על ידי מיכל_בר* » 31 ינואר 2007, 00:57
בהצלחה ליולדות שבדרך - נתי בהריון ונהר זורם ביניהן...
באשר לדילמה של התערבות רפואית כן או לא - אין לי כמובן אמירה גורפת, אבל במקרה שלי, שבו ירידת המים נמשכה כ-15 שעות ללא צירים, כמעט כל בתי החולים בארץ היו מזמן מרעילים אותי עם זירוז (וגם אנטיביוטיקה, ומי יודע מה עוד). הצירים התחילו, למעשה, בעקבות לחיצות רפלקסולוגיות חזקות של המיילדת. ואז עברו עוד כשמונה שעות של צירים לא סדירים. הליכה הגבירה את הצירים והעסק תפס תאוצה.
הלידה התרחשה 27 שעות אחרי ירידת המים. טבעי ובזרימה.
עוד הרהורים בעקבות הלידה (שקרתה שלשום):
אני חיפשתי מקום ללדת. לא רציתי ללדת בבית. חשבתי על איזה צימר, אבל לא מצאתי מקום מתאים.
בדיעבד, אני שמחה שילדתי בבית, עם כל החסרונות והקשיים הלוגיסטיים. התינוק נולד על המיטה המשפחתית שלו, ולא במקום זר. גם אני הרגשתי "בבית". הטיול המופלא שעשינו עם שחר היה בסביבה השכונתית שהתאימה יפה (בתור סביבה אורבנית, זאת אומרת).
סוגיית הצעקות, שהטרידה אותי קשות, היתה בסוף מינורית. רק בשעה שלפני הלידה, פחות או יותר, התחלתי לגנוח בווליום הולך וגובר. אני זוכרת ששמעתי את השכנים שלי, בדירה הסמוכה, יוצאים מהבית (לגן ולעבודה), והתאפקתי למשך דקה. אחר-כך, כשעברתי מהבריכה בסלון לחדר השינה, בשלב הלחיצות, הרבצתי צעקות קרב של ממש. כן חלפה בראשי המחשבה על אזניים ששומעות, אבל שיחררתי. עם זאת, ברור לי, כי אם הלידה היתה בלילה (ולא בבוקר, כשרוב הדירות כבר ריקות), זה היה עבורי יותר בעייתי לצעוק.
עכשיו, בעודי כותבת, אני תוהה מי מבין דיירי הבניין (דיירי הבניינים הסמוכים פחות מעניינים אותי, אני לא מכירה אותם) שמע את הצעקות. אלה לא צעקות שאפשר להתעלם מהן. מעניין מה חלף בראשם, ואם הם מקשרים זאת לתינוק החדש שצץ בבניין.
בקשר לילדי הגדול (4). טוב מאוד שסבא וסבתא שלו אספו אותו בערב שלפני הלידה, וטוב גם שהוא נשאר אצלם לילה נוסף, והגיע רק כיממה אחרי הלידה. היממה הזאת היתה מאוד נעימה לבעלי ולי, זמן להתרגל לבובון החדש. הבכור, כשהגיע, מאוד התרגש - כולנו שמחנו והתרגשנו ביחד מהצטרפות אח תינוק למשפחה. והבכור הוא גם ילד טוב, ועוזר, ואוהב. אבל זה ממש ממש אינטנסיבי, הוא דורש ים תשומת לב. ובמצב בו אני רוב היום עם התינוק על הידיים, ומשתדלת לנוח, ובעלי מופקד על מלאכת הבית, הסידורים למיניהם, וגם עובד מהבית (כל הקרדיט המפוקפק לכלי הוירטואלי הזה דרכו אנו מתקשרים כרגע), ק-ש-ה.
ואני מתביישת לציין שהילד דווקא הולך לגן, ולצהרון... ואני דימיינתי איך בימים שלאחר הלידה הוא יישאר איתנו בבית... טוב, בעצם, היום הוא הלך לראשונה, ומאוחר, בעשר וחצי.
יש כבר שינוי בדפוס ההתנהגות שלי איתו: היום לא התעקשתי, בניגוד לתמיד, שהוא יסתובב בבית עם נעלי בית
(ולא רק גרביים) (אנחנו ירושלמים). אמרתי לו, שאם הוא רוצה להצטנן - זו הבחירה שלו.
בהצלחה ליולדות שבדרך - נתי בהריון ונהר זורם ביניהן...
באשר לדילמה של התערבות רפואית כן או לא - אין לי כמובן אמירה גורפת, אבל במקרה שלי, שבו ירידת המים נמשכה כ-15 שעות ללא צירים, כמעט כל בתי החולים בארץ היו מזמן מרעילים אותי עם זירוז (וגם אנטיביוטיקה, ומי יודע מה עוד). הצירים התחילו, למעשה, בעקבות לחיצות רפלקסולוגיות חזקות של המיילדת. ואז עברו עוד כשמונה שעות של צירים לא סדירים. הליכה הגבירה את הצירים והעסק תפס תאוצה.
הלידה התרחשה 27 שעות אחרי ירידת המים. טבעי ובזרימה.
עוד הרהורים בעקבות הלידה (שקרתה שלשום):
אני חיפשתי מקום ללדת. לא רציתי ללדת בבית. חשבתי על איזה צימר, אבל לא מצאתי מקום מתאים.
בדיעבד, אני שמחה שילדתי בבית, עם כל החסרונות והקשיים הלוגיסטיים. התינוק נולד על המיטה המשפחתית שלו, ולא במקום זר. גם אני הרגשתי "בבית". הטיול המופלא שעשינו עם שחר היה בסביבה השכונתית שהתאימה יפה (בתור סביבה אורבנית, זאת אומרת).
סוגיית הצעקות, שהטרידה אותי קשות, היתה בסוף מינורית. רק בשעה שלפני הלידה, פחות או יותר, התחלתי לגנוח בווליום הולך וגובר. אני זוכרת ששמעתי את השכנים שלי, בדירה הסמוכה, יוצאים מהבית (לגן ולעבודה), והתאפקתי למשך דקה. אחר-כך, כשעברתי מהבריכה בסלון לחדר השינה, בשלב הלחיצות, הרבצתי צעקות קרב של ממש. כן חלפה בראשי המחשבה על אזניים ששומעות, אבל שיחררתי. עם זאת, ברור לי, כי אם הלידה היתה בלילה (ולא בבוקר, כשרוב הדירות כבר ריקות), זה היה עבורי יותר בעייתי לצעוק.
עכשיו, בעודי כותבת, אני תוהה מי מבין דיירי הבניין (דיירי הבניינים הסמוכים פחות מעניינים אותי, אני לא מכירה אותם) שמע את הצעקות. אלה לא צעקות שאפשר להתעלם מהן. מעניין מה חלף בראשם, ואם הם מקשרים זאת לתינוק החדש שצץ בבניין.
בקשר לילדי הגדול (4). טוב מאוד שסבא וסבתא שלו אספו אותו בערב שלפני הלידה, וטוב גם שהוא נשאר אצלם לילה נוסף, והגיע רק כיממה אחרי הלידה. היממה הזאת היתה מאוד נעימה לבעלי ולי, זמן להתרגל לבובון החדש. הבכור, כשהגיע, מאוד התרגש - כולנו שמחנו והתרגשנו ביחד מהצטרפות אח תינוק למשפחה. והבכור הוא גם ילד טוב, ועוזר, ואוהב. אבל זה ממש ממש אינטנסיבי, הוא דורש ים תשומת לב. ובמצב בו אני רוב היום עם התינוק על הידיים, ומשתדלת לנוח, ובעלי מופקד על מלאכת הבית, הסידורים למיניהם, וגם עובד מהבית (כל הקרדיט המפוקפק לכלי הוירטואלי הזה דרכו אנו מתקשרים כרגע), ק-ש-ה.
ואני מתביישת לציין שהילד דווקא הולך לגן, ולצהרון... ואני דימיינתי איך בימים שלאחר הלידה הוא יישאר איתנו בבית... טוב, בעצם, היום הוא הלך לראשונה, ומאוחר, בעשר וחצי.
יש כבר שינוי בדפוס ההתנהגות שלי איתו: היום לא התעקשתי, בניגוד לתמיד, שהוא יסתובב בבית עם נעלי בית
(ולא רק גרביים) (אנחנו ירושלמים). אמרתי לו, שאם הוא רוצה להצטנן - זו הבחירה שלו.