אני נזכרת עכשיו שאחרי שהתחתנתי ארגנתי מופע
שירים שכתבתי והלחנתי, מעומק הלב
ישב שם בעלי הטרי ואח ואבא שלי ואחר כך גם אמא
ובלי מילים, לאחר ההופעה, הם נתנו לי להרגיש חובבנית מינוס.
ועזבתי אותה , את המחברת, את הנגינה והשירה

עכשיו, אחרי כמה שנים טובות, אני חוזרת למחברת הזו
שכבר קצת מעופשת. הדפים הצהיבו. ממש כמו מסמך ישן
או ענתיקה בספריות.

אבל אני מרגישה ליד הדפים האלו ישנה, בהם טמון כוח ועוצמה ואמונה בעצמי,
בדרך, באהבה. בהתחלה חדשה.

למה נתתי להם את הכוח, להחליש בי את כל המצברים, כל בכוחות?
איך זה קרה?

אני רוצה עכשיו לחזור בגדול. לנגן. להתרומם. ולהקשיב רק לי רק לי
ולקול שלי האמיתי.

חיי המין שלנו על הפנים.
כותבת מכאב, מחוסר הבנה.

אני לא רוצה. כמעט אף פעם, רוצה לרצות את זה אבל באמת לא.

לא יודעת למה. יש כמה סיבות עקריות:
הראש שלי תמיד עסוק ב.. מה צריך לעשות, לסדר, מה עוד לא הספקתי..
אוהבת נורא אבל כנראה יותר כמו אבא ולא כמו איש
קשה לי החיבור הגופני הפיזי ללא משמעות עמוקה, אישית, מיוחדת... נורא נורא קשה לי
מרגישה מספקת ולא מסופקת ושונאת את ההרגשה הזו

לא נעים לי, כואב לי ואני לא אקטיבית בכלל ואז זה עוד יותר מרגיז
לי אבל בעיקר לו...

חזרתי. כולם הלכו לישון.

אמא כאן. תמיד כאן. מקפלת, סוחטת, מטגנת, חותכת, מלבישה, מנגבת, מחתלת.
עכשיו אני כאן, פתאום שקט מוזר, פתאום זמן אחר. רגיעה ושלווה.
הראש מלא תכנונים, לפי זמנים, כותבת הכל בשביל לא לשכוח. בשביל לא להסחף למקומות אחרים.
בשביל לא להסחף לחולומות שלי שמציפים אותי, בוערים בי, קוראים לי בואי אלינו.יהיה לך טוב אתנו.
יהיה לכם טוב אתנו.

תשתחררי קצת ...תן לשינוי לצמוח...ומשהו בי נטוע חזק לקרקע הזאת, לעמל יום.
כאילו אני יודעת שאם אתחיל לדלג לקראת הרצונות והחלומות שלי, אאבד את הקרקע.
את היציבות. את הביטחון. הסדר. הניקיון- שבשבילי כמו תנאי הכרחי לקיום,
לגידול משפחה. ילדים.

אז הנה, הרדיפה אחר האידיאל:
ילדים נקיים, מריחים תמיד, מסורקים. בלי נזלת. בלי כתמים.
אוכל טעים, מזין, אסתטי ומגוון תמיד בנמצא.
שירותים נקיים. מקלחת נעימה.
ילדים ואמא שרים ורוקדים במטבח, בסלון שיר של אמונה וזרימה.
יוצאים לגינה, מלקטים, טועמים, משקים. אחר כך מכינים ארוחת ערב לבבית
ואבא בא, והבית נהיה שלם וגדוש באהבה.

אבל ביום יום אני מפחדת מהשיגעון, מחוסר יציבות, חוסר סבלנות
מריבוי אורות, ריבוי צרכים גשמיים שמכסים כבר מזמן על כל בת אור קטנטנה.

ויש בי כל כך הרבה פחד וציפייה מהחלומות בלילה, מהאהוב-אוהב לשעבר
כל כך מוחשי...רק להושיט יד.... והנה, אני קמה ומניקה את התינוקת,
מתבוננת בה בולעת בשקיקה את החלב שלי, את גופי , את פס הייצור שלי
ומתביישת, מעיפה מבט באיש הישן ונחרדת.
(וטיפה נהנית מהמקום הזה, הכמעט יחיד שהוא רק שלי)

והוא חוזר, כמעט כל לילה, כאילו אומר- לא סיימנו. לא סיימת.
משהו לא שלם. מסתכל עלי ויודע. מה הוא יודע? לא בטוחה.
אבל הוא יודע.

רוצה לנגן. להתנגן, להופיע. לכתוב, ליצור
מתוך בית האבן הזה, מעיינות של אהבה עוד יצאו.

הלכתי לישון אחרי שכתבתי לאבא
וקמתי מדקירה כואבת ומוכרת,
אותה תחושת פגיעה ועלבון שאבא היה פוגע באמא פעמים אין ספור.
התמימות הפתאטית, הרע המשתלט, השתיקה.
חוסר אונים כמעט מוחלט.
נדהמתי מהדיוק והעיתוי של החלום הזה
שהחזיר אותי בבת אחת 10 שנים אחורה

קוראת.

האם זה דף בית אישי?

מרגישה לא שייכת .
לא לבן הזוג שאתי, לא למקום שאנו גרים בו, לחברה הסביבה המנטליות.
רק לילדים כן. אתם מרגישה הכי שייכת בעולם ושהם שייכים בי, שוכנים בי.

היום אני אכתוב לך, אבא
אשתדל להודות לך מבין ההריסות.
אני מוצאת את עצמי,כמוך, מאבדת סבלנות מהר מדי, מתרגזת על ילדי, משתמשת בכוח לעיתים.אמרתי שבחיים לא אהיה כמוך.
אני מתגעגעת לסגריות, לפסקי זמן הקטנים, החשובים כל כך.
אני מעריצה אותך ושונאת אותך באותה נשימה .
יש דברים שאני לא יכולה לשכוח, אבא, יש דברים שאני משתדלת לזכור.

לגדל את הילדים שלי בדרך תיקון תמידית. הרי בחרתי את בעלי, שהוא ההפך הגמור שלך. לטוב ולרע.
אני רואה אותו, אבא, בסבלנות כזו מדהימה, בעדינות עם הילדים שלנו
אני מוצאת בו אמת ואמונה שלא ידעתי שקיימת.
אני רואה את חוסר היצירתיות והשגרה ואני נרמסת.

היפוך שלך, כבר אמרתי?

לא אסלח לך לעולם על מה שגרמת לאמא. על הסבל המתמשך , האלימות המילולית המכאיבה
המתח חוסר יושר וחוסר היגיון.
אתה לא רע, אבל אנחנו פצועים. מתאוששים, מחלימים.

אודה לך לעולם על נכונות לעזרה, על אהבת אב לבתו, על היצירה שלך, האמונה בעצמך
הייחוד שלך והאי כניעה שלך.

אבאלה שלי לילה טוב
דם בדם אנחנו.

ברוכה הבאה.
הציטוט מהשיר של קורין אלאל?

ועכשיו רק אני.
מתפללת שדרך הכתיבה פה, אגיע להבנה וריפוי.
להכרות עם עצמי ועצם מהותי.
שאזכה לטבול שוב במעיין שכולו אהבה

כשהרוח בנשמתך פורעת כשצוחקת מכשפת היער
כשבחושך אתה יושב לבד כשצורח עורב על החלון....
כשהשמש לא מנסה לגעת
כשהפחד אוחז בך לאט
אז מתוכך פורץ מעיין ומתגבר ומתגבר ואז אתה חזק יותר חזק