על ידי סמדר_נ* » 23 מרץ 2008, 02:50
לחייל בשטחים ש99% שהוא וחבריו מתפרעים על ממתקים וקולות כחלק מנחמה קבועה- אני לא אהיה זו שאחנך אותו לנהוג אחרת - כשכולו פותח את החביהל מלא ציפייה למתוק מתוק הזה.
זו נקודה למחשבה. האם, לפי העיקרון הזה, היית מכניסה לשם גם חפיסת סיגריות?
יש הרבה במה שאת אומרת, מהבחינה של "לא לחנך אנשים". זו תזכורת חשובה בעיקר כאן, כשלא מעטים מאיתנו חשים לעתים צורך להראות את האור.
ועם זאת, השאלה היא כמה תחרגי ממנהגייך ואמונותייך שלך רק בשם "לא לחנך". הרי את זו שמכינה את משלוח המנות הזה, וזה הכי טבעי בעולם שגם השקפותייך והעדפותייך יבואו לידי ביטוי. מי שמתוך עקרון לא מוכן להכניס כסף לכיסיהם של יצרני ממתקים, או לכיס של אסם בהיותה שייכת לתאגיד נסטלה, או חושב שקפאין הוא סם ממכר, או שומנים מוקשים הרסו לו את דרכי המרה והוא נשבע שהדבר הזה לא עובר את סף ביתו, או בשם מה שלא יהיה -- האם הוא חייב לוותר על עקרונותיו רק כדי להתאים את המתנה למקבלה? והאם לתת למישהו אחר משהו שאת מאמינה בכל לבך כי הוא רע ומזיק זו חוויית נתינה מענגת?
נכון, אפשר לומר שבמקרה כזה מה שזקוק לניעור הוא האמונות האלה, ושצריך "לשחרר". זה ודאי נכון לא מעט פעמים. אבל אנשים מעצבים את אמונותיהם לאורך החיים, והרבה פעמים האמונות האלה רבות עוצמה, והרבה פעמים יש להן סיבות טובות.
דוגמה שונה מעט, שאולי תבהיר: בכניסה לסופר לפני היסטריית חגי תשרי עמדו נציגים של "לתת" וביקשו מהבאים לקנות מוצרים עבור משפחות נזקקות. "בעיקר חסרים לנו מוצרי מזון תינוקות", אמרה לי נערה טובת עיניים. הסברתי שמתוך עקרון אני לא קונה דברים כאלה. זה היה בעיקר כי עצבן אותי שהמוצרים התעשייתיים והיקרים מאד האלה ממוצבים בתודעה -- ועוד של מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו! -- כאיזשהו מאסט שאי אפשר בשום אופן בלעדיו (ואני לא מתכוונת רק לתמ"לים, שלפעמים באמת אין ברירה, אעפ"י שגם לגביהם אני נוטה להאמין שיש פחות מקרי אין ברירה ממה שחושבים, אלא גם לגרבר ושות', שהם לא מזון חובה בשום מצב, אם לנקוט לשון סופר-עדינה). זו נראתה לי ציניות קפיטליסטית בטוהרתה. וגם אם אין לי -- ואין לי -- יומרות לחנך אף אחד חוץ מאת הבן שלי, אני ממש לא מוכנה לתת לזה את ידי.
מצד שני, על אף עקרונותי קניתי קמח וסוכר לבנים ושמן קנולה מזוקק, גם מפני שכך אפשר היה לקנות כמות גדולה יותר, וגם מפני שלא היה לי ברור איך תגיב משפחה נזקקת, שלא בטוח שמעורה בטרנד הבריאותי החדש, לקמח מלא ולסוכר חום.
בגדול, אני מתכוונת לזה שיש איזושהי נקודת איזון בין להתאים את המתנה למקבל לבין להישאר נאמנה לעצמך ולאמונותייך. וזה לגמרי בסדר שאצל מאן דהוא לתת ממתקים לא בא בחשבון. אני בכלל לא בטוחה שזה קשור תמיד ליומרה לחנך את האחר.
ומשהו לגבי המתיקות והצבעוניות: אני אהבתי מאד את מסיבות פורים בבית הספר, עד שהן היו מגיעות לנקודה הזאת של פתיחת משלוחי המנות. בניגוד למיתוס במשפחה שלי, אני בכלל לא שונאת ממתקים מושבעת, ושוקולד מריר אני אפילו אוהבת. אבל הכמות האדירה של ממתקים, האוסף המאוד אקראי שלהם (מיקס של ביסלי במבה פסק זמן מסטיק בזוקה), שלושים וכמה פיות בולסים, והריח שיוצא לכולם מהפה ומתערבב בחלל הכיתה -- כל זה עשה לי פשוט רע פיזית. ממש כאילו אני נמצאת בתוך פח זבל גדול. נשמתי לרווחה כשהגעתי הביתה לאכול מרק וסלט כמו בנאדם נורמלי, והעברתי את רוב תכולת משלוח המנות שלי לאחותי הגדולה, כי לא יפה לזרוק את רובו לפח מול הפרצוף של הילד שהביא אותו, ובעיקר שמחתי כשהוא נעלם מהאופק ולא הייתי צריכה להיות אחראית לו יותר. ובאמת שלא היתה לי משנה תזונתית סדורה בבית הספר היסודי.
האמת, כשהמנהג הזה דעך בחטיבה ובתיכון -- זו היתה הקלה מבחינתי. כך שגם מתיקות וצבעוניות שתי פנים לה, ובסופו של דבר היא עניין לפרשנות אישית. אם לי יגידו את המילים מתיקות וצבעוניות בהקשר של אוכל, אני ישר אחשוב על סלט פירות.
הצפה של מתוקים קיימת בכל יום הולדת שני שהילדודס מוזמנים אליה, ובכל ארוח כמעט ישנם עוד חולרות אכילות וכדומה. דווקא בפורים לעצור?
לא תמיד, לא בכל קהילה. ובכל מקרה, אפשר בהחלט להעביר גבול במקום מסוים, ותמיד גבול שנחליט עליו יהיה שרירותי באופן כלשהו.
[u]לחייל בשטחים ש99% שהוא וחבריו מתפרעים על ממתקים וקולות כחלק מנחמה קבועה- אני לא אהיה זו שאחנך אותו לנהוג אחרת - כשכולו פותח את החביהל מלא ציפייה למתוק מתוק הזה.[/u]
זו נקודה למחשבה. האם, לפי העיקרון הזה, היית מכניסה לשם גם חפיסת סיגריות?
יש הרבה במה שאת אומרת, מהבחינה של "לא לחנך אנשים". זו תזכורת חשובה בעיקר כאן, כשלא מעטים מאיתנו חשים לעתים צורך להראות את האור.
ועם זאת, השאלה היא כמה תחרגי ממנהגייך ואמונותייך שלך רק בשם "לא לחנך". הרי את זו שמכינה את משלוח המנות הזה, וזה הכי טבעי בעולם שגם השקפותייך והעדפותייך יבואו לידי ביטוי. מי שמתוך עקרון לא מוכן להכניס כסף לכיסיהם של יצרני ממתקים, או לכיס של אסם בהיותה שייכת לתאגיד נסטלה, או חושב שקפאין הוא סם ממכר, או שומנים מוקשים הרסו לו את דרכי המרה והוא נשבע שהדבר הזה לא עובר את סף ביתו, או בשם מה שלא יהיה -- האם הוא חייב לוותר על עקרונותיו רק כדי להתאים את המתנה למקבלה? והאם לתת למישהו אחר משהו שאת מאמינה בכל לבך כי הוא רע ומזיק זו חוויית נתינה מענגת?
נכון, אפשר לומר שבמקרה כזה מה שזקוק לניעור הוא האמונות האלה, ושצריך "לשחרר". זה ודאי נכון לא מעט פעמים. אבל אנשים מעצבים את אמונותיהם לאורך החיים, והרבה פעמים האמונות האלה רבות עוצמה, והרבה פעמים יש להן סיבות טובות.
דוגמה שונה מעט, שאולי תבהיר: בכניסה לסופר לפני היסטריית חגי תשרי עמדו נציגים של "לתת" וביקשו מהבאים לקנות מוצרים עבור משפחות נזקקות. "בעיקר חסרים לנו מוצרי מזון תינוקות", אמרה לי נערה טובת עיניים. הסברתי שמתוך עקרון אני לא קונה דברים כאלה. זה היה בעיקר כי עצבן אותי שהמוצרים התעשייתיים והיקרים מאד האלה ממוצבים בתודעה -- ועוד של מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו! -- כאיזשהו מאסט שאי אפשר בשום אופן בלעדיו (ואני לא מתכוונת רק לתמ"לים, שלפעמים [b]באמת[/b] אין ברירה, אעפ"י שגם לגביהם אני נוטה להאמין שיש פחות מקרי אין ברירה ממה שחושבים, אלא גם לגרבר ושות', שהם לא מזון חובה בשום מצב, אם לנקוט לשון סופר-עדינה). זו נראתה לי ציניות קפיטליסטית בטוהרתה. וגם אם אין לי -- ואין לי -- יומרות לחנך אף אחד חוץ מאת הבן שלי, אני ממש לא מוכנה לתת לזה את ידי.
מצד שני, על אף עקרונותי קניתי קמח וסוכר לבנים ושמן קנולה מזוקק, גם מפני שכך אפשר היה לקנות כמות גדולה יותר, וגם מפני שלא היה לי ברור איך תגיב משפחה נזקקת, שלא בטוח שמעורה בטרנד הבריאותי החדש, לקמח מלא ולסוכר חום.
בגדול, אני מתכוונת לזה שיש איזושהי נקודת איזון בין להתאים את המתנה למקבל לבין להישאר נאמנה לעצמך ולאמונותייך. וזה לגמרי בסדר שאצל מאן דהוא לתת ממתקים לא בא בחשבון. אני בכלל לא בטוחה שזה קשור תמיד ליומרה לחנך את האחר.
[hr]
ומשהו לגבי המתיקות והצבעוניות: אני אהבתי מאד את מסיבות פורים בבית הספר, [b]עד[/b] שהן היו מגיעות לנקודה הזאת של פתיחת משלוחי המנות. בניגוד למיתוס במשפחה שלי, אני בכלל לא שונאת ממתקים מושבעת, ושוקולד מריר אני אפילו אוהבת. אבל הכמות האדירה של ממתקים, האוסף המאוד אקראי שלהם (מיקס של ביסלי במבה פסק זמן מסטיק בזוקה), שלושים וכמה פיות בולסים, והריח שיוצא לכולם מהפה ומתערבב בחלל הכיתה -- כל זה עשה לי פשוט רע פיזית. ממש כאילו אני נמצאת בתוך פח זבל גדול. נשמתי לרווחה כשהגעתי הביתה לאכול מרק וסלט כמו בנאדם נורמלי, והעברתי את רוב תכולת משלוח המנות שלי לאחותי הגדולה, כי לא יפה לזרוק את רובו לפח מול הפרצוף של הילד שהביא אותו, ובעיקר שמחתי כשהוא נעלם מהאופק ולא הייתי צריכה להיות אחראית לו יותר. ובאמת שלא היתה לי משנה תזונתית סדורה בבית הספר היסודי.
האמת, כשהמנהג הזה דעך בחטיבה ובתיכון -- זו היתה הקלה מבחינתי. כך שגם מתיקות וצבעוניות שתי פנים לה, ובסופו של דבר היא עניין לפרשנות אישית. אם לי יגידו את המילים מתיקות וצבעוניות בהקשר של אוכל, אני ישר אחשוב על סלט פירות.
[u]הצפה של מתוקים קיימת בכל יום הולדת שני שהילדודס מוזמנים אליה, ובכל ארוח כמעט ישנם עוד חולרות אכילות וכדומה. דווקא בפורים לעצור?[/u]
לא תמיד, לא בכל קהילה. ובכל מקרה, אפשר בהחלט להעביר גבול במקום מסוים, ותמיד גבול שנחליט עליו יהיה שרירותי באופן כלשהו.