על ידי תמרוש_רוש » 13 אפריל 2010, 14:36
אני חושבת שיחסית התאוששתי מהמקרה עצמו, הפרטי. הקושי שמכביד עלי עכשיו הוא החשדנות העודפת שלי כלפי כל מה שקשור ברוחניות ובהרפיה, חוסר היכולת לעזור לעצמי בכלים אלו, גם לבדי, והאכזבה מכך שאני לא מצליחה להפריד בין טוב לרע בתחום הזה.
ברור! היית במגע עם מישהו שזיהם וטימא את הכלי שהיה יכול להיות טוב, והכתים אותו בהתנהגות לא ראויה (מחפירה, למען האמת), אז עכשיו את מתרחקת קטגורית מ"מקום הפשע", ממקום הטראומה. זו התגובה הכי אלמנטרית והכי מתבקשת בעולם.
לפחות לזמן-מה
אני חושבת שזה קשור לכך שלמטפל הזה (ולכל האלטרנטיבים? לא יודעת) יש פחות פיקוח ופחות טעם להתלונן. למשל, אם הוא היה פסיכולוג ברשיון, יתכן שלא היה מרשה לעצמו את מה שעשה, כי היה חושש לרשיונו. ופתאום זה שם את כל האלטרנטיבים כולם בעמדה כזו של מי יודע מה הם יכולים להרשות לעצמם, ומה מגביל אותם, ואיפה עוברת האתיקה ועל מי אפשר לסמוך ועל מי לא.
הלוואי...
יש יותר מדי פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים "שם בחוץ", קונוונציונליים עד הסוף המר, שמנצלים מטופלים ומטופלות כאילו אין מחר. גם אתם, מערכת הפיקוח אינה הדוקה כפי שהיא צריכה להיות.
(מה זה "כפי שהיא צריכה להיות"? זה אומר, לדעתי, שצריך להיות איזשהו מרכז לטיפול בפניות ותלונות על מטפלים, ושכל מטפל אמור להחזיק את מספר הטלפון של המרכז הזה
במקום בולט בקליניקה שלו או בחדר ההמתנה, ולתת את הפרטים (על כרטיס ביקור, או משהו דומה) לכל מטופל ומטופלת שבאים אליו.
וזה אומר שמטפלים אמורים לעודד את המטופלים שלהם לראיין אותם ("ראיון עבודה"! לא פחות) בתחילת הטיפול, כדי שיוכלו להיות יותר בטוחים בבחירתם, לאתר את המטפל הנכון בשבילם ולסנן את אלה שלא.
כיום זה לא נעשה.)
וזה מוביל אותי למחשבה: נניח שיש לך חברה טובה שאת מאוד אוהבת
(()) ונניח שעקב בעיות ממשיות וכואבות היא הלכה לפסיכולוג ידוע. ונניח שהפסיכולוג היה לא מקצועי, הפחיד, איים או ניצל אותה בדרך זו או אחרת. ועכשיו היא במשבר אמון נוראי, ולא יודעת מה לעשות. עדיין מתמודדת עם הבעיות הקודמות, אבל נשלל ממנה כלי שהיא תלתה בו תקוות. היא כמובן לא מעזה לפנות לפסיכולוג אחר, כי כולם חארות ואין על מי לסמוך. מה תגידי לה? איך תוכלי לעודד אותה ולעזור לה למצוא את הדרך הטובה?
נ.ב. המורה הרוחנית שלי אמרה לנו פעם: אם אתם מתכוונים להיות מורים בזמן זה או אחר, תדאגו לכך שיהיו לכם חיי מין טובים ומספקים. אתם לא חייבים להיות נשואים, אבל אתם כן צריכים ליצור לעצמכם מערכת יחסים - עדיף יציבה - שתספק את כל הצרכים המיניים שלכם. אחרת, אתם תתבחבשו עם האנרגיות המיניות של התלמידים שלכם, ותגרמו להם נזק. גם אם לא יהיה מגע מיני פיזי, אתם עדיין תחרבשו להם ברמה האנרגתית.
לגזור ולתלות בכל קליניקה טיפולית באשר היא.
_בנות יקרות , אין טעם לדבר על הגשת תלונה במשטרה ושאר עניינים קורקיים ומעשיים .
אפשר לקרוא בשורות ובניהן שזה הדבר האחרון שהיא צריכה על עצמה . היא צריכה להתשחרר מן החוויה
ולא להוסיף עליה ._
ודאי שיש טעם לדבר על זה! לא בהכרח
לייעץ או להמליץ למישהי לעשות זאת, אבל כן
לדבר על האפשרות.
כי ככה אנחנו שמות את הדברים בקונטקסט ראוי ונכון.
אם היה ניצול, זה חמור. אם היתה תקיפה - אז זה חמור עוד יותר. ויש על זה הסכמה חברתית גורפת, עד כדי כך שהמערכת המשפט (האיטית והמסורבלת, מטבעה) קבעה חוקים ותקנות על עד כמה זה חמור ומה אפשר לעשות בעניין.
הנתקפת צריכה לדעת שזה הדבר! שהיה פה מעשה אלימות שמוכר כאלימות ו(בשאיפה) מקבל דה-לגיטימציה מוחלטת - ומעשית! - מכמה וכמה רבדים בחברה שלנו!
אם אחנו רוצות להשתמש בלגימטימציה הזאת כדי לפנות למוסדות מוכרים (משטרה, למשל) ולהללונן - זו החלטה אחרת. היא מורכבת, וכאן באמת יש הרבה אפור. יש את תחושת הצדק, ותחושת התועלת, והמחיר שיש בצעד כזה, ותחושת הנקם הפרטית, והשליחות, הרצון להציל אנשים אחרים מאותו מצב, ולהרחיק את האדם האלים מעמדת כוח, וכו' וכו' וכו'...
אז אני לא יודעת אם זה בהכרח
נכון, להתלונן.
אבל למישהי שעברה חווייה כזאת, כל כך חשוב לדעת שזה
אפשרי!!!
שהסיטואציה מוכרת, מוכרת עד כדי כך שהיא כתובה בספרי החוק של המדינה!
מרכיב מאוד מהותי בחוויה כזאת, היא תחושת הבידוד, האף-אחד-לא-יקשיב-לי-אף-אחד-לא-יאמין.
בחינת האופציה של תלונה במשטרה או במוסד אחר כלשהו (למשל, מרכז ההכשרה או בית הספר שהכשיר את המטפל הספציפי הזה), שוברת, ולו באופן סמלי, את הבידוד.
אחר כך אפשר להחליט מה לעשות בפועל
(מניסיון)
[u]אני חושבת שיחסית התאוששתי מהמקרה עצמו, הפרטי. הקושי שמכביד עלי עכשיו הוא החשדנות העודפת שלי כלפי כל מה שקשור ברוחניות ובהרפיה, חוסר היכולת לעזור לעצמי בכלים אלו, גם לבדי, והאכזבה מכך שאני לא מצליחה להפריד בין טוב לרע בתחום הזה.[/u]
ברור! היית במגע עם מישהו שזיהם וטימא את הכלי שהיה יכול להיות טוב, והכתים אותו בהתנהגות לא ראויה (מחפירה, למען האמת), אז עכשיו את מתרחקת קטגורית מ"מקום הפשע", ממקום הטראומה. זו התגובה הכי אלמנטרית והכי מתבקשת בעולם.
לפחות לזמן-מה ;-)
[u]אני חושבת שזה קשור לכך שלמטפל הזה (ולכל האלטרנטיבים? לא יודעת) יש פחות פיקוח ופחות טעם להתלונן. למשל, אם הוא היה פסיכולוג ברשיון, יתכן שלא היה מרשה לעצמו את מה שעשה, כי היה חושש לרשיונו. ופתאום זה שם את כל האלטרנטיבים כולם בעמדה כזו של מי יודע מה הם יכולים להרשות לעצמם, ומה מגביל אותם, ואיפה עוברת האתיקה ועל מי אפשר לסמוך ועל מי לא.[/u]
הלוואי...
יש יותר מדי פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים "שם בחוץ", קונוונציונליים עד הסוף המר, שמנצלים מטופלים ומטופלות כאילו אין מחר. גם אתם, מערכת הפיקוח אינה הדוקה כפי שהיא צריכה להיות.
(מה זה "כפי שהיא צריכה להיות"? זה אומר, לדעתי, שצריך להיות איזשהו מרכז לטיפול בפניות ותלונות על מטפלים, ושכל מטפל אמור להחזיק את מספר הטלפון של המרכז הזה [b]במקום בולט[/b] בקליניקה שלו או בחדר ההמתנה, ולתת את הפרטים (על כרטיס ביקור, או משהו דומה) לכל מטופל ומטופלת שבאים אליו.
וזה אומר שמטפלים אמורים לעודד את המטופלים שלהם לראיין אותם ("ראיון עבודה"! לא פחות) בתחילת הטיפול, כדי שיוכלו להיות יותר בטוחים בבחירתם, לאתר את המטפל הנכון בשבילם ולסנן את אלה שלא.
כיום זה לא נעשה.)
וזה מוביל אותי למחשבה: נניח שיש לך חברה טובה שאת מאוד אוהבת (())(()) ונניח שעקב בעיות ממשיות וכואבות היא הלכה לפסיכולוג ידוע. ונניח שהפסיכולוג היה לא מקצועי, הפחיד, איים או ניצל אותה בדרך זו או אחרת. ועכשיו היא במשבר אמון נוראי, ולא יודעת מה לעשות. עדיין מתמודדת עם הבעיות הקודמות, אבל נשלל ממנה כלי שהיא תלתה בו תקוות. היא כמובן לא מעזה לפנות לפסיכולוג אחר, כי כולם חארות ואין על מי לסמוך. מה תגידי לה? איך תוכלי לעודד אותה ולעזור לה למצוא את הדרך הטובה?
נ.ב. המורה הרוחנית שלי אמרה לנו פעם: אם אתם מתכוונים להיות מורים בזמן זה או אחר, תדאגו לכך שיהיו לכם חיי מין טובים ומספקים. אתם לא חייבים להיות נשואים, אבל אתם כן צריכים ליצור לעצמכם מערכת יחסים - עדיף יציבה - שתספק את כל הצרכים המיניים שלכם. אחרת, אתם תתבחבשו עם האנרגיות המיניות של התלמידים שלכם, ותגרמו להם נזק. גם אם לא יהיה מגע מיני פיזי, אתם עדיין תחרבשו להם ברמה האנרגתית.
לגזור ולתלות בכל קליניקה טיפולית באשר היא.
[hr]
_בנות יקרות , אין טעם לדבר על הגשת תלונה במשטרה ושאר עניינים קורקיים ומעשיים .
אפשר לקרוא בשורות ובניהן שזה הדבר האחרון שהיא צריכה על עצמה . היא צריכה להתשחרר מן החוויה
ולא להוסיף עליה ._
ודאי שיש טעם לדבר על זה! לא בהכרח [b]לייעץ[/b] או להמליץ למישהי לעשות זאת, אבל כן [b]לדבר[/b] על האפשרות.
כי ככה אנחנו שמות את הדברים בקונטקסט ראוי ונכון.
אם היה ניצול, זה חמור. אם היתה תקיפה - אז זה חמור עוד יותר. ויש על זה הסכמה חברתית גורפת, עד כדי כך שהמערכת המשפט (האיטית והמסורבלת, מטבעה) קבעה חוקים ותקנות על עד כמה זה חמור ומה אפשר לעשות בעניין.
הנתקפת צריכה לדעת שזה הדבר! שהיה פה מעשה אלימות שמוכר כאלימות ו(בשאיפה) מקבל דה-לגיטימציה מוחלטת - ומעשית! - מכמה וכמה רבדים בחברה שלנו!
אם אחנו רוצות להשתמש בלגימטימציה הזאת כדי לפנות למוסדות מוכרים (משטרה, למשל) ולהללונן - זו החלטה אחרת. היא מורכבת, וכאן באמת יש הרבה אפור. יש את תחושת הצדק, ותחושת התועלת, והמחיר שיש בצעד כזה, ותחושת הנקם הפרטית, והשליחות, הרצון להציל אנשים אחרים מאותו מצב, ולהרחיק את האדם האלים מעמדת כוח, וכו' וכו' וכו'...
אז אני לא יודעת אם זה בהכרח [b]נכון[/b], להתלונן.
אבל למישהי שעברה חווייה כזאת, כל כך חשוב לדעת שזה [b]אפשרי[/b]!!!
שהסיטואציה מוכרת, מוכרת עד כדי כך שהיא כתובה בספרי החוק של המדינה!
מרכיב מאוד מהותי בחוויה כזאת, היא תחושת הבידוד, האף-אחד-לא-יקשיב-לי-אף-אחד-לא-יאמין.
בחינת האופציה של תלונה במשטרה או במוסד אחר כלשהו (למשל, מרכז ההכשרה או בית הספר שהכשיר את המטפל הספציפי הזה), שוברת, ולו באופן סמלי, את הבידוד.
אחר כך אפשר להחליט מה לעשות בפועל (())
(מניסיון)