_עורכת, אם כבר, אז עדיף לשנות את שם הדף ל:
[po]מפגש משפחתי מתסכל ותהיות לגבי חינוך ביתי[/po]?
(בלי "המשך")_

וואללה <הולכת לשנות>

אה, כן.
בדף [po]חינוך ביתי חופשי האם זה מתאים לנו[/po], יש סיפור נהדר (אחד האהובים עלי בכל האתר הזה), על אמא שגידלה ארבעה ילדים בעזרתם האדיבה של גנים ובתי ספר ומתוך שביעות רצון מלאה, ובילדה החמישית פתאום מצאה את עצמה במשהו שנהיה אט-אט לחינוך ביתי, לא מחמת אידיאולוגיה כלשהי, אלא מתוך צורך להיענות לצרכים הספציפיים של הילדה.
וכמובן, תוך כדי שימת לב גם לצרכים שלה עצמה, גם כאם וגם כאשת מקצוע, ולהתנהלות של כל המשפחה.
זה דף נהדר. וזה דף מאלף. בחיי, הייתי מגריינת את כל הדף הזה, תולה אותו על [po]דף פתיחה[/po] וב [po]טור צד[/po].
כי שם הקו המנחה הזה משתקף, לדעתי, בצורה נהדרת: איך מוצאים דרך חינוכית [b]שתתאים למשפחה ולכל אחד מחבריה[/b]
תיהני.

[u]הם כמובן אמרו לי שהן חושבות שאני טועה ואני לא נשארתי חייבת ואמרתי שאני חושבת שהן אלו שטועות..[/u]
זה משפט מעניין מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד.
שווה לקרוא אותו איזה חמישים-שישים פעם.

המחשבות שלי בעקבות הדף שלך הן בערך ככה:
ככל שתהיי יותר בטוחה בעצמך ובדרך שלך, ככה פחות יוכלו לערער אותך במחוץ, וככה פחות תוטרדי מזה שאת שונה משאר המשפחה, ושהם לא מבינים את הדרך שלך ואפילו שוללים אותה.
אבל איך תוכלי להיות בטוחה יותר? (לא בטוחה ב- 100%, אין דבר כזה, אבל בטוחה למדי)?
התשובה שלי: כי ניסית וראית שזה עובד.
עקרונות ושיטות ואידיאלים בצד, אני באמת באמת חושבת שמה שהכי חשוב בגידול ילדים הוא מבחן התוצאה: [b]האם זה עובד[/b]. האם אני מרגישה טוב עם זה, האם הילד מרגיש טוב עם זה, האם כל הבית מתפקד באופן סביר, האם נוכל להמשיך ככה גם מחר ומתחרתיים ובחודש הבא.

דוגמה מאוד פשטנית, מניסיוני "העצום" עם ילד אחד בן 10 חודשים ;-):
קצת אחרי שהוא נולד המיילדות שמו אותו עלי (בניגוד גמור לרצוני, דרך אגב) ומאז לא הורדתי אותו ממני במשך כמה ימים טובים, אלא כדי להתקלח. פשוט לא עלה על דעתי להניח אותו.
אחרי שלושה ימים כאלה, בוקר אחד אני נעמדת מול העריסה הנחמדה שלו, ואמרתי לעצמי "אולי כבר תשימי אותו בעריסה כמו כל אם מערבית נורמלית? אז מה אם קראת את עקרון הרצף ובאופן, יש לך עריסה, מה רע לך להשתמש בה?? יאללה אתך כבר!"
אז שמתי אותו בעריסה, והוא שכב שם נינוח למדי, ותוך שתי דקות עלה לי הלחץ-דם והתחלתי להתנשם כמו אני-לא-יודעת-מה, בפשטות רבה חטפתי התקף חרדה.
חטפתי אותו מהעריסה, הצמדתי אותו אלי, ונשבעתי שלא עוד :-D.
ומה? למחרת בערב פתאום הרגשתי שעייפתי מלשאת אותו, ולא היה אכפת לי שבעלי בדיוק לא היה זמין באותו רגע, אז [b]הנחתי[/b] אותו בעריסה, לעשרים דקות בערך, והרגשנו מצוין. ואז לקחתי אותו והנחתי אותו על בעלי, וכולנו הרגשנו עוד יותר מצוין.
כשהנחתי אותו בעריסה "כי צריך" הרגשתי רע מאוד. כשהנחתי אותו מתוך קשב לצרכים שלי ושלו, הרגשתי אחלה.
ואז ידעתי שאני נושאת אותו עלי [b]כי אני יודעת שזה עושה לי טוב[/b], ולא משום סיבה אחרת. ומגיש חודש נשאתי אותו עלי, כי זה עשה [b]לו[/b] טוב (באופן חסר פשרות), וגם אני נהניתי מזה, ולא משום סיבה אחרת.

ואז אף אחד בכלל לא היה יכול להגיד לי איזה משהו בעניין, להתווכח אתי על זה שאני נושאת אותו עלי ארבעה חודשים רצופים. למה אני עושה את זה? כי זה [b]טוב לנו[/b], וכי כל דבר אחר [b]פחות טוב לנו[/b]. כן, ניסיתי וראיתי. לתינוק [b]שלך[/b] עגלה עושה טוב? אחלה. סחתיין על שניכם, תהנו ותבלו. איזה יופי שיש לכם עגלה.
אין, באמת אין, עם מי להתווכח.
ומה יקרה כשהמנשא כבר לא יהיה טוב?
[b]אז ננסה משהו אחר[/b]
(וכך היה, כמובן. הוא נהיה כבד, הוא למד לשבת זקוף, והוא לא אוהב ששדה הראייה שלו נחסם על ידי הגב של מישהו. ומסתבר שגם צרכי ההינשאות שלו קטנו פלאים אחרי גיל 7 חודשים. אז אנחנו חורשים את העגלה ונהנים מכל רגע. עקרון הרצף? מה זה?).

אז ברור שהרבה יותר קל לבדוק "צרכי נשיאה" מאשר משהו כמו חינוך ביתי. אבל אני מאמינה שהעקרון זהה.
את מגדלת את הילד שלך בבית. האם זה עושה לך טוב? האם זה עושה לו טוב? האם המשפחה מתפקדת? (בעיות יש תמיד, בכל דרך חיים. לא להתרגש). אז יופי. תמשיכי. הגיסות שלך [b]כן[/b] שולחות את הילדים שלהן לבית ספר וטוב להן עם זה? יופי חי. לא, הן לא "טועות". הן עושות מה שטוב ומתאים להן. וגם אם לא, רק הן יוכלו להגיד (אולי בדיעבד של שנים) שהן טעו. לא עלייך לקבוע בשבילן.

כי כל ילד הוא שונה וכל משפחה היא אחרת.
ואם את תוכלי לבוא למשפחתך המורחבת, ולהגיד בפה מלא ומתוך ידיעה פנימית עמוקה ומלאה [b]לנו זה עושה טוב[/b] (יחסית לאלטרנטיבות, כמובן), בלי שום ניסיון להוכיח שזה טוב באופן כללי, בלי שום [b]צורך[/b] להוכיח שזה היה עובד גם למשפחת כהן מנתניה ולמשפחת לוי משדרות, או למשפחה של גיסתך-משמאל ודודניתך-מימין -
ואם תוכלי להגיד, גם לעצמך "כן, הדרך שלנו לא מושלמת, ויש לנו בעיות, אבל אנחנו לומדים ומוצאים פתרונות ואנחנו [u]מבסוטים מהתהליך[/u] (=שזה הדבר החשוב)
יהיה לך הרבה יותר שקט, גם מבפנים וגם מבחוץ.
ותוכלי לתת להם לא להסכים אתך, בלי שזה ילחץ אותך.
(())

בקשר ל [po]תגובת גוש[/po], ערכתי לך קצת את הפסקה הראשונה, הפרדתי אותה לכמה פסקאות נפרדות והוספתי [b]הרבה[/b] סימני פיסוק :-)
את יכולה לעשות אותו דבר עם הפסקאות הנוספות, ואז יהיה יותר קל לקרוא.

[u]חשוב לי להגיד [po]ל צפריר שפרון[/po]?_ (השם שלך מוכר לי מאיפשהוא... ולא מהאתר)[/u]
הצירוף הזה - צפריר שפרון, אכן ייחודי לחלוטין ואינו נשכח בקלות, לשמחתו ולעצבונו של נושאו.

[u]שבלהט הרגע ומתוך סערת הרגשות שחזרתי איתה מהשבת הזו אז אכן חשבתי לרגע שאני לא בטוחה בדרך שלי אבל בתוך תוכי ורוב הזמן אני יודעת שזו הדרך שאני רוצה ואני מאמינה בה, אני לא רואה את עצמי בסיטואציה אחרת ולא יכולה לדמיין את עצמי בוחרת בחירה אחרת רק שלפעמים צצות שאלות שלא חשבתי עליהן ואז אני מתחילה להילחץ קצת.[/u]
וטוב שכך.
שכן, אמונה נקנית בספקות והתרתם, מתוך אימון חוזר ונשנה, תרגול של ספקות העולים מתוכך ונאמרים על ידי אחרים, והיווכחות שאינה משתמעת לשתי פנים, בוודאות הידיעה הזו, שכך דרכך, ואינך יכולה לבחור באחרת, גם לו יעמוד עלייך כל העולם כולו, וינסה לשכנעך במקל ובגזר עד כמה את טועה.
וללא הטלת הספק, אין בה צורך באמונה, וללא אמונה טריה זו, חדשנית ניתן לומר, בדבר זכותך בלבדית לקבוע מה ייטיב לילדך, בשיתוף פעולה עם אביו של הילד - אם ניתן, ואז, דווקא אמונה זו נמצאת נבחנת "על רטוב" בנוכחות משפחתך המורחבת אשר לכאורה - גם להם יש מה לומר בדבר דרך חייכם, שלך, של אבי ילדך ושל משפחתכם.
ואז, אף שאין הדברים כך, נמצאים אלה, שכביכול יש להם איזו זכות הנובעת מקשר הדם, מעלים בפנייך את ספקותייך העצמיים, ואז, עולה הידיעה הוודאית, שאינך יכולה אחרת, ומה טוב שהצליחו לערער את שווי משקלך, שכן כעת, מתהדרת בשווי נפש, שוויון נפש, העולה מתוך הידיעה השקטה.

_אני מסכימה איתך לגמרי בנקודה שציינת ש אם אינך שלמה עם דרך החיים הזו, לכי אל הדרך בה הנך שלמה.
זה עדיף בהרבה לך ולבני משפחתך.

אבל תודה לאל אני ממש לא נמצאת במקום הזה והדרך הזו היא הדרך בה איתה אני שלמה!!!! אני נהנית מהשהייה והלמידה המשותפת עם ילדיי ולא הייתי מוותרת אפילו לא לרגע על הרגעים הקסומים והנפלאים איתם!_

ראי, אם כך את חשה, התבונני בשאר המשפחה, שהרי לא מדובר רק בך, אלא גם באבי הילדים האלה ובכל המשפחה כולה.
זכותם של ההורים לבחור את דרך החיים של המשפחה, עדיין, בפועל מי שחי את דרך החיים הזו, הם בני המשפחה כולם.
ומכאן, טוב אם רואה את הרגעים הקסומים שמעניקה לילדיה, לאישה, ואת הרגעים הקסומים שמקבלת מאלה, ואז, כשרואה את אלה ואלה, במלוא הדרם, לא רק שיודעת את הדרך, מתוך עצמך, אלא שכבר לא זקוקה להגן על הדרך, או להתווכח שמה.
זו שלמות עצמית.
ואי אפשר להתחמק מזה, לאחר טעימה ולו טעימה קלה.

כך, ממנפת את ההתנגדות לדרכך, לתנופה המאפשרת לך לצעוד בדרכך, גם אם אגודות של רוחות רפאים, מזהירים אותך מהמהמורות שיש בדרך זו, וגם אם מלאכי לובן ותום, מבטיחים לך שם גן עדן.
אלה לא רלוונטים עוד, שכן, אין כל רלוונטיות בהצדקת הישיבה על כורסה נוחה, וההתענגות על נוחותו של הכסא, ואפשרויות המנוחה בו, אם כך, לא מתעניינת במיוחד בחוקי כוח הכבידה ובשאר מדעים, אלא בפשטות הווה את הנוחות הזו, את חייך, מבלי כל צורך בהצדקות לכאן או לכאן, בפני אלה או אלה.

אז, לא תציק לך הסביבה, ובמובן הזה, ככל שמציקים לך, כך מאויימים, יראת כבוד שם, בפני נחישותכם, לצעוד בדרך הנסללת תחת רגליכם, ובו בעת משפיעה על נתיבכם.


תודות.

צפריר שפרון ועוד שלושה מבני משפחתו פתחו את האתר הזה והוא אולי בין המשפחות הראשונות שהשאירו ילדים בבית (יש עוד כמה בודדים לפניו, נדמה לי) .
ולצפריר אני אומר שזה דווקא מאוד חמוד וצנוע שאנשים חדשים שנכנסים לפה לא יודעים מאומה עליכם וזה נשאר כזה תמים.
אתם בדרככם השקטה עושים היסטוריה.
כל הכבוד

עורכת, אם כבר, אז עדיף לשנות את שם הדף ל:
[po]מפגש משפחתי מתסכל ותהיות לגבי חינוך ביתי[/po]
(בלי "המשך")
השם הנוכחי הרבה יותר מדי ארוך
(וגם שבע מילים זה די והותר)

[u]אז באמת מה יהיה כשהוא יצטרך להתגייס ויהיה רחוק מהבית ויצטרך להתמודד עם הכל לבד?[/u]
בנקודה הזאת הייתי חייבת לצחוק :-)
הוא יהיה בן 18! [b]אדם[/b] צעיר! רוב הסיכויים שהוא [b]ירצה[/b] לעזוב את הבית, ולהתמודד עם החיים באופן עצמאי.
ויכול מאוד להיות שזהיקרה אפילו עוד קודם.
(אני בגיל 16 כבר מתתי לעזוב את הבית)
בכל מקרה, זה לא רלוונטי לחיים שלכם עכשיו. תעזבי זה. יש לך עוד קילומטרים על קילומטרים לפני שתגיעי לשם.

קראתי כאן את שאר התגובות ואני רוצה להגיד תודה על שחיזקתם את ידיי וחיבקתם אותי.
חשוב לי להגיד [po]ל צפריר שפרון[/po][u] (השם שלך מוכר לי מאיפשהוא... ולא מהאתר) שבלהט הרגע ומתוך סערת הרגשות שחזרתי איתה מהשבת הזו אז אכן חשבתי לרגע שאני לא בטוחה בדרך שלי אבל בתוך תוכי ורוב הזמן אני יודעת שזו הדרך שאני רוצה ואני מאמינה בה, אני לא רואה את עצמי בסיטואציה אחרת ולא יכולה לדמיין את עצמי בוחרת בחירה אחרת רק שלפעמים צצות שאלות שלא חשבתי עליהן ואז אני מתחילה להילחץ קצת. אני מסכימה איתך לגמרי בנקודה שציינת ש [/u]אם אינך שלמה עם דרך החיים הזו, לכי אל הדרך בה הנך שלמה.
זה עדיף בהרבה לך ולבני משפחתך._
אבל תודה לאל אני ממש לא נמצאת במקום הזה והדרך הזו היא הדרך בה איתה אני שלמה!!!! אני נהנית מהשהייה והלמידה המשותפת עם ילדיי ולא הייתי מוותרת אפילו לא לרגע על הרגעים הקסומים והנפלאים איתם!

[u]וגם להגיד להם שאת כרגע עוד לא יודעת לענות על כל השאלות שלהם ואת עוד לא מספיק בשלה לשיחות על הנושא , את רק מרגישה שאצלכם זה נכון , ובחיוך תוסיפי שכאשר תגבשי בצורה מילולית ברורה את כל הנושא - תוכלי להמשיך את השיחה איתם על הנושא , וביינתיים בואו נבחר להיות ביחד , ולחזק את הנעימות בינינו , ולעסוק בנושאים אחרים[/u]
אהבתי מאוד, אאמץ את זה... (-:

_מאז אני לא הולכת לארועים מהסוג הזה (יש אצלנו שניים בשנה )
אני מגינה על עצמי ועל טובתי ונמנעת מהארועים האלה ואני מציעה לך לעשות משהו דומה_
עשיתי זאת תקופה והיה לי טוב עם זה אבל זה לא עבר בלי תגובות מההורים או מהגיסות וחשבתי שאולי אני הבעייתית אז המשכתי ללכת אבל נראה לי שאני אחזור לתקופה הזאת זה היה לי הכי טוב!

[u]אם זה ממש לא קשור לכאן, אפשר להעביר אליי לדףבית. אבל חשבתי שזה יעניין את רולילולי.[/u] בהחלט מעניין אותי, תודה!

רולילולי,
מה קרה שכל כך התערערת מהביקורת שלהם הפעם? את בחרת בדרך שלך. היא מתאימה לך ולילדים? מצויין. ממתי סטנדרטים של אחרים רלבנטיים לאיך אנחנו בוחרים לחיות את חיינו?
מקווה שתזכרי לכבד את עצמך, כמו שמציע המחכימון (בשורה הצהובה מעל תיבת התגובה) שהופיע לי כאן :-)

סוטה קצת מהדיון, אבל בכל זאת, אפשר להאיר משהו לגבי חלק ב' של המשפט הבא?
[u]לילדי חינוך ביתי שאני מכירה אין בעיה להשתלב בחוגים קונבנציונליים לגמרי. אני מעריכה שזה נכון גם לגבי בית ספר.[/u]
נראה לי שההשתלבות בחוגים של ילדי חנ"ב קשורה לבחירה שלהם ולכך שמדובר בזמן מוגבל ובקבוצות קטנות יחסית.
אני לא בטוחה שילדי חנ"ב ישתלבו היטב בבי"ס רגיל. משום שהם רגילים להיות קשובים לעצמם ולבחור מה מתאים להם. בבי"ס רגיל יש דרישה לאחידות, מסות גדולות של ילדים שאמורים להתעניין באותו דבר, באותו קצב, למשך אותו פרק זמן, מה שממש לא סביר ולא הגיוני. אין שום מסגרת בחיים שלנו שהיא כל כך צרה ולא מגוונת כמו בית ספר. וזה לפני שמדברים על כבוד לילד ויחס אישי וזוטות כגון דא ;-)
אני רואה מה קורה לילדי חינוך דמוקרטי שעברו ללמוד בבי"ס רגיל, בעקבות משבר שעבר ביה"ס שבו לומדים ילדי. אני פוגשת ושומעת על כ-40 ילדים כאלה, בגילאי 7 עד 13. יש להם קשיי הסתגלות משמעותיים. הם סובלים. הם באים לבקר בדמוקרטי, מחבקים את החונכות ובוכים. הם מתלוננים שקצב הלימוד איטי מדי, שרועש מדי, שרוב היום מתבזבז על הפרעות ומשמעת ואיך בכלל אפשר לשבת חמש-שש שעות בלי לזוז? משעמם להם, חסרים להם תחומי עניין שלהם. חסר להם ללמוד בדרך שהם מעצבים בעצמם, והשאלות שלהם לא מעניינות אף אחד. הם מופתעים שהם מכבדים את הכללים בעוד שילדי ביה"ס בחלקם ממש לא.
לא ילד אחד, ארבעים.
אם זה ממש לא קשור לכאן, אפשר להעביר אליי לדףבית. אבל חשבתי שזה יעניין את רולילולי.

1) לא חייבים מפגשים כאלה, אם הם קשים לך מדי ואת יוצאת מוחלשת מהם אז פשוט לא.
2) כן ליזום מפגשים אינטימיים יותר כפי שצפריר הציע.
3) את לא חייבת לענות ולהתווכח. שואלים את מחייכת, שואלים על התיכון את עונה "כשנגיע לגשר נעבור אותו" (אפשר לחשוב שמישהו מאיתנו יודע בודאות מה יהיה בעוד עשור).
4) לגבי ילד שרוצה כרגע- ההורים מחליטים לגבי חינוך הילדים. לילד יש רצונות וצרכים אבל אין לו יכולת להסתכל קדימה ולראות הקשרים, לכם יש, לכן אתם ההורים. אם בגיל 12-13 ירצה בית ספר אולי תוכלי לבדוק את זה ולהתייחס אחרת, או בגיל 15 (מה שתחליטו) כרגע ממש לא רלוונטי.

כל הזמן כאשר קראתי נזכרתי בליל סדר אחד שישבתי בו ולא הפסקתי לבכות
זה היה ליל הסדר הראשון אחרי שאחי חזר בתשובה ולא היה לי עם מי לדבר שם כלל והעדרותו גרמה לי לעצב עצום
ואז הבנתי
לא חייבים
לא חייבים
לא חייבים
ולא נעים מת מזמן
מאז אני לא הולכת לארועים מהסוג הזה (יש אצלנו שניים בשנה )
אני מגינה על עצמי ועל טובתי ונמנעת מהארועים האלה ואני מציעה לך לעשות משהו דומה
ולגבי מה יהיה בעתיד של החינוך הביתי שלך
ימים יגידו
אולי הכל יזרום אולי הילדים ירצו ללמוד בבית ספר ותיהיה הרגשה שזה הכי נכון לכולם
אולי אין טעם לחשוב עכשיו על מה יהיה בעוד שש שנים או בעוד 12
יש לחיות את העכשיו ולהנות ממה שאפשר להנות ממנו

לא קראתי את כל התגובות אליך , כן קראתי את כל אשר את כתבת ,
אני רוצה להציע לך שבנוסף לבירור שלך עם עצמך לגבי הספיקות שלך והשאלות שלך לגבי חינוך בייתי ,
תסתכלי על הדברים לא כ- או צד אחד צודק והשני טועה , אלא כשתי דרכים שונות בלי לתת ערך השוואתי ביניהן .
חינוך בייתי עושים מי שרוצים לעשות וזה מתאים רק להם , ולא מתאים לכל אחד , ולא יותר טוב מדרך אחרת עבור אנשים אחרים . כך שגיסיך וגיסותיך לא צריכים להרגיש שאם את צודקת בחינוך בייתי אז זה אומר שהם טועים ! ואז כתגובה הם מרגישים שמוכרחים לתקוף אותך בין אם בשאלות ובין אם בהזהרות . הם יכולים להרגיש כמסר מצידך שהם בסדר גמור בדרכם שלהם , ואת בוחרת דרך אחרת , שלא יותר טובה , רק מתאימה לך , לילדים , לכל המשפחה שלכם יותר . וזה מוציא את רוח הקרב מהמיפרשים !
וגם להגיד להם שאת כרגע עוד לא יודעת לענות על כל השאלות שלהם ואת עוד לא מספיק בשלה לשיחות על הנושא , את רק מרגישה שאצלכם זה נכון , ובחיוך תוסיפי שכאשר תגבשי בצורה מילולית ברורה את כל הנושא - תוכלי להמשיך את השיחה איתם על הנושא , וביינתיים בואו נבחר להיות ביחד , ולחזק את הנעימות בינינו , ולעסוק בנושאים אחרים .
והכל ברוגע ובחיוך . ( זה קשה לעשות , אבל זה כיוון לשאוף אליו ) .
בהצלחה .

ברצוני לספר לך, שאני עברתי תהליך עם ההורים שלי שאולי לשמוע אותו יוכל לעזור לך. שנים ההורים שלי היו באים אלינו הביתה עם פרצוף חמוץ מלאי ביקורת ודאגות על החינוך הביתי , על ההיגנה, על הטיפול בחולים, על אי מתן החיסונים ואני ניסיתי להבין את הקושי שלהם והצתדקתי... עד שהגעתי למצב שפשוט לא רציתי יותר להיפגש איתם, שכל פעם שהם באו כולנו נהיינו חולים ואז הבנתי שמתפקידי לדאוג קודם כל לי ולילדי גם אם הם יפגעו מאד . אז אמרתי להם לא לבוא ואמרתי שאני לא רוצה לדבר איתם על נושאים מסויימים ואחרי תקופה מסויימת , הסכמתי שיבואו רק עם הם מסכימים לקחת אחריות על כך שהמפגש איתם יהיה לנו נעים. ןהפלא ופלא המפגשים הפכו לנעימים, פתאום הם מעודדים אותי שהנה איזה יופי יוקו בדרך ועוד מעט היא תקרא, ופתאום אני יכולה לחשוף גם את הקשיים שלי ולא רק להיות חזית נגד הביקורת שלהם. וכן אני נהנת בעיקר מהמפגשים עם אבא שלי עם אמא שלי כנראה עוד קצת קשה לי לסלוח על כל מה שהיה בעבר, אבל אני עובדת על זה . לא שיניתח אותם אמרתי להם שאת הביקורת התסכול הדאגות יספרו לפסיכולוג, לחברים רק לא לי כי לי זה קשה מידי ולא בא לי לראות אותם. כן גם אמרתי את זה. כן היה גם שלב שההורים שלי היו לכן ברוגז איתי אבל בסוף הם הבינו שהקשר איתי חשוב להם והם מקבלים את הגבולות ופתאום באים עם חיוך ונהנים. מקווה שזה יעזור לך לדעת כיצד לנהוג , חיבוק של הבנה והשתתפות לילך

יש כאן המון המון דפים שממליצה לך לקרוא - כנסי [po]למפתח נושאים[/po] - חינוך וחינוך ביתי.
מאוד מאוד ממליצה לכם לפגוש משפחות שמחנכות בבית - יש הרבה מה ללמוד, זה יחזק אתכם.
לגבי המשפחה המורחבת - ככל שאת תהיי בטוחה בדרכך, כך ההתנגדות של הסביבה לא תשפיע עלייך לרעה (ייתכן שלהיפך, היא תחזק אותך).
בהצלחה.

רולילולי,
ברשותך לא קראתי את כל הפרטים, שכן במקרה זה הפרטים אינם רלוונטיים כלל, למרות שנתפשים בעינייך ככאלו.

ראי, ראשית דבר אינך חייבת ללכת למקומות בהם הנך חשה מותקפת, מוקטנת או לא רצויה.
נהפוך הוא, מחובתך שלא ללכת לשם, אלא אם את יכולה להכיל את הפנים האלה בתוכך, אלה שמעלות אצלך רוגז, התנגדות ודחיה, ולקבל את קיומם שממילא קיימים גם אם לא מודה בכך.

זו הסוגיה הראשונה.
כאן, דווקא כן יוזמת מפגש עם הוריו, רק ראתכם, וכמה שיותר מפגשים כאלה, טיולים משותפים או נסיבות בהן רק הורי אבי ילדייך ומשפחתכם נוכחים ראוי, רצוי ויהווה איזו ברית ראינטימית בין הוריו למשפחתך. אלה בכל מקרה מעצם הקשרים עם משפחה מורחבת.

ולגבי החינוך הביתי, ככל שההתנגדות מבחוץ חזקה יותר, ואת שלמה עם החינוך הביתי, כך עמדתך מתחזקת יותר.
כאשר אינך שלמה עם החינוך הביתי, הרי שכל התנגדות חיצונית, מהווה כטריגר וכטיזר להביא אותך אל כל מיני תירוצים מדוע החינוך הביתי אינו טוב.

ניתן להפריך את כל טענותייך בדבר חסרונות החינוך הביתי, ולהעלות יתרונות דווקא במקום שבוא את רואה חסרונות, ובמובן הזה, טוב שאף אחד לא ילמד את הילד - ולכן מי שאינו יודע ללמד, עדיף על אלה שיודעים ללמד, לא חשוב מה.

אבל העניין הוא לא שכלי, הוא לא קשור בהבנה או בהתרצה או בהצדקה של דרך.

דרך החינוך והלימוד הביתי מעולם לא היתה דרך קלה לבחירה, ולמרבה השמחה, רק מי שאינו יכול לבחור אחרת, בוחר בדרך החיים הזו ונשאר בה.

יש שבחרו בדרך זו ואינם שלמים עם בחירתם, מוצאים עד מהרה את הנתיב דרכו יוכלו להוות משענת לאחרים, ומתוך הלווי וההדרכה של האחרים, מזינים את דרך החיים הזו, כשבפועל - אינם שלמים איתה.

אם אינך שלמה עם דרך החיים הזו, לכי אל הדרך בה הנך שלמה.
זה עדיף בהרבה לך ולבני משפחתך.
אין כל אמת נשגבת בחינוך הביתי, עד שדרך זו מאפילה על דרך אחרת.

במילים אחרות: אם עולים בך ספקות לגבי הדרך, אלה עולים מבפנים. אם הנך שלמה עם הדרך, גם מיליון קונפורמיסטיים לא באמת יעוררו בך ספקות.

זה לא משפחתו, זה לא האתר הזה, זה לא שום דבר חיצוני, זו השלמות העצמית, אשר איננה מרשה לבחור בדרך אחרת, מזו

[h=2]שמתאימה לך![/h]

תודות.

בקשר להשכלה שלו בתקופת הבגרויות- אפשר ליצור חיסכון (שימומן, למשל מחסכון ההסעות לבי"ס, תשלומים לטיולים פעילויות (חינוך חובה חינם חחח הצחקתם אותי)- שלא לדבר על ספרי לימוד רבים מידי כשאפשר ללמוד מהאינטרנט, ביגוד יוקרתי שלא ירגישו נחותים מול החברים... ואני יכולה להמשיך עוד ועוד)-
ובכסף הזה לממן שיעורים פרטיים כמה שעות בשבוע בגיל המדובר, או בי"ס אקסטרני לבגרויות, או מכינה קדם אקדמית וכו'...
אם המצב הכלכלי לא מאפשר גם ילד (בגיל 16 למשל) יכול לעבוד יום בשבוע כדי לממן שיעורים פרטיים.
או אם זה כל כך מפריע דווקא לסבים גם הם יוכלו לתרום לעיניין (כספית או אחרת...)

וחוץ מזה אני מכירה אישית כאלו שלמדו אמנם במערכת החינוך אבל לא "היו שם" מנטלית, ויצאו עם 12 שנות לימוד, חלקם גירדו תעודת בגרות וחלקם לא...
בכל מקרה כשבגרו למדו מקצוע (אחד למשל דיסלקט לגמרי אבל מכונאי רכב מחונן...) ועובדים, וגם נהנים מהחיים ומהעיסוק שלהם :-)

תני לילד למצוא את הפתרונות שלו, את תופתעי מכמה שהדברים נוטים להסתדר...

אם כך יצאת מהמפגש, תתרחקי.
את מרגישה שאת צריכה להגיע ליותר מפגשים משפחתיים, אז תגיעי. ליותר מפגשים קצרים.
אם זה לא חשוב לא לך ולא לבעלך - אז אל תלכו.

לגבי החינוך הביתי - תעזבי אותך חט"ב וצבא. יש עוד שנים עד אז. הילד יהיה גדול יותר ויחליט בעצמו. אם את רוצה להין כמה אין חשיבות לרקע ההשכלתי שלך, את מוזמנת לקרוא שלל ספרים על חינוך אלטרנטיבי או ביתי (ג'ון הולט, בלמידה מתמדת שתורגם לעברית, סאמרהיל, ספרים של דני לסרי ועוד.. אני בטוחה שיש שלל דפים עם רשימות קריאה מפורטות באתר הזה). את יכולה לעזור לו, אם יבקש, בלימוד קריאה וכתיבה, בלימוד חשבו בסיסי?
כל השאר אם ירצה להתפתח לאותם הכיוונים - יוכל לקרוא בעצמו, תוכלו לקרוא ביחד. יוכל למצוא את מי שיוכל ללמד אותו את אותם התחומים. אין סיבה שאת תהיי המורה והוא התלמיד. הרי כל העניין הוא שאתם בגישה אחרת, לא? אתם גם יכולים ללמוד ביחד.

אני עם גיסתי ביחסים מצויינים ואני לא מדברת איתה פעם בשבוע... תוהה אם החיבה היא לא מי יודע כמה.. למה לדבר איתן כל שבוע.

אני מסכימה שאם זה עולה כ,כ חזק, סביר שיש דבירם לא סגורים אצלך. מצד שני, לא נעים להיות בסביבה כ"כלא תומכת, שלא ומר מחלישה ומבקרת.

בהצלחה.

כמה תגובות:

[u][po]תבשיל קדרה[/po]_ יקרה, תיקנתי את הכוכביות (תודה שהסבת את תשומת ליבי) וניסיתי לסדר את הקטע כך שיהיה לך יותר קריא בהמשך [po]ל תגובת גוש[/po][/u]. איתך הסליחה...

ולגבי [u]קטנטנה[/u]
[u]וחוץ מזה (מציעה עם הרבה הסתייגויות)- אולי יש אפשרות שבעלך ילך לבד עם הגדול?[/u] אני צריכה לחשוב על זה. לפעמים אני חוששת ונדמה לי שבעלי צועק או מעמיד את הילד במקום רק כדי שיראו שהנה הוא כמוהם וגם הוא "בסדר" רק כדי לעמוד בסטנדרט שלהם וזה קשה לי ואם אני שם אז אני לפחות יכולה להראות לו לשהוא עושה את זה רק כדי לרצות אותם (שוב ה"אני השתלטן" שבי...)

[u][po]יוטי לונדון[/po][/u]
_למה? מה מפריע לך בעצמך כל כך שהביקורת שלהם מעלה בך כאלה רגשות חזקים?
יש משהו שאת לא שלמה איתו שם, תעבד עליו._
אני צריכה לחשוב על מה שאת אומרת אבל בגדול אני חושבת שזה סיטואציה לא נעימה שאת יודעת שכל הזמן הם בינם לבין עצמם מדברים עלייך ובטוחים שאת טועה ומעבירים ביקורת מאחורי הגב שלך והעניין הוא שארבע אחים פלוס הנשים שלהם (ואפילו הילדים שלהם מעורבים בזה ושואלים שאלות לפעמים) פלוס הסבא והסבתא חושבים אותו הדבר וכל הגוש הזה מולך זה נראה לי לא פשוט כשאת לבד (לא בדיוק לגמרי לבד אלא עם בעלי כמובן שתמיד לא נמצא כשהשיחות האלה מתרחשות או שתמיד לא שומע שום מילה מהעקיצות למיניהן... (-; ) שכל הזמן את צריכה להצטדק ולהוכיח את עצמך. וכן אני לא בטוחה במאה אחוז שהדרך שבה אני מחנכת את ילדיי ושהדרך שבה בחרתי היא היא הנכונה, לרוב אני בטוחה ברוב מה שאני עושה ואיך שאני מחנכת אבל במפגשים מולם אני מרגישה כל כך שונה (ואני באמת שונה לא רק מבחינת החינוך אלא בכל מיני רבדים שונים) וכל כך לא בסדר ובכל זאת חושבת שאולי אני מפספסת משהו ואולי הם אלה שצודקים.

ואחרונה חביבה [u][po]או רורה[/po][/u]
_לא נראה לי שהבעיה היא איתה - אלא איתם.
להם אין רצון ולא נכונות להקשיב לה, לעבוד על היחסים, לראות מהי הדרך שלה ושל בעלה - כל מה שהם עושים זה לשפוט._
תודה על החיזוקים אכן יש לי נטיה לחשוב שאני הבעיה וגם רציתי לציין שכל עוד אנחנו לא מדברים על חינוך ביתי אפשר להעביר איתם בכיף ערב שלם (גם אין מספיק זמן להגיע לנושא הזה בכמה שעות) ואני איזה פעם בשבוע מדברת עם הגיסות שלי ועם חמי וחמותי והיחסים סבירים ביותר (האמת שאני די אוהבת את ההורים של בעלי נראה לי שהם לא מסכימים עם החינוך הביתי אבל הם מבינים שזה המצב הנתון וזה מה שיש פה ושם זורקים איזה מילה אבל לא משהו ששווה לריב עליו) עם הגיסות החיבה קצת שונה... (-:

תודה לכן עד כה!!!

חייבת להעיר, בקשר ל "אנחנו לא מלומדים מספיק"...
אני סיימתי בהצטיינות תואר ראשון בתעשיה וניהול, ומלמדת סטודנטים לבחינות בכלכלה, סטטיסטיקה, YOU NAME IT...
ועדיין- כולם מסביבי מזדעזעים קשות כשאני מדבר על להשאיר את בני בן השלוש איתי בבית (שזה אפשרי, כי אני עובדת מהבית...)

יותר מזה- אני גם הכנתי תלמידים לבגרויות במתמטיקה, לשון, אנגלית...
תאמינו לי- אין שום תואר שבעולם שיגרום לסביבה שלכם "להסכים" לרעיון החינוך הבייתי (להסכים במרכאות כי ברור שלא מחפשים את אישורם...)

מבקשת אישור לשנות את שם הדף ל:
[po]מפגש משפחתי מתסכל ותהיות לגבי המשך חינוך ביתי[/po]
השם הנוכחי הרבה יותר מדי ארוך

[po]יוטי לונדון[/po],
לא מסכימה.

לא נראה לי שהבעיה היא איתה - אלא איתם.
להם אין רצון ולא נכונות להקשיב לה, לעבוד על היחסים, לראות מהי הדרך שלה ושל בעלה - כל מה שהם עושים זה לשפוט.

אני מבינה אותה כי לדעתי אני נמצאת באותו מקום (כמעט).


למשל, חמותי וחמי לא משלימים עם העובדה שהילד ממשיך לישון איתנו - הציעו והציעו לקנות לו מיטה.
לבסוף, שהגיעו להם מים עד נפש, כנראה - הם הביאו לי עיתון ובו רהיטי ילדים מעץ מלא - ובהם - כן כן - מיטות! חייכתי לעצמי בשקט וזרקתי את העיתון לפח. פתטי.זה מה שזה.


ועוד דוגמה: שאלתי את חמי מתי הילד ילמד להחזיק את הצבע בצורה שבה אנו מחזיקים - והוא ענה: "ילמדו אותו בגן".

אז שאלתי בחיוך: "ואם הוא לא יהיה בגן - הוא לא ילמד?".



בקיצור, טייק איט איזי, רומילול -
סופשבוע אחד בשנה - חייכי ואל תסבירי דבר - ושכולם יתפוצצו.

גם המשפחה של בעלי מאד נוקשה בחינוך ומזועזעת (בלשון המעטה) מזה שאני לא מתכונת לשלוח את ילדי לבי"ס.
יש עוד הרבה עם זה- לי אין תואר אקדמי (מי אני בכלל ;-) ) , אני לא מסודרת ופרפקציוניסטית כמוהם ובאתי ממשפחה לא דתית. הם חרדים לעתיד נכדיהם ודוחפים את הדאגות שלהם לכל שיחה רצינית כמעט שיש לי איתם.
[b]אבל[/b]
היחסים שלי איתם הם יחסי משפחה. אין לי בעיה עם זה שהם מתנהלים וחושבים אחרת ממני וטוב לי להעביר איתם שבת עם כל השוני ביננו.
אני חושבת שהבעיה שלך עם המשפחה של בעלך הרבה יותר מורכבת ולא נראה שיש לך איזשהו רצון לגשר על הפערים בינכם.

ובכל זאת, למרות שאת מתנגדת נחרצות לדעות שלהם בכל הנוגע לחינוך ילדים מפריעה לך הביקורת שלהם.
למה? מה מפריע לך בעצמך כל כך שהביקורת שלהם מעלה בך כאלה רגשות חזקים?
יש משהו שאת לא שלמה איתו שם, תעבד עליו.

אגב, לא הצליחתי להבין מה רצית להדגיש. אני חושבת שחסרה כוכהבית אחת.
אם תכתבי מה רצית שיודגש, אוכל לתקן את זה.

כמה מחשבות שעלו לי-
קודם כל לגבי עצם ההשתתפות במפגש- אולי יש בכל זאת אפשרות לצמצם את השהות? אנחנו דתיים, ולכל אחד מאיתנו די קשה להיות אצל הצד השני, אז אנחנו מוצאים פתרונות לשבתות כאלו (למשל, להתארח בדירה אחרת, ואז נמצאים יחד רק בארוחות, או לבקש להיות בקומה למעלה כשכל השאר למטה וכו'). לפעמים גם אנחנו מפילים על עצמנו כל מיני התחייבויות אחרות "במקרה" בשבתות כאלו. וחוץ מזה (מציעה עם הרבה הסתייגויות)- אולי יש אפשרות שבעלך ילך לבד עם הגדול? בתנאי שזה רלוונטי שבת שלמה להיות לבד...
לגבי השאלות הספציפיות על החינוך הביתי- נשמע לי שברגע שלך הכל יהיה יותר ברור יהיה לך יותר קל לענות להם (או לחייך לעצמך בשקט ולא להגיב- גם זה מותר!). וזה בדיוק המקום לברר לעצמך הכל יותר לעומק...

תשמעי,
זה מפגש של פעם בשנה.
הוא צפוף, לחוץ, ואת פגיעה שם.
עד כדי כך פגיעה, שאמונותיך ודעותיך התערערו.

היה לי קשה לקרוא את כל מה שכתבת ([po]תגובת גוש[/po]), אבל יש לי שני דברים נקודתיים לומר:
אחד - בקשר להאם ואיך ישתלב בבי"ס רגיל - לילדי חינוך ביתי שאני מכירה אין בעיה להשתלב בחוגים קונבנציונליים לגמרי. אני מעריכה שזה נכון גם לגבי בית ספר.
שני - אני חושבת שזה לא נכון לשאול ילד בן 5 שאלות כאלה. מאיפה שהוא ידע אם הוא רוצה ללכת לבית ספר? הוא ניסה? האו ראה? ברור שהוא ניזון מהסביבה! אלה החלטות שגדולות על ילדים כ"כ קטנים.

נוחי, התאוששי מהצפיפות המשפחתית, ותחזרי לעצמך {@

שלום לכולם, אני קוראת פעילה ומשתתפת קצת פחות פעילה... (-: לאחרונה שיתפתי אתכם במצוקותיי הכלכליות ואכן אנחנו עובדים על זה. הפעם אני רוצה לשתף/להתייעץ בקשר למחשבות שניות על חינוך ביתי בעקבות מפגש משפחתי מתסכל.
אז ככה: בשבת האחרונה (אתמול) הוריי בעלי עשו בביתם מפגש משפחתי שכולל את כל האחים והאחיות של בעלי על ילדיהם ועולליהם. מה שאומר שהיינו 13 מבוגרים, 8 ילדים וחמישה תינוקות בלי עין הרע ושלא נדע מצרות... בעלי בא מבית דתי (אנחנו לא דתיים) ולפחות פעם בשנה הם עושים מפגש כזה בשישישבת שכולם ביחד תחת קורת גג אחת, ואני לא סובלת את זה. גם פעם בשנה זה יותר מדי בשבילי וקשה לי לבלוע את הצפרדע הזאת, אבל בגלל שאנחנו ידועים כאלה שלא מגיעים להרבה אירועים משפחתיים אז כן הגענו בכדי למזער נזקים...

נתחיל מזה שאני רוצה לשאול [b]האם זה נכון ללכת למפגש כזה שאפילו שהוא קורה רק פעם בשנה (ולפעמים יותר)?[/b] הוא קשה לי מאוד מאוד. הוא לוקח ממני אנרגיות לפני, תוך כדי ואחרי.. הוא קשה כי כולם עם כולם ואני מאוד בנאדם של : תן לי את הפינה שלי, את השקט שלי, את הספייס שלי והפרטיות שלי.
אין לי בעיה עם מפגשים משפחתיים שמתרחשים באמצע השבוע לכמה שעות טובות. זה ממש לא מפריע לי. אבל שבת אחת כזאת היא יותר מדי, ובמשפחה לא מבינים את זה כי במגזר הזה (הדתי לאומי ואני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני מגנה או שופטת) זה מאוד מקובל (ממה שאני ראיתי ושמעתי) לעשות שבתות כאלה.
[b]האם אני צריכה להקריב את הקורבן למען ילדיי?[/b] נניח והם ייהנו מהמפגש עם הילדים ואילו אני לא אהנה, אבל הם לא ייפגעו מזה שאני לא נהנית, האם בכל זאת אני צריכה ללכת למרות שאני פשוט שונאת שונאת שונאת את זה??? (בעלי זורם איתי לא ממש מפריע לו אם לא נלך הוא "פרווה" כזה..) זאת אומרת, באיזהשהוא מקום בחיים לא תמיד אתה עושה רק את מה שאתה רוצה ורק את מה שאתה אוהב אלא לפעמים אתה צריך לעשות גם למען אחרים. השאלה היא איזה מחיר נכון לשלם עבור זה והאם זה נכון לחנך את הילדים לזה? יש כאן מישהוא שמבין לליבי? ודרך אגב גם אני וגם בעלי אנשים חברתיים וחברותיים וגם ילדיי (בן חמש ובת עשרה חודשים כן כן למרות גילה הצעיר היא אוהבת אנשים...) אנחנו לא מתבודדים, אבל תנו לנו לבוא לכמה שעות ואחר כך לחזור לפינה שלנו.
(כמובן שההורים של בעלי לא מסכימים שנבוא אליהם באמצע השבת הם מעדיפים שלא נבוא בכלל מאשר שנחלל שבת בשבילם..)

דבר נוסף זה שכמובן שאנחנו המשפחה היחידה בחינוך ביתי, ויותר מזה: הכי שונים באופן החינוך.
כל האחים והאחיות שם מחנכים בדרך אחת ורק אנחנו בדרך אחרת, ולא מהבחינה של החינוך ביתי אלא מבחינת הבנה והקשבה לנפש הילד. משתדלים לא לצעוק (אבל צועקים הרבה... (-; לדוגמה אם הילד לא רוצה לשבת בשולחן שבת (כי הוא מרוגש מדיי) אז אנחנו לא מכריחים ומבינים את זה, מנסים להביא אותו לידי שיתוף פעולה, ולא מצווים פקודה (שלא תבינו שאנחנו כאלה מושלמים אנחנו רחוקים מזה ובעלי שגדל בבית מאוד נוקשה עוד יותר קשה ל להיפתר מההרגלים האלה והולך איתו (עם בננו) הרבה ראש בראש וזה משגע אותי אבל זה דיון לדף אחר אבל אנחנו כל הזמן משתדלים להשתפר). בקיצור אנחנו ההפך הגמור מהדרך שבה שאר האחים מחנכים את ילדיהם ובנוסף לזה רחמנא ליצן.. אנחנו בחינוך ביתי (אצלם לדוגמא האמא תשטוף לילד את הפה בסבון אם הילד ידבר לא יפה.. והם אשכנזים נאורים.. סליחה על הציניות).
בכל שבת כזו אני מרגישה שמסתכלים עליי בזכוכית מגדלת ושכל דבר שבני עושה הם מסתכלים לראות איך אגיב, הם ממש בודקים כל התנהגות שלו שכאילו "אה בטח בגלל שהוא בחינוך ביתי ואין לו כישורים חברתיים והוא אף פעם לא נאלץ להסתדר עם קבוצה של ילדים והוא לא יודע מה זה להיות תחת סמכות ומרות אה אז בטח בגלל זה הוא מתנהג א' ב' וג'".
כמובן שעולה השאלה של מה הלאה בחינוך ביתי האם הוא יילך לכיתה א' (כי עד עכשיו הם עוד איכשהוא קיבלו את זה בהבנה שהוא לא הולך לגן אבל כיתה א' זה כבר באמת מוגזם) ואיך תלמדי אותו (אני ובעלי בלי שום תארים וזה באמת מטריד אותי ומלחיץ אותי שאיך אני אלמד אותו. זה בהחלט נקודה רגישה וכואבת) הם אומרים שבכיתות הנמוכות אולי כן אוכל ללמד אותו אבל בגילאים מאוחרים זה חומר הרבה יותר קשה ומורכב, [b]איך באמת אני אלמד אותו כשהוא יהיה בגיל 12-13 והאם אני אלמד אותו את כל המקצועות שמלמדים בבית ספר, איך זה הולך?[/b].
ואם הוא פתאום יחליט ללכת לבית ספר איך את תתמודדי עם קבלת המרות (כי אני ידועה כאחת שקשה לה לקבל מרות... מה אני אעשה משגע אותי שקובעים בשבילי ומחליטים בשבילי.. תמיד התמרדתי ואפילו עשיתי פרנציפים עד היום זה קורה עוד לא גמרתי את גיל ההתבגרות...) ואיך הוא יסתדר עם סמכות ומרות אחרי כל כך הרבה שנים בבית, "בחממה", [b]וזה עוד שאלה שמטרידה אותי נניח שבשלב מסוים הוא ירצה ללכת לבית ספר ולא יהיה באפשרותנו לשלוח אותו לבית ספר דמוקרטי או לבית ספר שמתאים לנו מבחינת הדרך שלנו והוא יהיה חייב (כי הוא רוצה) ללכת לבית ספר סטנדרטי איך הוא יתמודד עם הכל?[/b]

ועוד שאלה שעלתה מה יהיה כשהוא יצטרך להתגייס (וגיסה אחת אמרה שכמו שהיא מכירה אותי הוא לא יתגייס אז אמרתי שאכן אני מקווה שבעזרת ה' הוא יהיה פציפיסט ויסלחו לי כל מי שפגעתי בו באמירה הזו ועוד בימים קשים אלו). [b]אז באמת מה יהיה כשהוא יצטרך להתגייס ויהיה רחוק מהבית ויצטרך להתמודד עם הכל לבד?[/b]
אלה דברים שלא ממש חשבתי עליהם וכשהם העלו את כל השאלות האלו הם איכשהוא הצליחו לערער אותי, את הדרך שבה בחרתי זה לא שאני "במקצוע" הזה שנים... הם כמובן אמרו לי שהן חושבות שאני טועה ואני לא נשארתי חייבת ואמרתי שאני חושבת שהן אלו שטועות.. בקיצור טוב לא יצא מהמפגש הזה.. ות'אמת כבר אין לי כח להסביר, להצדיק ובלה בלה בלה. ושאלה אחרונה חביבה: היום יש לי הרבה מאוד סיבות שבגללן אני נשארת עם הילדים בבית אבל אני חושבת שהסיבה הראשונה שגרמה לי ללכת על זה היתה הקושי להיפרד מהם, המחשבה על זה שהחיים עוברים מהר מדי ושלא בא לי בגיל 18 להגיד איפה הייתי כל השנים, וגם אני מניחה שיש בזה סוג של שליטה, שליטה על החברים שהם יושפעו מהם ויסתובבו איתם, וגם סוג של הגנה.. ואני מפחדת שהסיבות האלו שהן היו הבסיס ההתחלתי של למה להשאיר אותם בבית ייגרמו לילדיי ביום מן הימים לכעוס עליי ולהאשים אותי שמרוב שגוננתי עליהם הם לא יודעים להסתדר בכוחות עצמם, ושבגללי הם לא יודעים לקבל מרות ולהסתדר במסגרת (למיותר לציין שאני משתדלת לתת להם להתמודד במצבים מסוימים לבד ומאידך במצבים אחרים אני לא מצליחה לסתום את הפה ומתערבת.. וכמובן שאם הם יירצו ללכת לבית ספר וכו' אאפשר להם אם כי אני מודה שיהיה לי קשה מאוד לשחרר ושזה לא ישמח אותי ויכול להיות שאני אעביר להם מסר סמוי שאני ממש לא מרוצה מההחלטה אבל שיהיה.
בני באיזה שלב רצה ללכת לבית ספר ואני זוכרת שזה כל כך הכעיס אותי ושתקפתי אותו והכרחתי אותו להסביר לי למה הוא רוצה ללכת לבית ספר והצלחתי להלחיץ אותו וכשהתעשתתי אז הסברתי את עצמי ודיברתי יותר בהגיון ופעם אחת אמרתי לו שאמא ואבא לא בעד בית הספר אבל למרות שהוא יודע את זה שיקשיב ללב שלו ושיחליט בלי קשר למה שאבא ואמא חושבים, שרק הלב שלו יודע מה נכון. [b]זה בסדר שאמרתי לו כך? זאת אומרת אם אני משדרת א' ואומרת ב' זה יגרום לו להחליט החלטה נכונה? היום כשאני שואלת אותו אם הוא רוצה ללכת שנה הבאה לכיתה א' הוא אומר שלא. מאין לי לדעת אם הוא אומר זאת כי הוא יודע שזה מה שאני רוצה לשמוע או שהוא אומר זאת כי הוא אכן לא רוצה ללכת??[/b])
(היום הסיבות יותר מעמיקות, יותר חזקות ותלויות בהרבה דברים אני רוצה להדגיש פשוט שאני מחנכת אותם בבית מסיבות מגוונות ולא רק מתוך מה שציינתי הקושי להיפרד וכו').

למי שהגיע עד כאן אני מודה על הסבלנות וההשקעה פשוט "מחשבות רבות בלב איש..."
אשמח לשמוע את דעתכם!
שלכם, רולילולי אמא גאה!