מאוד מאוד מסכימה עם מה ששקטה כתבה.
הדבר היחידי שהייתי מדגישה זה שהבשלות לגן משתנה מילד לילד ורק את יכולה לדעת או לנסות ולבדוק לגבי העניין.

אם כבר כל כך קשה, אולי שווה לשקול שוב אם עוד ילד לא יכביד מידי על האנרגיות שלכם? נשמע כבר מאוד כבד...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי פרח, כמה נחמד לקרוא אותך שוב:) לולו נשמע מקסים והבת שלי בערך באותו גיל (היא בת שנתיים וחצי).

גם לי היה קשה לחשוב על להכניס אותה לגן. את הגדול הכנסתי רק בגיל 3 ישר לגן עירייה. אבל היום שהיא במשפחתון מקסים מספטמבר, אני ממש שמחה בהחלטה שלי. כמובן שהכל תלוי בגן עצמו אבל אם יש בסביבתך משהו טוב אולי כדאי בכל זאת לשקול את זה?

אם את מתכוונת להכניס לגן עירייה בספטמבר, האם זו אופציה מבחינתך למשל להכניס עכשיו לפרטי, לחזור לעבוד עד ספטמבר ולחכות עם הטיפולים עד אז? פשוט נשמע לי מהצד שכל האופציות שתיארת קשות ומעייפות בשבילך, ואני חושבת שכדאי להגיע לטיפולים והריון נוסף כשאת לא לגמרי מדולדלת מטיפול שוטף בלולו כל היום...

אם הגן טוב לולו יכול ממש ליהנות שם, אני רואה עם הקטנה שלי שפשוט כיף לה ללכת ולהיות עם עוד ילדים, היא מקבלת שם דברים שאני פשוט לא יכולה לתת לה בבית. אם יש לכם מפגשים קבועים זה נהדר אבל אני רואה כמה זה מקרקע ומעשיר בשבילה להיפגש עם אותם ילדים כל יום ולהיות חלק מקבוצה במסגרת אחרת שהיא לא הבית ולא עם אמא. כשהגן טוב דווקא זה שאמא לא שם יכול לתת לילד המון ביטחון ועושר של חוויה שונה.

להיות עם ילד 24 שעות ביממה זה קשה בטירוף ושוחק, אני ממש חושבת שאנחנו לא באמת בנויים לזה. אמורה להיות רוטציה:) זה ממש משנה את החיים הכמה שעות האלה ביום שאת יכולה להתמקד בדברים אחרים ולא בילד ששואב אותך לצרכים ורצונות שלו מסביב לשעון... את יכולה גם לעשות את זה ממש בהדרגה, בהתחלה להכניס רק עד 11 או 12 ולראות איך אתם מרגישים עם זה.

מתנצלת אם מה שכתבתי לא מתאים או מפריע, תרגישי חופשי למחוק אם זה כך. שולחת לך המון כוחות:)

כמה דברים שאני מרגישה שקשה לי איתם, וצריכה למצוא פיתרון אבל לא מוצאת את הפנאי הזמן והכוחות בשביל זה.

הראשון כמובן זה ההריון. כבר לפני חצי שנה ואפילו יותר התחלתי לרצות, מחודש לחודש נהייתי יותר מבואסת ומתוסכלת.
אבל לא הצלחתי לעשות שום דבר בנדון. התחלתי קצת בירורים בקיץ אבל אז פשוט הפסקתי. לא הצלחתי אפילו להרים טלפון למרפאה לקבוע תור...
אז עכשיו סוף סוף התחלתי להניע את התהליך, אבל זה ייקח זמן. גם אם זה יצליח מהר זה ייקח לפחות עוד חודש-חודשיים, וכנראה שיותר. כי בדיקו. ובירוקרטיה ואז לחכות למחזור המאוד איטי שלי... ואז לקוות שזה יצליח בניסיון הראשון...

---

חוץ מזה העניים הכלכלי. כבר יותר משנה שאני רוצה לנסות לעבוד קצת אחה"צ ופשוט לא מצליחה. גם כדי להרוויח כסף וגם כדי לצאת ולעשות עוד משהו.
מדי פעם אני מנסה להתעסק בזה, לתכנן, לחשוב. אבל בסוף לא עושה עם זה כלום.
המטרה זה שאני אצליח לעבוד כעצמאית. במקצוע שלי או בדברים אחרים. אבל קשה לי מאוד להניע את זה, מהמון סיבות, טכניות ופסיכולוגיות...
לאחרונה כבר התחלתי כן לחשוב אולי על לחפש משרה קטנה כשכירה, אבל אז חשבתי שאם אני מתחילה טיפולים זה לא מתאים כי פעם שעברה בתקופה של הטיפולים וההריון כמעט ולא הגעתי לעבודה, ומרגיש לי שזה לא מתאים להתחיל עבודה כשאני יודעת שעוד שניה אני אתחיל להבריז להם. במיוחד כשמדובר על להתחיל תהליך טיפולי עם ילדים, ואז פתאום להפסיק אותו באמצע.

בינתיים בעלי מוצא דרכים להגדיל קצת הכנסה, אבל אני ממש מרגישה שהייתי רוצה גם. אבל קשה לי מדי הפיצול הזה בין הבית לכל השאר. לא מצליחה להתפנות לדברים מעבר, שהם לא היום יום.

• לא הייתי רוצה להיות במצב שלולו הולך לגן ואני עובדת משרה מלאה. כן הייתי רוצה להצליח לשלב קצת עבודה במקביל ללהיות איתו בבית. ברמה של שני אחרי צהריים בשבוע.

---

המשקל.
זה נושא שלרוב לא מטריד אותי, אני תמיד עולה ויורדת בטווח של 5 ק"ג.
הייתה תקופה לפני כמה שנים שעליתי 10 ק"ג. ואז עשיתי שינוי בקונה וירדתי חזרה .
בטיפולים +ההריון שוב עליתי 10 ק"ג.
ואז בשנה אחרי הלידה ירדתי הכל ואפילו עוד טיפה.

אבל בשנה האחרונה אני פשוט עולה ועולה. אני כבר 12 ק"ג יותר מהמשקל הרגיל שלי, ומרגישה שזה לא טוב לי.
אני יודעת שזה האוכל. בשבועות האחרונים אני מצליחה לאכול קצת יותר נורמלי ובריא. אבל עדיין, יש ימים שאוכלת זוועה. מלא לחם ומלא חשק למתוק. ברור לי שאם אני אוריד את שני אלה המצב יהיה הרבה יותר טוב. אבל לא מצליחה.

---

הבית.
לפני חצי שנה עברנו דירה.
השיקול היה המיקום. טבע וחברים וקהילה.
אין ספק שזה עשה לנו רק טוב. מסתובבים מלא בחוץ, שכנים נחמדים וחייכנים, כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו פה מבחינה חבריי בדרך שלו.
אבל הבית... קטן קטן. שני חדרים, 45 מטר.
מה שכן, הוא חדש ומואר ובהיר וסה"כ נעים. הצלחנו לסדר אותו די טוב. סלון ופינת אוכל ופינת משחקים ללולו. אבל צפוף מדי, תמיד חסר לי מרחב ועוד קצת מקום לדברים שלנו.
העפתי מלא כשעברנו אבל עדיין יש חפצים. וכל מיני דברים שמסתובבים בבית, בעיקר בחורף... כמו מתלה כביסה ומגפיים עם בוץ... ותופסים יותר מדי מהחלל שלא גדול.

הסיבה לגודל הקטן זה גם חוסר בהיצע, רצינו ספציפית פה ואין כמעט אופציות. וגם כמובן העניין הכלכלי. כי משהו גדול יותר היה מקפיץ את המחיר.

ברור לנו שזה זמני, עד שנמצא משהו אחר. נגיד לשנה או שנתיים.
אבל קשה עם בגוגל וגם קשה הזמניות. שיש דברים שמוותרים עליהם כי יודעים דחא נישאר פה לאורך זמן.

ובא לי כבר להשתקע. לדעת שזה בית שאני אגור בו תקופה. שאני אוכל לסדר אותו כמו שבאמת הייתי רוצה.

הימים האחרונים עברו סה"כ יותר בטוב. קצת אינטנסיביים אבל הרבה בילוי משותף, לרוב מצב רוח די סבבה של כולנו. משפחה וחברים ובחוץ ובפנים.
אפילו אני נפגשתי עם חברות בלי לולו, מה שלא קרה הרבה זמן (הוא שאל מיליון פעם למה אני הולכת לפגוש אותן. לא הבין למה הוא לא מצטרף גם ומה יש לי לעשות שם בלעדיו)

בשבת נסעתי איתו לבד למשפחה ובעלי נשאר ליום שקט בבית. לא קרה הרבה זמן והרגשתי שהוא ממש צריך את זה.
בשבת שעברה עשינו הפוך, הוא נוסע איתו ליום שלם למשפחה שלו ואני נשארתי ליום בית.
בבוקר, לפני שהם יצאו וקצת אחרי, ניקיתי וסידרתי את הבית, עשיתי כביסות וכו'. ואת רוב היום העברתי במנוחה על הספה, ראיתי סדרות, הכנתי לי אוכל.
היה מאוד ממלא.
אבל תמיד אחרי יום וחצי אני כבר שוכחת שזה קרה ורוצה עוד

אכן כמעט בן 3. ממש גדול כבר.

לגבי האופציות לסידור בשבילו, אני שוקלת את הכל אבל בפועל עוד לא מצליחה להגיע משהו באופן קבוע.
סידור עם חברות עם ילדים - קרה מספר פעמים. לאחרונה פחות יוצא... אם לא תהיה ברירה כנראה שזה יקרה יותר. אבל זה קצת יותר מורכב לוגיסטית.

לעבור להורים - אין סיכוי שנשרוד את זה... ליום יומיים אם צריך אז כן, אבל לא לתקופה. זה יהיה לי יותר קשה מאשר עוזר... וגם הם גרים רחוק ככה שזה לנתק את לולו מכל החברים והסביבה שלו לתקופה ארוכה.

ונערה - אני בהחלט שוקלת. יש כבר מישהי פה באיזור שראיתי ששומרת על ילדים ונראה לי שיכולה להיות אופציה. אבל שוב, העניין הכלכלי. נעשה את זה רק אם לא תהיה ברירה. כלומר אם אני לא אוכל לתפקד. לא כאופציה של סתם בייביסיטר כדי להתאוורר וכו'.

ביום שישי באה גיסתי והייתה איתו אחהצ. הוא נהנה מאוד מאוד. אני הספקתי לקפל כביסה, להכין אוכל, ולסדר את הבגדים של לולו לקראת החורף. וזהו... היו לי עוד מאתיים דברים שרציתי להספיק ולא הגעתי אליהם

מקשיבה.

בן כמה לולו היום?
אוטוטו שלוש

הפאן הכלכלי בהחלט משמעותי.
פתרון אחד באמת כמו שיוליקו הציעה להתחלק עם עוד אמהות בשמירה על ילדים ואז יתפנה לך זמן. ובזמן אחר את תשמרי נגיד על שניים שלושה. כמובן את צריכה לבדוק את הכוחות הנפשיים והפיזיים שלך לכך. מצד אחד הם מעסיקים את עצמם . מצד שני יש יותר חיכוכים.
אפשרות יחסית זולה זה לקחת בת נוער שתשחק ותהיה עם לולו אפילו כשאת בבית אבל עסוקה בדברים שלך.
אני לא יודעת אם זה אפשרי, ומבינה שבטיפולים זה אחרת אבל אני עברתי להוריי לתקופה של מספר חודשים, יחד עם הבת שלי. לא היתה לי שום ברירה אחרת. זה לא אידיאלי. אבל אולי זאת אופציה? מבחינתך, מבחינת המשפחה. אותי זה הציל לחלוטין.
מבחינת השארת לולו בבית אני מאוד מבינה אותך. יחד עם זאת לדעתי אם את מרגישה שהשהייה בבית עם לולו מעיקה (וזה יכול להיות קשה להודות בכך לעצמך, בייחוד כשאת מאמינה במשהו הפוך) יש לחפש פתרונות. העניין הכלכלי קריטי גם כאן כמובן. אבל אפשר למצוא אולי מסגרות חלקיות שיהיו זולות יחסית.

ברוך שובך
פרח

בן כמה לולו היום?

אני שמחה שאת כותבת פה שוב!
אולי מה שיעשה לכם טוב זה למצוא עוד הורה עם ילד ופעם או פעמיים בשבוע לארח או להתארח? ואחרי קצת זמן רק הילדים יתארחו? זה יתן להורה אחד זמן חופשי של כמה שעות.
אצלנו לארח ילד זה לפעמים כמו ביביסיטר, אבל בחינם אם הילדים מסתדרים בצורה סבירה, הם מעסיקים זה את זה. נשאר רק להאכיל אותם, ואת זה עושים ממילא.

תפילה, איזה כיף לראות אותך פה.
לפעמים דווקא כשיש ילד, מוצאים כוחות ליותר תפקוד יומיומי מאשר לקראת הילד הראשון, פשוט כי את יודעת שהוא זקוק לך.
אני כמובן מרגישה את זה, למשל כשאני חולה. שאי ןברירה אז ממשיכים כרגיל. קרה לפני שבוע והיה קשה ממש, אבל שרדתי. החשש שלי בהריון זה שלא תהיה ברירה אז אני אתפקד, אבל זה לא ייגמר בטוב... כי בהריון של לולו זה לא שסתם הייתי חלשה, אלא שממש הרגשתי בכל פעם שקצת התאמצתי (שזה היה ברמה של לא עמוד על הרגליים 10 דקות...), התחילו דימומים/צירים, תלוי בשלב של ההריון.

ואולי גם הידיעה שיש לך כבר ילד בבית, ושהגוף שלך מסוגל לתהליך הזה עד סופו הטוב, גם היא נותנת כוחות כלשהם.
אני חושבת שאני לא מאמינה בזה.
תמיד הרגשתי שהסיבה היחידה שהריון דל לולו שרד זה הוא. כי הוא חזק ועקשן ואיכשהו הצליח להמשיך לגדול ולהתפתח למרות הגוף שלי.
אבל שהגוף שלי עשה רק ההפך. הקשה והחליש וכאילו לא בטוח שעובר אחר יצליח לשרוד בתוכו. עובדה שבסוף לא הצלחתי להחזיק עד סוף ההריון. וזה כמובן אחד הדברים שהכי מפחידים אותי... עוד לידה מוקדמת.



אמנם לא עברתי טיפולים אבל ההריונות שלי קשים, ברמת חוסר תפקוד מוחלט במשך חודשים
וואו איזה קשה זה.

מראש לדאוג לעזרה של בייביסיטר, מנקה, מבשלת אם צריך.
הלוואי ויכולנו להרשות לעצמנו משהו מהדברים האלה...
בגלל שאני לא עובדת כבר כמעט 3 שנים, ולאחרונה גם עברנו דירה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד הוצאות קבועות.
אני הרבה חושבת לאחרונה על עזרה עם לולו בתשלום, מי ואיך וכמה נוכל להרשות לעצמנו. עוד לא הצלחתי להגיע למסקנה כלשהי.

המשפחה לא יכולה לעזור באופן קבוע. אם צריך משהו פעם ב, בעיקר בסופי שבוע, אפשר להעזר בהם מעט. אבל זה לא יספיק אם אני לא אתפקד במשך תקופה.

היו תקופות שהצלחנו קצת למצוא פתרונות עם חברים, למשל כשעברנו דירה זה היה ממש הצלה. אבל כרגע זאת תקופה שזה פחות רלוונטי וזה אחד הדברים שקשים לי.



צריך להתנתק מהמחשבה המיושנת שבית זה טוב וגן זה רע.
זה לא עניין של טוב ורע, אלא של מה אני רוצה בשביל לולו.
כשאנחנו בשיגרה יש לנו לו"ז די מאורגן אבל גמיש. התארגנות בוקר ביחד, משחק משותף, קריאת ספרים או יוגה.
אח"כ מפגש עם חברים, לרוב בטבע. משחק חופשי, לפעמים טיול, בישול משותף.
שנת צהריים בבית שהיא מנוחה לשנינו.
ואחה"צ בבית או בחוץ, איתי או עם בעלי, ביחד או לחוד.
השבוע היו יומיים שעברו מעולה. ממש. היום זרם, לולו שיתף פעולה, נהנה. הרבה צחוק ובילוי ביחד.

זה משהו שהוא לא יקבל בגן, שהוא מעצם היותו מקום אחד קבוע, עם לו"ז יותר נוקשה, פחות מבוגרים שיכולים לתווך/לחבק/לשוחח. ועוד ועוד הבדלים שאני חושבת שיהיו פחות טובים בשבילו. גם אם לצידם יהיו יתרונות אחרים.

הבעיה זה שלאחרונה הרבה ימים הם יציאה מהשגרה. מפגשים עם חברים שלא יוצאים לפועל, ימים שהיינו חולים, שאני בלי מצב רוח או שלולו קם מחורפן.
ובימים כאלה הכל משתגע. אני מרגישה אשמה שאני לא מצליחה להיות בשבילו, שאני עצבנית וחסרת סבלנות, שהוא לא מקבל מה שהייתי רוצה.
אני רק מחכה לזמן שלי לעצמי, מתעייפת מהלופ האינסופי של כלים- אוכל - התארגנות - משחקים - כביסה - כלים- אוכל עד שמגיעים ל9 בערב עייפים ומותשים, לשעה אחת לעמצי ואז לישון וחוזר חלילה.

ואז בא יום טוב, ואני אומרת לעצמי שאין סיכוי שאני משנה את זה, כי בסוף הוא שמח ומתפתח ויש לנו המון זמן לבלות ביחד.

פרח בית

נשמע מאוד קשה מה שאת מתארת. שולחת לך חיבוק.
אמנם לא עברתי טיפולים אבל ההריונות שלי קשים, ברמת חוסר תפקוד מוחלט במשך חודשים ולכן מתוך נסיון אישי שלי יכולה להגיד שכמו תפילה לאם ממליצה לא לבנות על זה שהפעם יהיה קל יותר. לקוות כמובן. אבל להתכונן כאילו לא. בייחוד שיש לך ילד בבית. מראש לדאוג לעזרה של בייביסיטר, מנקה, מבשלת אם צריך. אני לא יודעת מהי רמת הקושי שאת חווה בעת הטיפולים.
מבחינת גן, אם אין אופציה כלכלית זאת כמובן בעיה. אבל אם כן קיימת את יכולה לחפש משהו שמתאים לכם ולנסות. הרגשתי כמוך לפני כשנה וחצי כשפתאום הרגשתי צורך להכניס את בתי לגן. ניסיתי. הנסיון לא צלח. היא לא היתה בשלה והגן לא היה מתאים מספיק. במקביל הצורך שלי להכניסה לגן עבר כי הבנתי שלה זה לא מתאים.
יש חברות עם ילדים שאפשר להיעזר? הורים? שכנים עם ילדים? זה יעשה טוב ללולו לבלות עם עוד אנשים. ויעשה לך טוב לנוח ולצבור כוחות נפשיים ופיזיים.

גן זה נהדר.
גן נעים קרוב לבית יכול לחולל פלאים.
צריך להתנתק מהמחשבה המיושנת שבית זה טוב וגן זה רע.
לגדל ילד לבד רוב הזמן זה בלתי נסבל. לא עבורו ולא עבורך.

היי פרח היקרה,
איזה כיף לי לזכות להיות הראשונה שמגיבה על דברייך.
באמת תהיתי מה נשמע אתכם.
נהניתי מאוד לקרוא על היומיום של לולו שגדל.
אני חושבת שנכון ובריא מצידך לא לקוות למסע קל יותר ממה שהיה, ובאמת כשיש כבר ילד בבית, דברים נעשים מורכבים יותר.
אני מקווה מאוד שבכל זאת תופתעי לטובה, ושהמסע יהיה קצר יותר וקל יותר, וכמובן שיניב תוצאה משמחת ומתוקה.
לא יודעת אם טוב לכתוב זאת או שזאת אמירה מחלישה ולא במקום: לפעמים דווקא כשיש ילד, מוצאים כוחות ליותר תפקוד יומיומי מאשר לקראת הילד הראשון, פשוט כי את יודעת שהוא זקוק לך. ואולי גם הידיעה שיש לך כבר ילד בבית, ושהגוף שלך מסוגל לתהליך הזה עד סופו הטוב, גם היא נותנת כוחות כלשהם.
ועל רקע כל זה אני מציעה את ההצעה הנדושה - רק כי אולי שכחת - לחשוב על רשת תמיכה לכל ההיבטים: מאגר של חיזוקים עבורך, אולי איזו בייביסיטר שתוכלו לחנוך ולהכניס בהדרגה לחיים למקרי הצורך וכן הלאה.

בהצלחה רבה!!!

ובכלל, תקופה לא טובה.
קשה לי עם לולו.
כאילו לפעמים מדהים. זורם ומצחיק ומעניין.
אבל הוא יודע להוציא אותי מדעתי כמו שלא חשבתי שאפשר. לגרום לי להתפוצץ.
הוא עקשןןןן.
הוא כמוני. כאילו, בדיוק כמוני, בהכל. וגורם לי להתעצבן גם על עצמי וגם עליו.

וקשה לי עם הכל. עם כולם. עם החיים.
מרגישה לבד ממש. מרגישה שמרחיקה ממני את כולם, אין לי סבלנות לאף אחד. כל היום עם לולו, וכשמגיע הערב רוצה רק את הלבד שלי, לרגע.
לא יודעת מה אני רוצה שיהיה אחרת.
השבוע פעם ראשונה שחשבתי שאולי אני כבר צריכה שהוא ייכנס לגן כי קשה לי.
מצד שני עם הטיפולים אני לא אוכל להתחיל עכשיו עבודה, אז לא יהיה לנו איך לשלם על גן.
ואני כן מאמינה שיותר טוב לו בבית.
אבל בגירסה הטובה של הבית, לא בגירסא שהולכת פה לאחרונה. אולי בעצם גם ככה, לא יודעת.

וכשטוב אז מהמם איתו.
הוא גדול וחכם ומצחיק.
כל הזמן שואל שאלות ומספר סיפורים. יודע כל כך הרבה דברים. צמחים וציפורים וחיות ופירות. דברים שרוב המבוגרים שאני מכירה לא יודעים.
אוהב ממש לגזור. הייתה תקופה שגזר כל מה שעבר לידו. על הבית היה גזירות. עכשיו קצת נרגע והתחיל יותר לצייר.
פתאום לאחרונה התחיל לאהוב פאזלים, ומשחק זיכרון.
וספרים, מלא ספרים. לפעמים "מקריא" לי. או לפי התמונות, או בספרים שהוא זוכר אז ממש אומר בעל פה את כל הטקסט.
אוהב מקלות וענפים. מים, ים.
להתנדנד ולטפס.
ודיגדוגים. ולעשות אוהל מהשמיכה.
ולחבק. אבל רק אותי וקצת את אבא שלו.

הייתי היום אצל הרופא פוריות.
הייתי אצלו פעם אחת בקיץ. עשיתי חודש של מעקב ושמתי ברקס. הרגשתי שגדול עליי.

אבל מיום ליום אני נשברת יותר ויותר. מזה שכולןןןן סביבי בהריון, נכנסות להריון בטעות או אחרי יומיים שהן מנסות. ואני לא מצליחה. כבר שנה וחצי מאז שחזרה הווסת, היא כאילו יותר סדירה מפעם, מגיעה כל חודש וחצי חודשיים. ואין הריון.

בהתחלה הייתי במחשבה שנראה אם זה מגיע. אחרי זה רציתי אבל בלי לחץ, נראה מה יהיה.
ולפני חצי שנה בערך כבר התחלתי להרגיש שאני רוצה.
עוד הריון. עוד תינוק. אח/ות קטנ/ה ללולו.

וכרגיל סרבתי לקבל את העובדה שזה פשוט לא הולך לקרות. לא במקרה, לא בטעות ולא באופן טבעי.
רק IVF.
כמובן שאני עדיין לא מקבלת את זה. שיש את התקווה הזאת שהנה עוד שניה זה מצליח, רגע לפני שאני חוזרת לטיפולים.
אבל אני יודעת שזאת תקוות שווא, שהורגת אותי, ואני צריכה לוותר עליה.
ואני מתה מפחד.

מהטיפולים. מההריון. מלידה מוקדמת. מפגיה.

ממה אני אעשה עם לולו כל הזמן הזה.
איפה הוא יהיה בכל בוקר כשאני אלך למעקב.
איפה הוא יהיה יום שלם כשאני אלך לשאיבה.
מה הוא יעשה כשאני אהיה ימים שלמים במיטה ולא אוכל לתפקד ואני אהיה חלשה ועצבנית.
מה הוא יעשה אם אני אהיה חודש בפגיה.
מה אני אענה לו אם הוא יראה שאני מזריקה לעצמי וישאל למה. הוא רוצה לדעת הכלללל. או כשהוא יראה את הסימנים על הבטן. או כשהוא יראה שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה ואני בוכה כל היום.

הוא צמוד אליי. אנחנו מבלים את כל היום ביחד. לטוב ולרע. לאחרונה יש הרבה רע.
הוא יכול להישאר בלעדיי, אבל לא לימים שלמים. רק עם בעלי, אבל ביום של השאיבה הוא יצטרך להיות איתי.
ובכלל אין לי כל כך ממי לבקש שיהיה איתו. אולי יש, אבל זה יהיה מסורבל מאוד לוגיסטית ולא בהכרח אנשים שהוא ירגיש בנוח להיות איתם כל כך הרבה שעות לבד.

ואומרים לי "אל תסיקי שזה יהיה ככה, אולי הפעם זה יהיה יותר קל"
אבל נו באמת. מה יש לי עכשיו לשקר לעצמי?
הגבתי להורמונים האלה הכי קשה שאפשר. זה הרג אותי ושיתק אותי ולא זזתי חודשים. עד כדי כך שכל הגוף שלי היה חלש ותפוס במשך שנה אח"כ.
מה הסיכוי שהפעם זה יעבור בקלילות?

---

אז הלכתי לרופא.
כל הדרך בכיתי.

עצרתי את האוטו ונכנסתי לדף הראשון שלי בבאופן. קראתי קצת על הטיפולים, על התחושות שלי מאז.
הרגשתי בבית.
החלטתי שאני חייבת לכתוב פה שוב.

אצל הרופא היה בסדר, מאוד תכלסי, טפסים ומה צריך לעשות וכו'. זה הוציא אותי מעצמי.
כנראה לא יהיה במחזור הזה אלא לחכות למחזור הבא. נקווה שזה לא ייקח חודשיים כמו תמיד...
ברגע שיצאתי משם התחלתי שוב לבכות.
רק המחשבה על להתחיל את זה שוב.

הזריקות. המצבי רוח. העצב. הציפייה והאכזבה. החרדות.
רגשות האשם.

_אתמול הרגשתי שהוא צריך להגיד את זה. זה צריך לצאת ממנו.
אז אמרתי מפורשות "לולו אם זה לא נעים לך אתה יכול להגיד לא! "
והוא אמר " לא! לא!!"_
|Y||Y|
הנה, התחלת.

יקירה,
שנים חיכיתי לך
שתפתחי לך מקום
שתיצרי לך מרחב
שתגידי "אני" בריש גלי
שתצעקי את הכאב ואת הרצון ואת התקווה

שנים ראיתי אותך מחסרת מעט מעצמך, מורידה את הראש, אומרת "זה בסדר" כשזה לא היה בסדר.

ועכשיו אני קוראת אותך
שומעת אותך
ואני כל כך, כל כך מאושרת.
היה שווה לחכות.

---

ובקשר לבשמת,
קבלי את הציטוט הזה, הפסקה האחרונה מתוך "מר אל כאן אנה":

__נסעתי על שער-הברזל וצווחתי לאחור, אל בית הקברות: "התשובה היא - 'בתוך תוכי'."
אצבע של רטט ירדה לאורך עמוד השדרה שלי, ואזני דימו לשמוע את קולה הדובר:
"על מה התשובה הזאת, פין?"
"זה קל. השאלה היא: 'איפה אנה?'"
מצאתי אותה מחדש - מצאתי אותה בתוכי.
חשתי ביטחון כי אי-שם אנה ומר אל צחקו להם.__

ואולי כן קצת סיפורי לולו חמוד.
כדי שתהנו מהמתיקות שלו:

אתמול הוא למד להגיד שלום. עד עכשיו היה מנסה להגיד אבל הייתה יוצאת לו מילה אחרת (יש לו שפה שלמה של עצמו. למשל מנגו זה מונין, הכל זה אטואי).
מאז שהוא למד הוא לא מפסיק להגיד. הולך ממקום למקום ואומר "שלום! שלום!"

והיום התחיל להגיד שם, גם במקום פה.
לולו איפה אתה? "שם! אני שם. שלום! אני שם"

הוא מאוד אוהב סוסים. מאודדדד.
כל יום מבקש ללכת לראות סוס, יש לו ספרים על סוסים. מדי פעם רואה סרטונים של סוסים, באחד מהם ראו סוסה ממליטה והוא התלהב מאוד. במיוחד אחרי, כשראו איך הסייח מנסה לעמוד.
אז היום הוא רואה תמונה של סוסה וסייח בספר ואומר לי "סוסה, סייח, ציצי, לא בהריון. שלום! (ומנפף להם לשלום). רוצה גזר?"
ורץ למקרר שנוציא לו גזר. ואז הולך לספר ועוצר "לקלף! לא רוצה קליפה סוס".
והראיתי לו שלסוס יש ארבע רגליים, ולא שתי רגליים ושתי ידיים כמו לנו. אז הוא אומר לסייח "רוצה יד? קח, קח" ומושיט לו את היד שלו.

והצלחתי לצאת מזה. להרים את המצב רוח. להיות שמחה. לצחוק. לרקוד.

אבל בעצם, פשוט דחקתי את המצב הצידה.

כי עכשיו נזכרתי שאני צריכה להתמודד איתו, וזה מכווץ לי את הבטן.

לא באמת התגברתי על כלום. רק הדחקתי.

מקווה להצליח למצוא את המילים.
ולהצליח לתת להן לצאת.

כעסתי על מישהי.
לקח שעות עד שהבנתי שאני  בעצם כועסת על עצמי.
ועוד יומיים עד שהבנתי שמה שבאמת היה לי קשה שם זה שבכלל היה קונפליקט.
אני שונאת קונפליקטים.

הרגשתי שזה ערער לי את הכל.
רוצה שיהיה זורם, נעים, הרמוני.
ופתאום יש משהו שלא עובד.
ואני נתקעת.

לא מגיבה. משתבללת לתוך עצמי.
כועסת, מאוכזבת.

לא יכולה להגיד כלום (כי המילים לא יוצאות), לא רוצה להיות בסיטואציה החדשה.
לא רוצה לפתור את זה. לא רוצה לדבר על זה. לא רוצה להתמודד.
רוצה להעלם.

אתמול היינו אצל המשפחה.
לולו נהנה עד השמים, רץ ממקום למקום ושיחק עם כולם והיה מאושר.
אבל מדי פעם, מישהו חיבק קצת יותר מדי, נגע קצת יותר מדי.
ואני מהצד ראיתי שזה לא מתאים לו. הוא זז בחוסר נוחות, לפעמים ניסה לדחוף אותם. עשה איזה קול של אאאאאא.

בד"כ בסיטואציות כאלה אני מנסה להגיד בקול " לולו, לא רצית עכשיו חיבוק? " כדי שיראה שאני שמה לב, ושהם יבינו את הרמז.

ואתמול הרגשתי שהוא צריך להגיד את זה. זה צריך לצאת ממנו.
אז אמרתי מפורשות "לולו אם זה לא נעים לך אתה יכול להגיד לא! "
והוא אמר " לא! לא!!"
ולצערי עדיין הייתי צריכה לעמוד על המשמר, ואולי להגיד עוד כמה מילים ישירות למבוגר, כי הם לא תמיד מתייחסים ויכולים פשוט להמשיך לחבק אותו. תוך כדי שהוא מבקש לא.... והם אומרים "מה אבל למה, אני רוצה חיבוק".
אבל לפחות הוא אמר. ובסוף הם כן שיחררו.

אז אחרי חצי יום של סבל, וחצי לילה של בכי, קמתי אתמול בבוקר אחרת.
עייפה. מאוד. אבל עם רוגע ואנרגיות חדשות.
כאילו שהכל היה צריך לבעבע ולגלוש כדי להרגיע את הגוף והנפש.
התארגנו ונכנסנו לאוטו.
ברדיו הייתה מוזיקה מקפיצה ורקדנו לנו ביחד.
אפילו צחקתי. צחוק של ממש. מתגלגל. לא קורה הרבה שאני צוחקת ככה.

היום עבר ברוגע סה"כ. רדפתי אחרי לולו מפה לשם ומשם לפה, אבל האנרגיות היו טובות, לא היה כמעט בכי (שלו. וגם שלי...), בלי עצבים.
לולו נהנה מאוד ואני הצלחתי קצת לנוח בין לבין.
בצהריים ישנתי איתו כדי לצבור קצת כוחות, ואז קמתי לעוד נגלה של התרוצצות אחרי ילד מטפס וקופץ וקוטף.
בערב ביליתי קצת עם בעלי. גם הוא היה עם מצב רוח טוב. נדיר שאנחנו מסונכרנים ככה. לרוב כשאחד בטוב השני פחות. כאילו רק אחד יכול להחזיק את עצמו בכל רגע נתון.

הבוקר השלמתי קצת שעות שינה, ואז קמתי ואירגנתי קצת את הבית. כביסות, כלים, לסדר ולהפעיל שואב.
לולו היה קצת מחורפן ושיגע אותנו, כל הזמן רצה כל מיני דברים, ביקש אותם בהתבכיינות, התעצבן מהר מדי.
וכשכבר היה רגוע היה עסוק בלבלגן כל דבר שאני מסדרת. החליט על סדר משלו... למשל החליט שכל הכריות מהמיטה צריכות לעבור לספה בסלון... לרגע התחרפנתי אבל אז הוא היה חמוד ואמר לי שהוא מטפס ושאני אבוא גם להתחבא איתו. התחבאת יאיצו קצת והלכתי להמשיך לסדר עוד, שיהיה לו מה לבלגן...
(לפני כמה ימים החליט שכל הלימונים צריכים להיות במיטה, זה היה לו ממש חשוב...).
איכשהו הצלחנו לאסוף את עצמנו ולצאת לטיול בטבע, ושם כבר היה יותר רגוע.
אחרי זה ישנו הרבה ביחד.
ואז קמנו לאחר צהריים מחורפן אפילו יותר מהבוקר....
אולי הוא מוציא שיניים, ניסה לנשוך אותנו מלא.
הוא דווקא לא היה עצבני או בכיין, סתם היה בטירוף של ריצות והשתוללויות וזה דרש מאיתנו מלא אנרגיה וסבלנות.

אבל איכשהו זה עבר די בטוב, בלי עצבים. הצלחתי להכיל את החירפון שלו. לשחק איתו, לחבק, להניק. לתת לו לטפס עליי ומדי פעם להפסיק אותו ולנסות למצוא לו דברים קצת יותר רגועים. כמו טיול בעגלה מהסלון לחדר, או שיחת וידאו עם סבתא.

תודה לכן על הדברים @}
מאוד ריגשו ופתחו לי כיווני מחשבה נוספים.
יש לי הרבה לכתוב, אעשה את זה לאט לאט כי אין כל כך מתי...

חיבוק גדול פרח.
ממש
מדהים שאת זוכרת גם הרבה כל כך.
קראתי הרבה התמודדויות שלך גדולות חזקות ומחזקות. ממש.
זו עוד אחת מהן.
זה ככה כשמגדלים אותם מגדלים גם אותנו מחדש.

חיבוק ענק, שכואב יחד איתך, שמזדהה, גם עם פרח של היום וגם על כל הפרחים הצעירות שמרכיבות אותה.


זה מדהים, איך הילדים שלנו מעוררים בנו את מי שהיינו, איך הרצון לשמור עליהם ולתת להם נובע ומבעבע החוצה את הצרכים שלא מולאו לנו.
הקטנטנים האלו בוקעים מאיתנו עם ככ הרבה משקל היסטורי על הכתפיים שלהם, עם כל העוולות שחווינו, הם לוח חלק ככ שאנחנו משתקפים בהם.
לא מייד, לא כל הזמן, אבל בקצוות הכואבים שלנו, כן.

את נשבעת לעצמך שלא תשחזרי את מה שצילק אותך, שתתני להם קרקע אחרת ואז, כשהאוטומט יוצא ממך ופוגע בהם, זה מהדהד פי כמה.

והם ככ רכים וככ נפלאים ולמה למה את הורסת והילדות הפנימיות שלך צועקות בכל הכוח אזהרה והכל מקבל הרבה מקום ואת מכאיבה לעצמך, כמו כל אותם אנשים שפגעו בך בעבר ואת משתיקה את עצמך ומרסנת. ואיפה המקום שלך?

להגיד לך שזה נפתר? משתנה? נעלם?
אני לא יודעת.
אני חושבת שכן, אם ממנפים את זה נכון.
ומה זה אומר המינוף הזה? ובכן, זה תלוי בך.

גם אני, כמוך, באמצעות הילדות שלי חווה כל יום מחדש מסע לגילוי עצמי, מנסה ללמוד ועדיין מה נכון לכל אחת מאיתנו - הילדות שהן היום והילדה שהייתי אני, הנשים שאולי הן יהיו והאישה שאני וגם מי שאני עוד יכולה להיות.

אני כן יכולה לומר, שלמדתי על עצמי, שדברים לפעמים הרבה פחות סוערים מחוץ לראש השופט וללב הדואב שלנו, במציאות.

תני לעצמך, לכל המרכיבים שבך מקום. גם בשבילו וגם בשבילך.

וטוב שכתבת, ככה מתחילים, להסתכל פנימה ופחות להקרין עליו, את המשקעים שלנו.

חיבוק. מקשיבה לך.

פרח בית, חיבוק.
גם ללולו.
גם לילדה הקטנה שבתוכך.

יש לי המלצה אחת ואמירה אחת:
ההמלצה - על מדיטציית הילד הפנימי של היו לן. יש קישור בדף של דו כיפת אם אינני טועה. יכול לעשות נפלאות במקום שאת מתארת, ומאפשר לך כמבוגרת לחבק את הילדה הפנימית שבתוכך ולהיות עבורה מבוגר מיטיב מהסוג שהיתה זקוקה לו ולא היה שם עבורה במציאות.
והאמירה - אני קוראת אותך כמה שנים. אין לי מושג בת כמה את (מניחה שצעירה ממני), ובכל פעם שאת כותבת אני מתפעלת מהיכולות שלך. לא רק מהדיוק, מהפיוט ומהאהבה שאת נותנת ומקבלת מהמשפחה הקטנה שלך, אלא גם מהעוצמות השקטות שעוברות דרך המילים. יש תחושה שיש לך עוגן פנימי מאוד עמוק, משהו שאפשר לסמוך ולהיסמך עליו בשעות של סערה. לא יודעת אם את קולטת את עצמך ככה, אבל ככה אני קוראת אותך.

הי פרח,
מעולה שאת מוצאת מילים לפתוח את זה. גם אם הן לא מדוייקות כרגע. לאט לאט המוגלה תתנקז עם האוורור.
חיבוק גדול, אשה יקרה.
מזכירה לך שאת הובלת תהליך אדיר בהריון, בלידה, בפגיה, בהנקה, בגידול. אני לא מכירה הרבה נשים שידעו להיות כל כך מחוברות לרצון הפנימי, ועם יכולת התמדה כזאת.
אז נכון שזה לא במאה אחוזים. ככה זה במציאות. אבל המציאות מראה שעמוד שדרה בהחלט יש לך. וזה שאת- את, ולא מישהו אחר- זה ידוע. ולפי דעתי - טוב שכך.
טוב שפתחת את הדף הזה, זה מרפא לכולנו מקום פצוע.

יקרה ואהובה,
המילים שלך כל כך נוגעות,
כל כך נוגות
כמה בהירות,
וגם... מאירות.

כי את רואה.
ומכאן אפשר רק לצמוח...

איך אמרה לי בשמת בשעתו? אין לך כבר עשן במוח
וממקום של בהירות אפשר להתחיל,
לתקן, לתרגל, למקד.

__פתאום רציתי חיבוק מבשמת



תרגיל שהיה לי טוב בשלב הזה הוא להתחיל לשוחח עם בת החמש,
להזמין אותה אלי למיטה
לחבק אותה
לתת לה מקום
לה, לכאב שלה, לפצעים
זה גידל בה משהו
וברא בי את האמא שאני מחדש
@} @} @}

ולא כדי להשוויץ, רק כדי שתיראי רגע שאפשר
לעבור תהליך ולהגיע למקום אחר, ממש אחר
מזמינה אותך רגע לקפוץ לבלוג שלי
בלי פואנטה בלוג חורפי
תקראי את ההודעה האחרונה שלי שם

ותודה ששיתפת

פרח, קוראת את הכאב החשוף והיפה הזה ששמת כאן. גם בי יש כזה, קצת דומה וקצת אחר. את חכמה שאת מרשה לעצמך ככה לצלול לתוכו, לצעוק אותו, הנה את לא שותקת.

יש דברים שרציתי לומר
ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן
הטובות מכולן
עמוקים מיני ים הסודות
שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין
לא אבין לעולם
לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי
בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי
כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד
חלומות שחלמתי והם
מקיצים בי עדיין
שבריהם בעיני
נשטפים מפני בדמעה
ולילות ייסורים לא ספורים
שהטבעתי ביין
כאובד בדרכי
בדרכי הרעה

(יהודה פוליקר)

אני בת ה4 או ה5.
שוכבת במיטה ובוכה.
כי אבא נתן לי סטירה. ונפגעתי. הכי בעולם.
ואמא באה. ומסבירה אותו. ואומרת שהוא כעס, שהוא רגיש. לא זוכרת מה היא אמרה.
כן זוכרת שהוא לא בא. אף פעם. לא אמר סליחה מעולם.

ואני באה אליה , ואומרת לה להגיד לאמא.
אבל לא, אל תגידי לאמא. תגידי לו.
ולא עכשיו, אחרי, כשאת עצובה ופגועה.
מיד. תעמדי מולו ותצעקי.
"אל תיגע בי!"
סליחה. את לא חייבת. רק אם את רוצה. אבל תדעי שאת יכולה. שמותר לך. מותר לך לצעוק עליו.
מותר לך להגיד מה את מרגישה.
"תפסיקקקקקק. תתרחק ממני. אני רק ילדה. אתה חזק וזה כואב ומעליב ואסור לך לעשות את זה"
"ותגיד לי סליחה. אתה התנהגת לא בסדר"

ותפסיק לעשן. הריח מסריח לי ואני סובלת.
ותפסיק לשים מוזיקה חזקה. זה עושה לי רע.

ואמא, יש לי קשיים בוויסות חושי ותיקחי אותי לריפוי בעיסוק.
אני שונאת ללבוש ג'ינס, ויש סיבה שאני נושכת ומרביצה.

ואני לא אוהבת ללכת לגן.
ואני רוצה להיות כל היום בחוץ. טוב לי בחוץ.
ואני לא אוהבת שיש הרבה אנשים, זה קשה לי.
ואני לא רוצה לצאת מהבית בפורים. לא סתם אני בוכה.
ותורידו את התמונה של הליצן בשירותים, זה מפחיד אותי.
ותורידו בשבילי את המים כי אני מפחדת מהרעש ואני בורחת מזה כל פעם מהר מהר.

ואני פוחדת מהחושך. אני לא רוצה ללכת לבד בשביל.

בכלל לא תכננתי לפתוח דף חדש...
אבל זה הרגיש לי לא מתאים במקום לגדול

אני מגיעה מתוך הבכי שלי.
בכי מהסוג שלא היה לי הרבה זמן.
שצף ממשהו שקרה, ופתאום לקח אותי אחורה. להרגיש כמו ילדה קטנה ומסכנה.
שותקת.
מתביישת.
חנוקה.

רוצה להוציא את המילים ולא מצליחה.
אומרת אותן בראש שלי. שוב ושוב.
אבל בזמן הנכון, האמיתי. מול אנשים. הן לא יוצאות.
נשארות בתוכי וחונקות אותי.

רוצה לצרוח על אבא בגיל 3. (ו5. ו10.).שלא ירים עליי יד בחייםםםם. שלא יגיד לי שאני מדברת יותר מדי. שלא יגיד לי לדבר יותר בשקט.
רוצה לכעוס על חברה בגיל 5. לצעוק עליה. שמה שהיא אומרת פוגע בי.
רוצה להגיד למורה בכיתה ג. שהיא מורה גרועה. שהיא לא רואה אותי. שהיא טועה.
רוצה לבקש חברות מילד בגיל 10 (למה? מה רציתי בכלל? לא מצליחה להיזכר. רק זוכרת את עצמי רוצה להגיד, להוציא את המילים, והן תקועות. על הלשון, בגרון, במחשבות. אוכלות אותי יום יום).
פגועה מחברות בגיל 14, נכנסת לתוך עצמי ולא מצליחה להגיד את זה. להגיד להן שהן לא בסדר. בכלל לא מודה בפני עצמי שאין בהן שום דבר שמעניין אותי, והסיבה היחידה שאני פגועה זה כי עוד לא מצאתי חברה אחת אפילו שאני באמת רוצה להיות חברה שלה...
פוגשת כל יום נער שהייתי רוצה לנשק, יושבים ומדברים על הכל. חוץ מעל מה שאני באמת רוצה שיקרה. הוא בטח לא ירצה ואני רק אפגע. איך אני אגיד לו? וככה עוברות שנתיים. מדברים בהפסקות, לומדים ביחד לבגרויות. ואני שותקת.
ושוב בצבא. ושוב בתואר. ושוב מול חבורה של בנות, מול חברות, מול בן שאני מחבבת.

סגורה. מסוגרת. מופנמת. שקטה. מכופפת.
חנוקה.

איך יוצאים מפה? מתוך המוח שלי? החוצה לעולם.
איך אומרים מה שאני רוצה? איך גורמים למילים לצאת?
איך מרגישים שמותר להן? לי.

זה עוצר אותי. תוקע. אני לא מקבלת שום דבר שאני רוצה. אני לא מובילה את החיים שלי. קורים רק דברים שלא דורשים ממני לבקש אותם.

עומדת מול כיתה שלמה. בי"ס שלם. חייבת להקריא את הטקסט, במצגת, בטקס חנוכה.
רועדת. משותקת. מוציאה את המילים בכוח. כי חייבים.
לא רוצה להופיע. אומרת שוב ושוב. אבל חייבים.

בהריון. אני יודעת שמשהו לא תקין. אבל הרופא אומר שכן ואני לא יודעת איך לצעוק מולו שאני יודעת. שאני מרגישה. שהוא טועה.
בלידה. אמא אומרת שצריך לעשות מה שהרופאה אומרת. לשכב על הגב וללחוץ.
בפגייה. כשהאחות חוטפת לי אותו מהידיים ואני לא רוצה. אני שותקת, משותקת. ואני רוצה לצעוק, שלא. שאני מחליטה.
מול האוסטאופטית. כשהוא צורח. ואני מחזיקה אותו, כי אני רוצה לנסות את הטיפול. מקווה שזה יעזור. טיפול ועוד טיפול והוא צורח. עד שאני מחליטה שדי. זה לא שווה.
מול בני משפחה, שרוצים להחזיק אותו, שמתחייסים אליו בצורה שלא נעימה לו. ואני לא יודעת איך להגיד להם "לא. אני לא מסכימה. אתם לא רואים שהוא לא רוצה?"

הוא צועק על ילד שחוטף לו את המשחק. ואני אומרת לו לא לצעוק, זה מבהיל את הילד. נותבת לו חיבוק, מרגיעה.

הולכים לרופא, ואני מסבירה לו שחייבים לתת לו לבדוק. עושה הכנה מראש, מסתובבים שעה במרפאה. ובכל זאת בסוף, הוא צורח לי בידיים ואני מחזיקה אותו חזק. רק כדי שהרופא יראה.

חייבים לצחצח שיניים. נכון שזה לא נעים. אבל הנה, אני רק אעשה את זה מהר מהר. חייבים. והוא לא רוצה, מתנגד. אני משכנעת ומשכנעת, עד שהוא נכנע. פותח את הפה וסובל עד שזה נגמר.

אני מלמדת אותו להיות בדיוק כמוני.
שותק.

ואני תקועה. מה לעשות?
לתת לו לצרוח על ילדים?....
לוותר על כל מה שלא נעים?

ואיך אני מספיקה לשתוק? איך אני מתחילה להוציא את המילים מהפה?
איך אני מפסיקה לתת להן לבעבע בתוכי, עד שאני לא יכולה יותר. רוצה רק לבכות ולברוח.

איך מתקדמים מכאן? איך חיים בעולם הזה, עם כל האנשים מסביב?

פתאום רציתי חיבוק מבשמת.
שכתבה לי פעם הא, אם אני רק אצליח ללמד נשים לתפוס [קצת יותר] מקום בעולם - דייני.

---

מזכירה לעצמי שאני במקום אחר.
אני לא אותה פרח שהתחילה לכתוב פה ב2014 (וואו כמה שנים...)
אני מדברת. אני קיימת.

העברתי הרצאה, בפני 30 נשים (בתקופת פרה קורונה.... ). אני, שכמעט קברתי את עצמי כי הייתי צריכה לדבר מול 5... התנדבתי להעביר הרצאה. מרצוני החופשי... וזה אפילו הלך טוב.

למדתי להעיז ולצאת. לנסות ולחפש את המקום שלי, גם אם זה דורש ממני לפעול. לבחור. להחליט.

יש לי חברות כמו שלא חשבתי שאי פעם יהיו לי.
אנחנו מדברות כל היום. כמעט על הכל.
והיום השתתקתי מולן. בזמן שהייתי חייבת לדבר. להגיד מה מפריע לי. וזה הרג אותי. פשוט ככה. רציתי לברוח. נחנקתי. רעדתי. כעסתי. נפגעתי.

ולפעמים זה מתגנב לי. אולי אני צריכה לשתוק. דיברתי יותר מדי. מה חשבו עליי?
אני ילדותית, אני טיפשית.

ואני רוצה להתחיל לעבוד, וכל הזמן נתקעת. איך אני אמורה לשווק את עצמי? פשוט להגיד לאנשים שיש לי מה לתרום להם וזה שווה כסף? פשוט ככה? ואם זה לא יהיה מספיק טוב? אז אני מתכננת בראש. מה אני רוצה שיהיה. ושם זה נשאר. כבר שנה. יושב בראש שלי ולא מצליח לצאת.

חבל שכבר אי אפשר פשוט לקבור את עצמי בחדר מול הטלוויזיה. והמחשב, לראות סדרות ברצף לראות אנשים אחרים מתמודדים. מדברים. איפה שאני לא יכולה. שאין לי כוח.

אבל אין לי את הפריוויליגיה הזאת. יש פה ילד בן שנתיים שמקפץ סביבי. שצריך אותי. אסור לי לשקוע.
כשהוא רואה אותי עצובה הוא שואל "אמא, למה?".
הוא נעמד מולי ורוקד עד שאני מחייכת. ואז שוב כדי שאני אצחק. ושוב עד שהוא מרגיש שאני כבר לא עצובה יותר.

והלוואי ויהיה לי כוח לכתוב לכן עוד כמה שהוא מדהים. כי הוא באמת איש קטן ומתוק.

אני רק צריכה לעבור את השבר הזה לפני.

רציתי לכתוב שהוא כבר בן שנתיים.
איך הוא גדל.
איך הוא הילד הכי חמוד ומצחיק וחכם שיש.

ובמקום זה יצא לי הטקסט הכי חשוף שכתבתי בחיי.
לא בטוחה אם אני מסוגלת להניח אותו פה. ננסה. שולחת.