על ידי פלוני_אלמונית* » 22 יוני 2015, 15:43
זה האופי של הדף הזה, כנראה, להישכח ולהיזכר מעת לעת. פעם בכמה שנים מישהו מרגיש או מישהי מרגישה חזק "אהובי לא מעניין אותי". מעניין.
זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפועל כאן ב"באופן טבעי" למרות שקוראת כאן כבר זמן מסוים.
מצאתי כאן, גם אם רק בהתבוננות פסיבית, אוזניים שומעות ולבבות אמיצים וחושבים, הלוואי ואוכל לקבל קצת מהתבונה והכוחות שיש פה.
רציתי בכלל לפתוח דף חדש אבל נתקעתי בשלב הכותרת. איך קוראים לבעיה שלי? איך קוראים לי?
אני אכתוב כאן למרות שיכולתי לכתוב גם בדף "נאמנות מינית" ואולי בעוד דפים רבים אחרים.
אני אבודה. אני אהובה ואבודה. מלאה בספקות על הקרקע הכי יציבה שיכולתי לדמיין בעולם. אני חנוקה מאהבה. הוא מרעיף עליי את כל הטוב שבו ולי אף פעם זה לא מספיק. ואני לא יודעת. מרגישה דברים כל כך רעים כלפי עצמי: אני שקרנית, אני חמדנית, אני כפוית טובה, אני אגואיסטית.
אני יודעת שכל התחושות האלה לא מקדמות אותי.
אני לא יודעת כמה לכתוב כי לא יודעת כמה עיניים יש פה בכלל.
אנחנו כמעט 7 שנים ביחד, 7 שנים של ספקות משני הצדדים אבל עם איזה דבק הכי חזק בעולם שלא נתן לנו לאורך כל השנים עם כל המהמורות להיפרד (כלומר היו שתי פרידות אבל בסופו של דבר חזרנו). היום, אחרי תהליך של טיפול זוגי בשנה האחרונה אנחנו במקום הרבה הרבה יותר יציב. כבר לא רבים כל כך ולא מאויימים כל כך. הקשר כבר פחות בסימן שאלה. פחות שיגעון.
אבל כל היציבות הזו, האמיתית, שנרכשה לא מחפה על משהו שחסר לי כל הזמן - הידיעה שאותו אותו אני רוצה. אותו ולא קשר. אותו ולא זוגיות. אותו ולא בית. אני מרגישה שבבסיס של הקשר הזה חסרה תשוקה, תשוקת אישה לאיש, ויש המון יחסים אחרים - יחסי אחאות והורות וחברות ואנושיות אבל לא יחסי תשוקה. יש לזה כל מיני מקורות, זה מורכב כמובן. לא יודעת כמה לפרט.
אני בצומת, הוא רוצה להתמסד, להביא ילד לעולם, והוא מחכה כבר הרבה יותר מידי זמן.. בסטנדרטים שלו. ואני בספקות שלי כאילו שאין להם סוף ולא יהיה להם סוף..
אני מרגישה שעם כל הספקות אין לי באמת ברירה. ושבסוף נתחתן. כמו בכל פעם נבחר להישאר. אולי זה לא יהיה נורא כל כך אבל חיי הנישואין נראים לי מפה, מהנקודה בה אני נמצאת שממת עולם...
אוף.
זה האופי של הדף הזה, כנראה, להישכח ולהיזכר מעת לעת. פעם בכמה שנים מישהו מרגיש או מישהי מרגישה חזק "אהובי לא מעניין אותי". מעניין.
זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפועל כאן ב"באופן טבעי" למרות שקוראת כאן כבר זמן מסוים.
מצאתי כאן, גם אם רק בהתבוננות פסיבית, אוזניים שומעות ולבבות אמיצים וחושבים, הלוואי ואוכל לקבל קצת מהתבונה והכוחות שיש פה.
רציתי בכלל לפתוח דף חדש אבל נתקעתי בשלב הכותרת. איך קוראים לבעיה שלי? איך קוראים לי?
אני אכתוב כאן למרות שיכולתי לכתוב גם בדף "נאמנות מינית" ואולי בעוד דפים רבים אחרים.
אני אבודה. אני אהובה ואבודה. מלאה בספקות על הקרקע הכי יציבה שיכולתי לדמיין בעולם. אני חנוקה מאהבה. הוא מרעיף עליי את כל הטוב שבו ולי אף פעם זה לא מספיק. ואני לא יודעת. מרגישה דברים כל כך רעים כלפי עצמי: אני שקרנית, אני חמדנית, אני כפוית טובה, אני אגואיסטית.
אני יודעת שכל התחושות האלה לא מקדמות אותי.
אני לא יודעת כמה לכתוב כי לא יודעת כמה עיניים יש פה בכלל.
אנחנו כמעט 7 שנים ביחד, 7 שנים של ספקות משני הצדדים אבל עם איזה דבק הכי חזק בעולם שלא נתן לנו לאורך כל השנים עם כל המהמורות להיפרד (כלומר היו שתי פרידות אבל בסופו של דבר חזרנו). היום, אחרי תהליך של טיפול זוגי בשנה האחרונה אנחנו במקום הרבה הרבה יותר יציב. כבר לא רבים כל כך ולא מאויימים כל כך. הקשר כבר פחות בסימן שאלה. פחות שיגעון.
אבל כל היציבות הזו, האמיתית, שנרכשה לא מחפה על משהו שחסר לי כל הזמן - הידיעה שאותו אותו אני רוצה. אותו ולא קשר. אותו ולא זוגיות. אותו ולא בית. אני מרגישה שבבסיס של הקשר הזה חסרה תשוקה, תשוקת אישה לאיש, ויש המון יחסים אחרים - יחסי אחאות והורות וחברות ואנושיות אבל לא יחסי תשוקה. יש לזה כל מיני מקורות, זה מורכב כמובן. לא יודעת כמה לפרט.
אני בצומת, הוא רוצה להתמסד, להביא ילד לעולם, והוא מחכה כבר הרבה יותר מידי זמן.. בסטנדרטים שלו. ואני בספקות שלי כאילו שאין להם סוף ולא יהיה להם סוף..
אני מרגישה שעם כל הספקות אין לי באמת ברירה. ושבסוף נתחתן. כמו בכל פעם נבחר להישאר. אולי זה לא יהיה נורא כל כך אבל חיי הנישואין נראים לי מפה, מהנקודה בה אני נמצאת שממת עולם...
אוף.