גם אצלי ביום הראשון הרגשתי מעולה והכאבים הגיעו רק אחר כך.
עצה של אילנה שמש שעזרה לי מאוד- זרמי מים <חמים? לא זוכרת...> מהטוש במקלחת, ממש כמו שעשינו בזמן הצירים
בקיצור זה נורמלי כנראה... שיהיה בהצלחה ומזל טוב!!! @} @}

את מתכוונת להתכוצויות הרחם? כמה זמן את אחרי לידה?? אז קודם כל מזל טוב@}
אצלי ביום הראשון-(ילדתי לפנות בוקר, ישנתי כמה שעות ואז קמתי)לא היו כאבים בכלל. הרגשתי מ-ע-ו-ל-ה! למחרת...כאבים איומים איומים בהנקות ולא בהנקות...כל הזמן...קשה להשוות את זה לצירים כי לפחות מבחינתי אין את המוטיבציה של הלידה שאת יודעת שבסוף יהיה תינוק/ת מקסימה...יומיים שלמים של כאבים בלי הפסקה...שכבתי והנקתי ...לא יכולתי לזוז...נעזרתי בקריסטלים (לפי הרגשתי בחרתי ממה ששיש לנו בבית, לא זוכרת אפילו איזה...)
ביום השלישי הכאב התחיל לעבור בצורה משמעותית אך בהדרגה כל יום פחות ופחות. ביום הרביעי כבר חזרתי לתפקד אז אני מניחה שהכאב לא היה כל כך גרוע... מדובר בלידה שניה.
לא יודעת אם זה קשור לכך שלא נחתי אחרי הלידה...הייתי צריכה כאבים שלא אוכל לזוז כדי לנוח יומיים!p-:
שמעתי מנשים גם אחרי לידה ראשונה על כאבים יותר חזקים מבלידה עצמה...
לא בטוחה שזה עוזר אבל תזכרי שזה עובר!!!(())@}

צירים שאחרי הלידה-
הם כואבים לי בערך כמו הצירים הראשונים, כלומר נסבלים. והם מתרחשים לא רק בזמן הנקות.
כמה זמן הם צפויים להמשך? (לידה שניה) יש טכניקות להקל עליהם?
ובעיקר אני רוצה לשמוע שזה נורמלי לא להרגיש פצץ שעה אחרי הלידה ושהכאבים האלה קורים לכולן. תודה

יונת אמרה:
קל מאוד למצוא סיבות (תירוצים?) לוותר על עזרה. קשה לנו יותר ללמוד לקבל אותה (ואת העוזרים) כפי שהם.
גילה ענתה:
והכל חוזר לאותו מעגל של - לא עוזרים - לא יודעים לקבל עזרה - שצריך לפרוץ.

ואני חושבת, שחשוב לעזור לאנשים כפי שהם רוצים. ואם הם לא רוצים - לא לנתח, להרפות ולהציע שוב אח"כ.
מאיזושהיא סיבה קשה לחברה לקבל שעושים לה כביסה. אפשר לתת לה אוכל, חברה, כתף.

אני ניסיתי לעזור לגיסתי, ע"י מילוי חוסרים שלי, שאני סוחבת מאז הלידה.
אני זוכרת אנשים שעוזרים לי כפי שבא להם - חמות שדוחפת יד לציצי בזמן ההנקה (את חונקת אותהההההההה) וכו'.
אני לא זוכרת אדם אחד ששאל אותי "מה את צריכה ברגע זה?", רק אנשים שעוזרים.

סיפרה לי חברה שבאה מהולנד ששם יש אחות בריאות הציבור שהיא אחות ממש אבל עושה כל מיני עבודות בית גם כמו בישול וכביסה ועזרה עם התינוק החדש, עזרה בהנקה( שם אחיות יודעות לעזור...) ותמיכה בכלל- והכל , שימו לב: בחינם! מהביטוח הלאומי.
להתעורר!!!!
זה לא אצלנו...

חבצלת - רעיון מצויין. בשביל זה צריך יותר מפורום של באופן. צריך קהילה לא וירטואלית

מה הרעיון שלי כזה גרוע?אף תגובה?

אחרי הלידה הראשונה,כשאחרי שבוע בבית עלה לי החום והתמוטטתי, בעלי שלח אותי לבית הבראה כזה.
הבעה שלו זה שהוא בעצם...בית חולים משופר. אותם החדרים של כמה נשים יחד, אותיה התינוקייה, אותו החדר אוכל. אמנם 3 ימים נחתי אבל זה רחוק מהחלום שלך.

אני חשבתי על רעיון אחר, גם מושאל מחברה דתית/חרדית. גמ"ח (גמילות חסדים) של משכב לידה. החברות בו יעזרו אחת לשנייה (ולכל מי שזקוקה) בתקופה הזו, באוכל חם ובריא במשך מספר שבועות, כביסה, שמירה על הילדים, ויתר הדברים, לפי כישוריהם ויכולתם של חברות הגמ"ח (אם יש מי שיכולה לתרום דווקא עיסוי הוליסטי טוב, זה גם מתקבל בברכה...). מה שיפה בזה זה שזה הדדי אז אין "לא נעים". היום את עוזרת לי, מחר אני לך... חשבתי על זה כשהשבוע שלחתי סיר פילפלים לשכנה שילדה, כמו שמקובל אצלנו. לא הרגשתי "לא נעים" לקבל אוכל אחרי לידה (וקיבלתי טונות) כי ידעתי שגם אני נמצאת "בעסק" של לעזור לאחרות, כי בלי עין הרע תמיד יש כמה שכנות בהריון...
אפשר להרחיב את פעילות הגמ''ח לתקופות מילואים, משברי הנקה...
את בעיות הכשרות ההדדית אפשר לפתור על ידי כך שהדברים יתבשלו בבית היולדת.

לגבי משכב לידה אצל החרדיות - לא מדובר ב 40 ימים, אלא הרבה פחות (אולי שבוע). נוסעים ישר מבית חולים לבית החלמה.
כל אשה מלידה רביעית זכאית לבית החלמה כזה. מקבלים השתתפות מלאה או חלקית.
פגשתי אמא אתיופית צעירה שהיתה אמורה להיות 40 ימים עם תינוקתה אצל אמא שלה, בחדר משלה (במקום בקתה) אבל השתגעה תוך חודש. האחיות בטיפת חלב הקלו עליה והזמינו אותה פעמיים בשבוע אליהן כדי שתתאוורר. כנראה שזה לא מתאים לכל אחת בקצב החיים שלנו.

במפגש עם הבנות האתיופיות הן תיארו איך באתיופיה היה בית נידה אליו הייתה הולכת כל אישה שהייתה בנידה וגם נשים אחרי לידה, למשכב לידה. אם ילדה בן, ל-40 יום ואם ילדה בת, ל-80 יום (רווח כפול ). בזמן שהאישה בבית הזה נשים אחרות מביאות לשם אוכל, עוזרות לטפל בילדים ובמיוחד אחרי לידה ממש תומכים ביולדת עם התינוק/ת החדש/ה והכל.
תארו לכם איזה צענוג להיות כך 40/80 יום עם עזרה, תמיכה, הכוונה, ייעוץ ובעיקר המון זמן להתאושש, להתחבר לתינוק, להניק, לשיון, לאכול טוב ושקט כ"כ בלי ענייני חולין של בית.
אני לא מתלוננת כי דיי היה לי את זה אחרי הלידה. דאגתי שיהיה לי וממש נהנתי מזה והרגשתי איך אני "חוזרת לחיים" בקצב שלי הנכון והטבעי. זו הייתה מתנה אדירה (תודה לדודו, לאמהות שלנו, לאבות, לחברות ובמיוחד לאומני!).
ישר עלה לי מעין חלום כזה לנסות וליצור מעין בית כזה, במקום שיש בו איזושהי קהילה, שתוכל לקיים אותו. זה לא צריך להיות מקום מיוחד, מבחינתי איפה שאני גרה יש מספיק אנשים שמהווים "קהילה" שכזו, שיכולים לעבור מדיי פעם, להביא משהו לאכול, לנקות, לתקן תנוחת יניקה, לקשקש, לשמור קצת על הבייבי. מה שצריך זה פוקוס לעניין.
הבנתי שיש בחברות הדתיות- חרדיות מעין סידור שכזה של מקום שהאישה הולכת אליו למשכב לידה. אין לי ספק שזה לא האוהל האדום, או בית הנידה האתיופי. אבל איך זה בכ"ז קורה? כולן הולכות? רק חלק? זה עולה כסף? מה קורה שם בפנים? האם לבעל אסור גם לראות / לגעת בתינוק שלו? זה גם תחת חוקי הנידה?
אשמח לשמוע ממי שיודעת ומכירה .
זה נראה לי כרגע חלום שאני מתחילה לגלגל ואולי פעם... זה גם יתממש!

ענן, להרצות שעה כשהבעל עם התינוקת זה דבר אחד, ולהכין את השעור כשאת (הבעל? ) עם התינוקת זה דבר אחר.
ובהתחלה מאד רוצים להיות כל הזמן עם התינוקת או לישון, וגם על הבעל יש עומס.
חוץ מזה, כל עיניין המחשבה על העבודה ("צריך להספיק") כשאת צריכה להיות כולך עם התינוק מאד מלחיץ והתינוק מרגיש את זה.
וכמובן יש תינוקות ויש תינוקות. הכרתי גם בנות שחזרו מהר מאד ללימודים פשוט כי הן לא ראו בררה אחרת. אני אישית היתי כיום הולכת על שנה בבית, אם כי לפני הלידה הראשונה תכננתי לחזור ללימודים בקורס אחד עוד באותו סמסטר של הלידה, כשהתינוק ישחק במובייל שלו. ( לא חזרתי כמובן)
הכי טוב אם אולי תוכלי למצא משהו שיחליף אותך לחודשי חופשת הלידה, או אולי תוכלי למצא אלטרנטיבות לעבודה קצת שונה, לאו דווקה עכשיו, שיפתיעו גם אותך.

האמת שהם צודקים. איאפשר לדעת או לתכנן.
אולי באמת תהיי כל כך עייפה שלא יהיה לך כח גם לזה?אני למשל נרשמתי לקורס פיסול וגם לזה לא היה לי כח. כי ההנקה , הטיפול האינטנסיבי, חוסר שעות שינה...מאוד הקשו עלי להתחייב.
גם היום כשהיא בת 8 חודשים קשה לי להתחייב לפרוייקטים ארוכי טווח.
אני אחזור לעבודה בקרוב . וגם היום אני מתקשה לראות אך אני יעמוד במשימה הזו.
הקיצר, קחי לעצמך את הזמן. החיים אחרי הילד הראשון לא דומים לשום דבר שהכרת.תני לכן או בעצם לכם ....זמן ללמוד , להכיר , להנות, לכאוב, להתרגל, לתרגל, לדמוע , לשמוח ולצמוח.!!
בהצלחה.

ההתלבטות שלי היא בקשר לחזרה מוקדמת לעבודה,
אני לפני לידה ראשונה וממש אין לי מושג איך זה יהיה ואיך ארגיש אחרי וכמה זמן ייקח לי לשלב את המצב החדש עם החיים הישנים.
מאחר ואני מלמדת במכללה אני נדרשת לתת תשובה בהקדם לגבי החזרה לעבודה. העצות שאני מקבלת הן: "חכי ותראי", ו"לא כדאי לך לתכנן או להתחייב". מצד שני אני כן צריכה לתכנן, ורוב הסיכויים שאם לא אחזור ללמד תוך 6-8 שבועות מהלידה אצטרך לשבת בבית כ- 8 חודשים עד תחילת שנת הלימודים הבאה ואת זה יהיה לי מאוד חבל לעשות. אני טיפוס אקטיבי ולמרות שאני רוצה להקדיש זמן רב לתינוק שלי, אני חושבת שיהיה לי בריא יותר לשלב זאת עם עבודה- חלקית מאוד, אבל מלאה סיפוק.

אין לי בעיה לחזור ללמד כי מדובר ב-10 שעות שבועיות בלבד, בהן יוכל בן זוגי להשאר עם התינוק. אבל באמת שאין לי מושג האם אהיה כולכך עייפה שלא אוכל לעשות אפילו זאת...(או כול מיני שיקולים אימהיים אחרים שאני אפילו לא מודעת להם). מצד שני ידוע לי על אמהות שחזרו לעבוד מוקדם מאוד,כך שזה בוודאי אפשרי.
הלוואי שיכולתי להציץ רגע לתוך חיי אחרי הלידה ולראות איך זה יהיה באמת ועל סמך המידע הזה להחליט....

בנתיים אני שואלת כאן:
אני יודעת שכול אחת חווה ומגיבה אחרת, אבל אולי יהיה לי קל יותר להחליט אם תוכלו לשאול אותי שאלות , להעיר הערות ובכלל להאיר את עיני לנקודות שלא חשבתי עליהן?

ההערה ה"שולית" שלך בקשר לכסף סימי רק מחזירה אותי למחשבה שאנשים צריכים לחיות קרוב אחד לשני.לא מדברת על בני משפחה (למרות שאפילו זה,נדיר מאד אבל הולך לפעמים (-: ),אלא אנשים ,קהילה,המילים האלה.

זה בטח יעלה הון עתק....
עינת זה רעיון לגמרי לא רע.
אנו גרים רחוק מכל המשפחה ולקראת הלידה ואחריה נעזרתי בכל מי שיכולתי מהחברים והשכנים אבל באיזהשהוא מקום לא חשנו שזה הוגן לצרוך כל כך הרבה עזרה מהם ואז קנינו את העזרה : גננת מטפלת בביביסיטר., מנקה, מבשלת,ואת כל הכספים שקיבלנו תיעלנו רק לאפיקים הללו.
איך מה עושים עכשיו כשהקופה מתרוקנת ועדיין יש צורך בעזרה??

כרמית לגבי הילדים ,גדולים וקטנים- בדיוק כמו שאת תומכת הלידה אנו טורחות להכיר טוב טוב,על ידי מספר פגישות נינוחות ואלף טלפונים,כך גם במרכז כזה,הקשר יווצר עוד בשלבים מוקדמים של ההריון,ויהיה נגיד,מן חדר משחקים נעים ונוח שם,שאפשר יהיה לבוא אליו עם הילדים ולהכיר את מי שפועל בו,וגם שהתומכות יבואו להתארח בבית,להכין יחד ארוחה...לספר סיפור לפני השינה וכאלה...ואז זה לא הנחתה של מישהו זר.

אני הרגשתי כך, אבל לא היתה לי ברירה.
כולם עזרו, ניקו, בישלו, שמו כלים בארונות הלא נכונים,
ופעם בחודש נכנסתי למטבח, צרחתי קצת, וסידרתי אותו.

ענת - זה נפלא באופן עקרוני, ואני מאלו שרוצה להרגיש שאני מארחת טובה גם כשאני בעצם לא יכולה, כמו אחרי לידה. לא שאני לא יכולה, אבל קצת יותר קשה. אבל צריך לשים לב. לא כל אחת מוכנה שיגעו לה בדברים וינקו לה, הן אפילו לא מוכנות שעוזרת תיכנס הביתה. לא כי הן פנאטיות בנקיון, אלא פשוט בשבילן זו חדירה לפרטיות.

לא התכוונתי לייעץ לך, אלא להראות עוד סוג של פתרון (-:

גילה, כשזה יהיה רלוונטי, נמצא מישהו (לא השארנו אותם כי לא עלה צורך, לא רק בגלל שלא מצאנו מישהו מתאים....). רק הערתי לגבי ההצעה (המעולה) של ענת למרכזי תמיכה, שלאחים הגדולים זה כנראה לא יהיה פתרון.

כרמית - והגננת/מטפלות מהגן? (או הילדות מהקיבוץ שעושות השכבות/הקמות)
לא יוכלו לעזור במקרה כזה?

לגבי הילדים הגדולים - לא מספיק "סתם מישהו". צריך מישהו שהם מכירים וסומכים עליו. ואם הם עוד לא ממש גדולים זה עוד יותר בעייה, כי לא כל אחד שהם מכירים יכול גם להחליף טיטול/לנגב טוסיק. אם הם חולים - על אחת כמה וכמה. נכון שיש בייביסיטרים וכל מיני, אבל אנחנו, למשל, עוד לא השארנו אותם ערים (למעט שעה בצהרים לפני שבועיים...) עם אף אחד מלבד סבים - והסבים רחוקים....

חברה שבאה לא מזמן שטפה כלים הרימה דברים מהריצפה וקיפלה כביסה ותלתה כביסה ועברה עם מטאטא תוך כדי שדיברנו ואני הנקתי על הספה.זה היה נעים .מעבר לעזרה הברורה,היה ברור שנוח לה כך הרבה יותר מלהתארח ולקבל כוס קפה ולדבר על המשקל של הילדה,והנינוחות שלה בבית שלי גרמה לי לא להגיד אפילו פעם אחת "אוי תעזבי,באמת לא צריך".אני מקווה לזכור את זה בביקור הבא אצל יולדת.להסתער עם שני סירים ולעשות סדר בבית תוך כדי שמשוחחים איתה ומאפשרים לה לספר שוב ושוב כמה היה כואב ומדהים ומפחיד ונפלא וכולי.
בבית החולים הגיע זוג שירידת המים תפסה אותם לא מוכנים-שני ילדים גדולים חולים בבית עם אינהלציות, אשה שחייבת שבעלה ישאר, וכל המשפחה לא בנמצא ואן מי שיעזור.תהיתי מתי יתרחב המושג של תומכת לידה לתמיכה לפני ואחרי,בדיוק לדברים האלה.מן מרכז כזה שאפשר יהיה להתקשר אליו ולהזמין מישהי או מישהו להיות עם הילדים,לבשל,לנקות,לשבת ליד המניקה ולהביא לה דברים...(אה,בסוף היא ילדה כל כך מהר שהבעיה נפתרה והבעל חזר הביתה והכל היה בסדר.)

מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא שלי לימד אותי שלא באים לבקר יולדת בשלושה חודשים ראשונים, כי זה מטריח ומפריע.
אבל התברר, שיש הרבה שנעלבות ורוצות שאבוא. אז לקרובות אני מספרת מה שאבא שלי לימד אותי, ואומרת להן שאם אבוא לבקר אז זה לזמן קצרצר ורק אם הן רוצות (זה נותן להן לגיטימציה לדחות את הביקור שהן טענו שהן רוצות). וכשאני שם, אני משתדלת לעזור במה שאני יכולה, אבל להודות על האמת, הבית היחיד שבו אני מרגישה בנוח לעשות דברים זה בית אחותי, וכשהיא ילדה הייתי עם תינוקת בת 8 שבועות שיונקת כל הזמן... לפני שילדתי לא ידעתי להחזיק תינוק, לא ידעתי לחתל, כלום. לא הרגשתי שאני יכולה לעזור במשהו.
כשאני ילדתי, כל מי שרצה לבקר אמרתי: "בסדר, בתנאי שתביאו לי אוכל, כי אני חייבת לאכול ואף אחד לא מכין לי ואני לא מתכוונת 'לארח' אף אחד". אז באמת באו הדודות והבנות דודות והביאו אוכל וזה מאוד עזר לי.
אבל אנחנו חיים בתרבות כזאת, שלי לא נעים להטריח יולדת (אני לא מרגישה מספיק קרובה ומתמצאת בבית שלה כדי לעזור באמת, ככה שיהיה לה נעים), וליולדת לא נעים "להטריח" אותי, גם אם אני מוכנה.

לשאלת המי:
אחותי שהיתה בת 16 כשאגם נולד, עזרה לנו המון. זו היתה תקופה שהיא לא בילתה הרבה בבית ספר, ולהורים שלי היא דווקא אמרה שכן, ובמקום זה הגיע אלינו. הרבה יותר קל לעצב אותן בגיל הזה.
אז לא חייבים לברוח מבית הספר אבל מישהי בגיל אחרי הצבא, שיש איזשהי קרבה, או אולי בעצם לא, אבל בעלת מוטיבציה.

את צודקת.
והכל חוזר לאותו מעגל של - לא עוזרים - לא יודעים לקבל עזרה - שצריך לפרוץ.
אני מבטיחה, בלידה הבאה, לאזור אומץ ולבקש עזרה מיותר אנשים.
זה, ד"א, אני מקווה, יאפשר לעוזרים לקבל עזרה בתורם.

בהקשר זה - http://www.leida.co.il/message.asp?qt=5594
שירה פרסמה את זה פה פעם.

פעם ראשונה שחברה שלי ילדה, דגדג לי בידיים ללכת אליה הביתה ולעשות שם כל מיני דברים. כשהיא היתה בבית חולים, נסעתי לשם וניקיתי קצת עם אמא שלה. כשהיא חזרה, באנו לבקר ועשיתי כלים, תוך התעלמות ממחאותיה הנמרצות. אחרי כמה ימים ביקרנו שוב והעמסתי מכונת כביסה כשהיא לא שמה לב, ואחר כך כשהיא עלתה על זה היא הבהירה לי שתודה, אבל זה לא במקום. היתה לי עוד הזדמנות אחת לעזור כשבוע אחר כך, בשמרטפות קצרה. וגם זה דרש ממנה מאמץ בשביל לאפשר לי לעזור בזה.

בקיצור, כל עזרה שנתתי דרשה ממנה מאמץ נפשי יותר גדול מההשקעה שלי. בזבוז. ויתרתי.

אם אנחנו באמת רוצות עזרה, אנחנו צריכות לוותר על המס הנפשי שאנחנו חושבות שצריך לשלם בעדה.
עצות? אף אחד לא מכריח אותנו להתייחס אליהן.
נוכחות? זה חלק מהעניין. העזרה כוללת מגע אנושי, על הטוב והרע. עדיין אין רובוטי שירות אישיים.
נוח להיות יחד? אפשר לוותר על קצת בושה מצד אחד וקצת כבוד ויופי מצד שני, ולהסתדר.

קל מאוד למצוא סיבות (תירוצים?) לוותר על עזרה. קשה לנו יותר ללמוד לקבל אותה (ואת העוזרים) כפי שהם.

אבל מי?

זו צריכה מישהי שלא תתן עצות, אבל שאת העצות שלה אני אהיה מוכנה לשמוע.
מישהי שתהיה לה נוכחות בבית, אבל שאני לא ארגיש אותה.
מישהי שנוח לי ולבעלי להיות אתה, גם בתחתונים.

אפילו האמהות שלנו לא עונות על התנאים האלה. אז מי כן?

בעלי לקח קצת חופש בשביל לעשות את זה. הרבי-מיעוטו.

אחרי הלידה, כמו שמישהי אמרה, שתבוא משהי לעזור. שתהיה בבית. שתחזיר את הקוטג' למקרר. שתנגב את הטוסיק לגדולה. שתרים את כל הקורנפלקס שנשפכו מתחת מעל ובתוך המיטה, בחדר עם השטיח שעד ששמת לב כבר הספיקו לדרוך על חלק. שתערסל את הרך הנולד עד שיפלוט, שתכין משהו לבעל החוזר מ"הציד" לאכול. שתסכים איתך שלהזיע את כל עודף הנוזלים מהלידה, מצריך המון כביסות ואולי אפילו תעשה אותן בשבילך.