ממש לא קל, החולשה הזאת והבחילות. מאוד מתיש רגשית, לא רק פיזית.
@}@}@}

אני חוששת שאם יקרה משהו לא יהיה איזה שינוי מהותי שיגרום לי לשים לב (דימום/הפסקה של הבחילות או משהו כזה).
בשלב כזה, אם ההריון ייפסק אז יהיה דימום וזה יהיה הסימן שהוא נפסק. ומזה לא תוכלי להתעלם.
מקווה אתך שתוכלי לגמור עם הכדורים בקרוב. אני בטוחה שלא יפסיקו לך אותם כל עוד את זקוקה להם.

שבינתיים בזבזתי את כל הסבלנות שלי על ילדים אחרים. ושכשסוף סוף יהיה לי ילד משלי, כבר לא יהיה לי כוח לכלום, וכלום לא יעניין אותי ולא ירגש אותי.
כאן כבר ממש צחקתי.
מה שיקרה זה בדיוק להיפך: לכל הגרוע, את תאבדי את הסבלנות לילדים של אחרים ותתרכזי בשלך. כי הוא היחיד שיעניין אותך. שזה לא הדבר הכי מושלם בעולם (אני לפעמים מאוד מצרה על כך שאני לא יכולה באמת להתעניין בילדים של חברות שלי... פשוט אין לי את זה, אלא לעתים נדירות, כשיש קליק מיוחד), אבל מאוד טבעי

ואני גם מתערבת אתך איזו הקלה תחושי כשהילד הזה ייוולד, ופתאום את תרגישי את החירות שבלהיות האמא: אף אחד לא יגיד לך מה לעשות עם הילד הזה, את מחליטה מלבד, כי הוא שלך. ואין לך הורים שמושכים אותו ממך ועוברים עיר או גן בדיוק כשהתחלת עבודה משמעותית, ואין את שרשרת הפרידות השוחקות האלה, מילדים שהשקעת בהם אנרגיות של אמהות, אבל הם לא שלך.
מעכשיו, את האמא.

תשמעי, אני מכירה היטב את התחושה של גם וגם: גם לרצות להשקיע בעבודה ולגדול בתחום הזה, וגם את הצורך לעשות שיפט ולהניח אותו בצד לטובת דברים אחרים. זה אוניברסלי, ואין תשובה אוניברסלית טובה לזה. רק תשובה זמנית, שמשתנה מיום ליום ומשנה לשנה. ויש שנים מוצלחות, עם תשובה ברורה ואיזון טוב, ויש שנים שאת מקטרת מתחת לאף ומשלימה עם מה שיש. ככה זה
מה שכן, טעות לחשוב שהתרחקות ממגעל העבודה לתקופה קצובה משמעותה לאבד יכולות מקצועיות או לדרוך במקום. במקצועות טכניים אולי כן, אבל במקצוע טיפולי, את והיכולות האישיות והבין-אישיות והאופי וניסיון החיים שלך כל כך משמעותיים להיותך מטפלת טובה, שאני בטוחה שגם תקופת ההורות תהיה תקופת צמיחה שתבנה אותך מקצועית, בדרכים עקיפות. בייחוד אם תמשיכי לשמור על מעורבות חברתית / מקצועית כלשהו, בפורמט שמתאים לאמהות, כמוני, למשל

לגבי השנה הקרובה: כן, תצטרכי להוריד הילוך בעבודה. איך תעשי את זה זו החלטה שלך, אבל ברור שלא תוכלי להמשיך בתפוקה שהיית בה לפני תחילת הטיפולים. וצריך לקחת את זה בחשבון.

בהצלחה עם לעבור את היום ואת מחר! @}

_נו, ברוכה הבאה לאמהות.
מבטיחה לך שתאבדי את הסבלנות עשרים פעם ביום _
יש לי מן פחד כזה, שמרוב שלקח המון זמן להיכנס להריון, בינתיים בזבזתי את כל הסבלנות שלי על ילדים אחרים (בעבודה/משפחה...). ושכשסוף סוף יהיה לי ילד משלי, כבר לא יהיה לי כוח לכלום, וכלום לא יעניין אותי ולא ירגש אותי. ממש סביר שזה לא נכון, אבל אחד מהחששות הרבים שיושבים לי בראש... (כבר שנים...)

והתרגשתי מה שכתבת על המקצוע, ועל ההדרכה. לי גם היתה הזדמנות, בערך בשלב הזה, להדריך מישהי טרייה, אם כי יותר בקיצור, וזו היתה חווייה נפלאה, ומאז לא היה לי את זה, ואני מתגעגעת.
זה באמת ממש כיף.

_וגם הקטע על היוזמה... והבטחון ביכולות שלך...
את יודעת, תני לעצמך זמן, באמת. את תגיעי לשם. ומשנה לשנה זה נהיה קל יותר._
אני באמת מרגישה את השינוי כל שנה. ומאוד אוהבת את זה.
מצד שני, מרגישה שכרגע העבודה כל כך רחוקה ממני, גם בגלל החופש, וגם בגלל ההריון. הרי כבר בשבועות האחרונים של השנה בקושי הייתי שם. מאוד חוששת מהשנה הזאת, איך אעבור אותה, גם פיזית אבל גם מנטלית. איך אצליח להתרכז בעבודה, איך אצליח לעשות משהו משמעותי כשהראש שלי כל כך לא שם.
ואיך תהיה ההתקדמות במקצוע, אם אעשה הפסקה ארוכה? אולי ארצה לחזור אחרי שנה, אבל אולי גם רק עוד כמה שנים.. אני לא יודעת. כרגע מרגישה שמאוד מעיק עליי הצורך לעבוד...
ומצד שני אומרת לעצמי, שגם האימהות עצמה תקדם אותי בעבודה, בהתחשב בזה שכל המהות של העבודה שלי היא קשר עם ילדים. ולפעמים אכן מרגישה שזה חסר לי, שאין לי את הזווית הזאת.
מבחינה אישית אני מרגישה שאני ממש צריכה הפסקה, ארוכה ארוכה, לחיות את החיים. אבל מבחינה מקצועית מרגישה שאני על מן מסלול כזה, של למידה, וחבל לי שהוא נקטע עכשיו (מרגישה שכבר נקטע, כי הראש שלי במקום אחר).
יצא קצת מבולבל ואולי חוזר על עצמו.. אולי מתקשה לנסח את עצמי בנקודה הזאת, כי היא מורכבת עבורי.
יש לי המון חששות מהשנה הזאת, גם מהבחינה הטכנית, סידור הלו"ז השבועי. ועבודה כלשהי שרציתי ואולי הייתה אופציה, אבל החלטתי לוותר מראש כי אני מרגישה שאין לי אנרגיות להשקיע בכניסה למקום חדש, ועוד באופן זמני. ועוד ועוד חששות ומחשבות שמציפות מדי פעם. קשור גם לזה שהחופש לא מהנה ומשחרר במיוחד, כמו שהיה בשנים קודמות.

הצרה היא שאצלך ההריון באמת רפואי (לפחות ההתחלה שלו), אז יש לך תירוץ לגיטימי
ההריון כבר נקלט, זהו זה. אפשר להתחיל לחשוב עליו כעל הריון רגיל.
אני חושבת שאחד מהדברים שגורמים לי צורך בכל כך הרבה בדיקות (חוץ מהחרדה שבאה והולכת, אבל בימים האחרונים דווקא מאוזנת), זה שיש לי איזו מחשבה, שאם יקרה משהו להריון (חס וחלילה טפו טפו טפו), אני לא אזהה את זה בגלל הכדורים.
ממש אין לי מושג מה מהטרפת שאני מרגישה בגוף זה בגלל ההריון, ומה בגלל הכדורים, ואני חוששת שאם יקרה משהו לא יהיה איזה שינוי מהותי שיגרום לי לשים לב (דימום/הפסקה של הבחילות או משהו כזה).
אולי בלי הכדורים הייתי מצליחה לסמוך יותר על התחושות שלי, על תשומת הלב שלי לגוף. אבל לתחושתי הם מערפלים הכל, ואו ממציאים סימפטומים נוספים, או ממש מגבירים את אלו הקיימים בכל מקרה.

מחר אשאל את הרופא על מתי אני צריכה להמשיך איתם. ממש מקווה שלא לאורך זמן. למרות שכמובן גם מאוד חוששת שבלעדיהם הגוף שלי לא יצליח להחזיק את ההריון... יש לי פחד מאוד גדול מהיום שאפסיק, ומצד שני כבר ממש מחכה לו.

---

היום היה קצת יותר טוב, אבל עדיין בעיקר כשאני בשכיבה. אם אני יושבת יותר מדי זמן הגוף ממש נחלש וקשה לי להחזיק את הגו. זה מאוד עזר לי להתמודד עם התחושה שאני סתם מגזימה ומתפנקת, כי אם הרגשתי כל כך רע פיזית שזה הבהיר לי שזה מאוד אמיתי ולא בראש שלי.
והאוכל, זוועה. הכל הופך לי את הבטן, הכל לא טעים. מתחשק לי דברים וכשאני מנסה לטעום זה עושה לי רע, אבל לא באופן עקבי....
אתמול הסלט כרוב הרג אותי אחרי שני ביסים, ומיד הפסקתי. היום דווקא היה אכיל. בצהריים ניסיתי לאכול תפוח (אחד הפירות היחידים שנראים לי כרגע), ותוך רגע התחילה לכאוב לי הבטן. הפסקתי.
השאריות עוברות מיד אל בעלי....

_אמרתי לאחות שקבעתי תור לרופא של הכללית אבל במרפאה אחרת, והיא אמרה שהיא לא יכולה לפתוח לי את התיק, כי אני צריכה להיות אצל רופא מאצלם.
ואני בכלל לא מבינה למה זה כזה מורכב? הרי יש מערכת ממוחשבת שמחברת בין כל הסניפים של הקופה, אם אעשה בדיקה אצל רופא מסניף אחר זה יופיע להם במחשב לא? אז למה העקשנות הזאת?_
אולי המערכת מחוברת, אבל לא כל אחד יכול להיכנס לתיק של כל פציינט, מגביילם גישה רק לצוות של אותה מרפאה, כדי לשמור על חיסיון ופרטיות. יש לדבר כזה הצדקה.
ומערכות מידע רפואי נוטות להיות טמבליות בלי קשר, ולהערים קשיים בלתי נחוצים. זה מה שקורה כשמי שמתכנן אותן לא באמת מתמצא בצד הקליני

מקום לחשוב (2018-08-01T19:11:33)
הפוסט הזה... קראתי אותו נורא מהר וחפיף בזמנו, ורציתי מאוד להגיב, ועכשיו אני קוראת בו לאט ולא יודעת כל כך.. דברים לא יוצאים...
הכי תפס אותי "החשש שלא אהיה סבלנית"
נו, ברוכה הבאה לאמהות.
מבטיחה לך שתאבדי את הסבלנות עשרים פעם ביום
הטריק הוא פשוט להתעקש להיכנס אליה מחדש, פעם אחר פעם, עם נשימה עמוקה, עם פרצופים איומים מאחורי הגב של העולל (שלא ירגיש), עם הוצאת קיטור דיסקרטית (או לא...) עם חברות.
את באותו סל כמו כולנו, מבטיחה

והתרגשתי מה שכתבת על המקצוע, ועל ההדרכה. לי גם היתה הזדמנות, בערך בשלב הזה, להדריך מישהי טרייה, אם כי יותר בקיצור, וזו היתה חווייה נפלאה, ומאז לא היה לי את זה, ואני מתגעגעת.

וגם הקטע על היוזמה... והבטחון ביכולות שלך...
את יודעת, תני לעצמך זמן, באמת. את תגיעי לשם. ומשנה לשנה זה נהיה קל יותר.
@}@}@}@}

לא יודעת מה אעשה עכשיו כשיהיו כמה שבועות ברצף שלא יהיו לי בדיקות... אני כל הזמן אדאג לו....
נו, סימפטום קלאסי של תסמונת ההריון הרפואי. חולי מאוד נפוץ במחוזותינו.
(לא מזמן היתה פה מישהי בתחילת ההריון, שרצתה לקנות לעצמה דופלר ביתי כדי לשכך חרדות. טיפסתי על הקירות כדי למצוא ניסוח טוב למה שאני חושבת, וכמובן שהיא לא חזרה).
הצרה היא שאצלך ההריון באמת רפואי (לפחות ההתחלה שלו), אז יש לך תירוץ לגיטימי
ולי אין תשובה טובה.
חוץ אולי מאשר זה, ואני לא בטוחה שזה נכון:
ההריון כבר נקלט, זהו זה. אפשר להתחיל לחשוב עליו כעל הריון רגיל. כלומר: תעשי את העבודה שלך (להיות עייפה ומעוכה ועם מצבי רוח מוזרים, לטפל בעצמך היטב ולהשתקם בהדרגה), ותני לגוף לעשות את העבודה שלו. עכשיו, שהוא נקלט, באמת אין סיבה לדאוג. וגם שום טעם לעשות את זה. הדברים לחלוטין יצאו מכלל שליטה במובן הטוב של המילה.

כמו שכתבה רקפת זהר, באמצעות רופאת נשים עם שכל ישר: שימי ידיים על הבטן פעם ביום להגיד שלום לתינוקת, וזהו. טוב? טוב.

ובינתיים: נשיקה ואהבה. כרגיל: יותר טוב מכלום

אז אחרי יומיים שהרגשתי ממש חולה זה נרגע קצת.
כמובן שעדיין ממש בחילות, הבטן עוד משתגעת (לא ישנתי שעתיים בלילה בגלל זה) וכו', אבל לפחות לא מרגישה ממש סמרטוט...
ביומיים האלה עברתי מלאכול איכשהו נורמלי ללאכול רק - תפו"א בתנור, תפוח ושזיף...
עכשיו מנסה להחזיר בהדרגה עוד דברים, אבל מרגישה שהבטן ממש רגישה ולא מוכנה לקבל הכל.
לצערי בעיקר בצקים (פיתה, צנים, מאפים, קרקרים ביתיים), ודי הרבה חשק למתוק, שאני מנסה כן להגביל לפחות לבריא יחסית - עוגה שהכנתי, דבש, ריבה (מהסוג שרק עם סוכר מהפרי), גרנולה שאמא שלי הכינה. ולא להיגרר לדברי קנויים שתמיד מתוקים הרבה יותר.
ירקות לא ממש נראים לי... אבל פירות כן מצליחה לאכול קצת.
בעלי קנה היום כרוב ואנסה להכין לי ממנו סלט חמוץ, אולי זה יעבור.
מקווה שזה יתאזן בקרוב כי זה קצת מתיש על ההתעסקות עם האוכל והבטן.

היום קמתי יותר טוב, אחרי יומיים שממש לא יצאתי מהמיטה. הצלחתי לשטוף כלים ולארגן קצת את הבית. די מהר התעייפתי, אז עשיתי כמה הפסקות באמצע. בסוף התקלחתי וחזרתי לנוח.
אבל לא מרגישה את החולשה בשרירים והתשישות שהייתה, סתם עייפות רגילה ואת הבטן מתפתלת.

חברה שאלה אותי איך אני מרגישה, ועניתי שאני לא כל כך זוכרת איך מרגישים במצב רגיל אז לא בטוחה...
כמעט ולא זוכרת איך זה להרגיש פשוט טוב... כשיש חשק וכוח לעשות דברים, ללכת למקומות, לפגוש אנשים. כשמתחילים לעשות משהו ואחריו פשוט ממשיכים לדברים נוספים, במקום להתעייף מיד ולחזור למיטה...

מחכה ליום ראשון, לראות שוב את הקטנצ'יק, לראות שהכל בסדר (יש תור לרופא לסיום הטיפול ביחידת IVF, אז לפניו נעשה אולטרסאונד). לא יודעת מה אעשה עכשיו כשיהיו כמה שבועות ברצף שלא יהיו לי בדיקות... אני כל הזמן אדאג לו....

אולי את יכולה לומר שאת בתקופה שעוברת טיפולים קשים? זה מאוד מדוייק, לדעתי..
זו הרי הסיבה.
מתרגשת איתך. מאוד.

כשהוא היה רק דגיגון בצלחת פטרי.


תפילה, הצחקת אותי עם הגזר.

---

מאתמול הבטן שלי לא מפסיקה להתהפך... בחילות מטורפות, הרגשה שעוד רגע אני מקיאה (אבל אני לא) . לא מסוגלת לאכול כלום,
מפחדת מכאבי בטן. ממש חלשה ולפעמים מסוחררת. מרגיש כמו איזה וירוס או משהו.. מה שהרגשתי עד עכשיו לא התקרב לזה מקווה שזה יעבור מהר.

ועוד שתי תופעות לא קשורות - כאבי ראש בערב, כשאני לא מצליחה לישון (בדרך כלל ממש אין לי כאבי ראש, רק כשאני ממש חולה אולי)

ומדי פעם אני מתעוררת בבוקר (או בלילה...) כשעין שמאל ממש מגרדת ועם צינון קל, כמו אלרגיה.
יש לי לפעמים אלרגיות שמתבטאות בגירוד בעיניים ובעיות בנשימה, אבל לרוב זה אחרי טריגר ברור, ובשתי העיניים... וממשיך יום יומיים ועובר, לא בא וחוזר סתם ככה.
חשבתי שאולי אני אלרגית לבעלי, הוא ישן משמאלי וזה רק בצד שלו P-:

וכולם כל הזמן רוצים לקבוע איתנו דברים וכבר לא נעים לי להמציא תירוצים או להגיד שאני חולה כל הזמן (למחר נגיד היה לי תירוץ טוב, אמרתי וירוס בטן וזה באמת מה שאני מרגישה).

סיפרתי אתמול לחברה טובה. היא ממש ממש התרגשה, זה הפתיע אותי עד כמה.
יש לי חשק פשוט לספר לכולם, אבל נראה לי שזה לא יעשה טוב לחרדות שלי...

נורא מרגש! אני כל הזמן נזכרת איך עודדת אותו כשהוא היה רק דגיגון בצלחת פטרי.

בינתיים זורקת עלייך

<זה מה היה במלאי.>

אוליב, איזה מקסימה את.

הדף הזה כבר ארוך ארוך וכבד כבד, אולי לכבוד ההיריון תפתחי דף חדש?
ממש בתכנון.
היה אמור תכלס להיפתח שבוע שעבר אחרי הבדיקה, אבל הגברת טכנאית אולטרסאונד הוציאה לי את הרוח מהמפרשים (רציתי לפתוח אותו בטוב ולא בבאסה תהומית).
בטח יקרה בקרוב.
(וגם קצת מפחדת לפתוח דף לכבוד ההריון, לא לפתוח פה... כנראה שעם ההורמונים התחלתי גם להאמין באמונות תפלות... אולי תזרקו עליי קצת אורז בכניסה ותירקו כמה פעמים...)

וכל היום אני רק חושבת על הדופק המקסים שלו ומתרגשת כל כך.
רק שימשיך ככה, טוב.

_עניין של שליטה.
לא נוח לו לחשוב שאנשים ייכנסו ויצאו ויעשו "מה בראש שלהם"_
כמה מוזר זה שהוא מרגיש שההריון שלי בתחום אחריותו, בשליטה שלו, לא? הוא לא מכיר אותי בכלל, פגש אותי פעם ראשונה לדקה וחצי. איך הוא ניכס את הגוף שלי אליו כל כל מהר?
הרי מה יותר הגיוני מאשר שאני אנהל את ההיריון הזה? הרי אני זאת שמרגישה אותו כל רגע, כל היום עם עייפות ובחילות. מה הקשר שלו בכלל?
היה להם ממש אישיו עם איפה שאני אעשה את המעקב, כאילו אם אגיד שאני עושה שם אני אתקע איתם עד סוף ההריון, גם אם ארצה לשנות. אמרתי לאחות שקבעתי תור לרופא של הכללית אבל במרפאה אחרת, והיא אמרה שהיא לא יכולה לפתוח לי את התיק, כי אני צריכה להיות אצל רופא מאצלם. אבל הרופא שקבעתי אליו תור לא נמצא במרכז לבריאות האישה, ואין שם אחיות ליווי הריון... (והתקשרתי במיוחד לוודא שהוא עושה מעקבי הריון לפני שקבעתי)
ואני בכלל לא מבינה למה זה כזה מורכב? הרי יש מערכת ממוחשבת שמחברת בין כל הסניפים של הקופה, אם אעשה בדיקה אצל רופא מסניף אחר זה יופיע להם במחשב לא? אז למה העקשנות הזאת?

למדתי את התועלת שבלמדר, לתת מינימום מידע, להגיד דברים כלליים בלי להסגיר שום פרטים, ולהשאיר את כל האופציות פתוחות ומעורפלות-משהו.
צריכה באמת להתאמן על זה, אבל דווקא ניסיתי. והם שאלו שוב ושוב במפורש אם אעשה את המעקב אצלם, וכשאמרתי שאולי או שאני צריכה לבדוק וכאלה זה ממש לא סיפק אותם.
אם הייתי יודעת מראש שהדבר היחיד שיגרום לו להתייחס אליי זה שאני אגיד שאני בוודאות אעשה במרפאה הזאת, הייתי אומרת נראה לי. אבל איך הייתי אמורה לדעת שזה משנה בכלל?

כל כך הרבה קורה אצלך, ולי יש כל כך הרבה מה לעהגיד,
מאוד רוצה לשמוע את מילותייך, בתגובה לכל מה שיש לך להגיב אליו. כשתוכלי כמובן.

אז רק להגיד לך כרגע שאני אוהבת אותך ושאת חשובה נורא.
זה שווה המון. תודה תודה

אני לא מפסיקה להתרגש מזה שאת בהיריון, והנה, כבר יש דופק! איזה כיף.
ואת יודעת, חשבתי לי. הדף הזה כבר ארוך ארוך וכבד כבד, אולי לכבוד ההיריון תפתחי דף חדש?

_כשאמרתי לו שבינתיים אני אצל רופא אחר ועוד לא יודעת איפה אעשה את המעקב, אמר שהוא לא מבין למה היא אמרה לי להיכנס אליו, שהוא לא ייתן לי הפניה כל עוד אני לא יודעת כי היא "תלך לאיבוד" (לא הבנתי איך הפניה תלך לאיבוד במערכת של כללית...), ושזה לא דחוף. נסיתי להגיד שהתור לרופא עוד חודש הוא רק אמר שוב שזה לא דחוף.
הצטערתי שלא שיקרתי ואמרתי לו פשוט שאני אעשה את המעקב שם וזהו... היה נותן הפניה והייתי עושה מה שאני רוצה...
אולי זה באמת לא דחוף, אבל מה אכפת לו לתת ושיהיה לי ראש שקט?_
עניין של שליטה.
לא נוח לו לחשוב שאנשים ייכנסו ויצאו ויעשו "מה בראש שלהם" כשזה "בחום אחריותו", יעני.
הוא רוצה לדעת מה קורה ומתי.
ולהתחשב בלחצים שלך - פחות חשוב לו, או שהוא לא רואה אותם בכלל.

תשמעי, אני מהשקרניות הגרועות ביותר שיש, לא באמת יכולה לשקר, אם אני מנסה האמת דולפת לי מהאזניים ויוצרת שלוליות ענקיות על כל הסביבה, אבל עם השנים (וההגירה לארץ עם מנטליות דיסקרטית ) למדתי את התועלת שבלמדר, לתת מינימום מידע, להגיד דברים כלליים בלי להסגיר שום פרטים, ולהשאיר את כל האופציות פתוחות ומעורפלות-משהו.

קצת קשה בהתחלה לעשות את זה בישראלית, כי הישראלית כל כך דוגרית, אבל כשתופסים את הקונספט זה מה-זה מקל על החיים.

אם בעתיד יהיו לי דוגמאות קונקרטיות, תיכף אבוא לשתף. אם בא לך

ובכלל, כל כך הרבה קורה אצלך, ולי יש כל כך הרבה מה לעהגיד, ואין לי גרוש זמן, ורוצה לפנות לי זמן, וכל דבר בא על חשבון שלושה דברים אחרים, ואני יחיבת לחזור אלייך בקשר לפוסט הזה ולפוסט ההוא...
אז רק להגיד לך כרגע שאני אוהבת אותך ושאת חשובה נורא.
(())(())(())(())(())(())

(יותר טוב מכלום )

בעז"ה בעוד פחות משנה תקראי דברים שכתבת פה ותתגלגלי מצחוק
אני צוחקת על עצמי כבר עכשיו... אבל זה לא תמיד עוזר... (על הכריש לא העזתי להגיד לבעלי, הוא היה נקרע עליי מצחוק...)

מחכה כבר שיגיע הזמן שהלחץ, והמתח והעצבים יירגעו קצת.

אחרי הבדיקה הלכנו לעשות קצת קניות וישבנו לשתות מיץ. זה עזר ועכשיו אני יותר טוב מנטלית. אבל פיזית מחוסלת ומוכרחה לנוח.

הטכנאית אולטרסאונד הייתה הרבה יותר טוב, אין מה להשוות. הייתה נעימה ורגועה, ענתה על שאלות. התרגשה איתנו כשראו דופק ואיחלה בהצלחה ושהכל יהיה טוב.
לא הזמינה את בעלי להיכנס, אבל כשהוא שאל אם להחכנס אמרה שהוא יכול והוא אמד בצד אבל קרוב אלינו. הייתה הרגשה נינוחה.
הייתה סטז'רית בחדר אבל זה בכלל לא הפריע. כמו שבעלי אמר - הייתה שם את זאת עם הקפה. שאלתי - מי? נו, זאת שעמדה שם עם הקפה... הן לא הציגו אותה שזה היה קצת מוזר, אבל זה לא הפריע לי.

אחרי זה הלכתי לאחות שגם הייתה נחמדה (לא זאת שאני מכירה כי היא בחופש), שמחה כשאמרתי שיש דופק, שאלה כמה שאלות, ואמרה לי להיכנס לרופא.

פה זה קצת התדרדר. זה רופא שידעתי שאני לא רוצה לפגוש, קבעתי תור לרופר אחר לספטמבר כי לא היו תורים ללפני. אבל רציתי שהוא ייתן לי בינתיים הפניות לבדיקות, כי אחרת עם החגים זה ייצא צפוף ולא רוצה להיות בלחץ ולקבוע ברגע האחרון. כשאמרתי לו שבינתיים אני אצל רופא אחר ועוד לא יודעת איפה אעשה את המעקב, אמר שהוא לא מבין למה היא אמרה לי להיכנס אליו, שהוא לא ייתן לי הפניה כל עוד אני לא יודעת כי היא "תלך לאיבוד" (לא הבנתי איך הפניה תלך לאיבוד במערכת של כללית...), ושזה לא דחוף. נסיתי להגיד שהתור לרופא עוד חודש הוא רק אמר שוב שזה לא דחוף.

ממנו יצאתי עצבנית, והצטערתי שנכנסתי אליו כי זה סתם הוריד לי את המצב רוח.
הצטערתי שלא שיקרתי ואמרתי לו פשוט שאני אעשה את המעקב שם וזהו... היה נותן הפניה והייתי עושה מה שאני רוצה...
אולי זה באמת לא דחוף, אבל מה אכפת לו לתת ושיהיה לי ראש שקט?

אחרי שיצאתי משם דיברתי עם המרפאה שעשיתי בה את הivf, והאחות אמרה לי להגיע בראשון הבא להיפגש עם הרופא. בעיקרון זאת פגישת סיכום טיפול. אתייעץ איתו מה לעשות ואם יש יש משהו שכדאי שאקבע בינתיים.
ואז גם נבדוק עלויות ונחליט אם נמשיך אצלו או בקופה.
אמא שלי אמרה לא להתחשב בקטע הכלכלי ושמקסימום היא תעזור. אבל נראה לי שבהמשך יהיו דברים שיהיה לי יותר חשוב להוציא עליהם כסף אז צריכה לשקול את זה.

ובעלי סוף סוף סיפר לאבא שלו. הוא ממש ממש התרגש, יותר מכל מי שסיפרנו לו ולא הפסיק להגיד וואו. שאל אם יודעים אם זה בן או בת P-:

אוי ואבוי אם הילד שלנו יגדל וילך לגלוש ליד כרישים ויטרפו אותו.
וזה עובר כבר לתחושת חרדה כללית, הלכתי להתקלח ונזכרתי שנגמרו התחתונים בארון
בעז"ה בעוד פחות משנה תקראי דברים שכתבת פה ותתגלגלי מצחוק.
בינתיים... לא יודעת מה יעזור, אם בכלל... אולי פשוט ככה זה, ואפילו יש קסם מסוים בהיסטריה??? יכול להתאים לך לתלות פתקים שמזכירים לנשום עמוק או סתם שהכול בסדר בכל מיני מיקומים אסטרטגיים בבית (כמו עמדת סל הכביסה)? חוץ מזה, אני סבורה שככל שיחלפו השבועות ותראי שהכול מתקדם כשורה, וגם ההורמונים החיצוניים כבר לא ישפיעו, תוכלי יותר לנשום לרווחה.

@}

הייתה בדיקה.
יש עוברון פצפון ודופק.

טוב רמות החרדה רק עולות כל הזמן.
ברור לי שזה הורמונלי, בעיקר בגלל שזה כבר נהיה חסר הגיון.

אתמול בבוקר קמתי קצת יותר אנרגטית, אז עשיתי כביסות וקצת מיונים של ניירת על בעלי.
היה מאוד נחמד לארגן ולאוורר ככה את הבית.
די מהר התעייפתי והלכתי לישון צהריים, נרדמתי לשעתיים וחצי בערך (הסיבה שלא נרדמתי אחר כך עד חצות...).
קמתי בלי אנרגיות ומאוד מאוד עצבנית. כל אחרי הצהריים והערב התעצבנתי מכל דבר, בעלי פחד להתקרב אליי. ואז התעצבנתי שאני לבד ומשעמם לי...
ככה זה נמשך עד שבסוף הצלחתי להרדם...

היום הבדיקה, כמובן שהתעוררתי ב6 גמורה מעייפות...
כל היום מחשבות, הרבה סביב רופאים/בדיקות וכו. לא ידעתי שזה דבר שכל כך מעסיק אותי... כנראה כי רוב חיי הבוגרים, עד תקופת הטיפולים, לא היה לי כמעט מגע עם רופאים, פעם פעמיים בשנה אולי, כולל רופאי שיניים.. אז לא נאלצתי להתמודד כל כך הרבה עם הקושי הזה.
בכל מקרה, עכשיו זה הדבר העיקרי שהמוח שלי מתעסק בו - לאיזה רופא לקבוע תור, למי יש קרוב, ומה אם הוא לא ימצא חן בעיני? אני אתקשר לבדוק, או לנסות להקדים. והבדיקות, והאחיות וכו וכו... המוח שלי סביב זה כל היום.

ולזה מתווסף החשש הרגיל, הרצון שהכל יהיה בסדר ולא יקרה כלום והסיכוי שמשהו לא יהיה בסדר מפחיד אותי כל כך.

ואיך אחזור לעבודה, איך אצליח לתפקד. ומה אם איזה ילד יבעט לי בטעות בבטן (חשש מאוד גדול כשאני חושבת על שנה הבאה...).

ומפה זה ממשיך עד שמגיע לדברים כבר יותר מוזרים. למשל קרוב משפחה סיפר שהוא גולש ולפעמים הם רואים כריש. ואז אני מתחילה לחשוב, אוי ואבוי אם הילד שלנו יגדל וילך לגלוש ליד כרישים ויטרפו אותו. אנחנו כל כל התאמצנו שהוא יהיה, ובסוף יקרה משהו כזה...

וזה עובר כבר לתחושת חרדה כללית, הלכתי להתקלח ונזכרתי שנגמרו התחתונים בארון, ואצטרך להוציא אחד מהסל כביסה שבסלון, שעוד לא הספקתי לקפל. המחשבה הזאת ממש הפכה לי את הבטן לרגע (קצר), נראתה לי מן משימה גדולה ומאיימת, כי התחתונים בחלק התחתון של הסל (כי מעל שמתי את הכביסה של המצעים).

הכל נראה לי גדול ומפחיד ומלחיץ, אז אני פשוט שוכבת במיטה כל היום ולא עושה כלום.
משתעממת מאוד, אבל לא מצליחה להזיז את עצמי...

כל כך רוצה לצאת קצת לטייל, או סתם לשבת בטבע. קצת לזוז, לעשות יוגה או משהו, אפילו רק קצת תנוחות עדינות ורגועות. מרגישה שהגוף מתקשה ומתנוון.
אבל לא מצליחה לעשות כלום...

למשל בשבת הלכנו להורים של בעלי, שמחתי שאני מרגישה שאני מסוגלת. הגענו, אכלנו צהריים, כמובן הכל עשה לי בחילה. אחרי הארוחה הלכתי לישון... וכשקמתי כבר חזרנו הביתה.

כמו שאמרתי לקח לי הרבה זמן להרדם.
גם בגלל המחשבות וגם עניין הוויסות החושי אצלי יצא עוד יותר מאיזון. כל מגע הכי קטן שיגע אותי כולל - השמיכה, הכרית, הציפית, הגופיה שלבשתי, היד שלי, והאוויר שיצא כשנשפתי ודגדג לי את היד.
לא הפסקתי לזוז ולסדר. וכל מגע כזה מגביר את הבחילה... הוציא אותי מדעתי...

ובאמצע הלילה התעוררתי שוב, בערך באותה שעה.. בגלל חלום נוסף.

---

רקע -
בגלל שאני מתכננת לעשות את האולטרסאונד השבוע בקופ"ח, אני צריכה לבוא עם הפניה חיצונית ושימירו לי אותה להפניה של הקופה.
לא רציתי להגיע לשם ולהתחיל לחפש את עצמי, מי יעשה את זה ושיעשו לי פרצופים וכו, אז החלטתי להתקשר לבדוק מראש.
את ההפניות למעקבי זקיקים הייתה נותנת לי המזכירה של הפוריות, אבל אם אתקשר היא לא תדע מי אני (היא אף פעם לא זכורת את השם) ותשגע אותי שעה אם שאלות (היא מפוזרת כזאת). וגם ככה אני לא בטוחה שהיא אחראית על זה, כי זה כבר אולטרסאונד מעקב הריון ולא זקיקים.
אז חשבתי שאתקשר לאחות פוריות. היא ממש נחמדה, מכירה אותי בשם ואם אתקשר היא גם תשמח לשמוע, וגם בטח תדע להגיד לי למי ללכת, וגם אם יש איזה שעה שצריך להגיע או מתי שרוצים. ניסיתי להתקשר בחמישי אך היא לא ענתה... התכנון היה להתקשר שוב מחר.

---

החלום -
הלכתי למרפאה, שכמובן לא נראתה כמו שהיא אמורה להיראות. הסברתי שאני צריכה הפניה, בהתחלה המזכירה (שהייתה מישהי לא מוכרת) הייתה נחמדה ונעימה. ענתה על שאלות וכו.
בשלב מסוים היא הבינה שההפניה שיש לי היא דף שכתוב עליו באופן ידני, ואמרה שאני צריכה להביא הפניה מודפסת. הסברתי לה שאני כבר שנה משתמשת בהפניות כאלה ואף פעם לא הייתה בעיה, אבל היא אמרה שאי אפשר וזה נראה כמו "דף שמצייירים עליו בגן ילדים" (הגדרה הזויה..), שהיא לא יכולה שיסתובבו אצלה מלא דפים כאלה ואי אפשר.
נסיתי לשכנע ללא הצלחה.
בשלב מסוים היא קמה ועלתה במדרגות, אני הלכתי אחריה וכמעט צעקתי, שאני כבר 4 שנים בסיפור הזה, מנסה להיכנס להריון, וכבר שנה לוקחת הורמונים שמשגעים אותי (למרות שזה רק חצי שנה, וידעתי את זה בחלום, אבל בכוונה הגזמתי...), וכל הזמן אני עייפה וחלשה ובקושי קמה מהמיטה, ושתעזור לי.
והיא נשארה בשלה.
בסוף הגיעה לדלפק אחר (גם בקופ"ח האמיתית זה ככה, האולטרסאונד הוא 2 קומות מעל המרפאת נשים). באתי לשם והמשכתי להתחנן, הייתה שם מישהי נוספת ושתיהן הסכימו שאי אפשר לקבל את הדף הזה, ושפשוט אני אתקשר לרופא לבקש הפניה חדשה, אבל לא רציתי - כי זה מסובך, ייקח זמן, אני לא רוצה להתקשר, אין לו בכלל הפניות במחשב וכל מיני סיבות כאלה.
בסוף התעצבנתי ממש ולא ידעתי מה לעשות מרוב כעס, אז כיביתי להן את האור והלכתי...
עדיין בחלום, הרגשתי שכל הגוף כואב לי. כמו שהרגשתי אתמול אחרי שהתעוררתי. בעיקר הידיים.

בחדר ליד הייתה העבודה של בעלי והוא היה שם.. באתי לידו. זה היה כמו שנה שעברה כשהיינו שם, לא כמו השנה.
וכל הריצפה הייתה מלוכלכת בטירוף, מלא ניירות ולכלוך זרוקים בכל מקום, פחים הפוכים. וגם איזה משחק שיש אצלנו בגן זרוק על הריצפה.

---

חיבוק לכולכן

תפילה,
יש משהו שדיבר אליי בניתוח שלך. באמת סיימתי את החלום עם מחשבות על המדרגות האלה. וכשחשבתי על זה עוד, הבנתי שהדלתות מוכרות לי מאיפשהו, משהו שמתקשר לי לבעלי ומשפחתו.

ולגבי העניין של כל השנים האלה, אני בהחלט חושבת שזה משפיע עליי. יש לי מן תחושה שהיה כל כך קשה עד עכשיו, שמעכשיו מגיע לנו שהכל יילך קל. שלא תהיה שום בעיה בשום שלב של הדרך. יודעת שזו חשיבה קצת "מסוכנת" (כי מי מבטיח את זה..), אבל מאוד מתקשה לוותר עליה.

אז הפסקתי לקרוא על לידות, אבל לא יכולה להגיד שזה לגמרי יצא לי מהראש. עוד יש קצת מחשבות בנושא.
כשסיפרתי לבעלי על דברים שקראתי הוא אמר לי "על זה את חושבת כל היום? את לא נורמלית..."..
מבחינתו אין לי בכלל מה להתעסק בזה כרגע.

מה שכן הוא כל הזמן מפתיע אותי בתמיכה ובחיזוקים. כשאמרתי לו שיש חדר לידה טבעית בעין כרם, ואולי זה משהו שיעניין אותי, למרות המחיר וכו, התייחס לזה כאילו זה ברור מאליו שאלד שם, כי זה מתאים לי וירגיע אותי.
אומר לי הרבה לאחרונה שהוא סומך עליי שאשמור על עצמי ועל ההריון (כשאני מעלה חששות) , כי הוא יודע שאני אוכלת בריא ושומרת על הגוף וכו.
כשאמרתי שאני חוששת מההתמודדות מול הצוות הרפואי, ושגם הוא כמוני מתקשה לעמוד מולם (תמיד לא נעים לו לבקש/להגיד), אמר שבלידה זה יהיה אחרת, כי זה יהיה בשביל התינוק ולא בשבילנו, אז ברור שהוא יגן עליו.
זה מאוד מעודד ומחזק אותי.

בכל מקרה, המחשבות הלידה קצת זזו, אז מחשבות אחרות מצאו להן מקום להשתחל ולהיכנס. הראש שלי פשוט עמוס ותזזיתי, כמו זמזום בלתי פוסק בכוורת.
מרגיש שלא משנה איזה מחשבות אזיז, יבואו חדשות במקומן...
ממש מקשה עליי להירדם, ומאוד משפיע על השינה. המוני חלומות.

אתמול בערב התחלתי לחשוב על דברים שקשורים לכסף, חסכונות וכו. מעין מחשבות חזרתיות ומטרידות של חישובים שהם אולי בעלי ערך אבל לא ממש רלוונטיים כרגע ובעיקר הרגשתי שהם משתלטים לי על המוח ואני לא מצליחה להרגיע אותם.
משהו משעשע -
חיפשתי משהו לגבי הוצאות של מזון וכאלה, ונתקלתי בזה:
http://www.zooloo.co.il/calc/CalckidLife.asp
חישוב להוצאות עבור ילד במשפחה.
בשלב מסויים כבר ממש התפקעתי מצחוק מהסכומים של הברירת מחדל אצלם (ברור שזה ניתן לשינוי, אבל מה שהם הזינו בתור דיפולט..)

זה מתחיל בהוצאות די גדולות על השנה הראשונה, אבל מהסוג שאני יודעת שרוב האנשים רוכשים בסכומים האלה.
ממשיך למטפלת מהחודש השלישי (לא נותנים לאימהות אפילו את ההארכה עד גיל חצי שנה...),
ומפה קצת משתגע - 1000 ש"ח על יום הולדת החל מגיל שנה (אולי הגיוני? נגיד אם מכינים אוכל להרבה אורחים.. ...), מחשב לגיל 5 (4000 ₪), ואז עוד מחשב בגיל 10 (10,000 ₪). אה ועוד אחד בגיל 22 (בגיל הזה קניתי לעצמי כבר...)
הוצאות מכללה 100,000, וחתונה עוד 100,000 (כנראה לא התחלקו עם ההורים של הכלה.. )
והשוס - עד גיל 9 יש סעיף של מזון בריא. נשמע טוב. מגיל 10 זה "מזון בריאות דיאטטי".
בכל מקרה, לפחות זה הצחיק אותי קצת.

סיפור החלום העביר תחושת לחץ כשקראתי אותו, אבל הסיום הצטייר לתחושתי כחיובי, פתח תקווה שכזה:
הייתה מן דלת עץ עתיקה, ומעבר לה חדר עם מדרגות אבן ישנות. הלכתי לקרוא לה שתבוא לעלות ואז התעוררתי.
אזהרה - פסיכולוגיה בגרוש:
אולי המסר הוא שההתנסויות שלך בשנים האחרונות (וגם עכשיו) יצרו בך את התפיסה שההריון/ הלידה נתקלים בהרבה מכשולים בדרך ובעיקר בהתערבויות לא טבעיות ולא נעימות בעליל, אבל דלת העץ עוד מחכה לך, וקיומה יכול לנסוך בך תחושה של יציבות, של חיבור לחומרים הטבעיים.

שבת שלום, חברה! @}

נראה לי שאני צריכה להפסיק לקרוא על הנושא
לגמרי...

אתמול התגלגלתי ללקרוא סיפורי לידה ועוד כמה דפים בנושא.
התחלתי במקרה ולא הצלחתי להתאפק.

באמצע הלילה התעוררתי מחלום.
חלמתי על מישהי שעבדה איתי השנה, וילדה לא מזמן. במהלך ההריון היו לה קצת עניינים אבל לא הייתה בשמירה. לקראת הסוף כבר היה לה ממש קשה בעבודה וכל הזמן הייתי אומרת לה שתפסיק לעבוד כבר ותנוח...
בכל מקרה, בחלום.
היינו בעבודה, המקום היה נראה ממש אחרת אבל זה היה זה. היא שיחקה עם ילד בחצר, ואני ראיתי אותם מרחוק. פתאום ראיתי שהיא נשענת ונראית חלשה, היא אמרה שהיא יולדת וצריכה להגיע לבית חולים.
אמרתי לה שאקח אותה, לא היה לה נעים להטריח אותי אבל בסוף היא הסכימה.
התחלנו לנסוע, עמדנו הרבה ברמזורים, פתאום היא נזכרה שהיא שכחה את הבקבוק מים שלה. ביקשנו מאחת הבנות שתביא לה אותו, והיא באה לכיווננו. ואז זה התחיל להיות יותר מוזר ומלחיץ.
היה מלא בלגן בכביש, ניסינו לעצור בצד כדי שזאת עם הבקבוק תגיע אלינו, אבל כל הזמן המכוניות מסביב דחקו בנו.
האוטו היה ממש מוזר. זה היה כאילו האוטו שלה, אני ישבתי מאחורה והיא במושב הנהג, אבל אני בעצם נהגתי, הייתי עם ההגה ואולי הגז. והברקס היה אצלה. והיה לי ממש קשה לנהוג ככה, נלחצתי וזה דרש ממני המון אנרגיה וריכוז. גם בלי הברקס וגם לתמרן בין המכוניות ולנסות לעצור. כשאמרתי לה את זה שזה קשה לנהוג ככה היא הופתעה, אמרה שהיא כנראה רגילה לאוטו הזה...
בסוף נעצרתי די באמצע נתיב ושמתי אורות מצוקה, עד שהגיע אלינו הבקבוק...
ואז הגענו לאיזור של הבית חולים, היא הרגישה ממש לא טוב. חנינו באיזה מקום מוזר, ונכנסו. הכל היה נראה מוזר ולא הגיוני...
הסתבר שטעיתי וחניתי בבית חולים אחר, אבל הבית חולים שהיא אמורה ללדת בו היה בהמשך הכביש אז החלטנו שכבר נלך ברגל.
דאגתי לה מאוד כי היא הייתה חלשה ועייפה והיה לה קשה ללכת הרבה.
נכנסו מהחניה לבית חולים ותכננו לצאת לכיוון הכביש. אבל אז הכל עוד יותר הסתבך, כי לא מצאנו איך לעלות במדרגות, כי הן היו חסומות. ראיתי שאני יכולה איכשהו להשתחל מתחת למחסום, אבל היא לא תצליח.
זה היה נראה כמו מוזיאון או משהו, ולא בית חולים.
הלכתי לחפש מדרגות שיתאימו לה. בסוף מישהי אחרת מהעבודה הראתה לי איפה הן. הייתה מן דלת עץ עתיקה, ומעבר לה חדר עם מדרגות אבן ישנות. הלכתי לקרוא לה שתבוא לעלות ואז התעוררתי.

כל הגוף היה בסטרס. כאבו לי הידיים ממש (זרועות, אמות). הפה יבש.
שתיתי קצת מים והלכתי לשירותים.
שכבתי במיטה והרגשתי ממש לחץ.
הייתי לי הרגשה ממש רעה, כאילו משהו לא בסדר. פחד מהבדיקה שבוע הבא.
שכבתי וניסיתי לנשום עמוק ולהרגע.
לקח קצת זמן אבל בסוף נרדמתי. קמתי הרבה יותר טוב.

נראה לי שאני צריכה להפסיק לקרוא על הנושא ולחזור לזה עוד כמה חודשים...
(זה מאוד מעניין אותי אבל כנראה מכניס אותי לסרטים...בעיקר עניין הרופאים והבית חולים, היחס וכו...)

איזה חמוד

באמת חמוד.
הוא נכנס עכשיו הביתה עם פרחים לשבת ושאל אם אני אוהבת את הצבע שבחר.

הוא ממש מפתיע אותי לאחרונה, עושה ממש המון ומאוד דואג ועוזר.
דברים בבית, שהוא עושה לפעמים אבל בשבועיים האחרונים ממש לקח את האחריות לעצמו - כלים, להוציא פח, הגינה. לקח אחריות בלעדית על הנמלים המעיקות במטבח...
עושה כל הזמן ואני שמה לב שדואג שזה יהיה לעתים מספיק קרובות כדי שדברים לא יציקו לי בעיניים.
עושה המון דברים קטנים שאני מבקשת - להחזיר דברים למקום כשאני לא רוצה להתכופף, לנקות אבק בכל מיני מקומות שאני לא רוצה לעשות לבד עכשיו (כי צריך להוריד מהם חפץ כבד או להתכופף בשביל זה).
לא שבדרך כלל הוא לא עושה, אלא שהוא ממש לא אוהב את עבודות הבית, אז עושה רק כשממש צריך ומאוד סובל מזה... וגם הסטנדרטים שלו אחרים משלי... ועכשיו הוא פשוט עושה, כי לא רוצה שאני אעשה את זה.
(יש דברים שהשארתי אצלי - רוב ענייני הכביסה, לנקות שירותים-מקלחת, וארגון כללי "כמו שאני אוהבת").

וגם עושה הרבה בשבילי - בזמן שקשה לי לצאת מהמיטה כל הזמן ממלא לי מים, מביא לי משהו לאכול (פרי/פרוסה וכאלה), בבוקר מכין לי סלט, מחמם לי אוכל לצהריים וכו'.

אז היום כשהוא חזר עם הפרחים, אחרי שהיה בספורט, הרגשתי שאני די עם כוחות כי נחתי כל היום,
וקמתי להכין לו ארוחת ערב.
משהו פשוט, ביצה, ירקות, לחם וכאלה. אבל סידרתי לו הכל על השולחן כך שרק יצטרך לשבת.
הוא מאוד התלהב ונהנה שאני מפנקת אותו קצת גם וזה היה נחמד ובאמת לא הרגיש מאמץ.

תחשבי שכל פעם שאת נחלשת הוא מתחזק, הוא צריך את האנרגיות האלה העכשיו.

תחשבי שכל פעם שאת נחלשת הוא מתחזק, הוא צריך את האנרגיות האלה העכשיו.
איזה חמוד (-: איך עודד אותך (-:

קבעתי להיום עם חברה. לא יוצא לי לראות אותה הרבה, והיא הגיע לאיזור. רציתי שהיא תבוא אליי אבל זה היה בעייתי כי היא בלי רכב, אז קבענו להיפגש בעיר. תכננתי שבעלי יוריד אותי קרוב למקום שנשב בו ויאסוף אותי אחרי (הוא גם קבע תכניות).
בשום שלב לא הרגשתי מאה אחוז בנוח עם העניין, המחשבה להיכנס לעיר לא נראתה לי...
כשישבנו לארוחת בוקר השבוע זה היה ביישוב ליד, מקום שקט בלי תנועה מסביב.
וחשבתי על לשבת בבית קפה בעיר, עמוס ומלא, עם מכוניות ורעש בחוץ, וזה נראה לי כל כך לא מתאים. ממש לא יכולתי לדמיין את עצמי נמצאת שם.

בסוף קמתי בבוקר והבנתי שגם ככה אין סיכוי שאני הולכת... מרגישה בערך כמו אתמול, חלשה ועם התקפי רעב כאלה. צריכה בעיקר לנוח.

בגלל שהיא לא יודעת על ההריון רק אמרתי לה שהכדורים שאני לוקחת מחלישים אותי (היא יודעת על הטיפולים), וגם שכואבת לי הרגל אז אני לא יכולה ללכת יותר מדי.
זה הכל נכון אבל עדיין מרגיש לי כמו שקר... מרגישה שאני כל הזמן משקרת לכולם וזה מוזר לי.
אבל לא מרגישה בנוח פשוט לספר לכולם, כי המחשבה שמשהו לא יהיה בסדר בסוף כל כך מפחידה אותי, ולא יכולה לדמיין שאצטרך לספר לכולם דבר כזה נורא.

ומצד שני לפעמים חושבת לעצמי - שאין לי ממה לפחד, כי לא באמת מרגיש לי שמשהו הולך להיות לא בסדר... זה מרגיש לי כאילו זה מאוד קיים, נוכח.
אני כל כך מרגישה את ההריון הזה, עם העייפות והבחילות והחולשה והציסטות, שלא יכולה לדמיין מצב שזה ייעלם.
אבל החשש יושב בראש, כל הזמן.

כשהתלוננתי היום על החולשה ושאין לי כוחות בגוף בעלי אמר - תחשבי שכל פעם שאת נחלשת הוא מתחזק, הוא צריך את האנרגיות האלה העכשיו.
וזה די הרגיע אותי ושימח אותי האמת. כי אני מאוד רוצה שהוא יגדל ויתחזק, ומוכנה לתת לו ממש המון כוחות כי שזה יקרה. אני בינתיים אשכב במיטה בלי לזוז...

כל היום הייתי חלשה, אבל לא גרוע כמו בבוקר/צהריים. פשוט נחתי המון וממש בקושי זזתי ואז היה יותר טוב, פחות סחרחורות וכאלה, סתם חולשה.
הציסטה עדיין דוקרת, ולפעמים גם בצד שמאל, מקווה שלא מתחילה שם גם אחת.

עכשיו כבר שעתיים במיטה מנסה להרדם ללא הצלחה... מיליון ואחת מחשבות רצות בראש (על האולטרסאונד שבוע הבא, על כל מיני דברים שאני צריכה לעשות, על השנה הבאה בעבודה ועוד ועוד). אז בסוף פניתי לטלפון מרוב ייאוש...

<ליאור> (:

ומה שלומך עכשיו, פרח? האם המצב כבר השתפר מהבוקר? נשמע ממש ממש קשה...

היום הזה גורם לכל מה שהרגשתי בשבועיים האחרונים להיראות כמו שטויות.
מהבוקר אני ממש חלשה וזה רק מחמיר.
בחילה, תחושה של מערבולת בטן, סחרחורות כשאני קמה. כל הזמן דוחה את הקימה (לשירותים/למלא מים) כמה שרק אפשר.
רוב הזמן לא רעבה ופתאום התקפות רעב שאני מרגישה שאם לא אוכל אתעלף... ואז אני דוחפת כמה זיתים/אבוקדו/גבינה צהובה (הולנדית טעימה שבעלי קנה אתמול), רק כדי להרגיע את הבטן.
מדי פעם כאבים של דקירות מהציסטה.

בעלי כבר שאל אם לקחת אותי לטרם...
עצמתי עיניים קצת ונשמתי עמוק, זה עזר קצת לדקירות וטיפה לתחושה של הקריסה. אבל עדיין מרגישה ממש סמרטוט.

בעיקר לחוצה מהציסטה, שלא תעשה בלגאן...
מקווה שכשאפסיק עם הכדורים זה ירגיע אותה, אבל זה ייקח לפחות עוד חודש...

אני הייתי נרדמת בשמונה ומוסיפה שנ״צ.
הלילה סוף סוף ישנתי טוב, קמתי פעם אחת לשירותים ונרדמתי מיד, ואז קמתי שוב רק באור! וכמובן שעדיין נרדמתי לשעתיים וחצי שנ"צ.

לי עזרו חזיות ספורט
אני לרוב לא מצליחה להביא את עצמי לצאת איתן מהבית... החזה שלי גדול מדי לזה, לטעמי לפחות.

ותנסי אולי לשבת באמבטיה, עם קצף ומים חמימים, אם מתאים לך אולי גם עם קצת מוזיקה שקטה
זה נשמע כיף. נראה לי שאנסה!!

מה הקטע של הציצי המתנפח הזה???? נורא מעיק.
ממש, כבר נמאס לי לסחוב אותם וזאת רק ההתחלה. הם ממש כבדים לי...

אם ירצה השם, לא תרגישי ככה כל ההריון
אני יודעת שלרוב זה עובר אחרי כמה חודשים. מה שמבאס אותי, זה שעד שזה יעבור אני כבר לא אהיה בחופש. אחרי החגים תתחיל תקופה ארוכה בלי חופשים, של עבודה ברצף. ולפי החישוב שלי הלידה תהיה לפני פסח, ככה שאפילו את החופש הזה לא יהיה לי... אז לא יהיה לי זמן לטייל, וללכת לקניון ולהיפגש עם חברות ומשפחה..
גם ככה במהלך השנה אני כל הזמן עייפה מהעבודה, ורק חיכיתי לחופש כדי להתאוורר קצת. ובסוף ייצא שההתאווררות היא לשבת בבית עם פרצוף אומלל.
תכלס ידעתי שזה מה שיקרה - תכננו שאו שאני בהריון בחופש (ופשוט לא צפיתי כמה כוחות הוא ידרוש), או שנטוס לחו"ל. זה הדבר היחיד שהחזיק אותנו בהמתנה לתוצאות P-:
ואני לא מבינה איך נשים שלא בחופש, ואמורות ללכת לעבודה, שורדות את התקופה הזאת... כמה שאני מתבכיינת עכשיו, ברור לי שהיה הרבה יותר גרוע אם הייתי אמורה לסחוב את עצמי לעבודה כל יום... לפחות יש לי חופש כמעט לכל השליש הראשון.

אבל עכשיו אני באמת סתם בוכה לכן, כי שאר היום היה יותר טוב קצת.
אחרי שעשיתי אין סוף פרצופים מסכנים ובעלי יצא פה מדעתו, הוא ניסה להציע לי דברים לאכול (הייתי ממש רעבה), אבל הכל היה נראה לי מגעיל.. בסוף הציע דפי אורז וזה דווקא נשמע לי. אז הוא נסע להביא אבוקדו, והכנו יחד. הוא חתך את כל הירקות ואני קיפלתי אותם בישיבה (כי אחרי 5 דקות עמידה ליד השיש העקב כבר ממש כאב לי). אכלנו עם רוטב חמאת בוטנים-סויה-סילאן-ג'ינג'ר והיה ממש טעים.

אחרי זה נרדמתי לשינה ארוכה וקמתי קצת יותר טוב.

מיכל, כתבת ביאללה בוא
_זאת אחת התקופות המשונות בחיי, זאת האמת. גיסתי, שנורא אוהבת להיות בהריון, אמרה לי שהיא לא מצליחה להבין נשים שלא נהנות מזה. ובכן, אני לא ממש נהנית מזה. אני כבר אוהבת את צופ נורא, זה ברור. וגם יש לי הרגשה שצופ יודעת את זה. היא נראית כל כך נחושה להישאר, כל כך בטוחה במקומה בעולם, קשה לי להסביר.
אבל אני גם בסוג של דכאון קטן. מאוד קשה לי לעשות דברים, אפילו הבסיסיים ביותר ולא רק בגלל שאני עייפה כל כך. אני מרגישה תקועה, תקועה לחלוטין וזה מתסכל אותי. המקום היחיד שבו אני מרגישה בנוח זה עם בנז בבועתנו הקטנה, כל מקום אחר, כל יחסים אחרים נורא חורקים, קשים עליי, כבדים עליי, משונים לי. ואני מרגישה שאני נראית מאוד רע, ממש רע. אני בטח לא זוהרת, אני נראית כמו דף מקומט ושחוק._

וגוונים כתבת
ככה ואף חמור יותר היה מצבי. לי זה עבר בסביבות שבוע 15. כל תחילת ההריון הייתי בתקשורת מינימלית עם העולם, רק אחותי ואמא שלי שמעו ממני בערך, ולא הרבה. ובגלל שאני גם עובדת בעיקר מהבית והיו בחילות, אשכרה ישבתי לי במאורה החמימה ובקושי הגחתי לעולם. רק בבית, בטרנינג, על הספה, עם ספר הרגשתי בנוח. גם עם האיש לא תקשרתי הרבה, אבל כן רציתי אותו בסביבה. כל פעם שנדרשתי לפעילות חברתית כלשהי זה ממש דיכא אותי, תעזבו אותי באמא'שכם רוצה להתכנס לי בתוך עצמי... זה עבר כמעט לגמרי בסביבות השבוע 15. טוענים שההתכנסות היא תופעה מוכרת בשליש ראשון.. וגם אני נראיתי רע. רע מאד. גם עכשיו לא משהו, אבל נראה לי שיותר טוב (או שפחות אכפת לי, העיקר שאני מרגישה יותר טוב!)

_הלא כיף מבחינתי הוא פחות בגלל הקטע הפיזי. מבחינתי קושי הרבה יותר גדול מהתופעות הפיזיות המאד לא נעימות של השליש הראשון, היו ההתמודדויות הרגשיות בשליש הראשון - הקרוסלה הרגשית, הרצון להתכנס, התמודדות עם החרדות (לי זה היה הכי קשה כי היו לי חרדות נוראיות), התמודדות עם כ"כ הרבה סוגים של שינויים, חוסר השליטה המוחלט במה שיקרה עם ההריון, התמודדות עם אי ודאות וכו'ו כו'. איך יכול להיות כיף כשמתמודדים עם כל זה?
אז אולי חלק לא לוקחות את זה כ"כ קשה (יש לי הרגשה שזה גם קשור לגיל בו נכנסים להריון ולכמה זמן לקח להכנס להריון המדובר) ולכן לא חוות את כל קשת הרגשות הזו, אבל מי שכן חווה את כל זה, קשה לי לראות איך זה כיף, גם אם פיזית הכל מושלם.
לי אישית היה קשה לגלות על עצמי שלא כיף לי (כל כך חיכיתי לזה! יכול להיות שעכשיו אני כזו כפוית טובה ואפילו לא נהנית?) לקח לי זמן ועבודה פנימית כדי לקבל את עצמי ככה, עם חוסר הכיף הזה. וכל הנ"ל לא סותר כמובן לרגע את האושר העצום והאינסופי מקיומו של ההריון הזה מהדקה בו גיליתי אותו ובכל רגע נתון מאז._

מקווה שזה בסדר שאני מצטטת אתכן, אבל כל כך כל כך הזדהיתי עם כל מילה כמעט, והרגשתי מוזר פשוט לכתוב אותן מחדש.

מה שגורם לי עוד פחות להיפגש עם אנשים, זה שמצד אחד אני לא רוצה לספר לכולם, ומצד שני מרגישה שזה מוזר שאני כולי מעוכה ומה יהיה ההסבר? מי שיודע כנראה יניח שזה מהטיפולים, ואז זה קצת מוזר, שירחמו עליי ככה ואני הרי די מאושרת בסך הכל.
בעלי אמר שכשהוא אומר לאנשים שאני לא מרגישה טוב (למשל כששואלים למה לא באתי לאיזו ארוחה או מפגש), הוא אומר שזה בגלל הטיפולים. אמרתי שאני לא מרגישה בנוח לשקר ככה, והוא אמר שזה לא שקר, זה הרי בגלל התוצאה של הטיפולים אמרתי לו שיגיד שאני ככה בגלל ההורמונים. הם יפרשו שזה מהזריקות ואנחנו נדע שזה מההריון.
מי שיודע קצת יותר כנראה ינחש, כי יודע שעבר הרבה זמן מאז ש-IVF אז איזו סיבה יש לי עדיין להיות ככה? הרוב לא יודעים תאריך מדויק, בכוונה השארתי את זה עמום, אבל יודעים שעבר הרבה זמן מאז, אז זה או ווסת ולחזור לעצמי או הריון ואז הגיוני שאהיה ככה. חשבתי שכן אספר לדודה אחת ולחברה אחת, שהייתי רוצה שידעו כבר וגם הייתי רוצה את התמיכה שלהן כרגע. החברה בחו"ל, אז אחכה שתחזור. ואולי בכלל אחכה לאחרי הבדיקת דופק שבוע הבא.

ובכלל כולם כל הזמן שואלים איך אני מרגישה (בגלל הטיפולים), ונמאס לי למלמל מן "בסדר" כזה.

האנשים המדוברים הן - אבא שלו והאחיות שלו (אמא שלו יודעת אבל אבא שלו לא! היא אומרת שהיא לא רוצה להגיד לו כי הוא לא יצליח לשמור את זה בסוד ואני דווקא הייתי בטוחה שהיא זאת שתתקשה ובגלל זה התלבטתי אם לספר לה), אחותי, דודות שלי, חברות קרובות שלי וכמה חברים קרובים שלו ובנות זוגן (יש נגיד שתיים-שלוש כאלה, שדיברתי איתן על הטיפולים מתישהו ונפגשנו איתם לאחרונה).
הבעיה בכלליות היא, שמרוב שהתלהבתי שאני מעדיפה שכולם יידעו על הטיפולים, אז כולם יודעים עליהם! ועל כן מחכים ומצפים איתנו כבר בערך חצי שנה או יותר, ורוצים לדעת מה קורה עם זה.

חוץ מהאימהות יודעות כרגע - המדקרת שלי (התקשרתי אתמול לספר לה והיא מאוד התרגשה. אמרה שהיא לא רוצה שאגיע לטיפול לפחות שבועיים שלושה, למרות שרציתי בשביל השינה ואולי הציסטה), הרפלקסולוגית של בעלי, ומישהי מהעבודה שלו - שעוברת גם טיפולים ופגשה אותנו בשאיבה, ושאלה אותו אז הוא כבר סיפר לה והם דיברו על זה (אצלה לא הצליח ).

וגם- מה הקטע של הציצי המתנפח הזה???? נורא מעיק.

נורא מבינה אותך (עם דגש גם על ה׳נורא׳).
בתחילת ההריון הראשון שלי הרגשתי למעלה מחודש שחטפתי מכת שמש. חולשה, בחילות, צמיג עם פנצ׳ר.
רק להחזיק מעמד.

חייבת חייבת למצוא חזיות חדשות
לי עזרו חזיות ספורט
קניתי בדלטא
אם אני זוכרת נכון הן היו ממש לא יקרות
אחר כך עשיתי להן תיקון כדי שתתאמנה להנקה
הרבה יותר נוח מזיה רגיה
בלי תפרים

על הכל
מבינה אותך מאוד,

מרגישה מאוד מאוד מעצבנת ובכיינית אבל מרשה לעצמי, כי תכלס זה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות כרגע (להתבכיין)
אני לא בטוחה האם תשמחי לשמוע אבל זה כל כך קלאסי... @}

ותנסי אולי לשבת באמבטיה, עם קצף ומים חמימים, אם מתאים לך אולי גם עם קצת מוזיקה שקטה
אותי זה קצת הרגיע @}

אם ירצה השם, לא תרגישי ככה כל ההריון. מתישהו הכוחות חוזרים. ההתחלה נורא מתישה, אני הייתי נרדמת בשמונה ומוסיפה שנ״צ.

שנים כשאני רואה את שם הדף אני שונאת להיות בהריון במה חדש אני מתעצבנת ומשתגעת. איזה כפיות טובה..
ועכשיו נכנסתי לקרוא בו קצת...לראות מה הן כותבות שם

בהחלט לא שונאת להיות בהריון, מודה כל רגע שזה הצליח וזה פה ועדיין לא מאמינה.

אבל אוף כמה שזה מעייף ומתיש ומשעמם.
אף אחד לא אמר לי שלהיות בהריון זה כל כך משעמם... אני ממש גרועה בלא לעשות כלום שבועות שלמים. כמה ימים ברצף זה נחמד, אבל לרוב אחרי 4-5 ימים, כשאני חולה למשל, אני רק רוצה לקום ולסדר מחדש את הבית החצר הניירת המטבח ומה לא.

לגבי הרופא בדקתי קצת באינטרנט הבוקר. מצאתי אחד שאולי הוא אופציה במרפאה שנוח לי להגיע אליה, ושתיים במרפאה שהרבה פחות נוחה לי וגם התורים אליהן ממש רחוקים...
אולי אנסה פעם אחת את הרופא ומקסימום אחזור לרופא הנוכחי אם הוא לא יתאים.

תני לעצמך אהבה, חמלה, פינוק, מנוחה, בלי התנגדות.
אוף הבעיה שאני לא מרגישה שזה פינוק נעים... ממש ממש משעמם לי, ואין לי סבלנות לשום דבר. לא מחשב, לא ספר, לא יצירה כלשהי (חשבתי על ציור או ריקמה אבל כרגע איו לי כוח לזה..), ובטח לא טיולים וכאלה אבל זה כי אני יודעת שאתעייף מהר.
כן מנסה לצאת מדי פעם לחצר, אבל זה לא מספיק.
כשאני קצת מנסה לעשות משהו אני מתעייפת, ועכשיו גם הכאב בעקב די משבית אותי כי קשה לי לעמוד הרבה זמן.
מרגישה מאוד בכיינית, בעלי ממש מנסה לעזור אבל מתחיל כבר להשתגע ממני... לא משנה מה הוא מציע או מנסה זה לא עוזר.
בגדול קמתי היום ממש חסרת סבלנות וכל דבר מעצבן אותי...

מנסה לשכב לנוח ותוך רגע מתגברת הבחילה, מנסה לעשות משהו וממש מהר משתעממת/מתעייפת/מאבדת סבלנות.

מנסה להזכיר לעצמי שאני שמחה מאוד, ובאמת אני לא מרגישה שום סוג של עצבות, רק עצבנות..
בעלי אמר "אבל זה מה שרצית כל כך", ועניתי שמה שאני רוצה זה את התינוק, ולא יודעת איך אחכה כל כך הרבה חודשים עכשיו... לא שאז הכל יהיה קל, אבל לפחות אפגוש אותו, הוא יהיה לידי. עכשיו הוא עמוק בפנים ואני לא יכולה לראות אותו בכלל...

מרגישה מאוד מאוד מעצבנת ובכיינית אבל מרשה לעצמי, כי תכלס זה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות כרגע (להתבכיין).
בבוקר דווקא הצלחתי טיפה לארגן את הבית, להחזיר דברים למקום וכאלה.
ממש מקווה שאחה"צ יהיה לי כוח ללכת לקניון, צריכה להחליף כמה דברים.
וגם - חייבת חייבת למצוא חזיות חדשות. שלי כבר ממש מאמללות אותי (עוד סיבה שאני ממעטת לצאת מהבית כרגע.. ). מזמן תכננתי לקנות אחת במידה יותר גדולה לזמנים שלפני הווסת, וכל הזמן דחיתי את זה. עכשיו זה כבר נהיה בלתי נסבל...

חזרתי גמורה ועייפה, אכלתי ונרדמתי לשעתיים
תקבלי את זה. את בהריון. זה ככה. אל תכבידי על עצמך, אל תעמיסי על עצמך, הגוף שלך מתנהג כפי שהוא אמור להתנהג, תני לעצמך אהבה, חמלה, פינוק, מנוחה, בלי התנגדות.

והאחות S-: פיכס.

איזה יופי!!!!!
אני שמחה ממש בשביל העולם שפנית לאחות [-:
בטוחה ממש שזה מסוג הדברים שהופכים את העולם למקום טוב יותר (-:
ושמחה ממש בשבילך שלא תפגשי אותה שוב.

לא יודעת מה להגיד לגבי הרופא.
אני זוכרת את כל הסרטים שהיו לך עם רופאים קודמים.
מקווה בשבילך אם זה נכון לך אז שתימצא לך דרך להמשיך עם הרופא הנוכחי, אם הוא בסך הכל בסדר לך, בשביל שלא לטלטל יותר מידי את המערכת, אותו את כבר מכירה, ובכל זאת לא לראות שוב את הפרצופה ההיא.
זה נשמע הרבה מתחת לסביר. ומשמח שהאחות הזדעזעה

אז התקשרתי לאחות.
אמרתי שיש עניין שאני רוצה להתייעץ איתה לגביו, ולא יודעת אם היא הכתובת.
היא הזמינה אותי לשתף.
סיפרתי לה שקשה לי עם הטכנאית אולטרסאונד. היא אמרה משהו שנשמע שהיו עוד תלונות עליה, וביקשה שאפרט.
סיפרתי והיא די הזדעזעה. אמרה שזה באמת לא בסדר ושהיא ממש מבינה אותי. אמרה תודה שהתקשרתי לספר.

אמרה שלרוב אין מישהי אחרת, אז סיכמנו ששבוע הבא אעשה את הבדיקה במרפאה הקודמת ואשלח להם את התוצאות.
ושאחרי שיראו דופק הם סוגרים את הטיפול אצלם ואני עוברת לטיפול בקופה.

זה אומר שאני צריכה להחליט אם להמשיך עם הרופא הנוכחי בשר"פ, או לחפש רופא נורמלי בקופה.
נראה לי שיהיו לי יותר אופציות לבחור מביניהם כרגע, כי אני לא צריכה רק רופאי פוריות. אבל לא יודעת על רופא ספציפי שנראה לי. מתלבטת בגלל העניין הכלכלי, למרות שהייתי רוצה להמשיך אצלו.

בכל מקרה סיימתי את השיחה הרבה יותר רגועה, גם בגלל שהצלחתי להגיד מה שרציתי, גם בגלל שהאחות הייתה ממש נחמדה ואמפתית, וגם בגלל שאני לא צריכה ללכת אליה שוב לבדיקה...

התחיל לי פתאום כאב בעקב שמאל.
הסתכלתי באינטרנט על מפה רפלקסולוגית וכתוב בדיוק על האיזור שכואב "שחלות".
עכשיו, כשהאחות שאלה אותי אם זה מאוד כואב אמרתי שלא, רק קצת דקירות. אז עכשיו מה אני אגיד לה? מאוד כואב לי בעקב? לא מרגיש כמו משהו שרופאים מתייחסים אליו ברצינות...

מה שהכי מוזר זה שזה לא כואב כשאני דורכת, אלא סתם ככה, גם אם אני שוכבת. ואין הבדל בין שכיבה לעמידה, כאילו זה שיש משקל על העקב בכלל לא משפיע. מעין כאב פנימי כזה.

בדרך הביתה עצרנו לקנות תרופות לאז יצאנו לארוחת בוקר.
היה נחמד ומשחרר.
בבית מיד נרדמתי כמובן...
בקושי ישנתי בלילה (מה שכמובן גרם לכל אירועי הבוקר להיות עוד יותר נוראיים, כי הייתי מחוסלת מעייפות תוך כדי)

האם יש שם עמדה אחת של US או יותר?
לצערי רק אחת, זאת הבעיה...
במרפאה הקודמת באמת הייתה לי אופציה להסתכל לראות למי מהן אני נכנסת, פה היא היחידה. לפעמים יש מישהי אחרת, שאני גם לא מתה עליה אבל היא יותר נחמדה, ובכל יום רק אחת מהן נמצאת.
בגלל זה אני צריכה להיות אקטיבית מראש, כלומר להתקשר ולהציג את המצב ולשאול באיזה יום תהיה מישהי אחרת כדי שאגיע ביום הזה. ואם אין אופציה לדעת אגיד שאלך למקום אחר ואשלח לרופא את התוצאות, למרות שהם פחות אוהבים את זה.

עוד טיפ קטן: לא לגשת מיד למיטת הבדיקה אלא להתיישב ליד השולחן
אוי אני מפחדת לעשות את זה.. מרגיש לי שזה ירגיז אותה עוד יותר...גם ככה היא נראית עצבנית ושהיא רק רוצה לסיים עם זה...
אפילו שוקולד נראה לי מפחיד להביא לה.. כאילו היא תסתכל עליי עם מבט תמוה.

באמת, היא ממש מלחיצה אותי. אפילו נייר חששתי לבקש ממנה כשנגמר...
שאלתי בעדינות אם אפשר נייר והיא ירתה שיש שם. כשאמרתי שאין היא נכנסה לבדוק (כנראה חשבה שאני פשוט לא יודעת איפה לחפש), ואז הלכה להביא לי.

אחרי שהיה כל כך לא נעים חשבתי להגיד לבעלי שלא יבוא שבוע הבא, כי היא גרמה לזה להרגיש ממש מוזר שהוא היה (לא הזיזה מבט לכיוונו אפילו).
ואז חשבתי שאחת הסיבות שהכי חשוב לי שהוא יהיה, גם אם אין משהו מעניין לראות, זה שאם חס וחלילה יגלו איזו בעיה, אני לא אהיה לבד.
ואז חשבתי איזה נוראי אם משהו יהיה לא בסדר והיא זאת שתגלה לי את זה. זה כנראה יהיה הדבר הכי חסר רגישות בעולם... רק בגלל זה לא רוצה לבוא אליה יותר...

שולחת

לא מוכנה להגיע אליה שוב בשבוע הבא
אז לא
באמת שלא
האם יש שם עמדה אחת של US או יותר?
הכוחות שלך כל כך חשובים עכשיו שאת ממש לא צריכה את זה.

יותר מפעם אפשרתי למי שהיתה בתור אחרי להיכנס לפני, בטוענה כזו או אחרת, כי לא מצאה חן בעיני הטכנאית.
וטיפ מאחי, שאולי כבר נתתי פה פעם: שוקולד
כמה פשוט ככה טוב

הייתי במעקב הריון בסיכון ועשיתי US כל שבועיים
היינו קונים שוקולד במיוחד למטרה זו
נכנסים עם חיוך (גם למעצבנת וחסרת הסבלנות)
מיישירים מבט
שלום,
זה בשבילך

עוד טיפ קטן: לא לגשת מיד למיטת הבדיקה אלא להתיישב ליד השולחן
זה ניראה כאילו את לא בטוחה מה עושים בחדר הזה וממצב את הטכנאית כנותנת שירות: שתסדר את המיטה ותזמין אותך לשכב
ולא שתשלח אותך להתארגן כשהי שומעת רדיו

ברקע כל הזמן היה רדיו עם חדשות בווליום די חזק.


את מקסימה, אני ממש נהנית לקרוא פה, ובעז"ה הכל יהיה בסדר
@} @} @}
תמשיכי לשתף...

היינו באלוטרסאונד.
יש שק הריון.
משמח.

וציסטה גדולה בשחלה ימין,  מה שמסביר את הדקירות שאני מרגישה כמה ימים.

מאוד חיכיתי לבדיקה,  לראות שהכל בסדר. אבל יצאתי ממנה בתחושה קשה,  בגלל הטכנאית אולטרסאונד. 
אני כבר מכירה אותה,  ויודעת שהיא לא משהו.  אבל היום היה ממש לא נעים.
הגעתי לחוצה ומרוגשת,  עם בעלי.
נכנסנו לחדר והיא אמרה לי להיכנס להתארגן,  שאלתי אם זו בדיקה רגילה או וגינלית והיא אמרה שוגינלית (היה לי מוזר שהיא ציפתה שאני אדע לבד).
המיטה הייתה מבולגת מזאת שהייתה לפני,  אני הכנסתי את הסדין שלה לסל כביסה והורדתי את הנייר שהיה  מלוכלך.
היא נכנסה והתחילה את הבדיקה,  לא הזמינה את בעלי להצטרף ובאופן כללי לא תקשרה איתנו יותר מדי.
ברקע כל הזמן היה רדיו עם חדשות בווליום די חזק.
היא אמרה שיש שק הריון שנראה בסדר וציסטה בימין.  אחרי כמה רגעים סיימה,  נתנה לי את התמונה ושלחה אותי לאחיות.

הייתה הרגשה של לחץ ויאללה בואי נסיים עם זה.
בעלי עמד והסתכל מהצד כי היא לא ממש השאירה לו מקום,  פיזי או מנטלי,  להתקרב.

הרגשתי כאילו היא גנבה לי את הבדיקה. במקום שזה יהיה משהו שלנו, זה היה לגמרי שלה.
לא ציפיתי להמון, ידעתי שאין הרבה מה לראות. הגיוני שזה יהיה קצר.
אבל שלום עם חיוך, או אפילו בלי. קצת התייחסות לזה שזה מעמד מרגש ומשמח מבחינתנו (בתור טכנאית אולטרסאונד ביחידת ivf, שעושה בדיקה לזוג שנכנס להריון, אפשר לנחש שזה משמעותי עבורנו..).
מתן מקום לבעלי להתקרב ולהגיד לנו את הדברים שצורה קצת יותר נעימה.
ולכבות את החדשות ברקע, אוף...

הייתה הרגשה ממש מוזרה ובעיקר חיכיתי שזה ייגמר כבר. יצאני נסערת ועצבנית.
להגיד לה משהו לא ממש היה עוזר, כי הדברים שכבר כן ניסיתי להגיד בעדינות או שאלות ששאלתי, נענו בצורה לקונית וחסרת סבלנות.

אני רוצה להגיד משהו אבל כמובן מתקשה. מתלבטת אם להגיד לרופא או לאחיות.
ובאופן כללי, לא מוכנה להגיע אליה שוב בשבוע הבא ולעבור את זה שוב. רוצה רק להגיד למישהו שאם אין מה לעשות אעשה את זה בקופה, שם הטכנאיות הרבה יותר נחמדות.

תמשיכי לכתוב. כל מילה שלך חשובה, וכל מחשבה שלך יקרת ערך.
תודה תמרוש. אולי אם אגיד לעצמי מספיק פעמים אאמין בזה.

_"בשנה הבאה"
יותר מאוחר תוכלי להחליף את זה ל"אפריל"._
נראה לי שיום אחד כשאספר לאנשים, פשוט אגיד "לפני פסח"

גוונים, אשמח מאוד לתגובה אם מתפנה לך קצת זמן, גם אם עבר זמן מאז שכתבתי.
תכלס אין לי בעיה שתגיבו גם על דברים ישנים, מרגיש לי שהכל עדיין רלוונטי (גם דברים מלפני שנתיים. בדיוק תכננתי לכתוב כמה דברים בהקשר ולא הספקתי).
מקווה שהחופש עובר לך בכיף עם הבנות

התקשרתי לאחות לשאול משהו לגבי הבדיקה שאני צריכה לעשות.
היא שאלה "את בהריון, כן?"
עניתי כן חלוש וחשבתי - מה היא נורמלית ? לא יכלה לשאול יותר בעדינות? "הבדיקת בטא משבוע שעבר הראתה תוצאה חיובית, כן?" או משהו כזה.
היא לא יודעת כמה מפחיד להגיד כן?
(היא אחות ממש חמודה, אני פשוט משקשקת מפחד כל הזמן...)

כמובן ערה, כרגיל . כבר כמעט שעתיים.
בעלי פה לידי, ישן. מדי פעם מתעורר כי אני מפריעה לו מרוב שעמום, לא מפסיקה לזוז.
הוא ממלמל משהו לרגע, עוצם עיניים ונרדם.
ואני מלאת פליאה, וכעס וקנאה.
איך אתה נרדם ככה מהר? לעצום עיניים ניסיתי כבר לפני שעה וחצי, אחרי הפעם הראשונה שהלכתי לשירותים. לא עבד לי...

אוף כמה מחשבות יש לי בראש... נראה לי שהן מתחילות לנזול דרך האוזן...

דווקא בצהריים ישנתי.
היה יום מעייף. בבוקר הלכתי עם בעלי לעזור לו לארגן כמה דברים בעבודה. שנה שעברה באתי איתו, ויום שלם תקתקתי ותיזזתי. עליתי, ירדתי, טיפסתי, ניקיתי.
אתמול - 3 שעות, מתוכן חצי ישבתי. כל פעם קמתי לעשות משהו קטן והתיישבתי לנוח.. לא עשיתי כמעט שום דבר פיזי, יותר עזרה בארגון וכאלה. באמת בקטנה.
חזרתי גמורה ועייפה, אכלתי ונרדמתי לשעתיים. קמתי כדי לצאת לעבודה, היה אמור להיות יום קצר, 2 טיפולים וזהו. בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה, הרגשתי מותשת. בסוף הצלחתי ואחד הילדים לא הגיע בכלל.. היה מן רצף של דברים שלא הסדרו, שכחתי, התבלבלתי וכו והייתי די מבואסת. רק רציתי להגיע הביתה.
בסוף הדברים הסתדרו, והגעתי בסביבות 7 סחוטה.

הכנתי לי שייק ירוק - תרד, פטרוזיליה, שזיף, אוכמניות ועוד כמה דברים, עם כף יוגורט. היה טעים, וכמובן אחרי חצי שעה עשה לי בחילה...
הייתי רעבה וניסתי לחשוב מה אני יכולה לאכול.
אמרתי לבעלי שלנשים בהריון אין "חשקים", אלא פשוט הכל נראה להן מבחיל חוץ מהדבר הספציפי הזה, אז רק אותו הן רוצות כרגע...
כל מה שחשבתי לאכול עשה לי בחילה, רק מהמחשבה עליו - ביצה, טחינה, אגוזים, מוקפץ שהיה במקרר (ובצהריים דווקא היה לי טעים..)
בסוף הגעתי למסקנה ש - צנים, קשה וקאנצ'י, עם חמאה קרה, מלפפון ומלח.
לא הצלחתי להתאפק מספיק שהצנים יתקרר אז החמאה קצת נמסה. היה בסדר אבל קצת שמנוני מדי. המלפפון והמלח היו מעולים.

אצל הירקן יש ליים עכשיו, אז קניתי ואני שותה הרבה מים קרים עם ליים. אמרתי לבעלי שצריך עוד, אז הוא הביא בערך 15 ליימים... לא יודעת איך אשתלט על הכמות...

תמשיכי לכתוב. כל מילה שלך חשובה, וכל מחשבה שלך יקרת ערך.
נכון, לגמרי!
קוראת אותך כל הזמן, אמנם לא מספיקה להגיב (רציתי להתייחס קצת יותר לכמה דברים שכתבת אבל פשוט לא מגיעה לשבת על המחשב בימים האחרונים (חופש...)) אבל תדעי שקוראת באדיקות (ובשמחה ענקית בלב)

תמשיכי לכתוב. כל מילה שלך חשובה, וכל מחשבה שלך יקרת ערך.
"הוסף לדף" הוא ידידך הטוב.
תחשבי על כל הפעמים שאני לחצתי עליו....
אגיב בפירוט חר כך.
(())(())

אה, כן:
"מתי את עומדת ללדת?"
"בשנה הבאה"
יותר מאוחר תוכלי להחליף את זה ל"אפריל".
לעולם לא לאמץ תל"ם. אין דבר כזה. חודש לידה משוער זה בסדר.

@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

עניין המחסור באנרגיה לפעמים מגיע אליי במקומות מוזרים.
עשיתי היום הזמנה של חומרי ניקוי ומוצרי מזווה באינטרנט.
זה משהו שאני עושה כל כמה זמן, ותכלס לא דורש הרבה. לשבת קצת על המחשב, ללחוץ על כפתור וזה מגיע.
אבל, אני דוחה את זה כבר שבועיים (וכמעט נגמר השמפו והנוזל כביסה, ואני לא מספיקה להגיע לחנות טבע לקנות..).
ולמה אני דוחה?
כי המחשבה על זה שזה יגיע, ואני אצטרך לסדר הכל בארונות, רק היא התישה אותי...
מה, להתחיל להוציא מהארגז, להכניס כל דבר לארון...

ולא יהיה מקום לדבש, כי הקודם עוד לא לגמרי נגמר (נשאר ממש טיפה, אבל הצנצנת תופסת מקום..). למשל...
המטבח שלנו קטן לי מדי, ואין מספיק מקום אחסון בארונות. בתכלס, יש רק ארון אחד של אוכל... ככה שכל מה שמגיע צריך להיכנס במקום משהו שייצא. אולי נאכל מלא דבש בימים הקרובים, עד שזה יגיע...

לגבי האוכל -
אני אוכלת די סבבה. כן אוכלת יחסית יותר בצק מבדרך כלל,
אבל סוכר ממש לא. פשוט אין לי חשק. די מפתיע אותי.
אפילו תמרים/דבש/מייפל וכאלה, שלפעמים אני מרגישה שאני ממש חייבת, לא אכלתי כמעט בכלל השבוע. אולי איזו כפית סילאן באחד הימים...
וכבר כמה ימים מתכננת להכין עוגיות שיהיו בבית, אבל דוחה את זה כי לא ממש מרגישה צורך לאכול עוגיה.
כן אוכלת הרבה פירות.

ועומדת פה חבילת שוקולדים שקיבלנו מתנה לפני שבוע, ועוד לא נפתחה בכלל. אני לרוב טועמת איזה אחד וזהו. הפעם גם בעלי לא התפתה אז היא עומדת עוד עם הניילון.
אני מתלבטת מה לעשות איתה... אם אתן, זה רק למישהו שאני יודעת שגם ככה אוכל מלא שוקולדים וזה יהיה לו כיף לקבל...

ראיתי השבוע בחדשות (שאני רואה פעם בשנה בערך... ואולי זו בכלל הייתה איזו תוכנית מגזין כזאת), איזו כתבה על השוואת מחירים של שתייה קלה בין הסופרים השונים.
זה הרגיש לי ממש תמוה לראות את זה.
למה משווים כל כך הרבה בין מחירים של בקבוק קולה קטן לגדול לאני לא יודעת. שיעשו כתבה על זה שצריך להפסיק לשתות את זה... אנשים שם קונים שישיות של זה כי "הילדים אוהבים".
ברור לי שאנשים קונים את זה, כן? גם במשפחה שלי יש אנשים שקונים, ובעלי גם ישתה אם יהיה לידו. אבל הייתי רוצה שהעולם כבר יתקדם למקום שכתבות בטלוויזיה יתמקדו יותר בזה שזה לא בריא, ולא בזה שזה יקר...
והאמת, מילא היו מתמקדים בזה שזה יקר וזו הוצאה מטורפת. זה יעודד להפחית צריכה. אבל לעודד לקנות בקבוק גדול במקום קטן... נו למי זה עוזר?

סתם הייתי צריכה לפרוק את מחשבותיי בנושא.
וגם להיות גאה בעצמי על זה ששתייה מהסוג הזה כבר לא קיימת מבחינתי. בשנתיים וחצי האחרונות לא שתיתי בכלל בכלל שתייה מוגזת, ואולי כוסות בודדות של מיץ תפוזים, נגיד בחתונה או באיזה קוקטייל. בתדירות של אחת לכמה חודשים...

מצטערת, זה ממחשב לא שלי אז אני לא אוהבת לחתום את שמי בתיבה
קרן, זה ממש בסדר מקווה שזה לא ייצא כמו נזיפה, זאת הייתה בקשה (שבסוף לא הייתה רלוונטית למקרה הזה, אבל אני משאירה אותה לעתיד).

_זה ממש ממש ממש מרגש,
לראות איך את מתכנסת כך, לתוך עצמך
ומגדלת בתוכך
את מי שהולכת לגדל את ילדך_
איזה משפט נעים.
ותודה על מה שכתבת.

---

היום היה היום הראשון של החופש, והחלטתי שננצל אותו לניקיונות. לרוב אני עושה את זה בתחילת כל חופש, כדי שבשאר החופש יהיה יותר נעים לי בבית.
העניין הוא שאני עדיין לא ממש יכולה לנקות, ומתעייפת מהר מדי...

אז בבוקר רק שמתי כביסות. פה למדתי מפעם שעברה, וישבתי על שרפרף קטן כדי שלא אצטרך להתכופף. מיינתי את הכביסה והכנסתי למכונה ובאמת זה עבד טוב ועבר ממש בסדר. להעביר מהמכונה למייבש ביקשתי מבעלי, כי הכביסה הרטובה יותר כבדה וצריך להתכופף ולהתרומם הרבה פעמים. גם את התלייה הוא עשה.

על לטאטא ולשטוף וויתרתי מראש וביקשתי מבעלי.
מצעים הוצאתי לבד וביקשתי שהוא ישים.

חוץ מזה רק תכננתי לנקות את השירותים/אמבטיה/כיורים, ולעשות אבק לאט לאט (כל פעם משהו קטן).
מה שקרה זה שבדרך גיליתי מלא נמלים בארון מטבח וזה היה ממש מגעיל... כבר שבועיים יש איזו התקפת נמלים במטבח, ניקינו ופיזרנו שום וזה די עזר. אבל כמה מהן מצאו את הטוסטר שהיה בארון והתלבשו על כמה פירורים קטנים שהיו בו.. התחלתי להוציא את הכלים ולנקות, תוך דקה זה עייף אותי ובעלי ממש התעצבן שאני עושה את זה ושלח אותי לנוח (לא שהיה איפה... המיטה בלי מצעים, והספה מלאה ברהיטים שהורמו מהריצפה.. השתחלתי לי בין שרשרף לשולחן)...
אחרי זה באמת לא היו לי כוחות לעשות את מה שתכננתי, אז נחתי די הרבה ובסוף הצלחתי לקום ולעשות יחד איתו כמה דברים קטנים. את האסלה, הכיורים ולארגן קצת דברים במקום.
על האבק וויתרתי ואעשה בהדרגה בימים הבאים.

היה לי ממש ממש קשה לשכב ולהסתכל עליו מנקה... התאפקתי כל הזמן לא לקום ולעזור, ודי התחרפנתי מזה...
וכל הזמן שיגעתי אותו - שיזיז את זה, וישטוף את זה וכל מיני כאלה. קשה לי מאוד לשחרר ולראות את הדברים נעשים בדרך אחרת ממה שאני רגילה ואוהבת...

בסופו של דבר כן עשיתי יותר ממה שהיה בכוחותיי, וקצת כאבה לי הבטן. אמנם הורדתי משימות, וגם עשיתי המון הפסקות, אבל לא הצלחתי לא לעשות כלום...

הכנו ארוחת צהריים מהירה, מג'דרה וירקות מוקפצים, התקלחתי, אכלתי והלכתי לישון צהריים.
ישנתי שעתיים וחצי וקמתי הרבה יותר טוב. עדיין מרגישה שצריכה להיות מאוד עדינה עם עצמי... אבל מתקשה ממש לשכב לנוח.. רק הכנתי לי סלט, ורק מילאתי מים בבקבוקים למקרר, ורק שמתי כמה דברים במקום ורק ורק...

עכשיו צריכה לקחת את הכדורים והזריקה, אחרי זה לפחות אני תמיד שוכבת איזה שעה כי זה מציק לי...
מחר החלטתי על יום מנוחה, בבוקר נלך לארוחת בוקר ואחרי זה אין לי שום תוכניות.

ובשבת קבענו שני דברים אבל שלא אמורים לדרוש ממני יותר מדי.

מחכה בקוצר רוח ליום שני לבדיקה הנוספת. מרגישה שהייתי רוצה שיעשו לי בדיקת דם כל יום לוודא שהכל בסדר...

פרח,
אני הפלונית מאתמול,
מצטערת, זה ממחשב לא שלי אז אני לא אוהבת לחתום את שמי בתיבה,
לרוב כן זוכרת להוסיף בסוף ההודעה,
סליחה

לענין המחשבות: בספר הולדתה של האם מתאר דנניאל סטרן את הולדתה של הישות האימהית שלנו, בעקבות הלידה הפיזית.
הספר (שדי שיעמם אותי, אך בכל אופן תרם לי כמה תובנות) מתאר את האישה, ולמעשה כל אחד, כצרור של אישיויות/תפקידים, המתגוררים בעת ובעונה אחת באותה האישה.
לדוגמא: אני הרעיה, והבת, והעובדת, והשכנה, ואני לעצמי.
בשיגרה, האישיות הללו יודעות לגור בכפיפה אחת ואנחנו שולפות את המתאימה בכל רגע נתון.
יש גם מצבים של העדפה לתפקיד מסוים שיכול לבוא על חשבון האחרים: נניח, בהתחלה של עבודה חדשה הרבה פעמים האישיות של העובדת תופסת יותר נוכחות, וכדומה.

לדבריו, בלידה, נולדת בנו האםץ
התינוק נולד לעולם ובנו נולדת האימהות.
בהתחלה, באופן טבעי, האישיות החדשה הזו תופסת את כל הבמה. לכל האורך והרוחב.
ממש כמו שהתינוק זקוק לכל-כולך כאם, ה'אם' החדשה שזה עתה נולדה זקוקה לכל כןלך, כאדם.
לכן זה הזמן להניח לכל הדברים האחרים, ולהיעזר במי שיכול.
הכל זה כולל ממש כל מה שמישהו אחר יכול לעזות: לבשל, לנקות וכו'.
היולדת אמורה להתרכז רק במה שהכרחי לטיפול בילוד ובאם, למשל לאכול, להאכיל, לקלח ולהתקלח.

עם הזמן, וזה לוקח זמן, הדמות משתלבת באישיותנו.
ולאט לאט האגרגציה עם כל הדמויות שבתוכנו מתהווה לה וכל אחת מוצאת את מקומה שלה.

האם תשובי להיות אותה העובדת שהיית? האם תישמר רמת הענין בעבודה?
אין לדעת
זה כמו שמכניסים דייר חדש ואף פעם אי אפשר להעריך במדויק מראש מה תהיה מידת ההשפעה שלו על דיירוי הבית ועל האוירה בו.
מה שבטוח זה שהיחס שלך עומד להשתנות.

אותי המחשבות הללו הרגיעו: בתחילה לא היה לי ברור באיזה שלך ארצה לחזור לעבודה, אם בכלל.
פשוט הנחתי לזה
בסוף הגיע השלב הזה, ואם זה היה לוקח לי יותר זמן, זה גם היה בסדר מבחינתי
כי אני נולדתי לאמהות וצריך לתת לזה זמן...

בגדול, התיאורים שלך ממש נגעו לליבי והזכירו לי את התאוריה הזו: הרגשתי שאת זונחת את תפקידיך האחרים בעבודה, במשפחה, במחוייבות שאינה הכרחית לך כרגע, כדי להשקיע בכם: באם ובגרגר הפרג הקטן.
וזה נחווה אצלי מאוד מאוד בהתרגשות
החיבור הזה שלך אליך ואל מה שטוב לך
יכולה לשתף שאצלי זה לא היה אינטואיטיבי בכלל, והיו לי המון חרדות לגבי איך שאני חווה את זה...

אז, רק רציתי לשקף לך, שמאיך שזה ניראה מנקודת מבטי, זה ממש ממש ממש מרגש,
לראות איך את מתכנסת כך, לתוך עצמך
ומגדלת בתוכך
את מי שהולכת לגדל את ילדך

מקווה שלא התפייטתי מידי, ואם זה לא מתאים לך או בא לך בזמן תשחררי את זה
סתם הגיגים שלי...

@}

אין לך מושג (או שמא כן...) כמה אני שמחה בשבילך ובזכותך.
גם אני!

אני כרגיל קוראת אותך ואין לי פניני חוכמה להוסיף אז משאירה לך-

יוליקו, ה"בזכותך" ממש ריגש אותי.

תמיד קשה לי לשלוף תשובות כאלה בזמן המתאים... מעניין אם זה יבוא לי טבעי מתישהו... אני תמיד נתקעת ומגמגמת כי זה מפתיע אותי.

---

3 סיפורים חמודים על אחיין שלי, בן 3, מאתמול:

האחיין יורה ברובה צעצוע על אנשים ואומר "אני אהרוג אותך". כנראה משהו שהוא ראה בטלוויזיה ( או בגן?)
אני - "אולי תירה עליה פרחים"
הוא - "אני יורה עלייך פרחים, תפתחי את הפה אני ממלא לך אותו בפרחים"
הוא המשיך עם זה כל הערב.

בארוחה, בן ה8 מבקש "טיפ טיפ טיפ טיפ קולה".
בן ה3 לא טעם קולה מעולם וסביר שלא לגמרי מבין מה הוא מבקש (רגע לפני התפעל מ"המיץ הירוק" בבקבוק הספרייט) , אבל רוצה גם "טיפ טיפ טיפ טיפ".
אני - עוד מעט יביאו את העגבניות שאתה אוהב (הילד חולה עגבניות), אתה רוצה טיפ טיפ טיפ טיפ עגבניה?
הוא, בהתלהבות רבה - כן! אני אוכל טיפ טיפ טיפ טיפ עגבניה!

בן ה8 יושב ליד אבא שלו, ולידו אחותו המעט יותר גדולה.
בן ה3 (שאינו אחיו) שואל - "נכון ש=ד' הוא אבא שלו? "
אנחנו עונים שכן.
"ונכון שהיא אמא שלו?", מצביע על האחות... אנחנו עונים בפליאה שמה פתאום, זאת א',
אחותו. מצביעים על האמא שיושבת מאחוריו, "זאת אמא שלו, ט' "
הוא חושב רגע, מסתכל אחורה על האמא ואומר "נכון שיש לו גם אמא כזאת?"

---

כמו שמבינים מהשעה, ישנתי צהריים ואני לא מצליחה להרדם, כרגיל..
לפחות מחר אוכל לקום מאוחר...

תשובה נוחה לשאלות מסוג

מתי את צריכה ללדת?
את בהריון?

יכולה להיות משהו מסגנון ׳תודה על האכפתיות, כשיהיה לי מה לספר אשמח לשתף אותך׳.
זה לא שקר, כי כשיגיע השלב לשתף אז תשתפי.
מובן שאת התודה את יכולה להוריד אם השואל מטריד באופן חוזר.

אין לך מושג (או שמא כן...) כמה אני שמחה בשבילך ובזכותך.

בשמת, התגובה שלך עשתה לי טוב

פלונית,
אשמח למחשבות

ולכל הפלוניות - מתאים לכן אולי למצוא כינוי כדי שאוכל לעקוב מי כתבה מה? הייתי רוצה להצליח לחבר אבל מתקשה לעקוב ככה... אפילו משהו גנרי כמו פלונית 1 ו-2

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל המחשבות שלך כל כך נורמליות שזה ממש משמח
לגמרי


רוצה קצת התייחסות, למשל לשמוע מה עובר לי בראש לנוכח המחשבות שהעלית, או שכרגע מתאים יותר שבעיקר נקשיב?
לא בטוחה איפה זה ימצא אותך ולא רוצה לשפוך עליך סתם

כל המחשבות שלך כל כך נורמליות (-: שזה ממש משמח (-:

אה והשבוע גיליתי איך לוקחים את השאלה "את בהריון?" שלב אחד קדימה...
מישהי בעבודה, שאני מכירה אבל לא עובדת איתה השנה ולא בקשר קרוב אליה, שאלה אותי (ליד שתי נשים נוספות) - "מתי את צריכה ללדת?"
הייתי בשוק, לקח לי שנייה להתאפס, ובכלל להבין מה היא שואלת... ואז עניתי "אני לא בהריון".
היה לי מוזר לשקר ככה באופן גס כל כך, אבל מה הייתי אמורה לענות? עוד 9 חודשים?
היא התנצלה כמובן, ואמרה שהיא כבר לא זוכרת מי בהריון מרוב שהמון עומדות ללדת וכו' (באמת המון, וחלק אמורות ללדת עוד חודשיים ובקושי רואים שהן בהריון...).

בכל מקרה, אני יודעת שיש לי טיפה בטן בחודשים האחרונים, ועוד בדיוק סיימתי לאכול צהריים, אבל מהסוג שחושבים שאני בחודש שלישי, לא שמיני!
היה הזוי לגמרי...

אבל בעלי אמר משהו נכון - לפני שבוע הייתי בוכה אחרי שאלה כזאת...

חברה רחוקה שלא ראיתי הרבה זמן סיפרה שהיא בהריון.
פעם ראשונה מזה שנים שלא עלו לי דמעות בעיניים והתקווצ'ץ' לי הלב.

• הלוואי והכל בסדר, הלוואי וזה מצליח, הלוואי והאושר הזה יישאר לעד-

לא יכולה כבר לחכות לספר לכולם. או שכולם יראו פשוט. או שכבר יהיה לי תינוק בידיים (ואז הם לא רק יראו, אלא גם ימסו מהחמידות שלו).

וכמובן כרגיל, התלבטתי המון אם ללחוץ "הוסף לדף"...
לא יודעת למה כל כך קשה לי להוציא את המחשבות האלה החוצה.
שאולי אני סתם מגזימה.
שאולי סתם קופצת קדימה.
שאני צריכה להתנצל 200 פעם על זה שאני חושבת אותן. או כותבת אותן.
למרות שאני יודעת שאלו מחשבות רגילות לחלוטין, הגיוניות, שקיימות אצל הרבה נשים...
ואולי לא באמת מאמינה ברגילות שלהן? מבחינת התזמון, העוצמה, השיתוף....

כתבתי את זה לפני יומיים, אחרי שקיבלתי את תוצאות הבדיקה.
כל הדברים למטה מאוד לא נוגעים לכאן ועכשיו, אבל מופיעים לי בראש והרגשתי צורך להוציא אותם מאורגנים החוצה.

---

אמא שלי אומרת שינקתי עד גיל 8 חודשים. כשהפסקתי היא ניסתה לתת לי תמ"ל אל לא רציתי, אז פשוט עברתי לאכול אוכל רגיל.
כנראה הכרתי קצת את באופן גם אז... ולא רציתי מזון מעובד... (לא ששאר השנים מאז לא אכלתי במבה/קולה/שניצל תירס וכו'.... דברים שעכשיו לא ייכנסו לבית של אמא שלי, אבל בתור ילדות תמיד היה).
הייתה לי מטפלת מבוגרת. אישה טובה. אני זוכרת את הבית שלה, ואת המשפחה. היו לה 4 ילדים, מבחינתי כולם היו גדולים אבל בדיעבד אולי הקטן היה צעיר יחסית? 2 הגדולות נשואות עם ילדים, ו2 הבנים גרו עדיין בבית. אבל נראה לי גם היו גדולים כאלה. אהבתי כשהם היו משחקים איתי.
היא הייתה עירקית, כנראה בגלל זה אני כל כך אוהבת אורז.
הייתי רוצה לפגוש אותה ולחבק אותה. אבל כנראה שהיא כבר נפטרה... לפני כמה שנים אני ואמא שלי ראינו אותה ברחוב, בכיסא גלגלים עם מטפלת. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שראיתי את אמא שלי בוכה.

אחר כך הלכתי לגן של "הדתיות". ככה אני זוכרת אותו. אין לי הרבה זיכרונות משם..
ואחריו לגן עם גננת חמודה. ואחר כך לגן שפחות אהבתי.
אמא שלי אומרת שהייתי כל הזמן מדברת עם חברה ומפריעה בזמן הריכוז, אז הגננת הייתי שולחת אותנו למטבח בתור עונש. אהבנו את העונש הזה כי היינו יכולות להמשיך לדבר שם.
אני זוכרת שהייתי רבה הרבה עם חברות. הייתה לי חברה אחת ממש טובה, שהיינו רבות כל הזמן ומשלימות אחרי 5 דקות. ועוד חברה שהייתה מעליבה אותי.... נראה לי שהרבה שנים כעסתי עליה ולא כל כך אהבתי אותה. אבל בבגרות פגשתי אותה בכמה הזדמנויות והיא דווקא חמודה. כנראה בתור ילדה היה לה קשה למצוא את עצמה בדרך אחרת.

ביליתי במשך השנים בהרבה גנים, גם בתור אדם בוגר.
לא הייתי רוצה שהילדים שלי יצטרכו לבלות שם. ולו בגלל ש: רועש, יש יותר מדי אנשים כל הזמן, אין מספיק נחת.

את בית הספר חוויתי כמשעמם כל היום היה לי משעמם וחיכיתי שהוא ייגמר כבר.
את החומר גם ככה יכולתי ללמוד לבד, כנראה שמהר הרבה יותר.
ומבחינה חברתית לא מצאתי את עצמי אף פעם, תמיד הרגשתי בחוץ. תמיד כהרגשתי שונה מכולם. תמיד הרגשתי שיותר מדי לי, שקשה לי למצוא את עצמי בין מיליון האנשים.
או שהייתי עם עצמי בצד, או עם חברה אחת (שהייתה פחות ב"מקובלים". אני תמיד הייתי בין הקבוצות ,היו לי חברות משם ומשם), או שהייתי עם חברות והשיחות שלהם לא היו מעניינות אותי (בנים ובגדים ואני לא יודעת מה).

כשכבר נגמר בית הספר הייתי אבודה. ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז הייתי כל היום בטלוויזיה ובמחשב.
גם עכשיו זה קורה לפעמים בחופש, אבל פחות. לקח לי שנים ללמוד מה התחביבים שלי, מה אני אוהבת.
לצייר, לרקום/לסרוג/לתפור כשיש לי מצב רוח לזה, לעשות יוגה, לבשל, לעבוד בגינה, לטייל בחוץ.
כמה קשה לי להביא את עצמי לעשות את הדברים האלה במקום רק לבהות במסך...

---

הקטע הזה מכיל בתוכו המון חששות שמתגנבים אליי בימים האחרונים (מעבר לברורים מאליהם - שהוא לא יתפתח, שתהיה איזו בעיה בהתפתחות. דברים שאני ממש מפחדת לחשוב עליהם).

החששות מהעתיד הקצת יותר רחוק.
שלא אצליח להניק.
שלא אצליח להיות מי שאני, לעמוד על שלי, מול הרופאים, המשפחה (משהו שחשבתי עליו אתמול הרבה כשהייתי עם המשפחה).
החשש שאהיה חסרת סבלנות.
שלא אצליח להישאר איתו בבית לאורך זמן.
שלא אדע ליצור לו סביבה חברתית מתאימה (אני פרח בית, אוהבת להיות בבית ולבד...).

מצד אחד הייתי כל כך רוצה להיות בבית, בחינוך ביתי. לאורך שנים. אולי אפילו לתמיד.
ומצד שני חוששת - מהשיעמום, מהלבד, מהקושי הכלכלי...

יודעת שאני קופצת כל כך קדימה.. וכנראה קראתי יותר מדי דפים בבאופן... אבל יודעת שאלו דברים שאצטרך להתמודד איתם ולפעמים המחשבות מזדחלות כבר עכשיו.
מה שכן דאגתי לו כבר בשנה האחרונה, זה לחסוך מספיק כסף כדי שאוכל להישאר בבית לפחות חצי שנה אחרי חופשת הלידה בתשלום, מבלי שזה ישפיע עלינו מבחינה כלכלית. ככה שלפחות לא אצטרך לעמוד במצב של לשלוח תינוקון בן 3 חודשים החוצה מהבית. ככה שלפחות לגבי הבעיה הזאת אני יודעת שיש לי עוד זמן עד להתמודדות איתה.

ועוד נושא - ימים כמו היום שהייתי בו היום מזכירים לי כמה אני אוהבת את המקצוע שלי וכמה אני רוצה להמשיך ולהתפתח בו (היה יותר קל אם הייתי עובדת בעבודה משרדית שמשעממת אותי, והיה לי ברור שלהיות בבית זה מעניין יותר..).
זה מוביל אוי להרבה מחשבות על הבחירות המקצועיות שאולי אעשה בעתיד, לאיזה כיוונים אלך.
מחשבות שגם מאוד מעודדות, רעיונות לדברים שהייתי רוצה לעשות - דברים שמעניינים אותי, שמסקרנים אותי. דרכים בהן אוכל לעבוד באופן עצמאי, אולי גם להרוויח קצת יותר. וגם לנהל את סביבת העבודה ואת הדרך המקצועית שלי באופן שמתאים לי.
ומצד שני מפחידים אותי מאוד. המחשבה שאני אצטרך ליזום יותר, להיות עצמאית יותר (מלחיץ גם כלכלית וגם מקצועית), "למכור" את עצמי. להיות בטוחה בעצמי ובידע שלי. ביכולת שלי לתרום לאחרים. דברים שבאים לי באופן פחות טבעי, דברים שאדרש להרבה למידה בשבילם.
השנה הייתה לי התחלת התנסות בזה, כשהדרכתי מישהי צעירה שרק סיימה את הלימודים. עשיתי את זה כמעין "טובה" למערכת, מאחר והיא הייתה צריכה להיכנס לעניינים מהר. וזאת הייתה חוויה מאוד מעצימה מבחינתי. הרגשתי שבאמת יש לי איך לעזור לה. זה קצת הפתיע אותי בהתחלה...
הדברים שאמרתי הועילו לה, היא הרגישה שהיא לומדת כשצפתה בטיפולים שלי (תמיד כשמישהו צופה בטיפול אני מיד מרגישה שזה טיפול גרוע ואני לא יודעת מה אני עושה..), הרגשתי שהצורך לתמלל עבורה את מה שאני עושה עזר לי לחדד את החשיבה הקלינית שלי, לחשוב לעומק על הדברים שאני עושה.
השיחות על הטיפולים שלה גרמו לי לשים לב לידע שצברתי בשנים האחרונות. לניסיון שכבר יש לי, לאינטואיציה ולדברים שכבר ברורים לי מאליהם (ורק לפני 3 שנים לא היה לי מושג לגביהם).
בסוף השנה היא הודתה לי, ואני אמרתי לה שגם נתרמתי הרבה מהשיחות שלנו, שהרגשתי שהן היו מאוד מלמדות מבחינתי.
מרגישה שאלו כיוונים שמסקרן אותי מאוד ללכת בהם, אבל כל הזמן מרגישה שעדיין לא, שאני עדיין לא יודעת מספיק, אין לי מספיק ניסיון. שעוד קצת ואז. לפעמים מרגישה שזה באמת מוצדק, ולפעמים שאני סתם פחדנית

כמו שאפשר לראות המוח שלי מאוד עמוס בימים אלו (כנראה אחד הדברים שמשפיעים על השינה...). המחשבות נעות מדבר לדבר. המון מחשבות על העתיד הקרוב (הבדיקה בשבוע הבא), הקצת יותר רחוק (איך אצליח לטפל שנה הבאה מבלי לפגוע בהריון?...זה דורש כל כך הרבה מאמץ פיזי), זה שאחריו (לידה, תחילת ההורות), וגם שנים קדימה (נגיד, לאיפה אקח את החיים בעשור הקרוב...)

לאיפה אקח את החיים בעשור הקרוב
וואו, כמה מפתיע שניסחתי זאת כך. ולא "לאיפה החיים ייקחו אותי בעשור הקרוב". ניסוח שנראה לי שהייתי נוטה להשתמש בו בעבר. הייתי הולכת לאיפה שהיה אפשר, קל, פנוי...
אני חושבת שהמקום הראשון שבו בחרתי באמת היה תחום הלימודים. התחלתי בתחום אחר והרגשתי שהוא לא מתאים לי, למרות שמבחינת ציונים וכו הצלחתי בו בסדר גמור. כבר כמעט סיימתי את השנה הראשונה של התואר כשהחלטתי לנסות להתקבל למקצוע הנוכחי שלי. סיימתי את השנה ההיא, ובשנה הבאה כבר התחלתי לימודים בתחום אחר לחלוטין, מאפס (הקורסים מהשנה הראשונה לא נחשבו כמעט בכלל). כל כך שמחה על ההחלטה הזאת. שבאה ממקום מאוד יוזם, אקטיבי. והייתה כל כך נכונה עבורי.

וזה מה שאני מרגישה שהכי מאתגר אותי בכל הדברים שכתבתי למעלה.
שהם דורשים המון יוזמה. החלטה. לקחת את החיים בידיים.
דברים שקשים לי, אבל כשאני מצליחה לעשות אותם עושים לי מאוד טוב.
מרגישה שאני עובדת בלמידה וההתנסות הזאת כל הזמן.

תודה על החיזוקים. משתדלת מאוד להיות קשובה לתחושות ולצרכים. לפעמים אני מזהה אותם אך פועלת בניגוד לאינטואיציה ואז מצטערת... למרות שהחודש האחרון היה ממש תרגול בנושא (פשוט לקום וללכת באמצע יום עבודה/באמצע שיחה עם חברה, כי פשוט הרגשתי שנגמר הכוח בגוף).

יום העיום היום היה דווקא ממש מעניין, באופן מפתיע. היה לי חשש שיהיה קצת משעמם, וירגיש כמו אחד השיעורים בתואר. והיה מעורר חשיבה ומאוד מחובר לעבודה היום יומית.

היה קפוא בחדר ומאוד הצטערתי שלא הבאתי משהו ארוך ללבוש. דווקא עבר לי בראש בבוקר, אבל לא הכנסתי לתיק...
היה שלב שממש רעדתי מקןר אז שתיתי תה... ואפילו הלכתי להעלות קצת את המעלות של המזגן אבל זה לא הספיק לי...
פחדתי שהגרגיר הקופץ שלי יקפא בבטן (קראנו שהוא בגודל של פרג, אז אנחנו כל הזמן מדמיינים כדור פרג קטן קופץ לי בבטן).
ועכשיו אני בעיקר חוששת שאתקרר, מרגישה שמתחיל קצת גודש בגרון...

אנסה לישון ומקווה שזה יעזור, נראה לי שגם העייפות ממש משפיעה, אני מרגישה תשושה ממש

מעכשיו חופש, כמעט סופי ומוחלט (יש לי עוד איזה יום קצרצר שבוע הבא)

אצל המשפחה לא הייתי כבר המון זמן כי הרגשתי שלא מתאים לי
ממש מצויין שאת מרגישה ומקשיבה לעצמך.

כמה קשב ודיוק לצרכים ולרצונות שלך!
גם לי זה מאוד בלט!

ממש מבינה אותך, בקטע של הבנתי שמסות של אנשים לא טובות לי עכשיו
נשמע לי מוכר ממש
קחי את הזמן שלך כמו שטוב לך...

אגב, לענין ההרדמות, אני לא זוכרת אם כבר כתבתי לך: לי ממש עזרה לוז היי/הרפיה דומה
לי זה עוזר אחרת מאשר לנסות הרפיה בעצמי.
למרות שגם בהאזנה המחשבה לעיתים נודדת, אבל יחסית היא עדיים הרבה יותר אסופה.
יש איזה ראיון של 13 דקות עם לואיז היי ביוטיוב, שבסופו אני לרוב כבר מנומנמת ובקושי מכבה...
משהו בטוניציה, בקצב, ממש עוזר לי פשוט לנשום, ולהרפות...
השינה שלי גם יותר איכותית אחרי זה, להרגשתי

הלואי שעניין השינה יסתדר מהר. איזה יופי שחוץ מזה את מרגישה טוב! כמה קשב ודיוק לצרכים ולרצונות שלך!
חיבוק ענק!

תודה לכן
נעים לי לדעת שאתן מלוות אותי

העייפות הורמונאלית ומתחייבת ממצבך. תיכנעי לה ותתמסרי לה. לגמרי.

כרגע הצורך לישון כל הזמן התחלף בקושי רציני לישון... כבר כמה לילות שאני בקושי ישנה (4-6 שעות בלילה). מתקשה להרדם, מתעוררת בלילה וערה שעה-שעתיים. שלשום ישנתי קצת בצהריים ואתמול לא הצלחתי.
פשוט שוכבת במיטה ולא נרדמת... ניסיתי לנשום עמוק, להרפות, להזיז את המחשבות. מצליחה לכמה דקות ואז משהו מחזיר אותי לערות.
זה משהו שאני מכירה מעצמי בזמנים הורמונליים (לפני ווסת למשל), אבל אני כבר די באפיסת כוחות.
ממחר חופש!
אתמול היה היום האחרון בעבודה. למרות שכבר ממש חיכיתי שייגמר ונמאס לי מהשנה הזאת, היה לי קצת קשה. להיפרד מהילדים, הרבה עוזבים ולא יהיו שנה הבאה. חיבקתי ונישקתי אותם המון.
היום ביום עיון וממחר אוכל לנסות לקום מאוחר/לחזור לישון/לישון צהריים, כמה שרק ארצה.
כמה מחכה לתחושה של החופש, שלא חייבים לעשות כלום, שאין שום דבר על הראש.

אתמול היינו בחגיגה משפחתית והיה לי לא קל. עוד לא סיפרתי לאף אחד, אבל הרבה יודעים על המצב וידעתי שמתאפקים לא לשאול. מאחותי התחמקתי כי ידעתי שהיא תשאל ולא רציתי לספר לה עדיין.
הרגשתי שהמוני ומבולגן לי מדי (היו נגיד 20 איש), לא מצאתי את עצמי. האוכל לא לגמרי התאים לי (לאכילה הספציפית שלי כרגע), אבל בסוף מצאתי מה לאכול ושבעתי.
האמת שאם זה לא היה האירוע הה ספציפי לא הייתי הולכת בכלל, אבל בו היה לי חשוב להיות.
לא שסבלתי, מצאתי לעצמי איזו פינה, אבל לא היה לי כיף ותכלס חיכיתי ללכת הביתה לנוח. גם הייתי מאוד עייפה וזה השפיע.

מה שכן, הבנתי שמסות של אנשים לא טובות לי עכשיו ואשתדל לצמצם (למשל אמורה להיות איזה ברית עוד מעט שהתלבטתי אם ללכת, ונראה לי שלא יקרה).
ובכלל, אצל המשפחה לא הייתי כבר המון זמן כי הרגשתי שלא מתאים לי.
ובדיעבד הבנתי שהרגשתי את זה גם בעבודה, שבשבועיים האחרונים היו סיטואציות שניסיתי להימנע מהן, חדרים עם הרבה אנשים, אנשים מסוימים שהרגיש לי שהאנרגיות שלהם לא מתאימה לי כרגע (ביניהן גם חברות שאני אוהבת מאוד).
ואם כבר הגעתי לכזאת סיטואציה די נכבתי, השתתקתי.
אז החלטתי שבחופש אבחר בקפידה את האנשים שאני מתראה איתם, נקבע מפגשים קטנים ואינטימיים, וכמה שפחות במקומות הומים.
רוצה חופש רגוע, קצת טבע (למרות שחוששת שהליכה ארוכה תהיה לי קשה, אז צריכה לבחור מקום שרק באים ויושבים, ןמקסימום אלך קצת מסביב). לסרוג, לצייר, לסיים את הריקמה שהתחלתי.
לפגוש משפחה במנות קטנות, חברות קרובות בלבד או מפגשים מעוטי משתתפים.

סה"כ חוץ מעייפות אני מרגישה די טוב, אנרגטית, לא כואב לי כמעט כלום. רק מעט בחילות לפעמים (ממש פחתו)

גם אני במתרגשות! שמחה נורא. תנוחי היטב!

קוראת פה מההתחלה (בערך הדף היחיד שקוראת כאן עדיין) ומאד שמחה ומתרגשת עבורך. את בתפילותי גם.

כתבתי תגובה אתמול והיא נעלמה משום מה. מאוד מאוד מאוד מתרגשת ושמחה איתך. הכי הייתי רוצה לתת לך חיבוק ענקי וגדול ואמיתי, אבל אאלץ להסתפק בוירטואלי כרגע.

העייפות הורמונאלית ומתחייבת ממצבך. תיכנעי לה ותתמסרי לה. לגמרי.

@}

אני מתחילה להתרגל לרעיון, ומאוד נהנית לחשוב על זה.
קתת חששות ופחדים אבל גם המון ציפייה ואופטימיות.
מרגישה כאילו נכנס לנו הביתה משב רוח של שמחה.

מרגישה יחסית בסדר, בעיקר בחילות שבאות והולכות ופרצוף שלי התמלא פצעים ונראה די נורא (בדרך כלל אין לי פצעים בכלל, גם בגיל ההתבגרות בקושי היו לי. בחודש הקודם שלקחתי הורמונים היו קצת לפני הווסת).
הכי קשה לי שכל עניין החוסר וויסות החושי אצלי התגבר והמון דברים לא נעימים לי ומציקים לי, מגע שעושה צמרמורת או בחילה.

היום עבר בסדר, הצלחתי לקחת כמה טיפולי סיום, עם הרבה מנוחה בין לבין.
הגעתי הביתה מאוד מאוד עייפה, ישנתי שעה וחצי ואחרי זה הלכנו לקצת למשפחה ואז לחברים. עכשיו צריכה להצליח להירדם כדי שלא תהיה לי עייפות כזאת גם מחר.

עוד יומיים ואני בחופש, כבר ממש מחכה לזה.

לגבי הרופא וה"לחזור לשגרה", כרגע זה לא רלוונטי (והלוואי שלא יהיה גם בעתיד), אבל נראה לי שבלי קשר אגיד לו את זה באופן כללי.
שההנחיה הזאת מאוד בעייתית ויוצרת דרישה שלא הגיונית עבור הנשים עצמן. אולי לא כולן אבל שלפחות ישאירו איזה פתח ומקום בשביל כל אחת להחליט בשביל עצמה.
מקווה שאצליח להגיד את זה באופן ברור והחלטי.

לילה טוב

אני ממשיכה להחזיק לך אצבעות ואכניס אותך לתפילותי. תשמרי על עצמכם, כן? (-: הרבה פינוק ועיטוף ועזרה.

די החלטתי ביני לבין עצמי, שאם זה לא מצליח הפעם, אז אני מתעקשת עם הרופא שבחודש הבא ייתן לי שבועיים מחלה ויפסיק עם השטויות האלה של "אפשר לחזור לשגרה כרגיל".
באמת???
אני הייתי הולכת אליו מחר.
שינסה בעצמו להתמודד עם מה שאת מתמודדת, ולנסות עדיין לחשוב שאפשר "להמשיך לתפקד".
פחחחחחחחחחחחחחחח

אז אם לא היה לו שכל לעשות את זה עד עכשיו, לפחות עכשיו שייתן לך שלושה-ארבעה ימי מחלה בריאים (או כמה שתגידי, כמה שנראה לך סביר), שתוכלי לאזור כוחות ולנוח ולהתכונן להמשך.
הממ!
<שפתיים מהודקות, הזעפת גבות קלה, וידיים חד-משמעיות על המותניים>

(להזכירך: את יודעת יותר טוב ממנו)

בטא מהממת!!! כמו שהיה נהוג לכתוב בפורום שבו הייתי קוראת כשהייתי בהמתנה הזו הכה מורטת עצבים.
מכירה מאוד את החשש מלספר והחשש מזה שיקרה משהו והחשש והחשש והחשש... ומכבדת את הבקשה שלך לחכות (אבל חייבת להגיד שעלו דמעות בעיני ואמרתי בקול רם ייישששששש!!!!!)

שמחה והתרגשות לבינתיים?
ניסוח נהדר. כדי לשים גם את השמחה בפוקוס ולא רק את החששות (אני כנראה מדברת על עצמי כאן, אני לא הייתי מסוגלת לשמוח בתחילת ההריון הראשון, מרוב חרדות וחששות. כל כך כל כך כל כך חיכיתי לו ובסוף הייתי עסוקה בלחשוש ולפחד, אני ממש מצטערת על זה בדיעבד...)

לא אומרת כלום.
רק שהחסרתי פעימה למקרא המספר התלת-ספרתי היפה הזה...

(-:
איזו התקדמות נפלאה!

כל כך מובן החשש מלספר,
אנחנו סיפרנו רק בתחילת חודש רביעי להורים ובחמישי לכל השאר.
את לא חייבת כלום לאף אחד, אני בעד התשובות הערפיליות שלב הציעה.
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


מתרגשת. בשקט. לא להפריע
<קרן שמש>
@}

ובאמת באמת שאת לא חייבת לשתף אף אחד.
יש תשובות כלליות שנכונות תמיד, נגיד: לא יודעים בוודאות (מתי בכלל בהיריון יודעים משהו בוודאות??? בהיריון רגיל??), יש סימנים טובים, צריך עדיין לחכות, המשמעות היא לנוח יותר מהרגיל. נכון, לא???
ו.. וואו, כולי מתרגשת. בשקט. לא להפריע

מתאפקת. (-:
ממש ממש מבינה ומכירה את חוסר הרצון למהר לשמוח עד הסוף (מכירה מתהליכי החלמה מכאב ממושך) ואת החשש לספר לכל העולם ואשתו.
לי לפעמים עוזר לתת שם משלי לרגש העכשווי. נגיד, שמחה והתרגשות לבינתיים? לא למהר לשתף.. ? אהבה

את בהריון!!!!
זה אמיתי וזה קורה וזה שלך.
תהני!

טוב נו אתן לא צריכות לחכות...

אני ממש מתרגשת וכיף לשתף. בחוץ אני עוד לא מעיזה...

אני מחכה

אז כמו שהאחות אמרה, יש לי בשורות טובות.
בשלב הזה הנהנתי בראש לבעלי, שהסתכל עליי בציפייה.
ואז התחלתי לבכות בטירוף, ובכיתי עוד ועוד. יש מצב שאם התוצאה הייתה שלילית לא הייתי בוכה ככה.
ונכנסתי לראות את התוצאות בעצמי, לוודא שהיא לא עובדת עליי.
(באמת לרגע חשבתי שהיא עובדת עליי. אבל אז הבנתי שהיא כנראה לא פסיכית...).
אז הסתכלתי, והבטא 336.

ממש התלבטתי אם לספר כאן כבר, רק אתמול הייתה הבדיקה.
מרגיש לי קצת מטורף...
אבל לא יכולה להחזיק אתכן במתח...
אולי תחכו קצת אם המזל טובים? (תצליחו להתאפק??).
מלחיץ אותי לספר...

אף אחד עוד לא יודע, רק אמא שלי (שהגיבה ב- אני רועדת, יואו, עשיתי לי את היום).
מאנשים אחרים אני צריכה להדוף את השאלות.... (מתי הבדיקה?יש חדש? איך את?)

האחות אמרה לי להמשיך עם הכדורים ולבוא שוב לבדיקה בשבוע הבא.

ובינתיים בעלי מדבר אליי רק בלשון רבים (מה שלומכם? איפה אתם? איך היה לכם ביוגה?).
מרגישה כמו מלכת אנגליה...

פרח יקרה,

אני מזכירה לך שאת מולעטת בהורמונים, ושמה שאת מספרת על כל תופעות הלואי שכיח. רציתי לשתף לגבי העייפות העזה: בטיפולי פוריות ובהריון מופרשות כמויות מטורפות של הורמונים. אני לא היכרתי יותר את עצמי ואת גופי. הייתי רעבה בטרוף (ברמה של חרדה לעזוב את הבית, והכנה של צידה לדרך בכמויות, כולל שינוי תוכניות בכדי שיהיה לי תמיד אוכל איתי).
גם העייפות הגיע לרמות על, עייפות בלתי נשלטת, ממש תשישות, שהגיעה לעיתים מאוד קרובות.

אני מאוד מאוד מבינה אותך. את שפויה, ורגישה לעצמך ולגופך.

מה שלומך היום?

גם אני חושבת עליך...
נכנסת למה חדש לבדוק אם עידכנת...
@}

פרח יקרה,
אני חושבת עליך כל היום,
איך את מרגישה...
@}

את לגמרי בטוחה בזה?
אני לגמרי בטוחה בזה (:
רוב הנשים הרי כלל אינן יודעות בשלב הזה אם הן התעברו או לא.
חשבי על כל אותן נשים שמגלות שהן בהריון בחודש שלישי או רביעי.
כל אותן נשים שנכנסות להריון בזמני מלחמה, אסון וכן הלאה, שלא נדע.
כל אותן נשים ספורטאיות שנושאות הריונות תוך כדי ריצות מרתון, אתלטיקה, שחייה וכן הלאה.
כוח החיים הוא חזק לאין שיעור. שום כריעה שבעולם לא תגרום לו לא להתפתח.

אני נכנסתי להריון ב-IVF כשהסיכויים היו ממש נמוכים - הקפאה, עובר אחד, גיל מבוגר יחסית - אבל זה קרה. ובאמצע ההריון נפלתי בצורה מעוררת פלצות ורצתי למיון והעובר הזה היום בן 9.
באמת שלפחות מהבחינה הזו אפשר לשחרר. יש ככ הרבה לחץ סביב התהליך הזה, חבל להוסיף לו עוד לחץ שאין בו ממש.
מחזיקה לך את כל האצבעות שלי לבשורות טובות.

פלונית, את אותה פלונית בכל פעם?

אנחנו לא אותה אחת. אני כרגע בדרכים ולא יכולה להרחיב, אשתדל לכתוב עוד מחר בלילה... שבת שלום