לדעתי זה הכל עניין של התחרותיות הבית - ספרית
למה תמיד יש את הסטראוטיפ של ה"חנון " הלא מקובל - קנאה .אין לזה שום הסבר אחר.
אני אישית עברתי את השלבים של הלא מקובלות החברתית למרות שחלק מזה היה תסכול שיצא מהבית הבעיות שלי נפסקו ברגע שהפסקתי להשתתף בשיעורים ובמיוחד לענות לשאלות .וזה לא רק אני ראיתי כמה וכמה מקרים של תלמידים שהשתתפו יותר מידי והיו מוחרמים חברתית.אין כאן עניין של השווצה פשוט חוסר סימת לב לנואנסים חברתיים או ריכוז בשיעור מיוחד בתוספת של פחות בושה .

קראתי עכשיו את מה שכתבתי לפני כשנה וחצי, והרגשתי צורך לעדכן - שעכשיו שבתי כבר בת 10.5 ענין המקובלוּת נהיה הרבה יותר משמעותי וקובע עבורה. ומעסיק אותה הרבה יותר.
יש לה עוד הרבה מרכיבים בחייה הצעירים, אבל האיזון השתנה מאד מאז גיל 9, ונראה שהחשיבות של הנושא צפויה לגדול עוד לפני שתקטן חזרה לגודל סביר יותר.

זה המון ענין של הדמוי העצמי שכל אחד מהם בונה בתוך המשפחה, ויש חלק חשוב להתייחסות של המבוגרים חוץ מההורים: מורים למשל.
מאוד נכון בעיני.
כשלא מקבלים בטחון מהפנים, מתחילים לחפש אותו מהחוץ.

_ומשהו טריוויאלי אבל חשוב.
באמת בגיל 8 זה כל החיים המקובלות._
זה לא תמיד כך ולא חייב להיות כך. הבת שלי כבר בת 9 וזה בהחלט לא כל החיים שלה, ולפי מה שאני מתרשמת - גם לא של ילדים אחרים בכיתה שלה (בוודאי שלא לכולם).
זה המון ענין של הדמוי העצמי שכל אחד מהם בונה בתוך המשפחה, ויש חלק חשוב להתייחסות של המבוגרים חוץ מההורים: מורים למשל.

עדכון
זהו.הסיוט מאחורינו.
בתחילת השנה העברנו את הילד לבן ספר אחר. הוא השתלב שם במהירות. הילדים
(לא הכיר איש מהם קודם) אוהבים אותו מאד. יש לו הרבה חברים. המון טלפונים, המון הזמנות לכאן ולשם ובכל יום אני יודעת מחדש כמה נכון היה לעשות את הצעד הזה.
בפנקסי רשמתי עוד מינוס גדול למערכת החינוך.

אמא של, מקרה ששמעתי עליו לאחרונה מביא אותי לחשוב שלפעמים היוזמה ל'ירידות' על ילד היא מצוקה של ילד אחר (גירושין, משבר במשפחה), שבוחר בילד מסוים מתוך קנאה, והוא יכול להיות חבר קרוב של הילד. הייתי פונה למורה ומבקשת טיפול כיתתי, אחרי בירור עדין עם הילד מי מציק או נטפל אליו.

אף פעם לא הבנתי את האסכולה של 'לא להתערב'

הילד בן 10 והתופעה די חדשה ולגמרי לא ברורה. על פי כל קנה מידה ששופטים (ובאמת לא בגלל שהוא שלי) הוא הרבה יותר מכל אחד מהאחרים. יותר טוב, יותר נחמד, יותר בן אדם, יותר אינטיליגנטי, יותר בעל חוש הומור, יותר יודע להיות חבר טוב, יותר לויאלי, ספורטאי מצטיין, נראה נהדר וכן, אפילו תלמיד מעולה. ולא, הוא לא משדר שהוא טוב יותר.
אז למה? כמו שנאמר : ככה.

<חגית עברה את כל השלבים ממוחרמת למקובלת מאוד ולהשתקעות משפחתית>
אותי אפילו לא החרימו

איך מגיעים לתחושה של כח בסיטואציה כזו זאת בעצם השאלה שלי.

בן כמה הילד?
יש ילדים - לאו דווקא מהכיתה - ששמחים לשחק איתו והוא משחק איתם בשמחה?
גדולים ממנו, קטנים ממנו...?
מה הוא אוהב לעשות? איפה הוא אוהב להיות?
האם היתה תקופה שהוא היה "מקובל"? חברותי?

בגיל 40 רואים שזה ממש כלום.
אבל בגיל 8 זה כל החיים.

תודה לכל מי שענה לי.
אהבתי את דברייך אמא אינקובטור. תאורך בקשר לאבק הנעליים היה קולע.
לא ברור לי מה נכון לעשות. אשה אחת לימדה אותי פעם משהו חשוב שגם הוכיח עצמו נכון. לא לעזוב מקום ביוזמתך כשאתה מרגיש תחושת כשלון, כי אז זה ירדוף אותך בהמשך. אפשר ונכון ולפעמים מאוד רצוי לעזוב אבל בתחושה של כוח. איך מגיעים לתחושה של כח בסיטואציה כזו זאת בעצם השאלה שלי.

איך, אם בכלל, נכון לעזור לילד שאינו מקובל בכיתתו (ללא כל סיבה שאפשר להעלות על הדעת) .
לפעמים שווה להעביר אותו לקבוצה/כיתה/בי"ס אחר. פגשתי כבר כמה וכמה ילדים שחייהם החברתיים וביטחונם האישי השתנו מקצה לקצה אחרי מעבר כזה.

<חגית עברה את כל השלבים ממוחרמת למקובלת מאוד ולהשתקעות משפחתית>

איזה דבר מעוות ומיותר זה המקובלות הזה.
בגיל 40 רואים שזה ממש כלום.
הכי חשוב זה המשפחה.
המקובלות הזה זאת תוצאה של החברה בה אנו חיים, שממדרת את הילדים לגילאים מסויימים ומכניסה אותם לעדריות ע"מ להשפיע עליהם לנהוג כמצופה מהם.

הודעה זו נכתבה אחרי שנות ניסיון רבות כילדה לא מקובלת בעליל...

קודם כל, תלוי בן כמה הילד - לא חושבת שאותן שיטות יסייעו לבן 6 ובן 16.
באופן כללי: להיות שם בשבילו כשהוא חוזר מבית הספר. להקשיב. לא לקפוץ עם פתרונות. לכאוב איתו.
לתת לו הזדמנות להפגש עם ילדים אחרים, לאו דווקא מכיתתו, אחד על אחד. ללכת לחברות עם ילדים בגילו. ללכת לחברות עם ילדים גדולים או קטנים ממנו - לראות עם מי נוח לו להיות.
חוג אהוב יכול לעשות פלאים. אני פרחתי בחוג ציור בכיתה ד', כשבכיתה הייתי בסטטוס האבק על נעליהם של המנודים חברתית.
לשוחח עם המורה, לראות האם היא מבינה עניין והאם היא יכולה לעזור במשהו. אולי היא יכולה לספר על דינמיקה מסויימת מאוד בכיתה המסויימת מאוד, שאפשר לשנות אותה בהתערבות מינימלית.
לעבור לכתה המקבילה או לבית ספר אחר - כי תוויות הן עקשניות ויכולות להדבק לילדים מהגן ועד כתה י"ב.

להזכיר לילד שוב ושוב ש"מקובלות" בבית הספר לא מעידה דבר וחצי דבר על כישוריהם והסיכוי להצלחה בחיים של המקובלים ושל הבלתי מקובלים כאחד...

מצאתי את הדף הזה שכבר מזמן מזמן לא היה כאן בכותרות ובקשתי להחיות אותו ולשאול את השאלה הקשה הבאה : איך, אם בכלל, נכון לעזור לילד שאינו מקובל בכיתתו (ללא כל סיבה שאפשר להעלות על הדעת) .

תודה ציפי אמיתי, קראתי את המאמר (מרתק) ... אורן רחוקה שנות אור ממה שמתואר במאמר הזה. היא בלי ספק בתחום הנורמה בכל הקשור למגע חברתי.

לנעה ולשאר המתכתבות, האם שמעתם על תסמונת המכונה 'אספרגר' ? ילדים (ומבוגרים) הלוקים בה מתקשים להבין את המסרים החברתיים העוברים, באופן סמוי וגלוי, בתקשורת הבין אישית. שמי ציפי אמיתי (אחותו של יובל). בני מוגדר ככזה ואנו הקמנו עמותה לעזרת בני הנוער הלוקים בתסמונת. אתר העמותה הינו http://repertoire.ls.biu.ac.il/Asperger/amuta.doc ובו מאמרים מתורגמים ואינפורמציה כללית. ואם תתעננינו אף יותר, כתובתי - [email protected].
תסמונת אספרגר

אפרופו, הבנת קודים - עושה רושם שאורן לא מבינה בכלל על מה מדובר. זה כל כך רחוק ממנה. ויש לזה כמובן, מחירים חברתיים. אני רואה בגן שלה שיש חבורות של ילדים (בנים או בנות) והיא בכלל לא בקטע הזה. היא ממש מתקשה לתפקד בתוך "חבורה", היא תמיד פורשת בשלב מסוים. מענין מה התרומה שלנו כהורים לכל הענין הזה.
מצד אחד יש לנו את דני שהוא "חיית" חברה, ויש אותי....

הקודים האלה כנראה מתאימים לאותו אחד שבוחר בהם, לפעמים הוא גם ממציא אותם.
וכמו בפוליטיקה, אתה צריך להיות אדם מאוד מסוים כדי להיות מסוגל להיות פוליטיקאי

הרבה פעמים, אחד המרכיבים במקובלות, בנוסף ללהבין את הקודים, הוא - לבחור לנהוג לפי קודים אלה.

אני לא יודעת אם זה נכנס להגדרה , אבל אדם שנמשך להנהיג ויש בו את אותם חושים שמובילים לפוליטיקה, היכולת המניפולטיבית, אפשר לראות את זה מגיל צעיר.
לעומת זאת אותם מקובלים בבית ספר שלא ממשיכים להיות מקובלים בבגרות, הם כאלה שהמנהיגות שלהם היא יותר שטחית., ואני גם חושבת שיש כאן הרבה ענין של בשלות ותחכום.

מקובלות בחברה היא בדיוק אותו חלק (אחד מתוך שניים) המרכיב את האינטליגנציה רגשית שנקרא: אינטליגנציה בין אישית. זו בהחלט תכונה ויכולת להבין ולשלוט בניואנסים החברתיים. זו תכונה שיכולה לבוא לידי ביטוי בגילאים שונים אצל אנשים שונים... כלומר, לא בהכרח אדם פופולרי בבית ספר יסודי ימשיך ויהיה פופלרי בבגרות.

מקובלות בחברה היא גם עניין של תחומי עניין משותפים, בשלות וקשרים

על "מקובלים" - (צריך לפתוח דף, אבל אני רוצה לכתוב מהר וללכת לישון)

אני מצאתי "חבורה" של אנשים להיות חברה אתם רק בגיל 15 (וגם הם - גרו רחוק, אז נפגשנו מעט). עד אז הייתי מאוד מאוד בצד. לא הבנתי אנשים, הם כנראה גם לא הבינו אותי.

יום אחד, בגיל 20 או יותר, אחרי "חוויה מתקנת" של להיות מוקפת באנשים בטכניון, נסעתי באוטובוס, ושמעתי את מי שישבה לפני, שבתיכון היתה בצופים (= ה_ מקובלים של השכבה) מספרת כמה קשה להכיר אנשים בתל אביב, כסטודנטית.

אני מודה, שהתגנבה לליבי גם שמחה לאיד.

נאווה חביבתי
מה שאת מתארת ומייחסת לאינדיגו אני קוראת לו 'חיים בשלום עם האינטואיציה הפנימית שלי'. זה אולי אחד השיעורים הכי הכי חשובים שלמדתי מקריאת עיקרון הרצף. ללמוד לקבל את עצמי, ולהבין שכל אחד הוא שונה, לא רק אני, כל אחד.
למדתי שגם אנשים שהכרתי מנעורי והיו מהבולטים בחברה נושאים איתם כאבים וצלקות ותחושה של חוסר התאמה חברתית. בכלל אני היום חושבת שההבדל היחידי בין "מקובלים" ללא "מקובלים" בחברה הוא במידת ההיזדקקות החברתית (שמובילה לכניעה לתכתיבי החברה) של הפרט.
אני כל ילדותי ונעורי הסתובבתי בשולי החברה, נחשבתי מוזרה. אחר כך בצבא פגשתי אנשים חדשים שגילו לי עולם חדש שבו פתאום הייתי מקובלת ורצויה בלי להידקק למסיכות. האנשים האלה הם עד היום חברי הטובים ביותר (ולאחד מהם אני אפילו נשואה).
לכן אני לא מאמינה באינדיגו, אני מאמינה ב"משנה מקום משנה מזל"

הועתק מ ילדי האינדיגו