על ידי אורי_קורי* » 23 אוקטובר 2006, 20:57
נהגתי היום לחברה בכפר סבא, עם המתוק מאחור, ושתי שקיות גדושות צעצועים למקרה הצורך.
תודה לכן מקסימות שעזרתן לי להגיע לזה!
לא רק שהגענו, גם הצלחנו לחזור הביתה...
ובכן, למתעניינים הנה השתלשלות העניינים:
- בגלל סירובו בזמן האחרון להתיישב באוטו, בכיסא שלו (מתקן -ריסון, כך קוראים לזה, ראיתי מודפס בהוראות, שחור על גבי לבן), אז עשיתי את זה בהדרגה. קודם כל התיישבנו שנינו ליד ההגה (בחניה, לפני הנסיעה, כשהאוטו כבוי) והוא בדק שם את הסביבה. אחר כך כשהתחיל להסתכל החוצה ופחות על סביבת ההגה, עברנו יחד למושב האחורי, ליד הכיסא שלו, הוא התחיל למחות, כי זיהה מה מתקרב, אז הצעתי לו מים, והנחתי צעצוע על הכיסא שלו. אמרתי לו שהצעצוע ינעים את זמנו בנסיעה, ויקל לו על אי הנוחות (למרות שאני באמת לא חושבת שזה משנה, מה שאמרתי, כי המון פעמים ניסיתי את שיטת ההסברה, וזה לא עובד עדיין, הוא בן שנה). ואז הוא נעמד והתקרב לצעצוע שעל הכיסא, אז הושבתי אותו על הכיסא ונתתי לו את הצעצוע, ואיך שהוא התחיל למחות, שלפתי ציץ, והנקתי אותו תוך כדי חגירתו. כשהוא שיחרר את הפיטמה, הוא התחיל לבדוק את הצעצוע, ונראה רגוע. אני עברתי למושב הנהג, ונסענו.
כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מיד חושבת על אלה שאומרים שצריך לתת לילד להביע את מחאתו וכאבו, וכאן עשיתי הכל כדי למנוע ממנו לבכות, אבל האמת היא שאינני מסוגלת לקשור ילד מצווח ומתפתל, בכפיה בניגוד לרצונו, ובדרך שתיארתי, הרגשתי שאני מקלה עליו את אי הנוחות, ומנחמת אותו. בכל מקרה, שנינו היינו מאושרים מהנקודה הזו, ועד סוף היום.
- בזכות זה שדאגתי לצאצא מאחור, דאגתי קצת פחות מהאסונות שעלולים לקרות לנו על הכביש. אני לא מתכוונת שנהגתי ברשלנות חלילה, או שהייתי פחות מרוכזת, אלא שהייתי יותר רציונלית, לא היה לי פנאי למחשבות טראגיות על כל הפחדים שהכביש מזמן.
- בדרך חזרה, הנקתי אותו תוך כדי הליכה לאוטו, והוא נרדם עד שהגענו, אז העברתי אותו ברכות לכיסא, והוא נימנם כל הנסיעה. (כך יכולתי גם לטעות בדרך בניחותא...)
והתודות על האירוע - לכן מגיבות יקרות על התמיכה, ל
ניצן אמ על המוטיבציה, לבעלי המקסים שהדריך, שירטט מפות, ותמך המון, ולצאצא היקר שהיה נפלא.
הלוואי שנמשיך, ושתמיד ניסע ונחזור בשלום. אמן.
נהגתי היום לחברה בכפר סבא, עם המתוק מאחור, ושתי שקיות גדושות צעצועים למקרה הצורך.
תודה לכן מקסימות שעזרתן לי להגיע לזה!
לא רק שהגענו, גם הצלחנו לחזור הביתה...
ובכן, למתעניינים הנה השתלשלות העניינים:
[list]
[*] בגלל סירובו בזמן האחרון להתיישב באוטו, בכיסא שלו (מתקן -ריסון, כך קוראים לזה, ראיתי מודפס בהוראות, שחור על גבי לבן), אז עשיתי את זה בהדרגה. קודם כל התיישבנו שנינו ליד ההגה (בחניה, לפני הנסיעה, כשהאוטו כבוי) והוא בדק שם את הסביבה. אחר כך כשהתחיל להסתכל החוצה ופחות על סביבת ההגה, עברנו יחד למושב האחורי, ליד הכיסא שלו, הוא התחיל למחות, כי זיהה מה מתקרב, אז הצעתי לו מים, והנחתי צעצוע על הכיסא שלו. אמרתי לו שהצעצוע ינעים את זמנו בנסיעה, ויקל לו על אי הנוחות (למרות שאני באמת לא חושבת שזה משנה, מה שאמרתי, כי המון פעמים ניסיתי את שיטת ההסברה, וזה לא עובד עדיין, הוא בן שנה). ואז הוא נעמד והתקרב לצעצוע שעל הכיסא, אז הושבתי אותו על הכיסא ונתתי לו את הצעצוע, ואיך שהוא התחיל למחות, שלפתי ציץ, והנקתי אותו תוך כדי חגירתו. כשהוא שיחרר את הפיטמה, הוא התחיל לבדוק את הצעצוע, ונראה רגוע. אני עברתי למושב הנהג, ונסענו.
[/list]
כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מיד חושבת על אלה שאומרים שצריך לתת לילד להביע את מחאתו וכאבו, וכאן עשיתי הכל כדי למנוע ממנו לבכות, אבל האמת היא שאינני מסוגלת לקשור ילד מצווח ומתפתל, בכפיה בניגוד לרצונו, ובדרך שתיארתי, הרגשתי שאני מקלה עליו את אי הנוחות, ומנחמת אותו. בכל מקרה, שנינו היינו מאושרים מהנקודה הזו, ועד סוף היום.
[list]
[*] בזכות זה שדאגתי לצאצא מאחור, דאגתי קצת פחות מהאסונות שעלולים לקרות לנו על הכביש. אני לא מתכוונת שנהגתי ברשלנות חלילה, או שהייתי פחות מרוכזת, אלא שהייתי יותר רציונלית, לא היה לי פנאי למחשבות טראגיות על כל הפחדים שהכביש מזמן.
[*] בדרך חזרה, הנקתי אותו תוך כדי הליכה לאוטו, והוא נרדם עד שהגענו, אז העברתי אותו ברכות לכיסא, והוא נימנם כל הנסיעה. (כך יכולתי גם לטעות בדרך בניחותא...)
[/list]
והתודות על האירוע - לכן מגיבות יקרות על התמיכה, ל [po]ניצן אמ[/po] על המוטיבציה, לבעלי המקסים שהדריך, שירטט מפות, ותמך המון, ולצאצא היקר שהיה נפלא.
הלוואי שנמשיך, ושתמיד ניסע ונחזור בשלום. אמן.