על ידי מיכל_שץ* » 22 מאי 2005, 14:24
אתמול
כל שבוע אנחנו מגיעים לבית הקברות, כדי להחליף לפרחים טריים ולהשקות את הדשא, אתמול סוף סוף ראיתי שהוא באמת נקלט, ופתאום עלתה לי המחשבה המקאברית "אנחנו מטפחים ומגדלים דשא במקום ילד". תחליף דל.
היום הייתי צריכה ללדת. אם הכל היה מסתדר. היום התל"מ.
הייתי בטוחה שזה יפיל אותי, אל מתחת לרצפה.
אבל לא. החלטתי לצאת מהשגרה וויתרתי על עבודה, הלכתי עם הבת שלי, לקחתי "יום חופש" (יש דבר כזה בחינוך ביתי?)
התלבטתי אם כדאי לי לחשוב על זה או לא, בסוף החלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם היום הזה, לציין אותו לעצמי באיזה דרך, לסיים את ההריון הזה, את הספירה שלו, את ההתיחסות אליו. זהו, תם ונשלם, צריך להמשיך הלאה.
קשה לי לשים את האצבע על איך אני מרגישה בקשר לכל זה. שיחה עם מכרה (שטחית משהו), שבה היה צריך לספר שוב הכל, לקחה אותי חזרה לשם, וזה היה קצת קשה. מצד שני אני לא רוצה להחביא את זה, לא לדבר זה עוד יותר קשה.
ולפעמים נדמה לי שהסביבה שלי מצפה ממני להיות יותר עצובה ממה שאני באמת, ואני לא רוצה להיות עצובה, רוצה להמשיך לחיות את חיי, אבל לא רוצה להשאיר אותו מאחור, את הבן שלי. הוא חלק מחיי ותמיד יהיה. אני עדיין מתגעגעת אליו יום ולילה.
האהבה שלי אליו שונה מכל מה שהכרתי קודם, התאהבתי בו בשניה שבו שמעתי את קולו, ברגע שראיתי את פניו בפעם הראשונה. וכשמתנהלת שיחת אמהות כזאת, אני רוצה להשתתף, לספר על הלידה שלו, על מה שהרגשתי, בלי המבטים המרחמים מצד אחד, וגם בלי התהיה הזאת "על איזה ילד את מדברת? יש לך עוד ילד חוץ מבתך?"
אבל איך חיים ככה עם ילד שאיננו?
[b]אתמול[/b]
כל שבוע אנחנו מגיעים לבית הקברות, כדי להחליף לפרחים טריים ולהשקות את הדשא, אתמול סוף סוף ראיתי שהוא באמת נקלט, ופתאום עלתה לי המחשבה המקאברית "אנחנו מטפחים ומגדלים דשא במקום ילד". תחליף דל.
היום הייתי צריכה ללדת. אם הכל היה מסתדר. היום התל"מ.
הייתי בטוחה שזה יפיל אותי, אל מתחת לרצפה.
אבל לא. החלטתי לצאת מהשגרה וויתרתי על עבודה, הלכתי עם הבת שלי, לקחתי "יום חופש" (יש דבר כזה בחינוך ביתי?)
התלבטתי אם כדאי לי לחשוב על זה או לא, בסוף החלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם היום הזה, לציין אותו לעצמי באיזה דרך, לסיים את ההריון הזה, את הספירה שלו, את ההתיחסות אליו. זהו, תם ונשלם, צריך להמשיך הלאה.
קשה לי לשים את האצבע על איך אני מרגישה בקשר לכל זה. שיחה עם מכרה (שטחית משהו), שבה היה צריך לספר שוב הכל, לקחה אותי חזרה לשם, וזה היה קצת קשה. מצד שני אני לא רוצה להחביא את זה, לא לדבר זה עוד יותר קשה.
ולפעמים נדמה לי שהסביבה שלי מצפה ממני להיות יותר עצובה ממה שאני באמת, ואני לא רוצה להיות עצובה, רוצה להמשיך לחיות את חיי, אבל לא רוצה להשאיר אותו מאחור, את הבן שלי. הוא חלק מחיי ותמיד יהיה. אני עדיין מתגעגעת אליו יום ולילה.
האהבה שלי אליו שונה מכל מה שהכרתי קודם, התאהבתי בו בשניה שבו שמעתי את קולו, ברגע שראיתי את פניו בפעם הראשונה. וכשמתנהלת שיחת אמהות כזאת, אני רוצה להשתתף, לספר על הלידה שלו, על מה שהרגשתי, בלי המבטים המרחמים מצד אחד, וגם בלי התהיה הזאת "על איזה ילד את מדברת? יש לך עוד ילד חוץ מבתך?"
אבל איך חיים ככה עם ילד שאיננו?