הם כמובן אמרו לי שהן חושבות שאני טועה ואני לא נשארתי חייבת ואמרתי שאני חושבת שהן אלו שטועות..
זה משפט מעניין מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד.
שווה לקרוא אותו איזה חמישים-שישים פעם.
המחשבות שלי בעקבות הדף שלך הן בערך ככה:
ככל שתהיי יותר בטוחה בעצמך ובדרך שלך, ככה פחות יוכלו לערער אותך במחוץ, וככה פחות תוטרדי מזה שאת שונה משאר המשפחה, ושהם לא מבינים את הדרך שלך ואפילו שוללים אותה.
אבל איך תוכלי להיות בטוחה יותר? (לא בטוחה ב- 100%, אין דבר כזה, אבל בטוחה למדי)?
התשובה שלי: כי ניסית וראית שזה עובד.
עקרונות ושיטות ואידיאלים בצד, אני באמת באמת חושבת שמה שהכי חשוב בגידול ילדים הוא מבחן התוצאה:
האם זה עובד. האם אני מרגישה טוב עם זה, האם הילד מרגיש טוב עם זה, האם כל הבית מתפקד באופן סביר, האם נוכל להמשיך ככה גם מחר ומתחרתיים ובחודש הבא.
דוגמה מאוד פשטנית, מניסיוני "העצום" עם ילד אחד בן 10 חודשים
:
קצת אחרי שהוא נולד המיילדות שמו אותו עלי (בניגוד גמור לרצוני, דרך אגב) ומאז לא הורדתי אותו ממני במשך כמה ימים טובים, אלא כדי להתקלח. פשוט לא עלה על דעתי להניח אותו.
אחרי שלושה ימים כאלה, בוקר אחד אני נעמדת מול העריסה הנחמדה שלו, ואמרתי לעצמי "אולי כבר תשימי אותו בעריסה כמו כל אם מערבית נורמלית? אז מה אם קראת את עקרון הרצף ובאופן, יש לך עריסה, מה רע לך להשתמש בה?? יאללה אתך כבר!"
אז שמתי אותו בעריסה, והוא שכב שם נינוח למדי, ותוך שתי דקות עלה לי הלחץ-דם והתחלתי להתנשם כמו אני-לא-יודעת-מה, בפשטות רבה חטפתי התקף חרדה.
חטפתי אותו מהעריסה, הצמדתי אותו אלי, ונשבעתי שלא עוד
.
ומה? למחרת בערב פתאום הרגשתי שעייפתי מלשאת אותו, ולא היה אכפת לי שבעלי בדיוק לא היה זמין באותו רגע, אז
הנחתי אותו בעריסה, לעשרים דקות בערך, והרגשנו מצוין. ואז לקחתי אותו והנחתי אותו על בעלי, וכולנו הרגשנו עוד יותר מצוין.
כשהנחתי אותו בעריסה "כי צריך" הרגשתי רע מאוד. כשהנחתי אותו מתוך קשב לצרכים שלי ושלו, הרגשתי אחלה.
ואז ידעתי שאני נושאת אותו עלי
כי אני יודעת שזה עושה לי טוב, ולא משום סיבה אחרת. ומגיש חודש נשאתי אותו עלי, כי זה עשה
לו טוב (באופן חסר פשרות), וגם אני נהניתי מזה, ולא משום סיבה אחרת.
ואז אף אחד בכלל לא היה יכול להגיד לי איזה משהו בעניין, להתווכח אתי על זה שאני נושאת אותו עלי ארבעה חודשים רצופים. למה אני עושה את זה? כי זה
טוב לנו, וכי כל דבר אחר
פחות טוב לנו. כן, ניסיתי וראיתי. לתינוק
שלך עגלה עושה טוב? אחלה. סחתיין על שניכם, תהנו ותבלו. איזה יופי שיש לכם עגלה.
אין, באמת אין, עם מי להתווכח.
ומה יקרה כשהמנשא כבר לא יהיה טוב?
אז ננסה משהו אחר
(וכך היה, כמובן. הוא נהיה כבד, הוא למד לשבת זקוף, והוא לא אוהב ששדה הראייה שלו נחסם על ידי הגב של מישהו. ומסתבר שגם צרכי ההינשאות שלו קטנו פלאים אחרי גיל 7 חודשים. אז אנחנו חורשים את העגלה ונהנים מכל רגע. עקרון הרצף? מה זה?).
אז ברור שהרבה יותר קל לבדוק "צרכי נשיאה" מאשר משהו כמו חינוך ביתי. אבל אני מאמינה שהעקרון זהה.
את מגדלת את הילד שלך בבית. האם זה עושה לך טוב? האם זה עושה לו טוב? האם המשפחה מתפקדת? (בעיות יש תמיד, בכל דרך חיים. לא להתרגש). אז יופי. תמשיכי. הגיסות שלך
כן שולחות את הילדים שלהן לבית ספר וטוב להן עם זה? יופי חי. לא, הן לא "טועות". הן עושות מה שטוב ומתאים להן. וגם אם לא, רק הן יוכלו להגיד (אולי בדיעבד של שנים) שהן טעו. לא עלייך לקבוע בשבילן.
כי כל ילד הוא שונה וכל משפחה היא אחרת.
ואם את תוכלי לבוא למשפחתך המורחבת, ולהגיד בפה מלא ומתוך ידיעה פנימית עמוקה ומלאה
לנו זה עושה טוב (יחסית לאלטרנטיבות, כמובן), בלי שום ניסיון להוכיח שזה טוב באופן כללי, בלי שום
צורך להוכיח שזה היה עובד גם למשפחת כהן מנתניה ולמשפחת לוי משדרות, או למשפחה של גיסתך-משמאל ודודניתך-מימין -
ואם תוכלי להגיד, גם לעצמך "כן, הדרך שלנו לא מושלמת, ויש לנו בעיות, אבל אנחנו לומדים ומוצאים פתרונות ואנחנו
מבסוטים מהתהליך (=שזה הדבר החשוב)
יהיה לך הרבה יותר שקט, גם מבפנים וגם מבחוץ.
ותוכלי לתת להם לא להסכים אתך, בלי שזה ילחץ אותך.
[u]הם כמובן אמרו לי שהן חושבות שאני טועה ואני לא נשארתי חייבת ואמרתי שאני חושבת שהן אלו שטועות..[/u]
זה משפט מעניין מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד.
שווה לקרוא אותו איזה חמישים-שישים פעם.
המחשבות שלי בעקבות הדף שלך הן בערך ככה:
ככל שתהיי יותר בטוחה בעצמך ובדרך שלך, ככה פחות יוכלו לערער אותך במחוץ, וככה פחות תוטרדי מזה שאת שונה משאר המשפחה, ושהם לא מבינים את הדרך שלך ואפילו שוללים אותה.
אבל איך תוכלי להיות בטוחה יותר? (לא בטוחה ב- 100%, אין דבר כזה, אבל בטוחה למדי)?
התשובה שלי: כי ניסית וראית שזה עובד.
עקרונות ושיטות ואידיאלים בצד, אני באמת באמת חושבת שמה שהכי חשוב בגידול ילדים הוא מבחן התוצאה: [b]האם זה עובד[/b]. האם אני מרגישה טוב עם זה, האם הילד מרגיש טוב עם זה, האם כל הבית מתפקד באופן סביר, האם נוכל להמשיך ככה גם מחר ומתחרתיים ובחודש הבא.
דוגמה מאוד פשטנית, מניסיוני "העצום" עם ילד אחד בן 10 חודשים ;-):
קצת אחרי שהוא נולד המיילדות שמו אותו עלי (בניגוד גמור לרצוני, דרך אגב) ומאז לא הורדתי אותו ממני במשך כמה ימים טובים, אלא כדי להתקלח. פשוט לא עלה על דעתי להניח אותו.
אחרי שלושה ימים כאלה, בוקר אחד אני נעמדת מול העריסה הנחמדה שלו, ואמרתי לעצמי "אולי כבר תשימי אותו בעריסה כמו כל אם מערבית נורמלית? אז מה אם קראת את עקרון הרצף ובאופן, יש לך עריסה, מה רע לך להשתמש בה?? יאללה אתך כבר!"
אז שמתי אותו בעריסה, והוא שכב שם נינוח למדי, ותוך שתי דקות עלה לי הלחץ-דם והתחלתי להתנשם כמו אני-לא-יודעת-מה, בפשטות רבה חטפתי התקף חרדה.
חטפתי אותו מהעריסה, הצמדתי אותו אלי, ונשבעתי שלא עוד :-D.
ומה? למחרת בערב פתאום הרגשתי שעייפתי מלשאת אותו, ולא היה אכפת לי שבעלי בדיוק לא היה זמין באותו רגע, אז [b]הנחתי[/b] אותו בעריסה, לעשרים דקות בערך, והרגשנו מצוין. ואז לקחתי אותו והנחתי אותו על בעלי, וכולנו הרגשנו עוד יותר מצוין.
כשהנחתי אותו בעריסה "כי צריך" הרגשתי רע מאוד. כשהנחתי אותו מתוך קשב לצרכים שלי ושלו, הרגשתי אחלה.
ואז ידעתי שאני נושאת אותו עלי [b]כי אני יודעת שזה עושה לי טוב[/b], ולא משום סיבה אחרת. ומגיש חודש נשאתי אותו עלי, כי זה עשה [b]לו[/b] טוב (באופן חסר פשרות), וגם אני נהניתי מזה, ולא משום סיבה אחרת.
ואז אף אחד בכלל לא היה יכול להגיד לי איזה משהו בעניין, להתווכח אתי על זה שאני נושאת אותו עלי ארבעה חודשים רצופים. למה אני עושה את זה? כי זה [b]טוב לנו[/b], וכי כל דבר אחר [b]פחות טוב לנו[/b]. כן, ניסיתי וראיתי. לתינוק [b]שלך[/b] עגלה עושה טוב? אחלה. סחתיין על שניכם, תהנו ותבלו. איזה יופי שיש לכם עגלה.
אין, באמת אין, עם מי להתווכח.
ומה יקרה כשהמנשא כבר לא יהיה טוב?
[b]אז ננסה משהו אחר[/b]
(וכך היה, כמובן. הוא נהיה כבד, הוא למד לשבת זקוף, והוא לא אוהב ששדה הראייה שלו נחסם על ידי הגב של מישהו. ומסתבר שגם צרכי ההינשאות שלו קטנו פלאים אחרי גיל 7 חודשים. אז אנחנו חורשים את העגלה ונהנים מכל רגע. עקרון הרצף? מה זה?).
אז ברור שהרבה יותר קל לבדוק "צרכי נשיאה" מאשר משהו כמו חינוך ביתי. אבל אני מאמינה שהעקרון זהה.
את מגדלת את הילד שלך בבית. האם זה עושה לך טוב? האם זה עושה לו טוב? האם המשפחה מתפקדת? (בעיות יש תמיד, בכל דרך חיים. לא להתרגש). אז יופי. תמשיכי. הגיסות שלך [b]כן[/b] שולחות את הילדים שלהן לבית ספר וטוב להן עם זה? יופי חי. לא, הן לא "טועות". הן עושות מה שטוב ומתאים להן. וגם אם לא, רק הן יוכלו להגיד (אולי בדיעבד של שנים) שהן טעו. לא עלייך לקבוע בשבילן.
כי כל ילד הוא שונה וכל משפחה היא אחרת.
ואם את תוכלי לבוא למשפחתך המורחבת, ולהגיד בפה מלא ומתוך ידיעה פנימית עמוקה ומלאה [b]לנו זה עושה טוב[/b] (יחסית לאלטרנטיבות, כמובן), בלי שום ניסיון להוכיח שזה טוב באופן כללי, בלי שום [b]צורך[/b] להוכיח שזה היה עובד גם למשפחת כהן מנתניה ולמשפחת לוי משדרות, או למשפחה של גיסתך-משמאל ודודניתך-מימין -
ואם תוכלי להגיד, גם לעצמך "כן, הדרך שלנו לא מושלמת, ויש לנו בעיות, אבל אנחנו לומדים ומוצאים פתרונות ואנחנו [u]מבסוטים מהתהליך[/u] (=שזה הדבר החשוב)
יהיה לך הרבה יותר שקט, גם מבפנים וגם מבחוץ.
ותוכלי לתת להם לא להסכים אתך, בלי שזה ילחץ אותך.
(())