגד לביקור .
אין לו שום אמון במערכת, והוא לא מוכן שיתערבו לו בחיים.
הם למשל המליצו על הדרכת הורים לשנינו ולא רק לי, והוא אמר שהוא לא מאמין בשטויות האלו.

הבת שלי דיברה איתי אתמול והביעה הסכמה עקרונית לנסות טיפול בחרדה ע"י איש מקצוע.
אני ממש חוששת, כי אם זה לא ילך היא "תשרוף" את זה ולא תסכים לנסות משהו אחר, כי אצלה כל דבר הוא הכל או כלום, וזה מסתבך הרבה יותר כי אם בעלי ידע שאני מתכוונת לקחת אותה לטיפול בחרדה הוא ינסה לשכנע אותה שטיפולים זה מטומטם ואז אני לא אצליח לעשות כלום.
ואם אני אתעקש הוא יכול לצאת מהתמונה לגמרי. שזה יכול אולי לעזור לי באינטרסים שלי אבל בגלל שכל כך לא קל איתה, אני לא בטוחה שזה נכון.
אני גם מתלבטת לגבי ההתנהלות בבית מבחינת מוסיקה, כי כרגע היא בורחת כשמתחילה מוזיקה ואני נוטה להתחשב בה, והדעה שלו זה דווקא לחשל אותה.

כמה מאתגר.... ואני חשבתי שיש לי כבר ידע וניסיון בעבודה עם ילדים על הרצף, אבל כל ילד זה עולם אחר.

בעיני לא נכון שתצאי מהתמונה. זה נשמע שאת מביאה משהו מאוד חשוב ואת בבירור ודיוק איך לפעול והכל מאינטואיציה אימהית ומהלב.
אני כן חושבת שכדאי שתמצאי את הדרך לפעול מול הבת בדרכים שלא מערבות אותו.
נניח את קובעת איתה שאת לוקחת את המחשב שלה איתך לעבודה. למשל.
אם את רוצה לברר את זה כאן בדף את יכולה להגיד מה העניין שאת רוצה להוביל מולה ומה האילוצים שיש לך ואולי נחשוב על עוד פתרונות אפשריים...

גם אני אהבתי את מה שלי-לה כתבה.
לא חושבת שהכוונה היא שאף אחד מכם יצא מהתמונה, אלא שאת תעשי כראות עינייך ולא תנסי לשלוט במה שהוא עושה, גם אם זה לא מתואם.

האמת, מעטים הבתים שבהם ההורים מתואמים במאה אחוז, לכל אחד יש גישה אחרת להורות, והילד רגיל להקשיב ולהיפתח יותר להורה שמתאים לו (כמו שבתך עושה אתך).

ובכל מקרה נשמע שהיא לוקחת את מה שמתאים לה, ולא מקשיבה למשמעת ולהצבת הגבולות שלכם כשזה לא מרגיש לה נכון

אהבתי מה שכתבת לי לה, ברור לי שהקונפליקט פה כדי להישאר. מאחר שאת ההחלטות שלי הוא מפר ממילא, כמו לתת לה את המחשב כשאני לא בבית, ויש הרבה שעות כאלו.
אני יכולה לצאת מהתמונה ולומר לו, ההתנגשות בינינו מזיקה אז אני אצא מהתמונה ואתה תנהל הכל. אלא מה?
את הקשר המשמעותי שיש לה, מבחינת לדבר באמת בגילוי לב, יש לה איתי. לטוב ולרע. היא לא פתוחה איתו, אבל גם פחות מתחצפת אליו.
איתי היא מרשה לעצמה את שני הקטבים.
אז אם אני מפסיקה "למשמע" ולהציב גבולות, לפחות בעניין המחשב והבית ספר, ומצד שני איתי היא מדברת ואיתו לא, זה קצת בעייתי.
אני לא יכולה לסלק אותו מהתמונה ולומר לו שמע, אני אקח פיקוד ואתה זוז, מהסיבה הפשוטה שאני לא מספיק שעות בבית.
גם מי שמדבר עם ביה"ס והקבסית הוא אני, ולא הוא, ששונא את כל המערכת.
מאתגר...

קראתי אותך עד עכשיו בשתיקה כי באמת קטונתי מלחשוב מה צריך בסיטואציה מורכבת כזאת.
חילוקי דעות מהותיים שקשה לגשר עליהם בהורות זו כן התמודדות שאני מכירה. אז אני אגיד קודם כל שבעיני לא חייבים להיות מתואמים.
מותר לך להחליט החלטות מולה (עם המחשב למשל), כל עוד את זו שדואגת ליישם אותן. זה לא חייב לעבור דרכו אם זה מסתבך. הוא גם לא חייב לחשוב שזה נכון.
ואת לא חייב להשתתף בפעולות חינוכיות שלא נראות לך. למה את יושבת איתו לשיחות הטפה אם זה לא נכון בעיניך?
בעיני כשהקונפליקט תקוע ושום דבר לא מזיז אותו, מותר להניח לקונפליקט להיות. זה מחזיר הרבה משאבים וזה משחרר. לא קל ולא נעים לחיות לצד קונפליקט, אבל יותר קשה להיות במאבק איתו.
עוד דבר שאני מציעה לך והוא אולי הכי מאתגר, זה לשחרר אחריות ושליטה מהפעולות שלו. אם אתם כן מצליחים להיות בדיאלוג סביב המצב זה נפלא ופורה מאוד, אבל אם יש שם תקיעות שמקשה, יכול להיות שיתפנו לך משאבים אם תניחי לו לגמרי. ככה תרגישי יותר בנוח להוביל מולה מהלכים בעצמך, בלי "אישור" ממנו, ואולי ככה משהו ישתנה גם אצלו. כנראה שגם הוא לא אוהב שיחות "הטפה"
כשאצלנו אבא עושה פעולה חינוכית שגויה בעיני אני משתדלת לברוח לחדר אחר ולהתעסק במשהו אחר, לנשוך את הלשון ולזכור את הפעמים שאני עשיתי משהו שגוי (והרי לא חסר).
כשיש נקודה שחשוב לי להעביר, אני מחזיקה אותי אצלי בלב, מתבשלת איתה קצת, ומחכה לזמן שאני מרגישה באמת פתיחות. ושם אני משתדלת לא להסביר מה נכון, לא לשכנע בכלל בכלל, וכן לברר בשאלות טובות למה בדיוק הוא פועל ככה? מה הוא מנסה להשיג? האם הוא מודע למה שהוא עושה? האם הוא רואה את התוצאה X שקורת? ואת כל השאלות לשאול ממקום תמים, נקי, סקרן.

באמת לא פשוט.
מה שאני קוראת הוא לאו דווקא פער תפיסתי, מרגיש לי שבעלך מגיב "מהבטן" ולאו דווקא לפי אידיאולוגיה סדורה או מחשבה מעמיקה מאחורי זה.
קשה לו לראות פסיביות, חוסר אונים, קשה לו שהדברים לא מתקדמים, לכן הוא דוחף לפעולה - לא משנה מהי.
נשמע שמבחינתו פעולה תמיד עדיפה מאשר לא לעשות דבר, גם אם היא סותרת את הפעולה הקודמת, ושהוא במוד תגובתי.
קצת כמו טכנאי שלא יודע מה הבעיה - מנסה ללחוץ פה, ללחוץ שם, עד שאחד הכפתורים יגיב.

לא יודעת מה יכול לפקוח את עיניו, כי הוא צריך להבין שיש פה איזה דפוס רגשי שמפעיל אותו, ושהוא לא פועל מתוך היגיון. השאלה אם הוא מוכן להתבונן במצב מתוך שקיפות, במבט מבחוץ, ולא מתוך התגובתיות.

דבר ראשון הוא יכול לראות שזה לא עובד ורק מעורר אנטגוניזם.
ודבר שני אפשר לראות את חוסר האמון שיש תהליך שקורה מעצמו, בסבלנות, מתחת לפני השטח, ושהמשימה שלכם כהורים לטפח אותו וגם לא להפריע.
אם הרצון הוא להעביר אליה אחריות - אז מה שהוא עושה זה ההיפך, הוא לא סומך עליה, וככה הוא בעצם כל הזמן לוקח את האחריות שהוא נותן כביכול. כי אם נותנים אחריות - זה חייב לבוא עם תחושה שהאחריות אמיתית, שיש מאחוריה אמון וביטחון.

יש בעיה של חוסר הסכמה ביני לבין אבא שלה על הגישה לטפל בעניין ,אנסה לא להרחיב יותר מדי כי יש בעצם בעיה ענקית כאן, שאני מודעת אליה היטב.
הגישה שלו מכילה סתירות פנימיות, ואומרת: להעביר אל הילדה אחריות. להסביר לה שהיא צריכה ללכת לבי"ס וזה חשוב, שהיא תיקח אחריות ולא (valo) תהפוך לבן אדם תלותית "ואת זה את בטח לא רוצה, להיות תלותית באחרים" (מי אמר שלא?) ומצד שני לא להכריח אותה.
לעשות לה שיחות תכופות, ממש כל יום, כדי להסביר לה שוב ושוב שזה חשוב שהיא תלך לביה"ס. בשיחות האלו היא מקבלת מעין הטפות שהיא די שונאת ובצדק, ואולי מרגישה אשמה, אבל זה לא באמת מניע אותה לחזור לביה"ס.
הוא מאוד נגד מערכות ממשלתיות ובכלל זה משרד החינוך, ומצד שני דורש ממנה ללכת לביה"ס. הוא כן מציע שהיא תנסה כיתה קטנה או בי"ס קטן, אבל היא כאמור לא רוצה בכלל לנסות.
אני חושבת שהשיחות התכופות האלו עם ההטפות רק מרגיזות ומדכאות אותה, גם נורא קשה לנו ליישר קו במהלך השיחה כי הרבה פעמים הוא סותר אותי או אני אותו והילדה יוצאת מבולבלת, למשל:
היא ביקשה ממני אחרי ה"שיחת הטפה" שאקח לה את המחשב ולא אחזיר לה, כי אחת הסיבות שהיא לא הולכת, היא שיותר כיף לה להישאר בבית ולהישאב למחשב.
היא ביקשה זאת בפירוש, ויותר מפעם אחת.
מצד שני, כשהוא רואה אותה לא עושה כלום, או משתמשת במחשב של אחותה, הוא אומר "תחזירי לה את המחשב" , או שאם קבענו שעה שהיא סוגרת מחשב והולכת לישון (21:30) ואני אוכפת את זה, והיא מתווכחת איתי, הוא אומר לי, באוזניה: מה הבעיה, תחזירי לה את המחשב. תעבירי אליה את האחריות.
זה ממש מעצבן, לא אפקטיבי חינוכית בכלל.
וגם, כשבשיחות שלנו איתה היא מתלוננת על הפחד שלה ממוזיקה ואני נותנת תיקוף לפחד ואומרת שננסה לעזור, הוא אומר לה - אל תתרגלי לזה, אל תעשי מזה עניין, אל תצפי שכולם יתחשבו בך, ולי הוא אומר להספיק להעצים את לה הפחד כביכול ולהפוך אותו לאישו (כי לבטל אותו הרבה יותר נוח)
אני חושבת שדווקא לא כדאי שיהיה לה מחשב זמין בשעות שהבן היא אמורה להיות בביה"ס, כי זה באמת הרבה יותר כיף להיות במחשב מלהתמודד ולחזור לביה"ס.
אם היא באמת תשכב במיטה ותהיה דכאונית- זה משהו אחר. ואז אולי שווה לחשוב על זה מחדש, אבל ככה אין סיכוי שהיא תתאמץ ותחזור.
אני מציעה לה שוב ושוב לנסות גם אלטרנטיבה, שבאמת יהיה לה יותר קל בה, אבל כרגע ללא תוצאות.
אני מסבירה לבעלי שוב ושוב כמה חשוב שנהיה מתואמים, אבל זה ממש לא פשוט. יש פער תפיסתי גדול.

בקיצור אני מבולבלת...

מניחה פה עוד הצעה - שתלך למסגרת רק 3 ימים בשבוע.

כנראה שאת צודקת שיש כאן חרדה שפוגעת באופן קשה בתפקוד. אבל אם אפשר למדוד דברים לא רק על הסרגל של התפקוד, ומרגישה מאוד ברור ממה שכתבת שבניתם איתה מערכת יחסים יפהפייה ובמערכת הזאת היא רגילה שלא מודדים אותה רק על סרגל של תפקוד, כי אתם רואים הרבה מעבר, ואת מאוד מושקעת בה גם רגשית וגם בחיפוש אחרי פתרונות מעשיים, לא נראה לי שאת יכולה לפספס הרבה, בדרך כלל גם אם יש הידרדרות היא לא קוקית פתאום בבת אחת ביום אחד במצב כזה, שבו הורה מאוד עירני וקשוב, אז.. נשמע פשוט שיש המון פוטנצייאל שכבר קיים במערכת היחסים ביניכן, שיש איזושהי התפתחות לטובה - היא מדברת על לחזור לבית הספר, גם אם זה לא בית ספר שמייטיב איתה - זו היפתחות לעולם, גם אם כרגע זה רק דיבורים - יש פה קו שעולה כלפי מעלה. אז כרגע נראה לי חבל לחשוב על תרופה, לא כי תרופה לא יכולה לעזור, ולא כי אין סיכוי שהיא תסכים, אלא פשוט כי זה פתרון נגיש מאוד שיהיה ככל הנראה זמין תמיד, וכרגע היא מוכנה בהיסוס לשקול צעד ראשון בכיוון של אופק אחר, והצעד הראשון הוא תמיד ההכי חשוב. ונשמע שכרגע יותר יעזור לה פחות לחשוב איך להגיע לפתרון של הבעייה. אלא יותר שהיא תהיה מלווה ועטופה בצעדים המהססים הראשונים שלה. וכנראה שהיא מעדיפה את אמא כתרופה, ולא תרופה. והאמת היא שזה לגמרי סבבה. תרופות בסך הכל מנסות לחקות תגובה כימית במוח לחומרים שמופרשים בו בדרך קבע כשיש מערכות יחסים חמות ומזינות. זה בסוף להגיע לאותה תוצאה דרך שביל אחר: סרוטונין, דופמין, אוקסיטוצין ושאר החבר'ה - אם היא אוהבת מגע, אז מגע אוהב עוזר לזה לא פחות מתרופה. ובדרך שיותר מבוססת הקשר.

ואם תרגישי שאת נבלעת בתוך תהליך התמיכה בה, זאת אומרת שהיא רוצה לקבל את מה שעוזר לה רק ממך, ואת נמחקת בתוך התמונה הרגשית שהיא מקרינה ומשדרת ומאבדת כוחות, והמעגל נהיה סגור מידי ואת דואגת שהכוחות שלך לא יספיקו לעצמם ולה, אז יש יותר מדרך אחת איך לפתוח את המעגל הסגור ולהגיע להסכמה שלה להכניס לשם עוד משהו.

אבל כרגע יש איזו התפתחות מהוססת מאוד, אז אפשר פשוט לאפשר לה להתקיים ולראות לאן היא תוביל.

וכשקשה לי להרפות במצבים כאלה, הכי קל לי לסמן לעצמי בראש תאריך יעד של נגיד עוד 3-4 שבועות, שעד אליו אני לא שואלת מידי הרבה שאלות, יותר בליווי ופחות בבדיקה, ואחריו אני שואלת את עצמי מה שלומנו והאם יש צורך בעוד משהו.

חיבוק, אם מתאים (:

נדמה לי שאני מבינה אותך ממש, פשוט כי עברתי מסע בנוף קצת דומה עם הפיברומיאלגיה שלי. זוכרת את תחושת הפחד ממנעד אפשרויות נורא מצומצם ומה יקרה אם זה יחמיר.
אז ככה: לדעתי (המגובשת, אחרי חקר עצמי מאוד ממושך) תרופה, בעיקר למצב כזה - יותר נפשי ופחות פיזי, יותר כרוני מתמשך ולא אקוטי - היא לעולם אפשרות. אין קשרי סיבה ותוצאה חד משמעיים לחלוטין בין טיפול תרופתי להפסקת או הפחתת מצוקה. ולכן - זה לא "אתה חייב לתת לילד תרופה כי למנוע ממנו תרופה זה כמו למנוע ממנו משקפיים". לא!

כרגע היא במצב מסויים. יכולים להתפתח ממנו המון תרחישים. ברובם הגדול לא תהיה סיבה אמיתית להתעקש דווקא על תרופה. בתרחיש הקצה של מצוקה קשה והידרדרות שמסלימה את עצמה - אם זה יקרה, אז הסיטואציה מעצמה מולידה מתוכה כוחות, ומאוד יכול להיות שהיא תבין מתוך עצמה שלא טוב לה. טיפולים תרופתיים לחרדה כל כך זמינים היום, שממש לא הייתי עושה מזה סיפור. יותר מתייחסת לזה כמו לכאב ראש. רוצה אקמול? סבבה. לא רוצה? גם סבבה. תרופה זה פשוט לא הפקטור הכי מרכזי בסיפור, גם אם הוא מאוד זמין.

ואגב אם יש לה רגישות גבוהה כמו מיזופניה יכול להיות ששווה להתחיל עם אמיטריפטייליין שזו תרופה עדינה יחסית והכי מותאמת בעיני למצבים של רגישות יתר. אבל נדמה לי שהיא עדיין רחוקה מאוד משם.

אם זה יעזור לך להירגע, לי מידע מאוד עוזר להרגיע את עצמי, את יכולה כאמא להתחיל ללמוד את עולם התרופות נגד חרדה, זה מצד אחד קצת מלחיץ ומצד שני קצת מרגיע, אם תרצי אני יכולה לכתוב לך כאן את העקרונות למה כדאי לשים לב.

_ניסיתי להסביר לה שיש בתי ספר עם יותר חופשיות, יותר מכילים ורכים ותהיה לה שם חוויה טובה יותר, אבל בגלל החשיבה האוטיסטית השחור-לבן שלה, היא עונה לי שבית ספר לא אמור להיות כיף, שהיא לא רוצה לנסות משהו אחר ושהיא פשוט תלך.
אבל בינתיים היא מצביעה ברגליים, ונשארת בבית._
זה כל כך נגע לליבי. באמת. הזכיר לי את הבת שלי, כשהיתה בת 8 והתחילה להיכנס לסחרור של חשיבה נוקשה ו"לא זה ולא זה ולא זה".

יש מצב לשקול להכריח אותה לבוא אתך לביקור אחד בבית ספר כזה, ולראות מה קורה?
לפעמים צריך חווייה כזאת כדי להוציא מהקיבעון.

או לחשוף אותה לסרטונים של ילדים שמעידים על חוויות טובות בבית הספר?
או למבוגרים שהיא מכירה שיוכלו להעיד על החוויות החיוביות שלהם?
באמת נשמע שבית ספר קטן עם יחס מספרי טוב (וגם יחסים טובים...) בין המורים לתלמידים יהיה משמעותית יותר קל לה, כי בבית ספר כזה רמת הרעש נמוכה יותר משמעותית.
אם יש לך כזה בטווח הגעה, אז שווה לבוא לביקור.

אני שומעת בימים האחרונים הרבה קולות הממליצים על טיפול תרופתי לחרדות.
זה טרנד עולמי. בגדול, ברמת בריאות הציבור, התוצאות גרועות.
(כמובן, ברמה האישית יש תוצאות טובות מדי פעם. ואז זה מבורך)

העניין הוא שיש כאן חרדה שפוגעת קשות בתפקוד, והתנגדות גם לטיפול שיחתי או טיפולים 1:1מכל סוג.
אני מבינה את תחושת המלכוד.
אבל יש פער ענק בין "חרדה שפוגעת בתפקוד" לבין מסוכנות.
כתבת שהיא אוכלת סדיר ולא מבלה כל היום במיטה. זה מעולה.
אנשים יכולים להמשיך ככה תקופות ארוכות בלי הידרדרות נוספת
ואשפוז כפוי מוצדק ע"פ החוק רק אם האדם בסיכון חמור לפגיעה בעצמו או באחרים.
מצד שני, מי שיש לו כוח - משתמש בו לפעמים גם כשלא צריך. ולכי תתווכחי.

אם את ממש מודאגת מהאפשרות של אשפוז או טיפול כפוי, אז ממליצה לפנות כבר לאגודת "בזכות" ולמקומות נוספים שתומכים באנשים בסיטואציות האלה, לאסוף כמה שיותר מידע ולמצוא עו"ד טוב לסיוע משפטי. ובשאיפה שלא יהיה צורך...
עוד דרך זה לאסוף מידע עדכני על התרופות. כדי לדעת את הנימוקים שלך, מעבר ל"בעלי נגד כל תרופה פסיכירטאית באשר היא".
באתר Mad In America יש המון מידע עדכני על מחקרים על תרופות פסיכיאטריות. בייחוד מאמרי הסקירה של Peter Simons, הוא חופר בממצאים של המאמרים, במספרים, במידע שנאסף במחקר, ולא רק במסקנות (שלפעמים סוטות ממה שהממצאים אומרים).
הנה מאמר סקירה אחד על קסנקס: https://www.madinamerica.com/2023/11/on ... -by-f-d-a/

בתי חולים פסיכיאטריים עלולים לפעמים להיות גרועים במיוחד לאנשים על הרצף, בגלל התנאים הסביבתיים (רעש, אורות, פלישה למרחב האישי) ופרשנות מוטעית של מאפיינים אוטיסטיים כסימפטומים של פסיכוזה.
נשמע מפחיד, אבל מצד שני אולי אפשר להתשתמש בזה כטיעון נגד אשפוז

אם חס וחלילה הילדה תגיע למצבי סיכון או הידרדרות, האם זו גזירה שאין לי איך להילחם בה?
שווה לשאול את צפרדע ית.

בעיני תרופות יכולות להיות עזר לטיפול אבל בשום אופן לא להוות תחליף. וגם כעזר לממש את האפשרות רק אחרי כברת דרך שבה אין התקדמות.
אני מרגיש שאת בדרך הנכונה, גם אם נופלת לחרדות ופחדים וייאוש. לאט לאט, בהקשבה למה שעולה מבתך.
אף פעם אין רק שתי אפשרויות - תמיד יש יותר. זה הפחד שרואה דברים בשחור ולבן, והשינוי נמצא בניואנסים העדינים.

אם את רוצה לנסות "תרופות", אולי תתחילי מפרחי באך?
אם לא לה, אז לעצמך. יש שתיים בקשר הזה
בשבילך הייתי מתאימה:
Elm - לכריעה תחת הנטל, קושי להתמודד עם עומס החיים
Gentian - לתחושת ייאוש וויתור לנוכח מכשולים
Red chestnut - לדאגה וחרדה לאנשים הקרובים לליבנו
walnut - לקשיים במעברים והסתגלות.

אני שומעת בימים האחרונים הרבה קולות הממליצים על טיפול תרופתי לחרדות. מאחר שאני מאוד לא בעד עזרים כימיים, וכן יש פה ילדה שלא הסכימה מעולם לצרוך שום תרופה, ואבא שלה מתנגד לתרופות באופן נחרץ, לפחות בענייני נפש, וכמובן שלא יתמוך לעולם באשפוז או בפסיכיאטרים, אני חושבת שזה לא רלוונטי.
העניין הוא שיש כאן חרדה שפוגעת קשות בתפקוד, והתנגדות גם לטיפול שיחתי או טיפולים 1:1מכל סוג.

אם חס וחלילה הילדה תגיע למצבי סיכון או הידרדרות, האם זו גזירה שאין לי איך להילחם בה?
מנעד האפשרות שלי לפעול בסיטואציה מצומצם נורא. וזה מייאש.

למרות ש"לא חשוב לה להיות עצמאית" - היא עצמאית מאד וזה סימן טוב לעתיד
שמחה שהיא מוכנה לדבר על חזרה לבי"ס, גם אם היא לא הולכת.
זה תהליך... אולי היא בעצמה תבין שלא טוב לה שם ותחפש משהו אחר. לפעמים קשה להסכים למשהו שהוצע לנו (במיוחד שההורים מציעים לנו), צריך שזה יבוא מאיתנו.
אולי גם מפחיד אותה להתרגל למשהו חדש וקשה לה לדמיין איך זה יהיה. אולי אם זה יהיה לה יותר מוכר יהיה לה יותר קל לעכל את זה. להכיר קודם את מגוון האפשרויות דרך ביקורים או טקסטים, סרטונים ותמונות.

אני רוצה לציין משהו שאולי יתרום זווית ראייה נוספת, והוא שיש לה רגישות לרעשים (מיזופוניה). כשיש מוסיקה ברכב או בבית היא לרוב קמה והולכת למקום אחר או תוקעת אטמי אוזניים. היא חווה את ביה"ס בין השאר כסביבה רועשת ומציקה.
היא כרגע מדברת על חזרה עקרונית לביה"ס (רק לא ברור מתי זה יצא לפועל) אבל זה לא מנחם אותי, כי אני יודעת שלא טוב לה שם.
וכשהיא כן הולכת היא מתנהגת בצורה מנותקת לחלוטין, ובוודאי שלא לומדת. מעין נשירה סמויה.
זה מפריע לי בעיקר בגלל שהיא כל כך חכמה, אבל פשוט לא מוכנה שיגידו לה מה ללמוד ואיך ומתי. אנטי מסגרתית שכזו.
ניסיתי להסביר לה שיש בתי ספר עם יותר חופשיות, יותר מכילים ורכים ותהיה לה שם חוויה טובה יותר, אבל בגלל החשיבה האוטיסטית השחור-לבן שלה,
היא עונה לי שבית ספר לא אמור להיות כיף, שהיא לא רוצה לנסות משהו אחר ושהיא פשוט תלך.
אבל בינתיים היא מצביעה ברגליים, ונשארת בבית.
חבל לי נורא שהיא לא מסכימה לנסות משהו אחר, כי זה יכול להיות כל כך יותר קל ופשוט.

אמא, בהצלחה רבה!
אני מרגישה שכרגע היא ב"דובי לא לא" וצריך להניח ולא להכנס לשכנועים או מאבקי כוחות.
--> נראה לי נכון ביותר, אבל... כמה כוחות שזה מצריך!
@} @} @}

בין השורות אני קוראת שעם כל הבלבול וחוסר האונים גם לך וגם לבתך יש סוג של ידיעה פנימית.
נשמע שהיא יודעת מה מתאים לה ומה לא מתאים לה כרגע ואת יודעת איך להתנהל מולה.
נראה שהפחד הוא בעצם מהעתיד - מה יקרה אם זה לא יחלוף והיא תתקע במצב הזה?
באמת יש יותר מאפשרות אחת לפרש את המצב הזה, ואחת מהאפשרויות היא שכרגע זה הדבר הנכון לעשות (עבורה), וכשזה ישתנה היא תדע לבקש עזרה.

הלכנו לבדוק בית ספר בכיוון רגשי( חינוך מיוחד) והחלטנו שכדאי לנסות. ניסינו לשוחח איתה והיא אמרה שהיא לא רוצה בית ספר אחר, היא פשוט לא הולכת "כי לא בא לי".
דיבורים על העתיד נתקלו באוזניים אטומות "לא אכפת לי" ומהר מאוד היא הפסיקה להגיב ולשתף פעולה.
לא חשוב לה לדבריה להיות עצמאית, ולא רוצה לעבור למקום יותר טוב בשבילה.
אני מרגישה שכרגע היא ב"דובי לא לא" וצריך להניח ולא להכנס לשכנועים או מאבקי כוחות.
אנסה להסדיר את המעמד שלה בבית כדי לא להכנס לבלגנים של קב" ס. ננשום עמוק מאוד ונקווה שהגל המתנגד יעבור כמה שיותר מהר.

כתבתי ומחקתי כמה פעמים כי אני מרגישה שבמצב כל כך סבוך ואת עושה כל כך הרבה, שאין מקום לתת לך עצות, במיוחד כשאין לי ילדים מתבגרים.

אבל הצעה עדינה מאד שרציתי לנסות לבדוק איתך:
כשהבת שלי היתה בתקופה נוראית זה רבץ עלי כל הזמן. ממש לא הצלחתי לשמוח בדברים אחרים, דאגתי כל הזמן כל כך. באיזשהו שלב הרגשתי שהעיסוק המתמיד שלי בה ובמצבה מערער אותה עוד יותר ומקבע את המצב. לא הפסקתי לדאוג אבל התחלתי לדבר איתה בלב ולהגיד לה שאני סומכת עליה. לעשות דברים שעושים לי טוב או עוזרים לי כשקשה לי ולספר עליהם לה או בנוכחותה. במקביל עשיתי רשימה של דברים שמרגיעים ומקרקעים אותה והקפדתי לעשות אותם לעתים קרובות. ככה יכולתי להגיד לעצמי שאני עושה הכי טוב שלי והשאר שלה, ואני סומכת עליה שהיא תצא מזה.
זה עזר, אני חושבת. או שזה עזר להעביר את הזמן בצורה יותר נסבלת עד שמשהו פשוט השתנה מעצמו.
אם זה מדבר אלייך, יופי. אם לא, מצטערת. שולחת לך בכל מקרה חיבוק גדול ברגע הקשה הזה.

אמא שלה יקרה,

קודם כל שולחת לך חיבוק ענק. המצב מאתגר, ואת מחפשת ומחפשת מה לעשות לטובתה קודם כל, וכרגע אין כיוון ברור לאן להמשיך.

בלי להקטין את הקושי שבתך נמצאת בו ושמשליך על כל ההתנהלות המשפחתית שלכם, רציתי לציין שמבחינת הגיל שבו היא נמצאת יש הרבה פעמים צורך פנימי של המתבגר להראות שהוא כבר לא ילד, והרבה פעמים זה קורה דרך התנגדות לכל יד מושטת ולכל רעיון שמגיע מההורה. כך שלפחות היא עוקבת אחרי ספר ההוראות של גיל ההתבגרות. זה קורה המון מסביבי וגם אצלי בבית, ופה יתאים בהחלט אייקון עצוב.
גם כשהכל בתחום הנורמה יש מצבים מאתגרים, ועל אחת כמה וכמה כשהמצב בבסיסו מאתגר.

אוף.

הלואי שתמצאי את הדרך.

חיבוק גדול

לא היתה לי הרבה קירבה אליה כי היא מאוד סגורה. אבל היא כן פעם היתה משתתפת בחוגים, יוצאת מהבית, מצטרפת לנסיעות משפחתיות, היתה גם שנים בטיפולים רגשיים כמו באמנות ובמשחק 1:1 שעכשיו לא מוכנה
אפילו לשמוע על זה. היה לה מצב רוח יותר מגוון. היא לא היתה באנטי אלי והיתה כללית יותר משתפת פעולה.
במשבר האנורקטי היא כן היתה משתפת אבל הוציאה עלי זעם עצום שהיה קשה ביותר להכיל. כרגע היא פשוט בלתי נגישה, לעיתים מאוד רחוקות משתפת במשהו משלה וזה אף פעם לא כששואלים אותה, רק כשהיא היוזמת.
אני רואה תמונות שלה מהילדות ונחמץ לי הלב. היא כם לא מרשה שיפנקו אותה בדברים חומריים כמו לקנות לה משהו טעים / חפצים כי יש לה התנגדות לבזבוז כסף בקטע קיצוני.
ומגע פיזי כמובן- הס מלהזכיר.
זה לא משאיר הרבה מרווח לפעולה.

וכמובן נושא ביה"ס צריך להיפתר. כרגע נראה שאין לה כוונה להסכים לצאת מהבית נקודה. ובכוח זה לא ילך...

בתי בת 13 בקירוב עברה שנה קשה מאוד בביה"ס שנה שעברה, בשנה זו גם עברה אבחון והוכרה על הרצף האוטיסטי.

התהום שרובצת ביני לבינה מכאיבה לי כל כך, וזה נראה שזה לא ישתפר...

בעבר הרגשת קרבה אליה? רוצה לשתף לפני כמה זמן זה היה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כואב לי, עצוב לי. קשה לי לשמוח ואני מרגישה כישלון.
למרות שיש במה לשמוח, ויש ילדים שאיתם הולך לי טוב תודה לאל, התהום שרובצת ביני לבינה מכאיבה לי כל כך, וזה נראה שזה לא ישתפר...

לאורה,
מקסים. מאמצת.
<ל יולי קו יש שלושה מתבגרים תחת כנפיה, והכל זורם חלק ועל מי מנוחות כל הזמן >

כל הכבוד לך, את מתמודדת עם זה בצורה נפלאה בעיני.
נשמע שאת מבינה מה קורה ומה צריך לעשות ומצליחה לדייק את התקשורת.

אם את מתחברת לזה, אני מציעה לך דרך תקשורת ללא מילים, שעוזרת בזמנים שהתקשורת הרגילה משובשת וקשה לדבר ולהבין זה את זה: לדבר ברמת הנשמה.
לבת שלך יש את הקשיים שלה במימד הזה, אבל ברמת הנשמה היא ענקית, חכמה ואוהבת, וכך גם את. עוזר מאד להתחבר לרמת הנשמה שלנו כשיש לנו איזושהי בעיה, וצריכים תמיכה מאותה רמה גבוהה, וזה נעים וממלא להתחבר גם אם אין בעיה. אני עושה את זה מדי יום וזה עוזר לי להרגיש שלמה יותר.

איך מתחברים? יושבים במקום נעים ללא הפרעות, נושמים, עוצמים עיניים, אומרים את השם המלא שלך ואת שם אמך (נגיד: שירה אהרון בת רחל), מזמינים את רמת הנשמה. אפשר להזמין גם הדרכה רוחנית ("אני מזמינה את רמת הנשמה הגבוהה שלי. אני מזמינה את המדריכים הרוחניים שלי.") יושבים כמה דקות בשקט ונושמים להתרחבות הזו.
לי זה מספיק כדי שזה יקרה, אבל אפשר להיעזר גם בקטורת, קריסטלים, לדמיין אור וכו'.

מתוך החיבור לנשמה, אפשר לעשות הרבה דברים, למשל להביא ריפוי, להגשים דברים שרוצים בחיים, לשנות אמונות, וגם לתקשר עם נשמות אחרות.
את יכולה להזמין את הנשמה של בתך ("אני מזמינה את רמת הנשמה של טל אהרון בת שירה") ולשדר לה מסרים של תמיכה, אהבה, לבקש לפתוח ערוץ תקשורת בריא ביניכם, לבקש לדעת מה את יכולה לעשות כדי לסייע לה בדרכה.
אם באיזושהו שלב את מרגישה התנגדות, או שאין חיבור או שהחיבור מתנתק - זה הזמן להפסיק.

אוי ואבוי כמה שגיאות כתיב. סליחה

הבוקר היא כן קמה וכמובן לא החכה לבעה"ס, מבחינתי זה כבר מיותר, נחפש לה מסגרת יותר מכילה ואם לא תהיה ברירה אז חינוך ביתי
( מקווה שלא)
לפני שיצאתי לעבודה נכנסתי אליה לחדר ואמרתי לה בוקר טוב, שיהיה לך יום יפה, ביי.
והיא ענתה לי. החלטתי לצמצם את השאלות ופשוט להניח מולה משפטים, הצעות, דברים שלא מתפרשים כדרישה, אבל כן להפגין נוכחות וזמינות שלי אליה. שיהיה לי בהצלחה.

אוף, נשמע כל כך מתיש. את נשמעת חזקה ואוהבת. במיוחד נגע ללבי שהוצאתם אותה מאשפוז וזה שאת לא מתנקמת. מחוות של אהבה ואמון.

אז לעת עתה, הייתי מציעה לא לפנות אליה במצבים, שאת מזהה ככאלה שהיא לא תענה בהם, וכך תצמצמי את חוויות הדחייה, התסכול והעלבון שלך, שכמובן עלול להיות להן סוג-של אפקט בומרנג של התרחקות שלך ממנה.
ואם את מצליחה למצוא תעצומות נפש ולאתר את הרגעים, שאמירה שלך בהם (אולי דווקא לא שאלה) תגרור התייחסות שלה (לאו דווקא מילולית, אבל רצוי חיובית...) אז זה יכול להיות כיוון ששבעז"ה יתפתח לטובה.

<כמה אני חכמה, שקולה ורגועה ביושבי מול המקלדת>

כשהיא עצבנית עלי- היא לא עונה לי
כשהיא עצבנית על מישהו אחר- היא לא עונה לי
כשהשאלה מעצבנת אותה - היא לא עונה לי
כשהקשב לה תפוס במשהו אחר- היא לא עונה לי.

פעם היא לא ענתה רק על שאלות מעצבנות.
לפני כמה חודשים ניהלתי איתה שיחה על זה בהקשר לזה שלא ענתה לילדות מהכיתה על שאלות, ואמרתי לה שזה נחשב מאוד לא מנומס וגם פוגע,
ושהיא יכולה לומר משהו כמו - לא יכולה לענות כרגע, אפילו לסמן בג'סטה.
היא אמרה שזה מביך אותה מדי, לסמן או להסביר שלא בא לה לענות, וזה מה שהיא עושה בגלל זה .
כרגע אני מרגישה שהיא הצמיחה קוצים ארוכים וחדים,
שמונעים גישה אליה.

האם את יכולה לזהות דפוס? מתי/ על מה היא כן עונה? או שזאת פשוט מגמת החרפה?
אויש עם האתגרים ההוריים האלה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה נשמע ממש קשה.
מרגיש לי מחובר להסתגרות, לרצון להשתבלל בתוך עצמה ולהשאיר את העולם בחוץ.
אולי יש דרך להגיע אליה שלא דרך מילים...

בכל אופן נשמע קשה
אני בתקווה שהיא תמצה את הבפנים באיזושהו שלב ותתחיל לגשש את דרכה החוצה 3>

עכשיו אני מתמודדת עם מצב חדש, שהולך ומחריף. הילדה לא עונה לי.
לרוב השאלות. פשוט התעלמות טוטאלית.
את רוצה ארוחת ערב?
ללוות אותך לתחנה?
לא משנה מה השאלה.
בבי"ס היא כבר פעם היתה מתעלמת משאלות, ועכשיו זה קורה בעיקר בבית, ואיתי במיוחד.
זה מעליב ומתסכל
איך ממשיכים להיות בקשר לחוות דחייה?
גם כשמבקשים ממנה דברים, כמו להפסיק לעשות רעשים, היא לא משתפת פעולה.

כשהיא שואלת או מבקשת דברים אני לא מתנקמת בה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבי האנורקסיה, בהדרגה קלטתי שהיא מורידה מאוד כמויות באוכל וגם התחילה לעשות ספורט אינטנסיבי. זה התחיל משיחה ששמעה בין בנות הכיתה על השוואה ביניהן על גובה המשקל ורצון שלהן בדיאטה.
היא אושפזה כשהמשקל היה מסכן חיים, במחלקה רגילה ובסוף חתמנו ויתור כי למרות תפריט מאוד מאוד עמוס המשקל לא עלה, בהית היא אכלה הרבה והשלימה חוסרים, ואמרה שכבר לא רוצה יותר לרדת במשקל. וזה באמת הסתדר ב"ה. אבל היה לה מאוד מאוד קשה להיכנס שוב לכיתה אחרי ההיעדרות, הרגישה חריגה ושונה ונרתעה מזה.
לצערי היא פוחדת מחיות... אז חיית מחמד לא רלוונטית

קיבלתי הצעה מחברה, ללכת לפסיכיאטר שיתן לה כדורים כי היא בדיכאון קליני...
:-\
אני כותבת על זה בהרחבה בבלוג שלי.
בקיצור: לתרופות נגד דיכאון יש יעילות נמוכה, תופעות לוואי גבוהות והן מסוכנות במיוחד לילדים ובני נוער בגלל עלייה באובדנות.
כן, הן יכולות לעזור במצבים מסוימים, בשימוש לטווח קצר, וכחלק ממענה רחב יותר. אבל צריך לנטר את השימוש מאוד מאוד בקפידה כדי למנוע נזק. וכשלעצמן הן לא יביאו אותה לשום מקום.

נראה לי שכשמקשיבים לה , גם אם זה נראה הכי בעייתי בעולם, היא בתפקוד הכי מיטבי ובמצב רוח הכי טוב יחסית לעצמה.
אני מסכימה אתך ועם יונת.
להמשיך להקשיב זה צו השעה כרגע.

מצד שני, מבינה את הקושי בלהקשיב למישהו שלא רוצה לדבר...
אני מאוד הייתי משתדלת לייצר מצבים שבו היא תוכל לדבר אתך תוך כדי תנועה או עשייה כלשהי.
הקוסנפט של "לשבת ולדבר" פנים אל פנים לא עובד טוב להרבה אנשים, ובייחוד על הרצף.
דיבור תוך כדי עבודה או הליכה צד בצד יכול לזרום הרבה יותר טוב.
אם היא מסכימה לפעמים להליכות ברגל נראה לי שהייתי מתעקשת על זה. על הליכות משותפות יחד אתך. במסלול שהיא אוהבת. ואז, לא לקפוץ ראש לשיחה, ללכת, ליהנות, אולי לקשקש על דברים קטנים, ומתישהו בשליש השלישי של ההליכה לנסות לגעת בדברים החשובים.
להקפיד להציע לה הליכה או עשייה משותפת מדי יום, ואולי להתעקש אתה על איזשהו מינימום של X הליכות בשבוע. אם את מרגישה שזה נכון.

עוד משהו שאת יכולה לעשות זה להשאיר לה מדי פעם פתקים קטנים. אם יש לה טלפון, לשלוח לה מדי פעם לינק לשיר יפה. או תמונת נוף יפה. סיגנלים של אהבה, בלי לחץ, להזכיר לה שאת מעריכה אותה ומאמינה שיהיה טוב יותר, שהיא תצא מהמשבר ותחזור לפרוח @}

_אציין שגם עברה שנה שעברה תקופה של אנורקסיה (לא אמיתית אבל מדאיגה מאוד), משולבת בהתקפי זעם קשים ביותר.
מתקופת האנורקסיה התחילה ההתנגדות הגדולה לצאת למקומות, והגיע לכך שלא רוצה בכלל, לשום מקום.

האם באמת יכול להיות שקרה משהו שעורר את זה?
מתי בדיוק התחילה האנורקסיה? האם זה היה הדרגתי או פתאומי?
איך היה האשפוז?

אם יש אפשרות לאמץ למשפחה חיית מחמד כלשהי שנראה לך שיש סיכוי שהיא תוכל להתיידד איתה, אולי גם זה יוכל לעזור קצת

ואני גם בעד התמציות, אם זה מתאים לך, בייחוד אם את מגישה לה אותן בצורה אוהבת ומתחשבת. בלי ריב, עם חיוך או חיבוק או...

מסכימה עם יונת.
משתפת גם במשהו שעבר לי בראש אם כי אין לי מושג אם הכיוון מתאים לך בכלל -
אם יש אפשרות לאמץ למשפחה חיית מחמד כלשהי שנראה לך שיש סיכוי שהיא תוכל להתיידד איתה, אולי גם זה יוכל לעזור קצת.

אין לי עצות, רק משפט אחד שלך תפס את תשומת לבי:
נראה לי שכשמקשיבים לה , גם אם זה נראה הכי בעייתי בעולם, היא בתפקוד הכי מיטבי ובמצב רוח הכי טוב יחסית לעצמה.

מצאת דבר אחד שעובד לכם, אז זה משהו אחד שאת יודעת ששווה להשקיע בו כרגע.
יכול להיות שעם הזמן תמצאי עוד דבר כזה. ואחר כך עוד אחד.
וככה, גם בלי לדעת ״מה צריך לעשות״, תוכלי לאסוף לך עוד ועוד דברים שטוב לעשות.

תודה רבה על ההמלצות. אתייעץ עם חברה מהתחום גם

ככל שאת כותבת יותר רק עולות לי יותר שאלות...
מצב מורכב, עם הרבה גורמים, גם אנורקסיה, גם אוטיזם, גם תקופת קורונה\מלחמה, גם תחילת גיל ההתבגרות, גם מעבר מיסודי לחטיבה... לא חסרות זוויות בסיפור הזה.

ראשית עלי לשאול האם את יודעת מהו הקושי שגרם למשבר האנורקסיה והאם הוא נפתר?

האם לפני כן היו דברים שנהנתה בהם בעולם בחוץ או שתמיד היתה לה העדפה ברורה לכיוון הבית? האם יש אנשים\מקומות שנהנתה ללכת אליהם בעבר?

לגבי הטיפול שהפסיק, קשה לדעת, לפעמים מפסיקים טיפול כסוג של מבחן אמון למטפל, לפעמים כהבעת מצוקה, לפעמים אין חיבור אישי, לפעמים התחום הטיפולי לא מתאים, יש המון סיבות. זו לא סיבה לפסול טיפול ככלל, אבל קשה לדעת מה בדיוק קרה שם אם היא לא מוכנה לדבר על זה. בכל אופן בעיני גם אם היא לא משתפת דרך דיבור, טיפול יכול להיות משמעותי בכל מיני דרכים. ויכול להיות שהמיקוד לא צריך להיות על שיתוף אלא על לרכך מעברים, לווסת תחושתית, להינות יחד, להינות להיות מחוץ לבית וכדומה.

אני כן מציעה לך לדבר איתה על בניית שגרה מסוימת כמו שתיארתי ולראות איך היא מגיבה (לבחור זמן טוב להציע את זה).
אני חושבת שטיפול הוליסטי עדין כמו פרחי באך, הומאופתיה, אייפק, יכול לעשות טוב.
אני גם מציעה לך להתייעץ עם הורים לאוטיסטים, מטפלים ובכלל לקרוא על הנושא כי את בטוח לא היחידה שמתמודדת עם הבעיות האלה ומן הסתם יש להן פתרונות.

אם בא לך לנסות פרחי באך, את יכולה אפילו לאבחן אותה בעצמך ופשוט לקנות את התמציות הספציפיות האלה או לבקש מבית מרקחת הומואפתי שיכין לך רמדי. לא צריך ללכת למטפל... (אם היא תסכים לקחת את התמציות)
ממה שכתבת פה הייתי מכינה לה:

• star of beit lehem (החלמה מהלם וטראומה)
• walnut (לעזרה במעברים, קשיי הסתגלות)
• larch (לחיזוק ביטחון עצמי, תחושת מסוגלות)
• rock rose (להתגברות על תחושת אימה וחרדה)
• water violet (להתבודדות יתר)

את יכולה לקרוא עוד על התמציות כאן
https://www.bachflower.co.il/?CategoryID=774

@לאורה, היא היתה בעבר בטיפול רגשי באמנות לפני פרוץ המשבר ואז ביקשה להפסיק, גם ככה לא היתה משתפת שם בשום דבר אישי.
עם שיחות בטוח לא תשתף פעולה, מצהירה על כך. בקושי רב משתפת אותי, אבל אחרים בכלל לא.
מתקופת האנורקסיה התחילה ההתנגדות הגדולה לצאת למקומות, והגיע לכך שלא רוצה בכלל, לשום מקום.

ברור שיש קושי במעברים, זו אחת הסיבות שקשה לה להתקלח ושהיא עדיין עם בגדי קיץ.
כרגע אין שיתוף פעולה עם יציאה מהבית, למעט במקרים נדירות טיול קצר ברגל, בשבת.
כשהתארחנו בפסח שנה שעברה אצל משפחה, היא מיד רצתה לחזור הביתה. ובבוקר הלכתי איתה ברגל הביתה (שעה הליכה לפחות) כדי שלא תסבול שם יותר.

זה באמת הישג! ולא מובן מאליו.
עכשיו עם הרקע שנתת, אני מבינה שזו לא תחילתו של משבר אלא המשך שלו. צריך סבלנות...
האם מישהו טיפל בה (נפשית) כשהיא חלתה באנורקסיה? יכול להיות שהתקופה הזו עוררה בה התנגדות לטיפול מסוג מסויים?
אולי היא תתחבר יותר למשהו שלא צריך לדבר בו, טיפול באמנות\בע"ח וכדומה?

בכל אופן מה שכתבת, מעבר לכך שברור שהיא מתמודדת עם הרבה קושי, מחזק לי את ההשערה שקשה לה עם מעברים. לכולם קשה עם מעברים, אבל יש כאלה שיותר קשה להם (לי למשל:). לכן העצה שלי באופן כללי היא לרכך את המעברים בין פנים לחוץ, בין מנוחה לפעולה וכדומה.
מה זה אומר לרכך? שלא יהיה מעבר חד, אלא מדרגות של פעולות פשוטות או הפסקות שמתווכות. שהבית תמיד יהיה קרוב, שתהיה אופציה להתחיל משהו לכמה דקות ואז להפסיק אותו, וזה גם נחשב.
שיהיה ברור מראש לאן יוצאים, לכמה זמן, מה עושים שם ומתי חוזרים. שיהיה ברור שתמיד אפשר לחזור לפני הזמן.
שאם יהיה טיפול אולי הוא יהיה בתוך הבית ורק למעט זמן בתור התחלה.
כמה שפחות טוטאלי.

לגבי חברים- אני יודעת שזה לא משקף, אבל כאוטיסטית זו תמיד היתה הבעיה. אין ולא היו לה חברים.
כשהיתה בכיתה היתה כן מקשיבה לשיחות שמתנהלות, אבל לא יוזמת כלום ובהדרגה גם הפסיקה לפניות של חברים אליה.
אציין שגם עברה שנה שעברה תקופה של אנורקסיה (לא אמיתית אבל מדאיגה מאוד), משולבת בהתקפי זעם קשים ביותר, ומבחינתי הכל נפיץ ושביר ביותר.
אחרי האשפוז בביה"ח לכמה ימים היא מאוד מאוד התקשתה לחזור לכיתה ולכן המעבר לחטיבה בבי"ס אחר, היתה עוד יותר קשה עבורה.
זה שהיא אוכלת וסדיר,לא רובצת יום שלם במיטה זה כבר הישג.

אני מסכימה שכרגע העניין של חוסר יציאה החוצה, ונטישת כל מה שאהבה לעשות, זה הדבר המדאיג, ופחות איזו מסגרת הכי מתאימה לה.
קשה לי להבין מה הכי נכון עבורכן, יכולה רק להעיד מניסיון של עצמי בגיל הזה שהמעבר מהיסודי לחטיבה יכול להיות טראומטי, על אחת כמה וכמה בשנים כ"כ קשות כמו אלו שעוברות עלינו.
יש לה חברים? היו לה חברים בבי"ס?
יש מצב שקרה משהו בשדה הזה? אולי חברות חשובה הסתיימה, קשרים ניתקו?
האם היא עברה בריונות או הצקות בצורה כלשהי?
שווה לברר.

אני בגיל הזה גם מאד הדפתי את ההורים שלי, אבל בעצם שיוועתי לעזרה. אני חושבת שהגיל הזה (12-14) משלב ההתנגדות לכל מה שההורים מציעים ורצון למרוד ולבעוט בעבר יחד עם חוסר אונים ורצון להשתבלל ולחזור לילדות. אז כן הייתי מקשיבה לה, ומנסה להבין את הרגשות שלה, אבל לא מסכימה עם כל התנאים שהיא מציבה.
אני חושבת שכדאי להבהיר לה שככל שהיא תשתף יותר - אותך, מישהו אחר מהמשפחה או בטיפול, אם היא מעדיפה - תוכלו לתת לה עזרה ומסגרת שמתאימה לצרכיה, ושהתבודדות קיצונית היא לא אופציה לאורך זמן. אפשר אולי גם לתת דדליין לתקופת ההתבודדות שלאחריה תתחילו בצעדים קטנים ומתוכננים לצאת לעולם.
למשל: לקבוע שיהיו עוד שבועיים של התבודדות, ולאחר מכן היא תתחיל לצאת להליכות קבועות כל בוקר\ערב. אחרי שבוע כזה, להליכות יתווספו גם קניות. אחרי שבוע כזה להוסיף עוד משהו וכדומה.
אפשר גם לרווח ליותר משבוע הסתגלות לכל דבר אם זה מהר מדי.
להתחיל בדברים שהם הכי קלים ופשוטים, לא מציפים, לא להרבה זמן, ולדבר ולתכנן את זה מראש ביחד איתה.

כמובן שאם היא לא משתפת פעולה עם זה אי אפשר בכוח להכריח אותה, אבל אולי היא לא מצליחה לווסת את עצמה עם הבחוץ ותוכנית כזו תעזור לה ולא תיראה מאיימת מדי.

יכול להיות שמסגרת-על-מלא באמת לא מתאימה לה כרגע, אולי היא מוצפת וצריכה הרבה זמן לבד עם עצמה.
יחד עם זאת, כשהיא בתוך הבית, מאד עוזר לשמור על מסגרת מסוימת, למשל להתעורר בבוקר (ולא בצהריים) ובשעה קבועה, לאכול מסודר בשעות קבועות ולא לנשנש כל היום, ללכת לישון בשעה קבועה (לא מאוחר מדי). זה די מינימלי, אבל עוזר מאד.

קיבלתי הצעה מחברה, ללכת לפסיכיאטר שיתן לה כדורים כי היא בדיכאון קליני...
אז, באמת? נראה לי ש: לא אצליח להכריח אותה ללכת לפסיכיאטר, כי ובכן, היא מסרבת לצאת מהבית ולפגוש אנשים, בוודאי שלא רופאים.
היא לא תסכים לעולם לקחת כדורים (לא לקחה כלום בעבר)
ואני עצמי לא מאמינה בכדורים, ואבא שלה אנטי ממסדי / טיפולי בעצמו.
נראה לי שכשמקשיבים לה , גם אם זה נראה הכי בעייתי בעולם, היא בתפקוד הכי מיטבי ובמצב רוח הכי טוב יחסית לעצמה.
כפייה לא תוביל לשום מקום
הבעיה איך לשכנע מישהו שלא מעוניין לשוחח ולשמוע, שהדרך שלו מסוכנת לעצמו (ההתבודדות, הנשירה מהמסגרת)

אני בעיקרון לא ממש פנויה לחינוך ביתי, בטח לא עם ילדה בתקופת ה"דובי לא לא" שצריך לבוא אליה בדרישות והיא לא רוצה כלום
זה בעיקר מתוך חשיבה שאולי לא נצליח לשכנע אותה לחזור לבית ספר ואז יהיה חייב לעשות משהו בנדון.
לגבי התחביבים- היא אהבה את הדברים האלו ועסקה בהם המון, ולכל תחביב כזה פתאום בה סיום בעקבות מיצוי, או פרפקציוניזם ("אני לא טובה בזה" "זה לא מועיל")
לא הצלחתי בינתיים לקיים איתה שיחה מספיק ממושכת כדי להבין מה היא חושבת.

היי, אמא שלה,
מבינה מאוד הן את הדאגה הן את התסכול שלך. @}

התקשורת ביניכן מאפשרת שיחה על נושא ההסתגרות בבית? שיחה שתסבירי בה מה חשוב לך, מה מדאיג אותך, והיא תסביר את המניעים שלה?

לצד זה, הנקודה של עוטפת - לתת מרחב, להוריד ציפיות ולהניח שהכל יהיה בסדר בסוף, כך או אחרת - נראית לי מהותית, ואומנם הרבה פעמים קשה ליישום, אבל אם תביטי אחורה, למשל, על תקופת הגמילה מהחיתולים (אלא אם כן פשפשתם מאז ומעולם) אולי תצליחי לחוש את מה שמעניקה הפרספקטיבה: שהחור השחור של הרגע הנוכחי מתחוור בהמשך כתקופה חולפת ואולי אפילו מצמיחה.
ובנוסף לזה הידיעה, שגם בעוד כמה חודשים אפשר להיבהל, לשנס מותניים ולהוציא לפועל תוכנית אגרסיבית. (כמובן שאני כותבת כך בסוג-של קריצה)

הייתי מתייעצת עם אנשי מקצוע
המון בני נוער נושרים מאז הקורונה. הבעיה פחות הלימודים לדעתי ויותר ההתנתקות מהעולם וחוסר התפקוד.
הייתי במקום דומה. יכולה רק להמליץ לחפש אנשי מקצוע טובים מתחום ריפוי בעיסוק או תחום הנפש או דברים אחרים שאני לא מכירה..
זה עובר אבל כדאי לקבל עזרה.
לא נראה לי כ"כ קשור לחינוך ביתי קלאסי, אבל אם היא בכלל רוצה ללמוד אז טכנית היום מאד פשוט ללמוד בבית.

ואוו, זה מאתגר.
תקראי אולי את גיל ההתבגרות בחנב, בלוג עם סיטואציה קצת דומה.

בעבר היו לה תחביבים שהצטיינה בהם ואת כולם זנחה בהמשך ולא הסכימה להמשיך בהם.
"הצטיינה בהם" זה נחמד.
מה מהם היא גם אהבה?

גם המתבגרת שלי, איפשהו על הרצף, עברה תקופה קשה בשנה שעברה, והיתה על סף נשירה מבית הספר. זה התחיל מהצטננות, אולי קורונה, והיא נתקעה עם תשישות פוסט-ויראלית ואז ירידה במוטיבציה ולא הצליחה לחזור לשגרה.
אני ניסיתי לתמרן בין לתת מרחב, להוריד ציפיות ולהניח שהכל יהיה בסדר בסוף, כך או אחרת (כי היא היתה רגישה לדאגה שלנו ולחץ שלי היה רק מחמיר את זה), לבין לדרבן ולדרוש דברים.

בסופו של דבר מה שעבד היה לשחרר למשך חודשיים-שלושה, להסתפק במערכת שעות מינימלית בתיאום עם בית הספר (שתלך רק לשיעורים שעוררו בה הכי פחות התנגדות, אבל בעקביות ובלי לפספס), ולאט לאט לתגבר ולחזור למערכת שעות מספקת, גם אם מינימלית. כמה שפחות יחידות לבגרות. היה לה מרחב תמרון מסוים עם שעורי בחירה, אז היא בחרה את הכי קלים

לא יודעת איך מתארגנים לחינוך ביתי,
את רוצה חינוך ביתי?

היי, לא חדשה פה אבל זקוקה לעצות והכוונות.
בתי בת 13 בקירוב עברה שנה קשה מאוד בביה"ס שנה שעברה, בשנה זו גם עברה אבחון והוכרה על הרצף האוטיסטי. את הלימודים בחטיבה התחילה לא בשמחה והתלוננה על שעמום. בכיתה מיעטה לתפקד לימודית וחברתית, למרות שהיא מאוד מוכשרת וחכמה. לאחרונה התחילה להבריז מהבית ספר כלומר לסרב ללכת, ואני מתחילה להבין שזהו, נגמר לה.
היא בכיתה רגילה. היא לא רוצה לנסות מסגרת אחרת. הבעיה היא שהיא גם לא מוכנה כבר כמה חודשים לצאת מהבית, ב כ ל ל.
לא חוגים, לא משפחה, לא טיול, לא קניות או אוכל בחוץ.
יכול להיות שהיתה מתאימה יותר לכיתת תקשורת, אבל היא כרגע לא מוכנה לנסות ופשוט רוצה שנניח לה להישאר.
מה עושה בבית? לא הרבה. הרבה זמן מחשב, בחדר המרכזי ולא במיטה.
בעבר היו לה תחביבים שהצטיינה בהם ואת כולם זנחה בהמשך ולא הסכימה להמשיך בהם.
אני לא יודעת מה לעשות לגבי חינוך ביתי, כי מדאיג אותי הסירוב הנחרץ לצאת.
האינטראקציה איתי לא טובה, היא לא משתפת פעולה עם הרבה דברים, היא לא מסכימה להיות בטיפול.
אני מאד חוששת מרגרסיה שלה, שתשתעמם. שתסתגר ותתבודד ברמות פתולוגיות.
לא יודעת איך מתארגנים לחינוך ביתי, ומה עושים כשילד לא רוצה כלום ומתנתק לחלוטין...
ממש נואשת, אשמח לכל רעיון