על ידי פלוני_אלמונית* » 18 אוגוסט 2016, 14:55
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
שלום. אף פעם לא כתבתי באתר הזה שום דבר, כי אני די צעירה ביחס לשאר המשתמשים כאן, אבל אני מניחה שבמקרה הזה זה יהיה יתרון לבקש עצה ממבוגרים ומנוסים ממני, ולשמוע מה יש לאנשים מבחוץ להגיד על זה (אני מקווה שהנושא הזה קשור לאתר).
אני בת 16.5, עולה לכיתה י"א.
אני יודעת שבעיניכם זה יישמע מאוד טיפוסי וילדותי, אבל אני מרגישה שלעולם לא תהיה לי אהבה.
מעולם לא הייתה לי, מעולם לא התעניינו בי, ומעולם לא התעניינתי באמת.
אני יודעת שזה בסדר וכל החיים לפניי, אבל אני מרגישה שה"בתוליות" שלי היא קיצונית לעומת שאר בני הנוער בגילי, וגם צעירים ממני.
אני לא נערה שלא חושבת או מתעניינת במין וזוגיות אלא פשוט רוצה להיות כמו כולם. ההפך. אני כן מתעניינת, ולא נרתעת, ומאוד רוצה בשביל עצמי ולא בגלל "כולם".
אני מבינה ותמיד הבנתי שכנראה תהיה לי זוגיות הרבה אחרי רוב בני גילי, כי אני מאוד בוגרת יחסית אליהם ומצפה ממערכת יחסים רומנטית דברים אחרים ממה שהם מצפים.
אני שונה בהרבה מובנים- אני שקטה מאוד, סגורה מאוד, אוהבת ללמוד, לקרוא, לכתוב, לחשוב, אני שומעת מוזיקה שונה, אני חושבת על דברים אחרים.
אני לא מוצאת עניין ותחומים משותפים עם אף אחד בגילי (מבית הספר שלי בכל אופן) ולא יוצאת למסיבות או אירועים שאפשר להכיר בהם אנשים כמו כולם.
כל החופש הגדול ישבתי בבית או הלכתי מדי פעם עם המשפחה שלי לכל מני מקומות. לא שמרתי על קשר עם אף אחד/אחת מבית הספר. זה חריג מאוד, כי אני יודעת שכל היתר רק מבלים בלי הפסקה, נוסעים לים, למסיבות, לאילת, עושים חיים.
אני גם לא פעילה ברשתות החברתיות (למעט וואטסאפ) וגם זה מוציא אותי עוד יותר "מחוץ למעגל".
כשהייתי ביסודי (בכיתות ה' ו-ו') חוויתי חרם חברתי ומאז אני כזאת. עד אז הייתי כמו כולם בכל המובנים, ופתאום השתניתי, נסגרתי. זאת גם הייתה תקופה שבגלל קשיים כלכליים המשפחה שלי נאלצה כל הזמן לעבור מעיר לעיר, אז המעבר בין כמה בתי ספר כנראה גם "תרם" לזה.
בתחילת החטיבה מאוד רציתי להיות כמו כולם, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי די בודדה ובלי חברים ומאז רק נסגרתי בתוך עצמי ובעולם שלי יותר, ולרוב כבר לא אכפת לי מה חושבים עליי. אני רק מפנטזת כל הזמן על החיים המאושרים שיהיו לי אחרי התיכון, שאיכשהו אני אמצא אהבה, שאגשים את החלומות והיעדים שלי, שיקרו נסים ויבוא נסיך על סוס לבן. במהלך הלימודים יש לי קשרים עם בנות אחרות, אבל מבחינתי הם אף פעם לא היו חברויות אמיתיות, כי אני לא שמה את עצמי בפנים, את "מי שאני באמת", פשוט בגלל שאני יודעת שהן לא יבינו אותי, שאנחנו במקומות אחרים ובעולמות אחרים.
עד לפני שנה בערך לא אמרתי לאף אחד (גם לחברות שלי) אפילו איזו מוזיקה אני אוהבת לשמוע, בלי סיבה מיוחדת, פשוט פיתחתי מעין מנגנון של "להחביא את עצמי" בלי שאני יודעת למה.
יש לי חלומות ענקיים ואף אחד לא מודע אליהם, גם לא המשפחה שלי.
כמו שאמרתי כבר בהתחלה, מה שהכי מטריד אותי ומעסיק אותי זה העניין הרומנטי.
אני לא יודעת עד כמה זה קשור, אבל ההורים שלי אף פעם לא דיברו איתי על בנים. אמא שלי די שמרנית בקטע הזה, ולפי איך שאני מבינה ממנה אם יהיה לי עכשיו חבר זה לא בדיוק ימצא חן בעיניה. יכול להיות שבגלל שבבית שלי כל הנושא הזה של זוגיות ובנים הוא כל כך לא פוליטקלי קורקט לדבר עליו, גם לי בעצמי קשה להיפתח לבנים, אבל בכל מקרה אף בן אף פעם לא התעניין בי או לפחות הראה עניין. לי זה תמיד נראה שכל השאר חיים באיזו טלנובלה- מאבדים את הבתולים, מוצאים אהבה, נפרדים, נבגדים, חוששים. לי אפילו אין חוויות רעות שקשורות לאהבה, וגם זה מצער אותי.
אני רוצה זוגיות ואהבה, ואולי עכשיו אני עוד לא בשלה בכלל לקשר, אבל אני לא מרגישה שיש לי את ההזדמנות "להבשיל" בכלל, מרוב שאני סגורה ורק חולמת כל היום על חבר בלי שמשהו קורה בכלל, או לחילופין למצוא מישהו שמתאים לי גם מבחינה מנטאלית שאני אצליח להתגבר איתו על הדברים שמפריעים לי ושאצליח להיפתח אליו, וגם מבחינת התאמה- שיהיו לנו ערכים דומים, תחומי עניין משותפים, משיכה, מצב נפשי ובחיים בכלל שהוא די דומה.
אני לא יודעת אם זה יותר מידי לבקש, ואם אני בדרך להגיע לשם או שאני רק הולכת אחורה ומונעת מעצמי יותר ויותר למצוא אהבה אמיתית (גם עכשיו וגם בכלל) עם כל המחשבות וכל הבררנות (שאני לא בטוחה אם היא לגיטימית או לא).
אני לא יודעת מה בדיוק לשאול, ואם למישהו בכלל היה כוח לקרוא את כל זה, אבל אני מרגישה מאוד מבולבלת...
מה הייתם מציעים לי לעשות? מה אתם חושבים על כל זה? זה נורמאלי, הגיוני, שפוי?
תודה רבה על ההקשבה והסבלנות.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
שלום. אף פעם לא כתבתי באתר הזה שום דבר, כי אני די צעירה ביחס לשאר המשתמשים כאן, אבל אני מניחה שבמקרה הזה זה יהיה יתרון לבקש עצה ממבוגרים ומנוסים ממני, ולשמוע מה יש לאנשים מבחוץ להגיד על זה (אני מקווה שהנושא הזה קשור לאתר).
אני בת 16.5, עולה לכיתה י"א.
אני יודעת שבעיניכם זה יישמע מאוד טיפוסי וילדותי, אבל אני מרגישה שלעולם לא תהיה לי אהבה.
מעולם לא הייתה לי, מעולם לא התעניינו בי, ומעולם לא התעניינתי באמת.
אני יודעת שזה בסדר וכל החיים לפניי, אבל אני מרגישה שה"בתוליות" שלי היא קיצונית לעומת שאר בני הנוער בגילי, וגם צעירים ממני.
אני לא נערה שלא חושבת או מתעניינת במין וזוגיות אלא פשוט רוצה להיות כמו כולם. ההפך. אני כן מתעניינת, ולא נרתעת, ומאוד רוצה בשביל עצמי ולא בגלל "כולם".
אני מבינה ותמיד הבנתי שכנראה תהיה לי זוגיות הרבה אחרי רוב בני גילי, כי אני מאוד בוגרת יחסית אליהם ומצפה ממערכת יחסים רומנטית דברים אחרים ממה שהם מצפים.
אני שונה בהרבה מובנים- אני שקטה מאוד, סגורה מאוד, אוהבת ללמוד, לקרוא, לכתוב, לחשוב, אני שומעת מוזיקה שונה, אני חושבת על דברים אחרים.
אני לא מוצאת עניין ותחומים משותפים עם אף אחד בגילי (מבית הספר שלי בכל אופן) ולא יוצאת למסיבות או אירועים שאפשר להכיר בהם אנשים כמו כולם.
כל החופש הגדול ישבתי בבית או הלכתי מדי פעם עם המשפחה שלי לכל מני מקומות. לא שמרתי על קשר עם אף אחד/אחת מבית הספר. זה חריג מאוד, כי אני יודעת שכל היתר רק מבלים בלי הפסקה, נוסעים לים, למסיבות, לאילת, עושים חיים.
אני גם לא פעילה ברשתות החברתיות (למעט וואטסאפ) וגם זה מוציא אותי עוד יותר "מחוץ למעגל".
כשהייתי ביסודי (בכיתות ה' ו-ו') חוויתי חרם חברתי ומאז אני כזאת. עד אז הייתי כמו כולם בכל המובנים, ופתאום השתניתי, נסגרתי. זאת גם הייתה תקופה שבגלל קשיים כלכליים המשפחה שלי נאלצה כל הזמן לעבור מעיר לעיר, אז המעבר בין כמה בתי ספר כנראה גם "תרם" לזה.
בתחילת החטיבה מאוד רציתי להיות כמו כולם, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי די בודדה ובלי חברים ומאז רק נסגרתי בתוך עצמי ובעולם שלי יותר, ולרוב כבר לא אכפת לי מה חושבים עליי. אני רק מפנטזת כל הזמן על החיים המאושרים שיהיו לי אחרי התיכון, שאיכשהו אני אמצא אהבה, שאגשים את החלומות והיעדים שלי, שיקרו נסים ויבוא נסיך על סוס לבן. במהלך הלימודים יש לי קשרים עם בנות אחרות, אבל מבחינתי הם אף פעם לא היו חברויות אמיתיות, כי אני לא שמה את עצמי בפנים, את "מי שאני באמת", פשוט בגלל שאני יודעת שהן לא יבינו אותי, שאנחנו במקומות אחרים ובעולמות אחרים.
עד לפני שנה בערך לא אמרתי לאף אחד (גם לחברות שלי) אפילו איזו מוזיקה אני אוהבת לשמוע, בלי סיבה מיוחדת, פשוט פיתחתי מעין מנגנון של "להחביא את עצמי" בלי שאני יודעת למה.
יש לי חלומות ענקיים ואף אחד לא מודע אליהם, גם לא המשפחה שלי.
כמו שאמרתי כבר בהתחלה, מה שהכי מטריד אותי ומעסיק אותי זה העניין הרומנטי.
אני לא יודעת עד כמה זה קשור, אבל ההורים שלי אף פעם לא דיברו איתי על בנים. אמא שלי די שמרנית בקטע הזה, ולפי איך שאני מבינה ממנה אם יהיה לי עכשיו חבר זה לא בדיוק ימצא חן בעיניה. יכול להיות שבגלל שבבית שלי כל הנושא הזה של זוגיות ובנים הוא כל כך לא פוליטקלי קורקט לדבר עליו, גם לי בעצמי קשה להיפתח לבנים, אבל בכל מקרה אף בן אף פעם לא התעניין בי או לפחות הראה עניין. לי זה תמיד נראה שכל השאר חיים באיזו טלנובלה- מאבדים את הבתולים, מוצאים אהבה, נפרדים, נבגדים, חוששים. לי אפילו אין חוויות רעות שקשורות לאהבה, וגם זה מצער אותי.
אני רוצה זוגיות ואהבה, ואולי עכשיו אני עוד לא בשלה בכלל לקשר, אבל אני לא מרגישה שיש לי את ההזדמנות "להבשיל" בכלל, מרוב שאני סגורה ורק חולמת כל היום על חבר בלי שמשהו קורה בכלל, או לחילופין למצוא מישהו שמתאים לי גם מבחינה מנטאלית שאני אצליח להתגבר איתו על הדברים שמפריעים לי ושאצליח להיפתח אליו, וגם מבחינת התאמה- שיהיו לנו ערכים דומים, תחומי עניין משותפים, משיכה, מצב נפשי ובחיים בכלל שהוא די דומה.
אני לא יודעת אם זה יותר מידי לבקש, ואם אני בדרך להגיע לשם או שאני רק הולכת אחורה ומונעת מעצמי יותר ויותר למצוא אהבה אמיתית (גם עכשיו וגם בכלל) עם כל המחשבות וכל הבררנות (שאני לא בטוחה אם היא לגיטימית או לא).
אני לא יודעת מה בדיוק לשאול, ואם למישהו בכלל היה כוח לקרוא את כל זה, אבל אני מרגישה מאוד מבולבלת...
מה הייתם מציעים לי לעשות? מה אתם חושבים על כל זה? זה נורמאלי, הגיוני, שפוי?
תודה רבה על ההקשבה והסבלנות.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.