תודה.
וכשרק קיבלה את תוצאות האבחון, האם התרגלה לרעיון במהרה, או שנדרש שלב ממושך של עיבוד? ואם נדרש עיבוד - מה סייע לו?
<רלוונטי לי לצורך קונקרטי>

לא רוצה לכתוב מה היא לומדת כדי לא להסגיר פרטים יותר מדי.
היא כבר מכירה בזה שהיא שונה, לא מנסה להסתיר את מי ומה שהיא, אם זה לעשות דברים שמקלים עליה גם אם הם נראים מעט מוזר,
היא מדברת בחופשיות על זה שהיא אוטיסטית. היא טוענת שאם היתה יודעת בגיל יותר צעיר על האבחון ,היא היתה מרגישה הרבה יותר טוב ולא כועסת על עצמה על שאינה מצליחה להשתלב.

היי,
מתאים לך לספר יותר על התגובה של הבת שלך לקבלת האבחון? מה כולל הסנגור שלה?
איזה מקצוע היא לומדת?

ואו!! תודה על שעדכנת! אלה דפים שאנשים חוזרים וקוראים בהם וגם אנשים חדשים, ומאוד טוב לקבל מידע על ההמשך.
איזה יופי שבתך במצב טוב יותר!

משעשע לקרוא את הדף הזה... אני הייתי האמא המודאגת. עברו 7 שנים!!
הילדה עברה אבחון לבסוף בגיל 20 והוכרה כאוטיסטית וירדה ממנה כל כך הרבה אשמה. היא טופלה שנתיים ע"י פסיכולוגית וממשיכה עכשיו במקום אחר, מיוזמתה.
היא עשתה שירות לאומי לא מוצלח, ואחריו נרשמה ללימודים שגם הם לא התאימו, ואז אחרי תקופה של "שקיעה" בבית של קרוב לשנה הסכימה לעבור אבחון.
כל כך חבל לי שלקח הרבה זמן. היום היא יודעת לסנגר על האוטיזם שלה והיא במקום הרבה הרבה יותר טוב נפשית.
היא לומדת מקצוע שמתאים לה, הפעם עם ליווי מסויים והכרה בשונות שלה, וזה נהדר.
היא גרה בדירת שותפות רגילה, ועוזרים לה גם למצוא עבודה (עבדה שנה בחנות ספרים בפרויקט דרך הרווחה, עם ליווי)
אני מודה לאל על השינוי המבורך והסבלנות לתהליך.

[u]הסברתי לה שזה בכלל לא חשוב וזה כבר הישג ענק[/u]
@}

לגבי הכתיבה והביבליותרפיה: הבת שלי כותבת ומקבלת תגובות וזה כמובן משמח אותה. לא הצעתי לה טיפול כזה כי היא לא רוצה בטיפול כלל.
לגבי הבחירה בפסיכולוגית: מאחר שההתנגדות לטיפול היתה כזו חריפה, הלכתי על משהו מעודן שלא יוגדר כטיפול ממש אלא הגדרתי את זה כהתייעצות ממוקדת. אם אנסה משהו יותר רשמי יהיה לי קשה מאוד להביא אותה לשם.
כרגע אני עוד שוקלת מה לעשות בהמשך.

מה שהיה קשה לה, הוא החשיפה, השיתוף. היא לא חושבת שזה מועיל לדבר על דברים, אלא עדיף להדחיק אותם ולחשוב על משהו אחר ( קצת כמו גברים ממאדים לא?)
היום היא הלכה לבדוק משהו, עם המון עידוד ממני. לא בטוחה שזה יתאים אבל הסברתי לה שזה בכלל לא חשוב וזה כבר הישג ענק.

[u]לאחרונה לא יודעת מה משפיע על מה, אבל היא במצב רוח טוב יותר, יותר מגיעה לכאן, מצב רוח טוב יותר, ותפקוד יותר טוב בלימודים.[/u]

אם היה לך כאמא ברור שהיא בדכאון כבר הרבה זמן, אז כדאי להימנע מלחשוב שדברים הסתדרו מעצמם ובפתאומיות כזו.

[u]זה שהפסיכולוגית טובה זה לא קשור לזה שהיא חברה שלי[/u]
חברה שלי פעם הלכה (=נדחפה על ידי אמא שלה) לפסיכולוגית שקשורה לאמא שלה. היא הייתה משוכנעת שמידע עובר לאמא שלה ושהפסיכולוגית פועלת "מטעמה". אני לא יודעת אם זה באמת היה נכון אבל זה בטח פוגע ביעילות של הטיפול. אני בטח לא הייתי מרגישה נוח לדבר בחופשיות במצב כזה.
אני מציעה כמו הכותבות הקודמות, למצוא מישהי שלבת יהיה חיבור איתה ושהיא תרגיש שזה מקום בטוח לדבר בו על מה שמפריע לה, גם אם זה יקח זמן.

ההצעות של טנא למעלה: _טיפול ביבליותרפי, שעשוי לסקרן את בתך, בשל אהבת הקריאה והכתיבה שלה. האם היא כותבת ביומיום? כתיבה היא בעלת איכות מצמיחה ומרפאת.
ואולי אפשר להציע לה להצטרף לסדנת כתיבה? או פעילות קיצית קצרת מועד אחרת?_ מקסימות בעיני. אם יש לה כבר דברים שהיא כתבה אפשר אולי להציע לה לעשות איתם משהו (אם זה מתאים לה כמובן) כמו להעלות לבלוג או אפילו לפרסם בספר (יש פתרונות לא יקרים).

חייבת לכתוב כאן, על אף הדברים הקשים: כאשר אדם שנראה שרוי בדיכאון מתחיל להראות כמעט בפתאומיות [u]במצב רוח טוב יותר[/u] זה יכול להיות שיפור משמח, אבל גם עלול להיות נורת אזהרה.
אנא דברי על כך בדחיפות עם החברה שאמרת שהיא גם פסיכולוגית כדי להבין את המשמעויות. מדגישה [b]את[/b] תדברי, לא הבת. או כל איש מקצוע אחר שתוכלי להתייעץ איתו.

אני חושבת שהיא כן היתה באיזשהו דיכאון, כי היתה תקופה שהיא לא קמה ולא תפקדה והיתה קצת אפאטית, וכמעט לא הגיעה הביתה.
לאחרונה לא יודעת מה משפיע על מה, אבל היא במצב רוח טוב יותר, יותר מגיעה לכאן, מצב רוח טוב יותר, ותפקוד יותר טוב בלימודים.

עדיין נושא השירות לאומי הוא מוקש לא קטן, ואולי מדכא אותה או יותר נכון גורם לחרדה ואז לבריחה מהתמודדות, אבל לא הייתי מגדירה את זה כדיכאון קליני.
נראה לי שזו תהיה לה התמודדות לכל החיים, של איך להסתדר בחברה. אבל כשנמצאים בשגרה ברורה וצפויה זה פחות מציק לה, וכשמתקרבים לצמתים חשובים ולא ידוע מה צופן העתיד, החרדה גוברת.

הי אמא מודאגת, לא הבנתי: האם עבר לבתך הדכאון, או שבעצם לא היתה מדוכאת מההתחלה?

טוב, אני חושבת שהמצב של הילדה אינו דיכאון. מה זה דיכאון?
היא במצב רוח טוב ורגיל כל היום.
לאחרונה קמה סביר מאוד בבוקר
חזרה לתפקד מבחינת לימודים, לומדת קצת לבחינות, לא מאוד משקיעה אבל לא אכפת לי.
נהנית לעשות את מה שתמיד אוהבת: לקרוא ספרים, לאכול, לטייל בחוץ.
הקושי שלה בהתמודדות עם המטלה, לא נראה לי כדיכאון אלא כקושי ספציפי שלה, שנובע מקושי חברתי והערכה עצמית נמוכה, זה דבר שמלווה אותה כל החיים אבל עכשיו היא צריכה להתמודד איתו בגדול.
אני חושבת שאולי בזכות המעורבות שלי היא כבר בהרגשה יותר טובה בפנימיה, שסך הכל היא אוהבת אותה ואת המסגרת שם למרות שזה לחיות עם בנות גילה 24/7.
ובגלל ההרגל הזה חשבתי שיהיה לה טוב להמשיך לגור מחוץ לבית, עם הרבה ליווי שלי מבחוץ. אם היא היתה סובלת בפנימיה בגלל החברה, הייתי בלי ספק משכנעת אותה לגור בבית בשנה הבאה.
בקיצור לילדה יש התמודדות לחיים בתחום החברה והתקשורת הבין אישית. לפעמים זה יוצר קושי עד כדי בחירה להימנע מעשייה (כמו בקשר לשירות לאומי) אבל רוב הזמן היא לא צריכה להתמודד וגם לא כופים עליה.

מקווה שיהיה בסדר. אם בסוף לא, בוודאי ימצא פתרון אחר כי תמיד ישנה אופציה ללכת למסלול מותאם או פשוט לדחות את השירות בשנה.

אמא מודאגת, זה בהחלט יכול להיות שהקושי נובע מעצם השיתוף. אבל יכול גם להיות שיש שם משהו שלא מתאים לה, לא יושב עליה טוב, אפילו אם באופן כללי הפסיכולוגית מעולה.
לפעמים יש עניין של התאמה וכימיה. ולכן כדאי לא להניח שהיא רואה את הדברים כמוך כך:
[u]הפסיכולוגית היא מדהימה, היה קשה לה להיחשף רגשית כי זה תמיד קשה לה, מול כל אחד. הבעיה שלה היא לדבר על דברים אישיים.[/u]
אלא לנסות לברר מה דעתה על הפגישה, מה היה חסר או בעודף, מה יכול היה להיות שונה שהיה עוזר לה. גם אם היא לא יודעת להגדיר אפשר פשוט לנסות עם אחרים, ולחפש את ה"קליק".
דיכאון (אם זה מה שזה) לרוב לא עובר לבד, כך שצריך למצוא לה טיפול.

[u]אני לא יודעת אם להמשיך בכוח טיפול כשזה כ"כ קשה לה.[/u]
אני חושבת שזה ממש צעד אחרון, אחרי שניסית הרבה דברים אחרים כדי להביא אותה לטיפול מרצון, וגם אז לא בטוח שכדאי בכוח, אלא אם כן את חושדת שהיא מפתחת נטיות אובדניות.
אני חושבת שדווקא לנסות לברר מה מתאים לה, מה חשוב לה, מה היא רוצה, ואז למצוא את זה, זו דרך הרבה יותר נכונה ומעצימה בשבילה.
זה לא לוותר על טיפול כי זה קשה (נראה שזה דפוס שהיא תקועה בו ולא כדאי לעודד את זה) וזה לא להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה. זה למצוא טיפול שיענה על הצרכים שלה, שנכון בשבילה.

[u]הבעיה עם הדחיה היא שככה המנגנון עובד, הרבה בנות מתראיינות ומקבלות תשובה שלילית.[/u]
לא כל כך הבנתי למה זו ה-בעיה.
בכל אופן אני חושבת שכדאי לשדר לה (והכי חשוב להאמין בזה בעצמך) שזה ממש יפה ומרשים שהיא יוצאת ככה מאזור הנוחות שלה והולכת להתראיין. זו הצלחה בפני עצמה, בלי קשר לתוצאות הראיון.
ודחיה זה מאכזב, אבל לא אומר עליה שום דבר רע.

[u]לא קשור לאיכות של הטיפול, אלא למידור והפרדה.[/u]

[u]עדיף מטפלת שלא קשורה או מחוברת בשום צורה.[/u]

[u]לכן אולי עדיף מטפלת שלא קשורה או מחוברת בשום צורה.[/u]

במחשבה שניה, אני מסכימה לזה. מתבגרים מאוד חוששים מחשיפה. אז אולי היא חוששת שמשהו יעבור בגלל החברות. ואם גם כך קשה לה לשתף, אז זה כמעט בלתי אפשרי בעבורה לדבר עם חברה שלך.

[u]זה שהפסיכולוגית טובה זה לא קשור לזה שהיא חברה שלי.[/u]
אני חושבת שהסימן שאלה לגבי זה שהמטפלת היא חברה שלך לא קשור לאיכות של הטיפול, אלא ל [b]מידור והפרדה[/b]. למשל, הבת יכולה לחשוב שהיא אולי תפגוש את הפסיכולוגית בנסיבות חברתיות בעתיד, וזה לא נעים לה לחשוף את עצמה, או לחשוש שמה שהיא חושפת ידלוף איכשהו לאמא או לסביבה (אפילו אם הפסיכולוגית מאה אחוז אמינה ואתית, החשש הזה קיים יותר כשאין הפרדה גמורה). לכן אולי עדיף מטפלת שלא קשורה או מחוברת בשום צורה.

תבינו שהבת שלי [b]לא משתפת אף אחד[/b] בעניינים אישיים ואין לה חברות.
עצם החשיפה קשה לה ולא חשוב בפני מי. וזה שהפסיכולוגית טובה זה לא קשור לזה שהיא חברה שלי. אני יודעת שהיא לא חפרה מדי ועשתה עבודה טובה ועדיין השיתוף של בתי קשה לה מאוד.

[u]אולי זה בגלל שהפסיכולוגית חברה שלך?[/u]

[u]הפסיכולוגית היא מדהימה, היה קשה לה להיחשף רגשית כי זה תמיד קשה לה, מול כל אחד. הבעיה שלה היא לדבר על דברים אישיים.[/u]
אולי זה בגלל שהפסיכולוגית חברה שלך?
אני תמיד יוצאת מתוך הנחה שילדים, מגיל ההתבגרות ואילך, יעדיפו לא לשתף את הוריהם בדברים ממש ממש אישיים (שחלק גדול מזה יכול להיות רגשות לא טובים להורים וחשש לפגוע בהם או להיפגע מהם).
גם הבת שלי, כבר אחרי צבא, מספרת לי המון אבל יש חלקים בחייה שלא.

_הפסיכולוגית היא מדהימה, היה קשה לה להיחשף רגשית כי זה תמיד קשה לה, מול כל אחד. הבעיה שלה היא לדבר על דברים אישיים.
אני לא יודעת אם להמשיך בכוח טיפול כשזה כ"כ קשה לה_

אולי פעם אחת נוספת? אם היא תסכים כמובן.

[u]הבעיה עם הדחיה היא שככה המנגנון עובד, הרבה בנות מתראיינות ומקבלות תשובה שלילית.[/u]

אין עוד מסלולים, "באמצע"?

הפסיכולוגית היא מדהימה, היה קשה לה להיחשף רגשית כי זה תמיד קשה לה, מול כל אחד. הבעיה שלה היא לדבר על דברים אישיים.
אני לא יודעת אם להמשיך בכוח טיפול כשזה כ"כ קשה לה.
הבעיה עם הדחיה היא שככה המנגנון עובד, הרבה בנות מתראיינות ומקבלות תשובה שלילית.
הם גם מחפשים את הניצוץ והמוטיבציה להשקיע, מה שלא ממש יש לה, והיא לא מסוגלת לשקר ולומר שהיא להוטה לתרום...
אז אני מסבירה לה שגם אם זה לא ילך לא יקרה כלום ושהכל לטובה , ועדיין היא די שברירית ולא בטוחה בעצמה גם בלי לקבל דחיה מבחוץ.

מקווה שבחופש יהיה זמן קצת לנוח שתמלא את המאגרים שלה ולא תהיה בשום לחץ בכלל. הצעתי לה להתנדב בספריה.

[u]אני חושבת שיהיה טוב לברר מה לא מצא חן בעיניה ולנסות למצוא לזה מענה (ממש לא ללחוץ עליה "להתגבר" אלא למצוא פיתרון אמיתי לדברים שלא היו לה טובים).[/u]

[u]היא יצאה משם בהרגשה רעה ואמרה שחבל שזה היה והיא לא רוצה להמשיך.[/u]

היא אמרה לך למה?

[u]הצבתי לפניה את שתי האפשרויות והיא לא רוצה את האפשרות השניה, אבל לא ממש מצליחה להתגבר על מה שדורש המסלול הרגיל.[/u]

אז היא צריכה את הראשונה, עם ליווי שלכם ואולי גם של כדורים נגד דיכאון?

נהדר שהיא הסכימה ללכת לפסיכולוגית. זה צעד ראשון חיובי מאוד ולא כדאי להתייאש מזה שהיא יצאה בהרגשה רעה.
יכול להיות שזה כי היא העלתה דברים שקשה לה להתמודד איתם ורע לה איתם, וזה לא אומר שהטיפול לא יועיל לאורך זמן.
יכול להיות שהמטפלת או הגישה שלה לא מתאימות לה.
אני חושבת שיהיה טוב לברר מה לא מצא חן בעיניה ולנסות למצוא לזה מענה (ממש לא ללחוץ עליה "להתגבר" אלא למצוא פיתרון אמיתי לדברים שלא היו לה טובים).
זה גם ילמד אותה לא להתייאש מהר.
יש משהו שהפסיכולוגית יכולה לשתף אותך בו מבלי לפגוע באמון של בתך? אפשר לשאול את הפסיכולוגית מה היא הסכימה עם הבת מבחינת פרטיות.
בכל אופן, לא הייתי עוזבת את זה ככה.

[u]ואני חוששת גם לא פחות, שזה לא ילך טוב והיא תידחה ותיפגע.[/u]
מציעה לך גם לעבוד על לפתח בה אמון. אם את לחוצה זה אישור בשבילה שאכן יש ממה להילחץ...
גם מולה, כדאי להתייחס לזה שיש הישג בעצם ההתנסות, לא משנה מה ייצא ממנה. הרבה אנשים צריכים כמה ראיונות לפני שהם מתחילים להבין איך זה עובד, אז אפשר להתייחס לזה כאימון בלבד.

עדכונים מהשטח.
שבוע שעבר היא הלכה איתי לפגישה חד פעמית עם פסיכולוגית שהיא חברה שלי. רוב הפגישה היתה בלעדי.
היא יצאה משם בהרגשה רעה ואמרה שחבל שזה היה והיא לא רוצה להמשיך.
השבוע היא תלך לבדוק מקום שירות שידרוש ממנה נסיעה לבד בתחבורה ציבורית, אני יחד איתה שלחתי את ההודעות כדי לתאם את זה, היא חוששת מאוד מהנסיעה וכמובן מההתנסות בשטח. ואני חוששת גם לא פחות, שזה לא ילך טוב והיא תידחה ותיפגע.
מקום השירות הזה כולל מגורים בדירה עם המון עשייה נוספת, משהו תובעני ועם דרישה למוטיבציה גבוהה, יכול להיות שהיא לא תתקבל כי יקלטו את חוסר המוטיבציה שלה.
מצד שני, מקום כזה לא יאפשר לה לשקוע ולהיות יותר שעות לבד, היא תיאלץ להתגבש שם חברתית לטוב ולרע.
האחראית שראיינה אותה נראתה לי סקפטית מאוד לגבי ההתאמה של הבת למסגרת כה מחייבת. ולא אוהבת את המעורבות שלי בתמונה (באתי איתה לראיון הראשוני)
יש אפשרות ללכת לשנת שירות במסלול של צרכים מיוחדים שהוא הרבה יותר מותאם ופחות מאיים, אבל יש לזה שני חסרונות:
[list=1]
[*] היא תתקבל לזה רק אם תעבור אבחון, ולזה היא מסרבת כעת.
[*] הקבוצת שיוך שם היא ברמה נמוכה ממנה בהרבה. זה חבר'ה חריגים במראה, היא תצטרך לפגוש אותם לעיתים קרובות ותרגיש עם זה ממש רע.
[/list]
אז, או שמתעקשים על שירות רגיל ואז קשה מאוד להתמודד, היא חייבת לשווק את עצמה ולעבור קטעים לא נעימים כמו פגישות וראיונות בנם היא עלולה להידחות, וגם אין תפקיד שהיא ממש רוצה ומתאים לה.
או שהיא עוברת למסלול של חריגים, מתוייגת כחריגה אבל תצטרך הרבה פחות להתמודד. וגם יכולה למצוא תפקיד תפור לצרכיה.

הצבתי לפניה את שתי האפשרויות והיא לא רוצה את האפשרות השניה, אבל לא ממש מצליחה להתגבר על מה שדורש המסלול הרגיל.

אני ממש בקושי מזה, מתקשה לישון בלילה.
היא- פשוט לא מתמודדת ומקווה שיקרה נס והכל יסתדר ללא מאמץ.

הי,
מדבריך את נקראת כאם קשובה ואכפתית. לאור הודעתך האחרונה, חשבתי להציע לך/ן לבדוק אפשרות של טיפול ביבליותרפי, שעשוי לסקרן את בתך, בשל אהבת הקריאה והכתיבה שלה. האם היא כותבת ביומיום? כתיבה היא בעלת איכות מצמיחה ומרפאת.
ואולי אפשר להציע לה להצטרף לסדנת כתיבה? או פעילות קיצית קצרת מועד אחרת?
והערה אחרונה - כמטפלת, אני נתקלת פעמים רבות באנשים שסבורים שטיפול הוא בהכרח
ארוך טווח, ולא כך הדבר. יתכן שהידיעה, שניתן ללכת לטיפול קצר מועד, ממוקד ו"ידידותי", תקל. אם תיווצר נכונות לטיפול, הייתי בודקת טיפול שכזה (תמיד אפשר להאריך אם עולה צורך. יש מי שיותר קל להם להיכנס לתהליך טיפולי תחום בזמן).

[u]זה ממש גרוע לאנשים בדיכאון[/u]
אין כזה דבר "אנשים בדיכאון" - יש אנשים שונים, שמתמודדים עם דברים שונים בצורה שונה. אני יכולה לחשוב על דוגמא אחת (של נער, אמיתי) שנגרם לו דכאון בגלל הלחץ של המסגרת בתיכון, ושהיציאה מהמסגרת הזו ומעבר לסוג-של חינוך ביתי (עם בגרות אקסטרנית בקצב שלו, ואני בכלל לא בטוחה עד כמה המונח מתאים לנערים ונערות בגיל בו פעם היו מתחתנים).

כן הייתי מציעה לחפש לה פעילות, אבל לצאת למסגרת חוץ ביתית למישהי שגם ככה סובלת מחוסר בטחון, לא נשמע לי מוצלח. הייתי מחפשת פעילות אחרת כלשהי. לא פעילות סמי-צבאית.

כן, גם לדעתי לא אידאלי במצב כזה להישאר בבית. בטח שלא באותו מצב וללא טיפול. זה רק יגרום ליותר הסתגרות והשתבללות. אני חושבת שבשלב ראשון היא חייבת להתחיל בטיפול וזה נראה לי יותר דחוף מכל דבר אחר. אני לא יודעת לגבי הומיאופתיה, הייתי הולכת על משהו יותר "קלאסי" שבו היא תוכל לדבר עם מישהו חיצוני על איך שהיא מרגישה ומה שמטריד אותה. בגיל הזה קשה לדבר עם ההורים ויותר קל דווקא עם מישהו חיצוני.
לפעמים כמה פגישות בודדות יכולות ממש לעזור, לי זה מאוד עזר בזמנו ללכת לפסיכולוגית. ותוך 3-4 פגישות כבר הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שסבלתי מתקופה ארוכה של חרדה והשתבללות והכל הפחיד אותי.

[u]אם היא תיקח לעצמה שנה של לאגור כוחות, לקרוא ספרי פנטזיה, להיות בבית[/u]

זה ממש גרוע לאנשים בדיכאון. מדיכאון יוצאים בתפקוד ופעילות, ושוקעים בו ככל שנמצאים יותר לבד ובמסגרת יותר קטנה ומופנמת.

[u]היא שאלה אותי, במה אני טובה בכלל חוץ מלקרוא ולכתוב?[/u]
אני אחזור על עצמי (כי אמרתי את זה לפני שלושה חודשים) ואומר שוב - לדעתי כדאי מאוד להתמקד בבטחון עצמי. בטחון [b]עצמי[/b] והערכה [b]עצמית[/b] - לא בטחון והערכה תלויי הצלחה בלימודים, חוש הומור ושאר דברים. כל עוד הבטחון העצמי שלה תלוי במשהו, היא לא תוכל להרגיש בטחון - כי מה אם היא תכשל בלימודים? אז היא לא תהיה שווה?

לדעתי התשובה ה"נכונה" לשאלה הזו היא משהו בסגנון - את טובה כי את קיימת, וזהו. כי כל תשובה בסגנון את טובה בלימודים מקבעת את ההנחה שאם הי אלא טובה בלימודים, היא לא שווה.

כדי לרכוש כישורי חיים נחוץ ביטחון, פניות. לא נראה שיש לה את זה. כל עוד היא מפוחדת ומיואשת ובטוחה שהיא לא שווה, אילו כישורי חיים היא תרכוש? ואיפה יש יותר סיכוי שישדרו לה שהיא שווה פשוט כי היא קיימת, שווה אינהרנטית, לא בגלל המעשים שלה, אלא בגלל מי שהיא? בבית או בשירות הלאומי?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הרצון לצאת מהבית הוא כדי לקבל קצת כישורי חיים... להסתדר. הפנימיה היתה במרחק הליכה מהבית אז תמיד היה מפלט.
היא קוראת המון ולא תפסיק מן הסתם בשירות הלאומי. נראה לי שדווקא אם אתעקש לא לתת לה לוותר יש לה סיכוי יותר טוב לשפר את ההרגשה.
התחלנו גם טיפול הומאופטי עם מוקד רגשי. ובחופש נקפיד על הליכות יומיות.
אני מאוד אוהבת לקרוא אבל ממש לא אוהבת פנטזיה...
היא שאלה אותי, במה אני טובה בכלל חוץ מלקרוא ולכתוב? אז אמרתי קודם כל שכבר זה לא מעט.
ושהיא חכמה, טובה בלימודים (למרות הירידה לאחרונה), מעמיקה ולא שטחית, לא רצה עם העדר, למשל שלא מתעניינת בכלל בלבוש איפור וכו', בעלת חוש הומור... וחוץ מזה שלא אמרתי לה, שהיא יפה להפליא ותמיד מושכת מבטים אחריה. את זה היא שומעת מספיק ובעיני זה לא נושא לשיחה.
בינתיים סימנו כמה אפשרויות ובתחילת שבוע הבא אנסה לקבוע לה פגישות ראיון, שכ"כ מלחיצות אותה. ובצדק.

ואם היא תיקח לעצמה שנה של לאגור כוחות, לקרוא ספרי פנטזיה, להיות בבית, לנסות להבין מה היא רוצה, אולי לשמוע שיעורים פה ושם במדרשה או משהו כזה, ואחר כך תעשה שירות לאומי, מה יקרה?

מרגיש לי לא פשוט במצב כזה לשלוח בת לעוד שנה החוצה מהבית במסגרת שגם תדרוש ממנה תפוקות.
אותך היא כן מוכנה לשתף לפעמים במה קורה, מה עובר עליה? מה היא מרגישה?

מרגיש לי חזק בבטן שהייתי מתחילה משם.

היא אוהבת לקרוא פנטזיה?
אולי את יכולה לדבר איתה על תוכן הספרים שהיא קוראת?
בעיני, אפשר להגיע משם לרבדים רבים.

למה חשוב לך שבשירות הלאומי היא תהיה מחוץ לבית?
היא היתה רוצה לדעתך להיות מחוץ לבית, או שתשמח לאפשרות להתכנס פנימה, אחרי מספר שנים בחוץ?

אני רוצה להעלות השערה אחרת: יצא לי לשמוע סיפורים קשים על שירות לאומי. אולי היא מפחדת מזה? אולי בצדק?
אולי קרה משהו בפנימייה או מחוצה לה שהיא חוששת לספר לכם עליו, למשל פגיעה מינית?
לי זה מאד מזכיר סיפורים של נפגעות אונס, על חוסר רצון להתמודד עם החיים ופחד מאד גדול מלשתף את ההורים.
מצד שני, כמו שהעלו פה, זה יכול להיות פחד מהחיים העצמאיים שעומדים להתחיל. או חוסר רצון גדול לעשות את מה שמצופה ממנה.

אני חושבת שהייתי מפנה אותה לטיפול, ואולי גם מפנה את עצמי לטיפול, אם הייתי את. לדבר בעצמי על הכל עם מישהי שתקשיב ותשקף ותעזור לי להבין.
אני גם מאמינה שלרוב לדיכאון יש מקור, טריגר, והוא לא קורה סתם פתאום.

הי אמא,
פעם הייתי מתבגרת מעצבנת... לא הייתי בדיכאון, אבל כן עופפתי לי בין שמיים וארץ, וקצת איבדתי כיוון.
אני לא יכולה להשוות את זה למקרה שלכן, אבל כן רוצה לתמוך ברעיון שהבאת את בעצמך - לבחור בשבילה ו"להכריח" אותה לזוז.
כשאני הייתי אז במצב דומה ההורים שלי נתנו לי מלא חופש, ואני לא ידעתי מה לעשות איתו.
תכלס, רק רציתי שמישהו יקח עלי קצת אחריות.
עכשיו השנים האלה מרגישות לי כמו חור תלוש... ואני גם מרגישה שיש מיומנויות מסוימות שחסרות לי בחיים (עדיין לא מצאתי כיוון, כבר בת 35, ולא מרגיש לי כרגע שאי פעם אמצא אותו...).
אז לדעתי חשוב מאוד לטלטל אותה ולהוציא אותה מהמצב הזה של אי עשיה.
לשמחתי אין לי נסיון עם דיכאון ולא יכולה לעוץ עצה, אבל נראה לי, בתור מתבגרת-אבודה-לשעבר, שטיפול לבדו זה לא מספיק.

אני לא רואה שהיא מנסה ליישם את העצות - הציעו לה המון דברים. ומה קרה? כלום. גרונשיט. אין התייחסות, ניסיון ליישם, העלת הבעיות שנתקלה בהן. היא חוזרת לפה רק כדי לדווח שוב שהלך לילדה גרוע במתכונת במתמטיקה, ושהיא לא עושה כלום בנוגע לשירות הלאומי.

אני לא חושבת שיש ציפיות [b]יתר[/b] - כלומר, האמא לא מצפה מהילדה למשהו יוצא מגדר הרגיל. ובוודאי שאני מאמינה בכך שהיא רוצה לעזור לילדה. רק ש... לדעתה טובת הילדה זה לתפקד כמקובל. כמה מהנשים פה, בבאופן, סיפרו כמה נזק גרמו להן ציפיות הוריהן? לדעתי אנחנו רואות עכשיו איך זה מתרחיש, בשידור חיי. ועוד אפשר לעצור את זה! וטובת האמא היא שמישהו יגיד לה שתפסיק להתסכל על המסגרות ותתחיל להסתכל על הילדה. אולי היא לא תקשיב - אבל אם לא פה, אז איפה יגידו לה שילדים יכולים לגדול גם בלי מסגרות?

ואז, יש סיכוי שהיא תחשוב על זה, ותבין, ותשנה. ותחליט שבעצם, אולי כדאי לדאוג לזה שהילדה עצובה ומיואשת, ולא לשירות הלאומי. ולהזכר בזה שאין לה אף חברה טובה, ואולי כדאי לטפל בזה? אולי היה לה קל יותר ללכת לשירות הלאומי ביחד עם חברה? ואולי היא אפילו תזכר בעצה מתחילת הדף, על זה ששעת הליכה משפיעה כמו כדור נגד דכאון.

לי לא נראה שהאמא מעוניינת בהצעות שניתנו לה. כנראה כי אלו היו עצות לטיפול בדכאון, ולא עצות בהכנסת ילדה למסגרת. בכל מקרה, את מוזמנת לייעץ כרצונך. אני אקח דוגמא מכמה נשים אחרות, ופשוט אעזוב את הדף הזה. את מוזמנת לייעץ לה עד שתתייאשי מזה שהיא לא משנה כלום ורק ממשיכה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ומתבאסת מזה שהתוצאות הן אותן התוצאות. אולי כשגם היא תתייאש, היא באמת תנסה אחת מהעצות שנתנו לה פה...

[po]אישה במסע[/po], את קופצת למסקנות מרחיקות לכת וממש חמורות מקצת טקסט פה.
אני ממש לא התרשמתי שיש ציפיות יתר מהילדה. התרשמתי שאמא מודאגת פשוט מודאגת ושכל מה שהיא רוצה זה לעזור לילדה ולא שתמלא ציפיות. אז יש סיכוי שלא הבנת נכון, ואת מורידה פטיש על הראש.

ואם אכפת לך מהילדה, אז זה רק יבריח את אמא מודאגת, וימנע ממנה לקבל כמה עצות טובות ועזרה בטיפול בילדה.

[u]הטון שלך כל כך נזפני.[/u]
אכן. ממש חבל לי על הנערה, וממש צורמת הביקורתיות שלה כלפיה. וההתעלמות המוחלטת ממה שהיא מרגישה.

הדף הזה היה יכול להכתב אחרת: הבת שלי בדכאון. רע לה, היא לא מאמינה בעצמה. היא מאמינה שאין דום דבר שהיא יכולה לעשות, שהיא לא יכולה להצליח בכלום, הביטחון העצמי שלה ברצפה. כל איזכור של הדברים שעומדים בפניה מעלה בה דמעות וייאוש!
מה אני אוכל לעשות כדי שלבת שלי יהיה פחות קשה? כדי להראות לה כמה היא שווה? כדי שהיא תהיה פחות עצובה ומיואשת?
איך לעזור לה למצוא חברות?

במקום לבקר את הבת על זה שהיא לא מתפקדת כמו שצריך. יש פה [b]בת[/b] בבעיה, והדבר האחרון שיעזור לה זה שאמא שלה תמשיך לבקר אותה ולחשוב שהיא לא בסדר, כי היא חולה, ומפירה את המצב הנורמלי! שתחזור מייד לתפקד כמו שצריך! איזה אסקפיזם זה, לא ללכת לשירות לאומי רק כי רע לה והיא מיואשת ולא מאמינה בעצמה ומפחדת נורא, אין לה אף חברה קרובה, ואין שום דבר שהיא רוצה לעשות בחיים.

המשפט: [u]התמודדה מאז ומתמיד עם קושי חברתי והיא בעצם בלי חברות ובלי נפש קרובה לשתף בעולם[/u] הופיע פעם אחת בתחילת הדף, וזהו. כמה מעט תשומת לב הוא זכה לו, וכמה הוקדש לזה שהילדה מדרדרת בלימודים, הציונים שלה יורדים, לא הצליחה במבחן מגן, לא הולכת לשירות לאומי.

אכן, יש פה אמא בבעיה. אכפת לה מהתפקוד החיצוני של הילדה שלה, יותר משאכפת לה מהילדה.

[u]אז אולי אני אציע לה אפשרות אחת או שתיים שיהיו הכי פחות גרועות בעיניה (שום דבר לא ממש נראה לה) ופשוט להחליט עבורה?[/u]

אני רואה שאת בעצמך כתבת את זה :-)

[po]אישה במסע[/po], הטון שלך כל כך נזפני. יש פה אמא בבעיה.

[po]אמא מודאגת[/po], לדעתי, חובה למצוא לה מסלול של שירות לאומי. מצאי בעצמך מה שנראה לך שהכי מתאים לה. בחרי שתיים-שלוש אפשרויות ותגידי לה לבחור רק מהן. היא לא תצליח להרים שום טלפון עכשיו. אבל אסור להשאיר אותה כך. אחת הדרכים הבדוקות לשקוע בדיכאון עמוק יותר היא לצאת עוד יותר מהמעגל החברתי ולא לתפקד. לעומת זאת, שירות לאומי יכול לעזור לה לצאת מזה.
המבחר העצום של האפשרויות משתק אותה. אז הרימי את את כל הטלפונים הנחוצים ובואי אליה עם שתיים-שלוש אפשרויות ואז בחרו ביחד.
לא צריך לדון על כל אפשרות, אלא פשוט להגיד לה לבחור מהן.

בשתי ההודעות האחרונות שלך בולטת לי הכמות העצומה של הציפיות שיש לך ממנה, ושל "צריך"-ים. גם ביקורתיות כלפיה.

לדף קוראים - מתבגרת בדכאון. דכאון זה סוג של מחלה, שהמאפיינים שלה זה חוסר יכולת ליזום. לצפות ממנה שתשתף פעולה בלי קושי וברצון, זה לצפות ממנה למשוך את עצמה החוצה מהבוץ בשרוכי נעליה. זה לא עובד ככה! איך אפשר לדבר בכלל על "אי רצון"? זה כמו להגיד שמי שחולה באסתמה לא רוצה לנשום. זה הבעיה שלה, אלו המאפיינים שלה.

איך אפשר לשפוט ולבקר אותה על המחלה שלה? מסכנה הבת, לא מספיק שהיא בדכאון, גם אמא שלה שופטת אותה ומבקרת אותה על זה שהיא בדכאון. כאילו היא בחרה להיות בדכאון. וכל הזמן משווה אותה לאיך שהיא מצפה שהיא תתנהג, ול"מצב נורמלי". מעמיסה ומעמיסה ציפיות ואכזבות.

שאלת בתחילת בדף: [u]איך אפשר לעזור לילדה שדוחה את הצעות העזרה?[/u]
אפשר להתחיל מלשנות את עצמך. להפסיק לצפות, להפסיק לשפוט ולבקר. להתחיל לנהוג בה בחמלה. כי היא מרגישה מה שאת חושבת עליה, מה שאת משדרת לה, גם אם את לא אומרת אף מילה.

ואולי להתחיל לדאוג למצב הנפשי שלה, ולא לתפקוד החיצוני שלה. ממש נשמע שלו היא הייתה נשארת בדכאון, אבל מתפקדת בצורה סבירה, אז הכל היה בסדר מבחינתך, המצב היה נורמלי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

באמת נשמע קשה.

אולי להתמקד בעניין הטיפול, כי נשמע שהיא ממש זקוקה לזה. פשוט לחפש בעצמך מטפל או מטפלת, אם אפשר שמתמחים בילדים ובני נוער ובדיכאון. לקבוע תור ולהודיע לה על כך. ואז לבוא איתה לשם. אולי אם זה יוצג בפניה כעובדה מוגמרת היא פחות תתנגד. אם צריך להעלות הילוך כאן אני חושבת שהייתי מעלה קודם כל בעניין הזה.

אגב את בטוחה שמדובר בדיכאון ולא בחרדה? לפעמים הסימפטומים דומים מאוד. ואני זוכרת שבגיל ההתבגרות סבלתי מחרדות בגלל תחושה שאני לא אדע להתמודד עם העולם שמחוץ לבית ההורים ושגרת בית הספר שהייתי רגילה אליה. זו באמת תקופה קשה ומלחיצה ואולי היא בחרדות מזה?אולי בגלל זה קשה לה להחליט ולהתחייב, כי הפחד משתק והתחושה של חוסר ביטחון ואמון בעצמה יכולה להיות מאוד חזקה ומגבילה.

אמרתי לה שלו היתה מתגייסת, היה יותר קל כי לא היא היתה צריכה לבחור. אז אולי אני אציע לה אפשרות אחת או שתיים שיהיו הכי פחות גרועות בעיניה (שום דבר לא ממש נראה לה) ופשוט להחליט עבורה?
לי חשוב שהיא תגור מחוץ לבית, ושהמקום יהיה בטווח נסיעה עבורי כדי לבקר לעיתים קרובות.
נראה לי שיהיה לה הרבה יותר קל שאציע לה ואחליט לה, אחרת לא יקרה כלום, היא תדחה ותדחה.
חבל.
זה לא אמור להיות ככה כמובן, אבל היא לא במצב נורמלי. להחליט ולדחוף משהו קדימה.

התלבטות.
הבגרויות מתחילות להצטמצם והתחלתי להעביר הילוך בקשר לשירות לאומי.
הילדה באסקפיזם טוטאלי.
לא עושה כלום חוץ מלקרוא, לגלוש ולראות סרטים. כשאני מדברת איתה על שנה הבאה היא משתפת פעולה בקושי ו באי רצון, קבענו יחד שיחה עם רכזת שהציעה לה מקומות, לא נסגר מזה כלום כי עכשיו [b]היא[/b] צריכה להתקשר, למצוא, לקבוע ראיון וברור שאם לא אשב לה על הראש, היא לא תעשה כלום. כלום.
כשמנסים לדבר, לשכנע, ישר דמעות ויאוש: אבל אני לא יודעת. אין לי ניסיון בשום דבר. זה, זה, זה, וזה וזה וזה לא מתאים לי כי.... הר של תירוצים (לא רוצה בית ספר. לא קשישים. לא משרדי. לא חינוך מיוחד קשה... ועוד) אני לא טובה בשום דבר.
הסברתי לה שיש אפשרות למסלול מותאם שבו יתאימו לה תקן לפי יכולותיה, אבל זה מחייב אבחון.
לא. בשום אופן לא רוצה שיתייגו אותה.
ושוב טיפול: לא. לא רוצה לשתף אף אחד במה שמציק לה.
אני יודעת שאם ארד ממנה לא יקרה כלום.
שהיא זקוקה לעזרה, ועדיין קשה מאוד לעזור לה.
וזה אגב לא רק בזה, בכל דבר שלא התנסתה בו בעבר, היא תשתמט ותדחה עד שמישהו יאלץ אותה בכוח. (עבודה, זוגיות?) אין לה בכלל כוח להתמודד עם החיים.
מבחינתה לקרוא כל היום ספרי פנטזיה, ולאכול מדי פעם. זה מספיק.

קשה לי.

[u]ולכן עדיף לא להאשים אותה.[/u]
נכון מאוד.

באתי כדי להוסיף שכדאי גם לשים לב שלא יוצא בטעות מסר שהטיפול הוא כדי שהיא תקבל ציונים גבוהים ותעשה את "מה שצריך" כדי שכולם יהיו מרוצים ממנה, אלא כדי לעזור לה לחיות חיים ש [b]היא[/b] מרוצה מהם.

[u]דיכאון אמיתי הוא לא סתם מצב רוח רע ולא תמיד אפשר לצאת ממנו לבד[/u]
ולכן עדיף לא להאשים אותה. אולי לבדוק מאיפה בסביבה שלה היא קיבלה את המסר שחייבים להסתדר לבד. אבל לא להאשים - כי חוסר היכולת לקבל עזרה זה חלק מהדכאון...

[po]אמא מודאגת[/po] , כבר בסיבוב הראשון כשכתבת פה חשבתי שזה נשמע לי כמו משהו שהוא מעבר למה שאת יכולה לפתור לבדך, ועכשיו זה ממש מחזק את התחושה הזו.
דיכאון אמיתי הוא לא סתם מצב רוח רע ולא תמיד אפשר לצאת ממנו לבד (וגם אם כן זה לרוב לוקח יותר זמן).
בקיצור, לדעתי היא צריכה טיפול פסיכולוגי ממשי.
אם היא הביעה התנגדות בעבר הייתי נפגשת קודם לבד עם פסיכולוגית, שמנוסה עם בני נוער, ואני בטוחה שזו לא פעם ראשונה שנער או נערה לא רוצים להגיע לטיפול ואולי יש לה תובנות לגבי מה אפשר לעשות במקרה כזה.

אני עדיין מאוד מוטרדת. הייתי באסיפת הורים ושמעתי על כמה דברים חשובים שחסרים לה לבגרויות, הגשות וכאלה, וכמה היא נעדרץ המון משיעורים.
היא מתקשה לקום בבוקר (לא היה אופייני בעבר) ברמה שיכולה להתעורר בצהריים ולהפסיד חצי יום. מפסידה הרבה לימודים גם כשערה, כאילו נמאס לה לתפקד בכלל. זה מזכיר לי אצן באוליפיאדה שבסיבוב האחרון מפסיק לרוץ. היתה תמיד תלמידה מצוינת, ובי"ב הפסיקה לתפקד. להגיד על תלמיד שיש לו פוטנציאל גבוה והוא לא מגשים אותו, זו האמא של הקלישאות, ואצלה זה פשוט נכון ומצער.

היתה לה גם מתכונת במתמטיקה שכנראה הלכה גרוע, כי לא הספיקה כלום (איטית נורא, נתקעת ומתייאשת מהר) ועוד לא דיברנו על השירות הלאומי... מישהי מאיזה ארגון שירות לאומי התקשרה אליה לנייד להציע עסרה והבת שלי נפנפה אותה בצורה לא הכי יפה. שעכשיו אין לה זמן, בלי תודה רבה ובלי כלום.
עיקרון חזק אצלה זה לטעון שהיא אמורה לעשות הכל לבד, ולא להצליח בזה, אבל לסרב לכל עזרה כי היי, היא אמורה לעשות את זה בעצמה!! בהרבה מקרים היא אפילו לא מנסה לעשות בעצמה, רק דוחה, מתעלמת, בורחת לעיסוקים שוליים כדי לא להתמודד. היא כן צריכה עזרה!! ולא מוכנה לקבל אותה.

[po]אמא מודאגת[/po]

אני מסכימה איתך שחשוב לעודד אותה לצאת מחוסר המעש, ולהתחיל לעשות, כל השתדלות, כל מאמץ, כל עשיה והצלחה כלשהי בתחום זו הליכה לכיוון הנכון והטוב בשבילה.
[u]אני גם כל הזמן מכוונת אותה להביט רק יום יומיים קדימה ולא יותר, כדי שלא להיבהל מכמה עליה להספיק.[/u]
מעולה!!
אני מסכימה עם מי שכתבה על החשיבות של איכות הזמן המשותף שלכם יחד בכל צורה שהיא. לקראת חופשת הפסח אפשר לחשוב איך להקדיש לכך זמן.
הרבה יחד , הרבה עידודים , ומדרגות קטנות של הצלחה.
[u]לקח לי זמן לקלוט את המשבר שלה,[/u]
טבעי לגמרי, לא יכולה להגיד לך עד כמה, אנשים מסתירים מעצמם ומהקרובים להם את הקשיים שלהם, ומשתמשים בכל מיני מנגנונים שיכסו את הקושי.
(())
נראה שאתן בכיוון הנכון, והכי חשוב להישאר עם האצבע על הדופק.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הבת שלי מאוד אוהבת את הפנימיה, היא נותנת לה הרבה משמעות, רק שחברתית זה לא מאוד עזר לה. היא אאוטסיידרית.
לקח לי זמן לקלוט את המשבר שלה, כי היא אף פעם לא היתה באה הרבה הביתה, וכשקלטתי היה קצת מאוחר. היא משדרת שהכל סבבה ומצב הרוח שלה טוב, אבל זה היה רק הסוואה והיא לא תיפקדה השנה לימודית. האדישות היתה רק כיסוי, היא באמת נלחצה ומרוב לחץ הפסיקה לעשות דברים.

משמיצה סתם...
צרוף מענין.

אין לי כוונות להשמיץ לא סתם ולא בכוונה.
כן יש לי רצון להסב את תשומת הלב לכך שהדברים הנכתבים כאן עולים בעקבות אמא מודאגת של נערה שמבטאת מצוקה.

אדם במצוקה ובוודאי הורה במצוקה לא זקוק לתוכחה. בדוק.

וכמובן, כל הכבוד, אמא מודאגת, שאת שמה לב ומשקיעה בבתך.

[u]האם הפנימיה טובה בשבילה? האם את מצליחה, כאם, להעניק את אהבתך, כך, מרחוק?[/u]

שאלה שעלתה גם במוחי.

מסכימה שעשיה נותנת הרגשה טובה,
ואני לא חושבת שתקופת דכאון היא זמן לחנך.

אני דווקא מאוד מסכימה עם האמא המודאגת ששלחה מסר של תעברי את הבגרות, איכשהו...

אבל מה שמציק לי מכל פה, ואני לא מגיע מעמדה שיפוטית, אולי קצת סקרנית (מודה) אבל בעיקר פרקטית:
האם הפנימיה טובה בשבילה? האם את מצליחה, כאם, להעניק את אהבתך, כך, מרחוק?
אולי כמה ימים בבית יכולים לתת הרגשה טובה, אולי פחות,
אני בהחלט חושבת שזה זמן לפינוק, ואם אפשר פינוק בחוץ: ריצה, הליכה, טיול קטן על החוף, משהו שפותח את הלב דרך הפעולה...

[u]אני גם לא מסכימה עם נוסעת.[/u]

סליחה! :-). כן. קישרתי אותך לכותבת ותיקה, שאף היא מוכשרת.

[u]ברור לי שעזרה והכוונה עוזרים להרגיש יותר טוב. אבל בעיני זה כמו אקמול, במקום לטפל בבעיה האמיתית.[/u]

זה לא אקמול בכלל. תפקוד ועשייה ופעולה חודרים "פנימה" וממש מחסלים דיכאון ונותנים תחושת יכולת.

אם בחברה שלה נהוג ללכת לשירות לאומי, אז לא חובה לעשות זאת בכל מצב. אבל להיות יוצאת דופן ואחת שלא תורמת את תרומתה לחברה בזמנה--זה לא מצב שכל אחת יכולה להתמודד איתו. יש כאלה שהיוצאות דופן מאוד קשה להם ורק משקיעה אותם יותר בדכאון.

לא חייבים לדחוף אותה להיות ממש כמו כולם. אבל בהחלט מסלול מעניין של שירות לאומי יכול לתת לה תחושת תרומה וערך ויכולת. שוב, למה לא צבא?

[u]אני גם לא מסכימה עם נוסעת.[/u]
אה... הכוונה היא אליי?

הבעיה מבחינתי היא בכך שחוסר התפקוד מאמת לה שהיא לא שווה. זה נכנון רק תחת הנחת היסוד שמי שלא מתפקדת - לא שווה. בעיני כדאי לוותר על הנחת היסוד הזו (שהיא גרועה ממש גם בלי קשר לדכאון - יש לא מעט אנשים בעולם שמסיבה זו או אחרת לא יכולים לתפקד. זה לא הופך אותם ללא שווים).

זה כמו ה [b]עצמי[/b] בבטחון עצמי. יש בטחון מבוסס מציאות. אם אני באופ קבוע מכינה חביתה, אז יש לי בטחון בכך שאני יכולה להכין חביתה. אם אשבור את היד ולא אוכל להכין חביתה, הבטחון הזה יעלם. ויש בטחון עצמי שלא תלוי בהשגים, לא תלוי בדבר. לבנות בטחון תלוי-השגים ולבסס עליו ערך עצמי זה לבנות בניין על יסודות רעועים.

ברור לי שעזרה והכוונה עוזרים להרגיש יותר טוב. אבל בעיני זה כמו אקמול, במקום לטפל בבעיה האמיתית.

השחר, אני כתבתי את התגובה לא כדי להוציא אגרסיות, אלא מתוך הכוונות הטובות ביותר כלפי הבת של פותחת הדף. את/ה, לעומת זאת, משמיצה סתם. ואפילו לא טורח להביא טענה כלשהי לגופו של עניין.

אני גם לא מסכימה עם נוסעת.
[u]חוסר התפקוד בעצם מאמת לה את זה שהיא לא שווה, וכשהיא אוספת את עצמה ומתמודדת, עם עזרה והכוונה, היא גם מרגישה טוב יותר.[/u]

עשייה ופעולה הן דרכים טובות לצאת מדכאון.

בבקשה...הכותרת של הדף הזה אמא מודאגת ...
בעיני אין מקום כאן לתגובה שיפוטית ותוקפנית. באופן כללי לא רע להוציא אגרסיות. אפשר לרוץ וכו. דף שכזה בוא לא מקצה מרוצים וגם לא זירת התגוששות.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

למגיבה האחרונה: אני לא מסכימה. כי רוב היאוש שלה נובע מחוסר הצלחות ומוויתור, כשהיא רואה שהיא כן מצליחה למרות שהיא אומרת לעצמה שאין סיכוי, זה מחזק אותה. אם היא היתה מגיבה רע לעזרה, וודאי שהייתי מפסיקה. אבל אני רואה שזה מעודד אותה. אני גם מקפידה להוריד ממנה דרישות לא מציאותיות, ואומרת לה שהעיקר שתעשה ולא חשוב כרגע באיזו רמה. חוסר התפקוד בעצם מאמת לה את זה שהיא לא שווה, וכשהיא אוספת את עצמה ומתמודדת, עם עזרה והכוונה, היא גם מרגישה טוב יותר. אני גם כל הזמן מכוונת אותה להביט רק יום יומיים קדימה ולא יותר, כדי שלא להיבהל מכמה עליה להספיק.

[u]העברתי לה מסר שתשתדל מאוד להגיע לתעודת בגרות, גם אם לא טובה העיקר שלא יחסרו ציונים.[/u]
למה? מה כל כך קדוש בתעודת בגרות? פעם חשבתי שזה חשוב. עכשיו, כשאני עושה תואר באוניברסיטה הפתוחה, מתברר שהבגרות היא חסרת תועלת לחלוטין.

בעיני זה בדיוק דוגמא לסדר עדיפויות מעוות. להשלים בגרות זה לא קשה. למה לא להעביר מסר שהיא נורא חשובה לך ושתשתדל מאוד להתחזק ולצאת מהמצב הנפשי הקשה שהיא נמצאת בו? זה כל כך יותר חשוב מתעודת בגרות (חסרת תועלת לחלוטין שמנוחת לה אי שם במגירה רחוקה).

רציתי לכתוב ממקודם, ומחקתי כמה פעמים כי לא היה לי ניסוח מתאים - גם אני לא אוהבת שמתערבים לי בחיים. "להתערב" מוגדר ככל מוערבות לא רצויה, במיוחד כזו שנמשכת אחרי שהבהרתי שהיא לא רצויה. בעיניי, ממש לא הגיוני לנסות לעזור ולהמשיך לעשות את זה כשברור שה"עזרה" הנוכחית לא עוזרת. ואם היא לא רוצה את ההתערבות הזו, סימן שהיא לא עוזרת.
אני ממליצ הלנסות אסטרטגיה אחרת, כזו שלא תהיה "להתערב לה בחיים".

והקשר בין השניים זה הצרימה.

עוד בהודעה הראשונה זה צרם לי מאוד. הבת שלך בדכאון, ומה שאכפת לך ממנו זה תעודת בגרות ושירות לאומי? ועוד שנשמע שהיא בדכאון בגלל שהיא מאמינה שזה חשוב מאוד ושהיא לא תצליח בזה?

אני הייתי מתחילה בלהניח לכל נושא הלימודים, והשירות הלאומי. וקודם כל - אצלך. להאמין שזה לא חשוב בכלל, ושאפשר להסתדר בלי זה מצויין. ואז להעביר לה את המסר הזה.

ואחר כך, להעביר לה את המסר שהעדיפות העליונה שלך זה שהיא תחילם ותתחזק.

כי כרגע נשמע שמה שחשוב לך זה מראית עין של הצלחה, ולא הבריאות הנפשית של בתך. וגם אם זה לא מה שאת באמת חושבת, זה המסר שאני רואה. ואני בטוחה שגם ההיא מקבלת אותו.

תחשבי מה היה קורה לו כשהיא התחילה להיות בדכאון, היית מורידה ממנה כל מה שהוא חובה לא נעימה, ואת הזמן שאת משקיעה בה היית מקדישה למשהו שמועיל לדכאון. נניח, שעה של הליכה, כמו שהזכירו פה מקודם. או משהו אחר.

מעשים זה תקשורת. והתעשים שלך כרגע מראים שחשוב לך שהיא תצליח בלימודים. את בטוחה שזה המסר שאת רוצה להעביר לה? את בטוחה שזה לא אחת הסיבות לדכאון שלה?

<סורי, אני לא עדינה ורומזת כמו הנשים לפני. אבל לי נשמע שלפחות חצי מהסיבה שלה לדכאון זה המעמד הגבוה מידי שאת נותנת למדדים רשמיים כמו תעודת בגרות ושירות לאומי. לו היו אומרים לי שלא הייתי מתקבלת לאף מקום בשירות לאומי זה לא היה פוגע בערך העצמי שלי...>

ממליצה [b]לך[/b] לנסות ללכת לזיוה מאיר

בוקר טוב לך ,
שמחתי שיש אנשים הוספים לצידך.
רציתי לספר לך שלפני שנים במסגרת עבודה ביה לי קשר עם בני נוער. לפעמים המחוייבות ללמודים תמכה ולפעמים היא הייתה גורם לא ממתן או מאזן או תומך.
נראה לי שווה לקחת בחשבון שהיות האדם עסוק בענין בנושא עיוני או מעשי לצד תמיכה הוא בעל ערך.

מכירה מספיק קרייריסטים בעלי השכלה אקדמאית ונעדרי השכלה אקדמאית שחווים הצלחה למרות שלא היו מפוקסים בלמידה ולמרות העדר תעודת בגרות..

[u]עכשיו מנסים יחד איתה לצמצם פערים.[/u]
מציעה (בעדינות, כי אני לא יכולה לדעת ככה מרחוק :-)) לבדוק האם זה הצורך שלה כרגע. יכול להיות שמהצד, מבחוץ, נראה שזה מה שידחוף אותה קדימה ויבטיח לה עתיד פשוט יותר, אבל עבורה, מנקודת מבטה ומהחוויה שלה, זה מלחיץ, מכווץ, סוגר, ושהצורך שלה הוא דווקא אחר. לא באמת יודעת... מציעה נקודה למחשבה :-).

[u](היא בפנימיה)[/u]

כמה שעות בשבוע היא בבית?

תגובה לכולכם: היא תודה לאל אוכלת ואני משתדלת מאוד לפנק אותה. נראה לי שבאמת לא נעים לה מזה שזה מטריד גם אותי אבל אני לא יכולה שלא. עוזרת לה בהגשת מטלות כמה שיכולה ובפירוק הלחץ למשימות משנה. העברתי לה מסר שתשתדל מאוד להגיע לתעודת בגרות, גם אם לא טובה העיקר שלא יחסרו ציונים.
בינתיים אני לא מציקה לה עם טיפול אבל מדברת איתה ושמה לב אליה הרבה יותר (היא בפנימיה) חברה פסיכולוגית שלי הציעה שתדבר איתה ואני עדיין לא יודעת אם כדאי, ואיך להציג לה את זה (לבת שלי . שמכירה אותה)
מסתסר שמרוב חוסר תפקוד אפילו לא היה לה לוח מבחנים והיא פספסה כמה דברים חשובים. עכשיו מנסים יחד איתה לצמצם פערים.

הבהרה: מובן שיש מקום לדאגה ולעזרה, אין שום ספק. ניסיתי רק להסביר למה הילדה אולי נרתעת מכך.

בעיני, החוויה של אדם הדואג ומתמודד עם כך עשויה להיות מסייעת.

[u]איך אפשר להניח לה ? ואיך אפשר לעזור לילדה שדוחה את הצעות העזרה?[/u]

שלום אמא שלה. יתכן שהילדה מרגישה אי נוחות עם זה שהיא מטרידה אותך בעצב שלה. נרתעת מכך שלא מספיק המחשבות המדי מכבידות שלה, גם את הדאגה שלך היא צריכה לסחוב על עצמה.
מכאן, שכל עזרה שתגייסי לה היא הוכחה לכך שהיא עוד יותר לטרחה.
זו רק השערה.

לאמא יש גם אפשרות לפנק באוכל. זה דבר שילדים מקבלים כמשהו חיובי ולא כפלישה. הבחירה במאכלים תהיה לפי השאלה: מה יוכיח לה שאת ממש רוצה מכל הלב לפנק אותה ולתת לה הרגשה שהיא אהובה? (אגב, לא רק באוכל. אפשר לפנק גם במשהו קטן שקשור לדברים שהיא אוהבת. למשל, אני מכירה ילדה שכרטיס מתנה לחנות ספרים יוציא אותה מכל דיכאון, מצברוח או עייפות החוצה מהבית לרוץ לבחור לה ספר, ממש מייד [אם רק החנות פתוחה])

[u]לא רוצה שיתערבו לה בחיים בשום אופן, כל מה שהיא רוצה זה שיניחו לה לנפשה.[/u]
גם אני לא רוצה שיתערבו לי בחיים. כלומר, יכניסו אלמנטים שליליים ולא רצויים לחיי. אם האלמנט חיובי אז אני לא אקטלג אותו בתור התערבות.

ההצעה שלי היא לחפש צורת עזרה שמתאימה לה, ולא לך. לחפש דרכים אחרות. מצטרפת להמלצה על הליכה, אם כי אני במקומה הייתי מעדיפה ללכת לבד, עם מוזיקה.

איזה תחביבים יש לה? ממה היא נהנית או נהנתה פעם?

[u]ואת, אל תישארי עם זה לבד. עם הקושי שאת חווה מול הקושי שלה. טוב שאת משתפת פה, ותראי אם את יכולה לשתף גם בתוך החיים, להיעזר ולהיתמך בעצמך.[/u]
עד מחשבה שעלתה לי זה שאולי כרגע, אם היא לא מוכנה לטיפול באופן ישיר, תקבלי את ליווי כלשהו מאיש/ת מקצוע, גם כדי לתמוך בך וגם כדי ללוות את ביתך באופן עקיף.

לדעתי הרעיון של יציאה להליכה יומית הוא מצוין.
כמו כן, הייתי מנסה לשפר תזונה - יותר פירות וירקות למשל. פחות דגנים, במיוחד כאלה עם גלוטן. או תוספת של ויטמינים. זה יכול לשפר מאד את רמות האנרגיה.
דבר שלישי: הייתי בודקת אם יש דבר אחד קטנטן שאותו היא כן אוהבת לעשות וממנו היא כן נהנית, ושתעשה אותו כמה שיותר.

[u]אני מנחשת, לא בטוחה אבל מנחשת, שעמוק בפנים היא לא באמת רוצה שיניחו לה לנפשה.[/u]
אני בטוחה שעירית צודקת. ובכל מקרה, אסור להניח לה לנפשה. כי כשהיא לבד עם עצמה, היא רק יותר שוקעת. להיות איתה כמה שיותר.

הייתי מבררת בעצמי על מקומות טובים לשירות לאומי (או צבא??), והולכת איתה להירשם ועושה איתה הכול. זה יעזור לה לצאת מהמצב הזה. כרגע זה נראה לה כמו איזה תהום. אבל אם תראי לה שתיים-שלוש אפשרויות שמהן היא תבחר, השירות הלאומי ייראה לה כדבר שאפשר להשתלט עליו.

הי [po]אמא מודאגת[/po],
גם אני לא מומחית בתחום של בני נוער...
וגם אני, כמו ליאת, חושבת שלתשומת הלב שלך יש חשיבות וערך.

_לא רוצה שיתערבו לה בחיים בשום אופן, כל מה שהיא רוצה זה שיניחו לה לנפשה.
איך אפשר להניח לה ? ואיך אפשר לעזור לילדה שדוחה את הצעות העזרה?_
אני מנחשת, לא בטוחה אבל מנחשת, שעמוק בפנים היא לא באמת רוצה שיניחו לה לנפשה. אלא שיראו אותה ויכירו בה ויאהבו אותה. מה שכן - אולי היא רוצה שיניחו לה להיות מי שהיא ואיך שהיא כרגע (רחפנית, עם קושי חברתי וכן הלאה). אולי.
לכן, מה שהייתי עושה, זה ממשיכה להיות [b]מאוד נוכחת.[/b] נוכחת ורואה. מישהי שהיא יחד איתה שם בתוך הקושי והבלבול הגדול. בלי לצפות ממנה לשום דבר. לא כרגע. לא שתשתף, לא שתיחשף, לא שתלך לטיפול. אבל מאוד מאוד שם. ולראות מה זה יעשה.
ואת, אל תישארי עם זה לבד. עם הקושי שאת חווה מול הקושי שלה. טוב שאת משתפת פה, ותראי אם את יכולה לשתף גם בתוך החיים, להיעזר ולהיתמך בעצמך.

מה דעתך? :-)

הי אמא מודאגת
נשמע קשה...
אני לא מומחית בתחום אבל אני יכולה לספר לך שאני גם הייתי מדוכאת בתקופת התיכון. במקרה שלי זה היה בגלל שהתאהבתי במישהו שאפילו לא ידע... בבית לא שמו לב, גם לא כשירדתי במשקל כי הפסקתי לאכול.
אז קודם כל, נהדר שאת שמה לב ושאת רוצה לעזור. אני מניחה שזה בפני עצמו כבר עוזר אפילו קצת.
אצלי זה נגמר אחרי שבדקתי וגיליתי שהוא לא מעוניין. במקום להתפרק עוד יותר דווקא הרגשתי שחרור ומאותו רגע הדברים רק השתפרו.
אני מספרת לך את זה כדי שתדעי שאצלי לפחות זה עבר בלי טיפול. אני גם חשבתי אז שטיפול פסיכולוגי זה דבר רע, ודאגתי מההשפעה על השירות הצבאי וכולי.
כמבוגרת היו לי עוד שתי תקופות של דכדוך. באחת עזר לי דמיון מודרך. כל פעם שהייתי מרגישה את עצמי שוקעת הייתי מדמיינת שאני על סף בור ונאחזת בצמחים כדי למשוך את עצמי לפני שאצא.
בתקופה השניה כבר הלכתי לטיפול והפסיכולוגית אמרה לי שהוכח במחקרים שהליכה של שעה (נדמה לי) משפיעה על הגוף באופן דומה לכדור נגד דכאון.
אולי את יכולה להציע לה לצאת איתך להליכה? לנסות דמיון מודרך?
אני עד היום מרגישה איך לצאת וללכת משפר לי את ההרגשה.
את יכולה גם להתייעץ טלפונית עם מוקד ערן. פעם התקשרתי בגלל חברה במשבר והם נתנו לי כמה עצות.
כל הכבוד לך ובהצלחה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אשמח אם מישהו יתייחס לדף שלי

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הבת שלי בת 17. התמודדה מאז ומתמיד עם קושי חברתי והיא בעצם בלי חברות ובלי נפש קרובה לשתף בעולם, ולא מסכימה גם לשתף כשמדובבים אותה. השנה היא בי"ב והתפקוד שלה ירוד, לא מצליחה לקום בבוקר, דוחה או לא עושה מטלות, מתנהלת לאט כשגם ככה היא די רחפנית ולקוית קשב, לא מתחילה להתארגן לקראת שנה הבאה. בשיחות איתה היא מגלה חוסר אמון נוראי בעצמה, אומרת שהיא לא טובה בכלום ולכן לא הולכת לבדוק שירות לאומי, וגם פוחדת מאוד מראיונות הקבלה שהרי היא לא טובה לדבריה בשום דבר ואין לה שום רעיון במה לעשות שירות לאומי, אז דוחה ודוחה, לא מתאמצת בלימודים למרות שתמיד היתה תלמידה טובה, בקיצור עצוב. היא לא מוכנה אפילו לשמוע על עזרה חיצונית מקצועית, חושבת שטיפול זה דבר מחוץ לתחום, לא רוצה שיתערבו לה בחיים בשום אופן, כל מה שהיא רוצה זה שיניחו לה לנפשה.
איך אפשר להניח לה ? ואיך אפשר לעזור לילדה שדוחה את הצעות העזרה?