תודה רבה. כן, זה השתפר. לא נפתר, אבל בהחלט השתפר: הקטן כבר מבין יותר לא להפריע (גם אם לא תמיד מיישם, למשל אי אפשר בכלל להקריא לגדולה ספר - הוא חייב להשתתף וחייב לעשות זאת בצורה של דפדוף בעצמו לדף שאנחנו עוד לא הגענו אליו). גם אפשר קצת יותר להשאיר אותו כמה רגעים לבד בחדר, אם אני צריכה לבוא רגע אליה.
בכל מקרה נתת לי כיוון נוסף למחשבה, ואשמח לשמוע עוד.עדיין תשובתך מועילה.

אצלנו זה קצת הפוך, אבל דומה
הגדול צריך אותי קרובה (בדיאלוג) והקטנה צריכה הגנה ממני, כי הוא לא יכול לראות אותה מתעסקת במשהו בכיף בלי להכניס לה אצבעות לעיניים או להישכב עליה עם כל הגוף....
זה קשה. ולא משאיר הרבה מרחב לאמא... להצליח לעשות משהו :-(

בכל מקרה פתרון טכני - הגדול (3) סידר לעצמו פינה מגניבה על עדן החלון, כשהוא עומד על שולחן, שם יכול לעבוד בפלסטלינה או כל משחק אחר שבא לו שהיא לא תנסה לקחת לו (רכבות, טרקטורים), זה מגניב. שמתי לו שם סלסילה עם הדברים הרלוונטים, כך שלפעמים אם יותר מדקה הקטנה (שנה) משחקת על הרצפה, אני יכולה אפילו לעבוד איתו בפינה הגבוהה.

אין לי עוד רעיונות כרגע
חוץ ממה שמנסה בעצמי, להמיס את האשמה ולטפטף קבלה ואהבה
וסבלנות ונשימה
בהצלחה
וסקרנית לדעת אם זה השתפר, בכל זאת עברה חצי שנה !

מותר להתעלק על הדף לפתוח דיון דומה-אך-שונה? אם לא אשמח אם תעבירו לדף אחר ותגידו לאן.
אני מחפשת את האיזון של המרחב הפיזי האישי של ילדיי.
בת יותר מארבע ובן עשרה חודשים. יש ביניהם הרבה אהבה והרבה רגעים יפים יחד.
אבל
הגדולה - רוצה שאהיה לצידה רוב הזמן, כלומר רוב הזמן באיזשהו סוג של משחק דמיון או דיאלוג איתי, ומדי פעם שוקעת לכעשרים דקות חצי שעה משחק פרטי.
הקטן - לא יכול שאתרחק ממנו שנייה (גם בגיל של פחד נטישה וגם כי זקוק להשגחה על עצמו ועל חפצים סביבו) וכל הזמן רוצה לעשות בדיוק מה שאחותו עושה, רצוי בדיוק בחפץ שהיא מחזיקה בידיה.

יוצא שהמון המון המון פעמים במשך היום הגדולה זועקת: הוא מתקרב! הוא רוצה לחטוף לי! תעצרי אותו!!
יוצא המון שעות ביום שאני משמשת כמחסום ושוטר עבורו.

הכי טוב - בחוץ, בגינה. אבל לגדולה יש רגישויות משלה ולא תמיד רוצה לצאת. משתדלים פעם ביום.
פתרונות אפשריים בבית:
מנסה לקחת את הקטן קצת לחדר אחר. עד שהוא זוחל שוב אל הגדולה או שהגדולה קוראת לי להצטרף (רק לי, לא לו...).
מנסה להסביר לגדולה שכדאי שתשחק על שולחן גבוה.
מנסה להסביר לגדולה שאם היא רוצה שאהיה איתה אז גם הקטן יבוא ואין מה לעשות ולכן מציעה שתסתדר לבד ואני אהיה עם הקטן בחדר אחר (דבר שקצת חבל לי להגיד לה, כי זה אומר שאין לה אותי יותר, כי אני יותר "של הקטן". אבל זו המציאות)
מנסה להראות לגדולה שהוא רק רוצה להשתתף ושלפעמים משתלם לתת לו את החפץ לרגע ואז בדרך כלל הוא מאבד עניין די מהר (אבל היא שקועה במשחק, למה היא צריכה להתעסק בלעצור ולתת לו? למה מותר לו להפריע?)
מנסה לתת לקטן אשליה שהוא משתתף במשחק של הגדולה בעזרת חפצים דומים לאלו שבמשחק שלה, לידה (בדרך כלל משאיר את הגדולה במתח שיחטוף)
מחכה שהם יגדלו (אבל גם שישארו קטנים!)
מקשיבה כשהיא בוכה שהוא מעיק עליה וכשהוא בוכה ששוב גירשו אותו או עצרו אותו בכוח.
מתמלאת רגשי אשמה.

אשמח לשמוע איך אתן עושות את זה. טריקים, רעיונות, גישות.
תודה על ההקשבה.

נראה לי, שכשנמצאים כל היום ביחד, נוצרות באופן טבעי ההזדמנויות לזמן איכות לבד...
אצלנו אותם גילאים, רק גדולים בחצי שנה- ואני יכולה לאמר לך שזה רק משתפר... בחודשים האחרונים באמת היה השיפור הכי גדול.
גם אותי הטריד שאני לא יכולה לעשות דברים "של גדולים" עם הגדול, כמו פאזלים וכו'... וזה פשוט הסתדר מעצמו- הקטן פתאום התחיל לישון יותר טוב, להעסיק את עצמו במשך היום (למשל בקומפי), וגם להתעניין במשחקים של גדולים.
אצלנו הולכים לגן ל-4 וחצי שעות ביום, לא כל יום. וכל שאר הזמן ביחד. והקשר המדהים ביניהם ממיס אותי ממש. זה יתרון גדול- בשביל הילדים וגם בשבילך (כי עכשיו יש ממש פעמים שהם משחקים ביניהם ביחד ולי יש זמן לבשל, להתקלח וכו'...). לר רואה למה זה מפריע לחלק מהאנשים, לי זה מזכיר שאני שומעת שבן השלוש וחצי שלי "קשור אלי יותר מדי" P-: כאילו, אני אמא שלו? והוא כולה פספוס בן שלוש וחצי?
(מרגיז כי השבוע שמעתי מהיועצת החינוכית של הגן שאני צריכה "לתת לו בעיטה בטוסיק", כדי לעודד נפרדות S-:)

וגם:
בחודשים האחרונים אבא התחיל לקחת את הגדול איתו במשאית מידי פעם, בד"כ בימים שאין הרבה עבודה... זה כל כך תורם. (הקטן עוד לא בשל לשבת שעות במקום אחד). בקיצור אם העבודה מאפשרת- וכמעט כל עבודה מאפשרת, אם פותחים את הראש. אני זוכרת שאבא שלי היה לוקח אותי איתו לעבודה, והייתי מציירת לידו במשרד שלו, או פותרת חוברות שהבאנו מהבית וכו'... וכשהוא היה נכנס לישיבות הייתי נשארת עם אחת הפקידות. היינו יורדים לאכול צהריים ביחד בקפיטריה. אלו זכרונות מאוד מתוקים שלי. (אוי, הנוסטלגיה...)

בסיס:'אחים בלי יריביות' מאת אותה סופרת שכתבה את 'איך להקשיב כך שהילדים ידברו ..'

אצלנו הבת גדולה בשנתיים ו3 חודשים מהבן, עד שמלאו לה 11 וחצי 12 הם לא נפרדו ומבחירה עשו הכל יחד.
יש לנו בית גדול לכל אחד היה חדר היתה מיטה ארון ומשחקים אך הם בחרו שכולנו נישן יחדיו, יום אחד הבת באה ואמרה אני עוברת לחדר וכך היה.
לאחר יומיים בערך גם הבן עבר לחדרו.
כיום לצערי הם מעט יחד, לכל אחד במיוחד לה חיים משלה, היא כבר ממש נערה והוא עדין ילד והם מעט מדי יחד לטעמי.
חושבת שצריך לבודד את הקושי מענין גן.
ברגע שתהיי בטוחה בדרך (ולפעמים לוקח הרבה זמן) בה בחרת תמצאי פתרונות שלא יהיו קשורים לגן אלא פתרונות של תכלס בשטח.

[u]אני יודעת שלהתחלק עם עוד 40 ילדים לא בהכרח יפתור את הבעיה אבל הסיטואציה הזו מובנית ומוכרת וגם שוויונית יותר, כלומר כשזה אתה מול אחד אחר, זה מזמין יותר מאבקים, מאשר אני כמו כולם...[/u]
הממ... יש אינספור מאבקים בגן. כל היום. כל רגע ורגע. בגלל מספר הילדים, וגם בגלל מיעוט ההשגחה יחסית. שניים שקטים, השלישי צועק. שניים משחקים, השלישית דוחפת.

לדעתי, גן הוא לא פתרון לשום דבר, אלא ל"בייביסיטר" בזמן שההורים עובדים. אני לא נגד גן, רק שהוא לא פותרון לכל בעיה שצצה.
את כל יתר הבעיות ניתן אם רוצים לפתור בחינוך הביתי.

זמן אישי לכל אחד הוא באמת מורכב ולא פשוט. אולי את יכולה לצאת עם הקטנה לגינה ליד הבית ורק אחרי שהלכת אבא יוצא עם הגדולה.
יכול למנוע את המשבר. אבל כדאי גם לעשות את זה בצורה הפוכה אבא לוקח את הקטנה ואת את הגדולה.

היו לי המון, המון מחשבות על הצמידות בין ילדיי (ואת יודעת כמה הם צמודים), גם במפגשים הם צמודים הרבה. אני חושבת שאחים חברים לא בהכרח תלויים רק בנו ההורים, אלא באופי הילדים, הכימיה ביניהם. אני אזקוף גם קצת לזכותי, כמעט ולא התערבתי בריבים ולא שפטתי, יותר גישרתי ביניהם, שיקפתי את רגשות שניהם.
אצלנו חייהם התחילו כשני ירבים רציניים מאוד ורק כשיונתן היה בן 4 בערך הם התחילו להיות חברים. היום הם זורמים יחד ומוצאים לעצמם את הנפרדות בתוך הבית. הם לומדים לדבר אחד עם השני מתי הם רוצים להיות לבד (בדר"כ יונתן). וגם אם שירה נעלבת מזה זה לא, חלק מהחיים לכבד את זמנו של השני.
הם מוצאים לעצמם חברים לא משותפים ותחומי עניין שונים.

מקווה שעזרתי קצת :-)

תודה לכל המגיבות. זה עוזר לי להתמקד ולראות בבהירות את הדברים.

[u]משפחה שטוב לה בבית ומאמינה בדרך הזו,יוצרת לעצמה איזה איזון סביר שבו כל אחד מקבל את הדרוש לו.[/u]
מצד אחד אני מזמנת לחיי את תחושת הבטחון בדרך הזו, מצד שני הספק ממשיך לנקר,
בגלל החריגות קל להשליך כל דבר שצץ, נורמטיבי והגיוני ככל שיהיה על אי השליחה לגן,
אני מניחה שהתפרקות המפגשים שלנו, עירערה גם היא את תחושת הבטחון,
בכלל הבחירה המודעת הזו, לקיחת האחריות, מזמנת עבורי חשיבה והתלבטות.
אני מבינה מקריאת התגובות והמחשבות שרצות לי בראש, שהתערבבו לי שני נושאים, אחד הנפרדות בין האחיות ואחר, זמן איכות אישי עם כל אחד מאיתנו,
אצל זוגי הם נפגשו, וזה יצר עליו לחץ, שיצר עלי לחץ,
עכשיו לאט לאט מתחיל להתבהר.

[u]אבא יכול לומר איזה כייף לצאת עם שתי ילדות הכי מקסימות בעולם שלי.[/u] המציאות היא שאכן יש שתי ילדות מקסימות, אבל בפועל זה מבטל את הרצון והצורך של הבנות בזמן נפרד.

לקראת שנה הבאה נתארגן בכול זאת על שעת סיפור או הצגה עם הגדולה, כשהשנייה תזכה לזמן כיף עם ההורה השני.
ננסה גם למנף את השיגרה וליצור הפרדות בפעולות פשוטות, כמו סיפור, מקלחת וכו'

אני כבר רואה שיש דברים שהגדולה רוצה לעשות ואני לא מצליחה לעשות איתה כשהקטנה בסביבה. לדוג' פאזל, או עבודות יצירה שונות. גם אני לא מצליחה לחלק את עצמי בין שתיהן. אני יודעת שלהתחלק עם עוד 40 ילדים לא בהכרח יפתור את הבעיה אבל הסיטואציה הזו מובנית ומוכרת וגם שוויונית יותר, כלומר כשזה אתה מול אחד אחר, זה מזמין יותר מאבקים, מאשר אני כמו כולם... לא יודעת אולי אני שוב שוגה,
למעט נסיונות לתמרן זמני עירות ושינה יש עוד רעיונות ליצירת זמנים נפרדים?
האם מנסיונכם אחים בחינוך בייתי קשורים יותר אחד לשני, חברים טובים יותר אחד של השני?

לצערי, אין לי חוויה של חברות עם אחיותי, לא בזכרונות ילדות וגם לא כיום, כן זכורה לי תחרותיות על תשומת לב ומשאבי הורים עד היום :-(
האתגר מבחינתי הוא ללמוד איך לעשות אחרת. איך מטפחים אחים חברים? במיוחד אחים שנמצאים ביחד מרבית שעות היממה...

[u]אולי ההיצמדות הכפוייה הזו של שתיהן אחת לשנייה מגבירה את התחרותיות, מגבילה באופן כלשהו[/u]
אני גדלתי לא בחינוך ביתי, והייתי מעט שעות עם אחותי (בקיבוץ) - ובכל זאת היתה בינינו תחרות עזה על משאב ההורים במעט הזמן שהוא עמד לרשותנו.
כשהילדים גדלים קצת, הענין של מרחב אישי לכל אחד מהם (לאו דוקא על הזמן עם ההורים) הופך להיות מאד משמעותי וחשוב בשביל רווחתם ושפיות המשפחה. אני רואה את זה אצל בני הנוער שכאן: כל פעם שרק אחד מהם בבית, והשאר לא - האחד שכן, נרגע ופורח.

כשהחבריה שלי היו קטניםמהבוקר עד הלילה היו יחד וגם החברים שלהם היו משותפים.
וכן, כשאבא בא שניהם רצו אותו.
ואז החלטנו שבוע הבת ראשונה עם אבא ואח"כ הבן
היה טבלה לפי צבעים והדברים היו מאוד ברורים גם עם קצת מלאכותים.
ושבוע שני הפוך, ואח"כ ארוחת ערב וכולנו יחד.
זה עבד נפלא.
אני שלא גדלתי בחינוך ביתי אך גם אחותי וגם אני רצינו את אבא שחוזר מעבודה (שאבתי את הרעיון מהורי).
לדעתי לא גן יהיה זה שיפתור את הבעיה.
בהצלחה

אהה. ולגבי האבא - כמעט ואין לו זמן איכות עם כל ילד בנפרד, פרט לגדולה. כשאני יוצאת לעבוד בלילה, אחרי שהקטנים יותר הלכו לישון, הגדולה נשארת איתו ערה.

מה שהצגת קיים גם אצל ילדים שהולכים לגן. אגב - שמעתי מגיסתי לא מזמן שגם בעולם החרדי (היא חרדית כמובן) הרבנים כל הזמן חוזרים ומדגישים שצריך לתת לכל ילד זמן איכות אישי עם אבא/אמא/שניהם ללא האחים.

אני משתדלת לתת זמן איכות אישי, יש תקופות שזה הולך יותר ויש פחות. בתקופות שזה פחות הולך לי באופן יזום, אני שמה לב שאותו ילד/ה מתעורר מהשינה יותר, מתקשה להרדם לשנת לילה ונשאר איתנו, יותר תובעני וכו' (הדברים נכתבו בלשון זכר והכוונה לשני המינים :-)).

כשאני עושה את זה באופן יזום: יוצאת לגן שעשועים בערב עם הילד/ה, יוצאים לטיול רגלי, טיול במנשא (גם לגדולים, שבד"כ רגילים ללכת ברגל), יושבים בבית קפה ושותים תה, הולכים לקניות בסופר, מתחבקים ומדברים בערב אחרי שהאחים הלכו לישון, עושים פעילות יצירה בערב, נוסעים לסבתא בלילה, מקלחת לילית משותפת וכו'. כמעט תמיד בכל פעילות כזו שזכורה לי הילד/ה מתגעגע/ת לאחים/ות שלו/ה ומדברת עליהם/מזכירה אותם/שואלת איפה הם וכאלה מן שאלות חמודות וממיסות.

מה גיל הילדות?

לי נראה שהמרחב הוא קודם כל בתוכנו.
אצלנו מופיעה עכשיו תופעה של התפרצות אחד לדברי השני.
זה בכלל לא קשור לזמן,זה קשור לכך שצריך לראות אם ההורה בכלל פנוי עכשיו,טיפה לשים לב וללמוד להתאפק.לדעתי.

אני מודה שאני לא ממש טובה בזה,בלחכות.אני מנסה להשתפר בעצמי ,לפעמים אני נושמת או סופרת עד 10 וכ'
עם הילדים אני משננת לעצמי שזה שצועק הוא לא בהכרח זה שיקבל תשומת לב.
זה שנדחף יקבל מסר ברור שימתין לתורו.
או כמו שמישהי אמרה בדף :"איך להסתדר עם שני ילדים":לתת 100% לסיטואציה.

נראה לי שכל העינין הזה הוא עוד תעלול של איבוד אנרגיה שלא מוביל לשום מקום.
משפחה שטוב לה בבית ומאמינה בדרך הזו,יוצרת לעצמה איזה איזון סביר שבו כל אחד מקבל את הדרוש לו.

הצמידות של אחים היא שיעור, הרי ,בלו הכי, אדם אמור ללמוד איפה המקום שלו בעולם,ללמוד את הגבולות ואיך לשמוח ולהוציא מתוק ממה שיש.

ההפרדה נחוצה לפעמים, כי לפעמים באמת דרושה שיחה אישית או איזו פעילות שהילד רוצה תשומת לב של ההורה שיסביר/יסתכל וכ'
אבל רוב הזמן הילדים בבית פשוט חיים. הם מנהלים את עצמם ולא שואלים אם זה לא ממש נחוץ.
כלומר,זה בעיקר מנקר לנו כהורים.

למשל העינין של אבא שיוצא עם אחת מהאחיות בעוד השניה אמורה לישון:
כמה אפשריות שעולות לי:
1
.הקטנה צריכה לישון. היא כבר הפוכה לגמרי .אם היא תצא עכשיו היא רק תפריע ולאבא יהיה יותר קשה.
גם אם היא תבכה,זה פשוט בכי שצריך לצאת.
מסר כפול רק יבלבל יותר.לכי לישון .אולי אפשר להבטיח וגם לקיים:אם יצא שתהיה יציאה בשעה אחרת ,תוכלי גם לצאת עם אבא.

[list=1]
[*] הקטנה לא ממש חייבת לישון,היא תסתדר .אולי היא אפילו מתחיבת להיות עירנית ולא נודניק-יאלה לוקחים אותה .
[/list]
אומרים כל הדרך :אנחנו משפחה כיפית,יוצאים ביחד ,טרה לה לה..
אבא יכול לומר איזה כייף לצאת עם שתי ילדות הכי מקסימות בעולם שלי.

לתת לזה לגיטימציה-זהו חסל סדר הדיאדה, עכשיו זה טריו.

ויש עוד מצב: אבא צריך לזוז מהר ,עם ילדה די גדולה אחת עוד יש לו כוח, אבל עם קטנה, זה לא פשוט.להיות כנים ולהעריך כל אחד את כוחו.




אחות קטנה,שהיא פעוטה שאמא מניקה,מחתלת/מפשפשת /מאכילה וכ' היא מעמסה נכבדה על האנרגיה של כל המשפחה.
זה שיעור לא קל לאחות הגדולה , בכל מקרה .
גם במקרה והיא נשארת בבית וצריכה קצת לחכות,לעזור וכ'
וגם במצב שבו היא צריכה להסתגל למסגרת של גן ,ללהיות בלי אמא ,להסתגל לכללים..

גם אני גדלתי בקיבוץ בגיל הגן,אני לא רוצה לשטוח פה את כל הקומפלקס(יש דפים אחרים, אני יודעת),אבל לפי הרגשתי והבנתי, קבוצת בני הגיל שלך בקיבוץ היא דבר מאוד עוצמתי ,זה אמת.
העינין שהקבוצה הזו לא מעצימה את הפרט בהכרח ובטח שלא את כל הפרטים שבה ב100%.
הקבוצה הזו לא אוהבת אותך,הקבוצה לא תנחם אותך ותדע בחוש של אמא מה אתה צריך,הקבוצה מתנהגת כמו עדר ולא על פי כללים וערכים .

בפעם האחרונה, כשהבכורה הוזמנה לסידורים עם אבא, זה היה כשהקטנטונת הייתה חצי ישנה, בחצי עין היא ראתה אותה מתרחקת עם אבא, התעוררה לגמרי, וליבה נשבר, היא פשוט בכתה בכי קורע לב וזה היה אתגר לא פשוט לנחם אותה. אין מצב שאבא יקח לטיול לבד מבלי שאחת מהן תרצה להצטרף. אנחנו מנצלים זמני עירות ושינה לא חופפים אבל זה לא מספיק.
האם בכלל יש בעיה עם כך שהן מבלות את זמנן ביחד. ממתי נדרשת הפרדה אם בכלל? האם זה שהן מבקשות אומר בהכרח שזה מה שהן צריכות? איזה צורך אחר זה יכול לבטא? האם הצמידות שלהן אחת לשנייה מחריפה את הקושי לחלוק את אבא שלהן?

אצלנו האבא לקח את הגדול לטיול באופניים ולמגרש לבד... אך הוא לא הבין למה הקטן לא בא גם ושאל איפה הוא??? ואיפה אני, ולמה אנחנו לא באים גם ??
או הולכים לסופר / סידורים רק עם הקטן או להיפך או לברכה כחצי שעה - שעה לבד ואז מצטרפים...
סיפור לפני השינה, משחק כדור...

פלוני אלמונית, אין בי שום כעס על כך שהפכתי ללא אטרקטיבית, להיפך, פעמים רבות אני מנצלת את זה ושמחה על כך שמתאפשר לי זמן לבדי. אני חושבת שהמבנה של חינוך בייתי, מצד אחד אכן יוצר עומס עלי ואי שוויון בנוכחות שלי ושל בן זוגי ויחסים אינטנסיביים ביני לבין הבנות ובינן לבין עצמן. ובכול זאת, עולות בקשות מן הבנות לזמן נפרד עם אבא שלהן ואכן אני מסכימה איתך שזה לא פשוט אפילו ברמה הטכנית לעשות זמני פעילות נפרדים.
זוגי סבור שיכול להיות שהקושי טמון בכך שהאחיות למעשה מבלות כל יום ואת כול היום ביחד, אין פעילות מוגדרת איתי שבה רק אחת מהן נוכחת. אנחנו ישנים בלינה משפחתית כך שאולי באמת ה"ביחדנס" הזה לא מאפשר מרחב פרטי. אני לא יודעת. אני חושבת שלבן זוגי מתוך ילדותו הקיבוצית זה נראה מוזר, כי קבוצת השווים אצלו תפסה מקום מאוד מרכזי. לי זה נראה פחות בעייתי ושעיקר הקושי הוא שלו בהתמודדות. עם זאת, אכן הן כול הזמן ביחד. לכן ביקשתי לשמוע דעות שונות או שיתופים איך זה בבתים אחרים, האם גם כשהילד בגן יש מאבק בין האחים על זמן אב וכו'. תודה על התייחסותך @}

עינין לא פשוט להפוך לפחות אטרקטיבית שהבן זוג חוזר הביתה, למעלה פה כתוב לי ש"מותר לכעוס" אבל זה קשה שבעצם אין כל-כך ךאן להפנות את הכעס שהוא טבעי כמו שטבעי שהבנות אחרי יום שלם איתך, ירצו את אביהן , האיש שלא ראו כל היום. זה משהו שחוזר על עצמו ברוב הביתם, כלומר ברוב המקרים בהם האב נעדר הרבה והדמות העיקרית בבית במשך היום היא האם. גן או חוג לא פותרים את זה, כיוון שעדין מי שלוקח לחוג מי שנמצא בבית אחרי הגן, זו עדיין את.... הגלגל חוזר על עצמו.
גם לעשות זמני איכות ניפרדים זה לא פשוט אלא אם כן עושים פעילות ממש ניפרדת מחוץ לבית או כמו שהציעו שהקטנה ישנה וכו', זמן איכות יכול להיות גם ההקראה לפני השינה .. אך אותי מעניין מדוע בכלל זמן כל-כך ניפרד? זו משפחה, יש לה דינאמיקה ואפשר בטוחה ליצור הזדמנויות של מיפגשים שונים ושל יחד שונה גם אם כולם יחידיו. לדוגמה משחקים יחד על השטיח, כל זוג משחק, גם אבא ואמא נחשבים זוג :) במשחקים וזה מודלינג נהדר בפני עצמו לזוגיות, לאיך משחקים, צוחקים, נהנים מתווכחים ועוד....

מזמינה טיפים, שיתופים ותובנות מחכמי וחכמות האתר, או הפניות לדף מתאים, חיפשתי ולא מצאתי. אז ככה, שתי בנותי, בת שלוש ובת שנה וחצי מבלות את זמנן אחת עם השנייה ואיתי (גם במפגשים ופעילויות וכו') כשחוזר אבינו היקר, הן עטות עליו ובהזדמנויות שונות, ישירות ובעקיפין, מבקשות ממנו זמן נפרד איתו לבד.

מצד אחד עולה צורך מצידן, שאיננו מסופק. אנחנו מתקשים ליצור הפרדות של זמן איכות לכול אחד מאיתנו עם כל אחת מהן לבד. מה גם שכשהוא חוזר, אני הופכת לפחות אטרקטיבית ובאופן טבעי הן רבות עליו וזה מובן והגיוני. עם זאת, הדבר מכביד על זוגי עד כדי כך שהוא חושב שאולי גן לגדולה יפתור את הבעיה בכך שיצור לה זמן נטול אחות. התחלתי לחשוב ולנסות להבין מה אני מרגישה ביחס לכך, ויש לי תחושת אי נוחות שקשה לי לדייק אותה, ,מרגישה איזה כובד בבטן. אולי ההיצמדות הכפוייה הזו של שתיהן אחת לשנייה מגבירה את התחרותיות, מגבילה באופן כלשהו. מייד רגשות האשם נכנסים לפעולה. עם זאת אני מרגישה ויודעת גם בנפשי וגם בגופי שגן לא יפתור את הבעיה. ואולי אני טועה. אני מבולבלת. אני נוטה לחשוב שהעניין הוא חלוקת המשאבים שלנו והיחס שלנו אליהן.
חשבתי אולי, לנסות ולרשום אותה לחוג שנה הבאה במתנ"ס או ללכת איתה לפעילות כלשהי. זה יתן לה זמן פרטי, בלי אחותה.

אשמח לשמוע איך זה בבתים אחרים, האם נתקלתם בקושי דומה, איך מתמודדים עם העניין, כול תגובה תתקבל בברכה @}
בנתיים ערכתי תגובות שקיבלתי מדף הבית שלי בתקווה שיתפתח דיון כלשהו בנושא

הי
רעיון שעלה בי
אולי להרדים את הקטנה לפני הגדולה ואז ישאר לך או לבעלך זמן איכות עם הגדולה?
חוג זה גם רעיון טוב.
לא מבינה איך גן יכול לפתור את הבעיה של זמן איכות לבד עם ההורה...