על ידי לב_שומע* » 09 מאי 2018, 13:43
ימבה אוצרות.
ואנסה לעשות קצת סדר עם הכרוניות מהזווית שלי, ואחר כך אפשר לחשוב האם להעביר ולאן.
מערבבת פה בין הכללי והפרטי כי הדברים כתובים מעורבב.
צילי יקרה,
תודה על המריבות. כלומר, ההכרחיות שלהן. ענית לי מאוד. כי.. כי את מספרת עליך. ולא יותר. אז א. הבנתי את הנקודה. בעומק. ב. זה מאפשר לי להגיד על עצמי - שלי, זה לא מתאים, כי הצרכים שלי אחרים. לפחות בהתחלה, הייתי לגמרי מוותרת על זה. בהמשך - מי יודע, אולי. גם בי יש צדדים של לבטא כוח מול אדם אחר, שאולי ארצה פעם שיצאו. כרגע, להתחלה, אין לי צורך בזה. ונדמה לי שמותר לכוון את עצמי למקום שמתכוונן לכך שזה יהיה כמה שפחות. בכללי, המילה קונפליקט לוקחת אותי למקום של חיפוש פתרון. ככל האפשר מוסכם על כל הצדדים. והמילה מריבה לוקחת למקום אחר לגמרי. שמאיים עלי מידי. אם לא חייבים, בהכרח, ולא מייד בהתחלה, סבבה.
לגבי השאלה שלי האם בקשה כזו יכולה להיחשב כהגיונית -
וואלה, נעים לי לחשוב שאולי כן. שהעולם הוא מגוון. שיש כאלה שבקשה כזו תהיה אפילו נעימה להם.
ההנחה שלי היתה שהמצב של חוסר סדר אחרי שסידרתי בבוקר מפתיע אותי, באיזשהו צורה, וההפתעה - לא לזה ציפיתי - מעוררת בי כעס, למה הוא לא שמר שהילדים לא ככה וככה וגו', ואני מתאפקת לא להוציא את כל הכעס הזה כאן ועכשיו אלא אומרת בדרך היפה שיוליקו הציעה - סידרתי בבוקר, עכשיו בלגן, אני מבקשת ש.. ותהיתי: מה אני בעצם מבקשת?? וניסיתי לחפור פנימה, על בסיס התנסויות מהעבר: מה בעצם אני צריכה במצב כזה? ועלה לי משהו שלא הייתי מודעת אליו קודם לכן - שהרבה פעמים, זה יהיה בעצם לא בוא תעזור לי יחד עם הילדים לסדר ולארגן, אלא - הפתעת אותי, היו לי תוכניות מסויימות כשאני חוזרת הביתה (בהנחה שהן מוסכמות על שנינו, והציפייה שלא יהיה פה כזה בלגן היא הגיונית במסגרת מערכת ההסכמות והשגרות אצלנו בבית, מה שבכלל לא בטוח שיהיה - אבל בהנחה שנגיד שכן, כי לקחתי את הסיפור של יוליקו עם הפתיחה שלו ויצקתי לתוכו את עצמי) והתוכניות האלה לא יכולות לקרות כשהבית במצב כזה וכזה. אז אולי אתה יכול להתגייס קודם כל לככה וככה, ואחר כך נראה הלאה?
אם הציפייה לסדר היא לא ציפייה הגיונית במערכת הביתית שלנו, אז לא הייתי מנסחת את הבקשה ככה. הייתי בודקת עם עצמי למה בעצם זה קורה, עד כמה זה מפריע לי שזה ככה בשוטף, האם הייתי רוצה לשנות משהו ומהי מידת הקריטיות של השינוי הזה בשוטף, ובודקת עם הבנאדם בהנחה ששנינו יודעים לנהל דיאלוג בזמן אחר רגוע, לא כאן ועכשיו, האם הוא יכול/מוכן להיות שותף לתחושות ולצרכים שלי (ואם לא, ואם זה כן קריטי, ובהנחה שהוא לא טיפוס שמתעלם על בסיס קבוע, אז בודקת איך אני מגייסת) ומה בונים כשגרה.
ההנחה שלי היתה שמשהו בסיטואציה מפתיע אותי. אם לא, אז מאיפה הכעס? ולמה שתהיה מריבה? ולמה אני צריכה להתאפק?
כמובן, שסיטואציות כאלה יכולות להוציא ממני גם ים של כעס ילדותי לא מבוקר ומתפרץ כי זה ככה תמיד וזה מפריע לי תמיד ולא אמרתי כלום כי לא חשבתי שזה יכול להשתנות אבל משהו בתוכי היום גרם לזה להתפוצץ. או שהבלגן דווקא היום היה מעבר לרגיל.
אני לא מדמיינת את עצמי מבקשת בקשה כזו בבית שיש בו תינוק, למשל. או ילדים ממש צעירים. זה נראה לי תסריט שיכול להתרחש בבית עם ילדים כבר גדולים יותר אבל שיכולים לבלגן היטב, ושהציפייה שלי לסדר היתה הגיונית. או כי ככה זה בשגרה שלנו, או שהמצב המסויים הזה אף פעם לא קרה קודם ולא חשבתי שאני צריכה לבקש במפורש. (נניח, לרוב אני חוזרת לפניו או משהו כזה). וזה הפתיע אותי.
בטח שלא התכוונתי לכרוניות במשהו כזה. ממש לא.
מה שכן - דווקא המצב הגופני שלי עכשיו, שמחייב תמיכה בלתי נגמרת, שיחרר אצלי במפתיע כמויות של מתח שלא היה לי מושג עד כמה הן קשורות לעניינים פיזיים לגמרי, שמעורבבים עם המנטאלי: נניח, למה כל כך מפריע לי שילד השאיר לכלוך על השיש, שהוא בישל בבלגן, שהוא עושה משהו שעוד שנייה המשמעות שלו היא לכלוך? נו, חלק זה נפשי, כי ככה היה אצלי בבית. אוקיי. חלק זה מנטלי כי אני סובלנית מאוד לבלגן כל עוד הוא לא שלי, או אם הוא בטריטוריה שלי - כל עוד אני בנינוחות, במצב של אמא בחופש הגדול ,כשאין לי עוד מטלות באופק. ברגע שהראש שלי כמו רוב האנשים המערביים צריך לעבוד במספר ערוצים בו זמנית ולא לפספס - בלגן גורם לי לעתים לתחושה של לצאת מן הדעת. אבל וזה אבל גדול - הדהים אותי לגלות שבעצם מה שהכי מאיים עלי בסיטואציה הוא המאמץ הפיזי שיידרש ממני כדי לנקות ולסדר. המאמץ הצפוי. בעצם, כל החיים שלי אני חיה על הקצה, בגלל רגישות גבוהה מאוד במפרקים ובגידים וכל השאר שהיא אכן כרונית לבינתיים, והאיום הכי גדול מבחינתי, לאין ערוך יותר מהנפשי ומהמנטאלי, הוא זה הפיזי. וברגע שהגעתי למצב שאני באמת לא יכולה לעשות כלום. אבל באמת. והילד שלי כבר גדול ואם מתגמלים אותו היטב הוא מסוגל לעשות דברים, ויש הרבה תמיכה שאף פעם היא לא מלאה ושלמה אבל יש ממש הרבה, פתאום איזה ענן ענקי שרבץ עלי כל החיים ירד.
ואז פתאום יכולתי לזהות שגם כאשר אני בריאה, חלק ממה שמקפיץ אותי בבלגן לא צפוי הוא היותר צעדים בשביל לבצע כל פעולה.
כי בעצם, גם כשהייתי בריאה, חייתי באופן כרוני על הקצה. במצב שבו עשיתי את מקסימום המאמץ הגופני שאני מסוגלת ליום אחד, תכננתי היטב חלוקת מאמצים יומית (כי זה אינטואיטיבי לי, לרוב אני יודעת לתכנן את זה טוב, כי אני מאוד רגילה. זה הגוף שלי) אני קרובה לסוף המכסה והעוד קצת הזה - כן, זה זה מה שעלול להפיל אותי.
השאלה מה עושים עם מצבים כרוניים היא שאלה שאלתית מאוד בעיני. לא הייתי מערבבת אותה כאן, אלא שהנתונים של הסיפור הם שקרה משהו שלא ציפיתי לו, והרגישות הגופנית שלי מוכרת לפרטנר, ושהסיטואציה מסיבה כזו או אחרת היא כזו שלא היה מה שגרם לנו לחשוב עליה ולדסקס אותה קודם, ולחשוב מה מתאים ואיך. ושהבקשה הזו כרגע מטרתה לא סיפוק צרכים פיזיים (כי הייתי מנסחת אותה לגמרי אחרת), אלא פירוק מטען של כעס - אני בעצם כועסת עליך כי ציפיתי שיקרה כך וכך אפילו שאולי לא דיברנו על כך במפורש, קרה פה משהו שלא ציפיתי, אני רוצה שתזהה שזה מקפיץ אצלי איזה פיוז שכרגע הוא קצר מאוד מאוד, ופעולת התיקון המתבקשת שיכולה לעצור את הרכבת היא ככה וככה. בקשה כזו יכולה לקרות רק במצב שבו אני כן יכולה קצת לבד, אני לא באמת אתפרק לגמרי בלי שום עזרה, אבל אהיה עצבנית מאוד והבסיס של העצבנות הוא פיזי, בשונה מבקשה שבה אני פשוט בחוסר אונים. מקווה שהצלחתי להסביר איכשהו את הפלונטר (-:
ימבה אוצרות.
ואנסה לעשות קצת סדר עם הכרוניות מהזווית שלי, ואחר כך אפשר לחשוב האם להעביר ולאן.
מערבבת פה בין הכללי והפרטי כי הדברים כתובים מעורבב.
צילי יקרה,
תודה על המריבות. כלומר, ההכרחיות שלהן. ענית לי מאוד. כי.. כי את מספרת עליך. ולא יותר. אז א. הבנתי את הנקודה. בעומק. ב. זה מאפשר לי להגיד על עצמי - שלי, זה לא מתאים, כי הצרכים שלי אחרים. לפחות בהתחלה, הייתי לגמרי מוותרת על זה. בהמשך - מי יודע, אולי. גם בי יש צדדים של לבטא כוח מול אדם אחר, שאולי ארצה פעם שיצאו. כרגע, להתחלה, אין לי צורך בזה. ונדמה לי שמותר לכוון את עצמי למקום שמתכוונן לכך שזה יהיה כמה שפחות. בכללי, המילה קונפליקט לוקחת אותי למקום של חיפוש פתרון. ככל האפשר מוסכם על כל הצדדים. והמילה מריבה לוקחת למקום אחר לגמרי. שמאיים עלי מידי. אם לא חייבים, בהכרח, ולא מייד בהתחלה, סבבה.
לגבי השאלה שלי האם בקשה כזו יכולה להיחשב כהגיונית -
וואלה, נעים לי לחשוב שאולי כן. שהעולם הוא מגוון. שיש כאלה שבקשה כזו תהיה אפילו נעימה להם.
ההנחה שלי היתה שהמצב של חוסר סדר אחרי שסידרתי בבוקר מפתיע אותי, באיזשהו צורה, וההפתעה - לא לזה ציפיתי - מעוררת בי כעס, למה הוא לא שמר שהילדים לא ככה וככה וגו', ואני מתאפקת לא להוציא את כל הכעס הזה כאן ועכשיו אלא אומרת בדרך היפה שיוליקו הציעה - סידרתי בבוקר, עכשיו בלגן, אני מבקשת ש.. ותהיתי: מה אני בעצם מבקשת?? וניסיתי לחפור פנימה, על בסיס התנסויות מהעבר: מה בעצם אני צריכה במצב כזה? ועלה לי משהו שלא הייתי מודעת אליו קודם לכן - שהרבה פעמים, זה יהיה בעצם לא בוא תעזור לי יחד עם הילדים לסדר ולארגן, אלא - הפתעת אותי, היו לי תוכניות מסויימות כשאני חוזרת הביתה (בהנחה שהן מוסכמות על שנינו, והציפייה שלא יהיה פה כזה בלגן היא הגיונית במסגרת מערכת ההסכמות והשגרות אצלנו בבית, מה שבכלל לא בטוח שיהיה - אבל בהנחה שנגיד שכן, כי לקחתי את הסיפור של יוליקו עם הפתיחה שלו ויצקתי לתוכו את עצמי) והתוכניות האלה לא יכולות לקרות כשהבית במצב כזה וכזה. אז אולי אתה יכול להתגייס קודם כל לככה וככה, ואחר כך נראה הלאה?
אם הציפייה לסדר היא לא ציפייה הגיונית במערכת הביתית שלנו, אז לא הייתי מנסחת את הבקשה ככה. הייתי בודקת עם עצמי למה בעצם זה קורה, עד כמה זה מפריע לי שזה ככה בשוטף, האם הייתי רוצה לשנות משהו ומהי מידת הקריטיות של השינוי הזה בשוטף, ובודקת עם הבנאדם בהנחה ששנינו יודעים לנהל דיאלוג בזמן אחר רגוע, לא כאן ועכשיו, האם הוא יכול/מוכן להיות שותף לתחושות ולצרכים שלי (ואם לא, ואם זה כן קריטי, ובהנחה שהוא לא טיפוס שמתעלם על בסיס קבוע, אז בודקת איך אני מגייסת) ומה בונים כשגרה.
ההנחה שלי היתה שמשהו בסיטואציה מפתיע אותי. אם לא, אז מאיפה הכעס? ולמה שתהיה מריבה? ולמה אני צריכה להתאפק?
כמובן, שסיטואציות כאלה יכולות להוציא ממני גם ים של כעס ילדותי לא מבוקר ומתפרץ כי זה ככה תמיד וזה מפריע לי תמיד ולא אמרתי כלום כי לא חשבתי שזה יכול להשתנות אבל משהו בתוכי היום גרם לזה להתפוצץ. או שהבלגן דווקא היום היה מעבר לרגיל.
אני לא מדמיינת את עצמי מבקשת בקשה כזו בבית שיש בו תינוק, למשל. או ילדים ממש צעירים. זה נראה לי תסריט שיכול להתרחש בבית עם ילדים כבר גדולים יותר אבל שיכולים לבלגן היטב, ושהציפייה שלי לסדר היתה הגיונית. או כי ככה זה בשגרה שלנו, או שהמצב המסויים הזה אף פעם לא קרה קודם ולא חשבתי שאני צריכה לבקש במפורש. (נניח, לרוב אני חוזרת לפניו או משהו כזה). וזה הפתיע אותי.
בטח שלא התכוונתי לכרוניות במשהו כזה. ממש לא.
מה שכן - דווקא המצב הגופני שלי עכשיו, שמחייב תמיכה בלתי נגמרת, שיחרר אצלי במפתיע כמויות של מתח שלא היה לי מושג עד כמה הן קשורות לעניינים פיזיים לגמרי, שמעורבבים עם המנטאלי: נניח, למה כל כך מפריע לי שילד השאיר לכלוך על השיש, שהוא בישל בבלגן, שהוא עושה משהו שעוד שנייה המשמעות שלו היא לכלוך? נו, חלק זה נפשי, כי ככה היה אצלי בבית. אוקיי. חלק זה מנטלי כי אני סובלנית מאוד לבלגן כל עוד הוא לא שלי, או אם הוא בטריטוריה שלי - כל עוד אני בנינוחות, במצב של אמא בחופש הגדול ,כשאין לי עוד מטלות באופק. ברגע שהראש שלי כמו רוב האנשים המערביים צריך לעבוד במספר ערוצים בו זמנית ולא לפספס - בלגן גורם לי לעתים לתחושה של לצאת מן הדעת. אבל וזה אבל גדול - הדהים אותי לגלות שבעצם מה שהכי מאיים עלי בסיטואציה הוא המאמץ הפיזי שיידרש ממני כדי לנקות ולסדר. המאמץ הצפוי. בעצם, כל החיים שלי אני חיה על הקצה, בגלל רגישות גבוהה מאוד במפרקים ובגידים וכל השאר שהיא אכן כרונית לבינתיים, והאיום הכי גדול מבחינתי, לאין ערוך יותר מהנפשי ומהמנטאלי, הוא זה הפיזי. וברגע שהגעתי למצב שאני באמת לא יכולה לעשות כלום. אבל באמת. והילד שלי כבר גדול ואם מתגמלים אותו היטב הוא מסוגל לעשות דברים, ויש הרבה תמיכה שאף פעם היא לא מלאה ושלמה אבל יש ממש הרבה, פתאום איזה ענן ענקי שרבץ עלי כל החיים ירד.
ואז פתאום יכולתי לזהות שגם כאשר אני בריאה, חלק ממה שמקפיץ אותי בבלגן לא צפוי הוא היותר צעדים בשביל לבצע כל פעולה.
כי בעצם, גם כשהייתי בריאה, חייתי באופן כרוני על הקצה. במצב שבו עשיתי את מקסימום המאמץ הגופני שאני מסוגלת ליום אחד, תכננתי היטב חלוקת מאמצים יומית (כי זה אינטואיטיבי לי, לרוב אני יודעת לתכנן את זה טוב, כי אני מאוד רגילה. זה הגוף שלי) אני קרובה לסוף המכסה והעוד קצת הזה - כן, זה זה מה שעלול להפיל אותי.
השאלה מה עושים עם מצבים כרוניים היא שאלה שאלתית מאוד בעיני. לא הייתי מערבבת אותה כאן, אלא שהנתונים של הסיפור הם שקרה משהו שלא ציפיתי לו, והרגישות הגופנית שלי מוכרת לפרטנר, ושהסיטואציה מסיבה כזו או אחרת היא כזו שלא היה מה שגרם לנו לחשוב עליה ולדסקס אותה קודם, ולחשוב מה מתאים ואיך. ושהבקשה הזו כרגע מטרתה לא סיפוק צרכים פיזיים (כי הייתי מנסחת אותה לגמרי אחרת), אלא פירוק מטען של כעס - אני בעצם כועסת עליך כי ציפיתי שיקרה כך וכך אפילו שאולי לא דיברנו על כך במפורש, קרה פה משהו שלא ציפיתי, אני רוצה שתזהה שזה מקפיץ אצלי איזה פיוז שכרגע הוא קצר מאוד מאוד, ופעולת התיקון המתבקשת שיכולה לעצור את הרכבת היא ככה וככה. בקשה כזו יכולה לקרות רק במצב שבו אני כן יכולה קצת לבד, אני לא באמת אתפרק לגמרי בלי שום עזרה, אבל אהיה עצבנית מאוד והבסיס של העצבנות הוא פיזי, בשונה מבקשה שבה אני פשוט בחוסר אונים. מקווה שהצלחתי להסביר איכשהו את הפלונטר (-: