על ידי ביצת_קינדר* » 13 דצמבר 2011, 23:20
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
חכם סיני אמר פעם: מצא דרך לעזור לאנשים, זה יוסיף משמעות לחייך.
אני אומנם לא מונעת ממציאת משמעויות לחיים, אבל מאמינה שיש אנשים שרוצים דברים שאני מחשיבה כמיותרים, והיו לי הריונות קסומים ורציתי עודחד, אבלו בא לי לתחזק תינוק, ופונדקאות יושבת היטב עם הריון ללא הצורך בטיפול בתופעת הלוואי שלו.
אז נכנסתי לתהליך, אגב, רוב התגובות שקיבלתי דווקא היו חיוביות ושיבחו אותי על אלטרואיזם, אבל שוב, מניעיי היו אגוצנטרים לחלוטין, רציתי (בתמימותי) להנות מסמים טבעיים המיוצרים במוח בתקופת ההיריון (לא ידעתי על חובת צריכת סמים הורמונלים אורלית, וגינלית ובזריקות בישבן). בכל מקרה, לא טרחתי לחפש הורים 'ראויים', תנאים טובים או תמורה כספית, רציתי להיכנס להיריון ומיד ומצאתי זוג שיוציא את העניין לפועל במהירות.
התגובה הכי קרובה לשלילית שקיבלתי הייתה: איך תוכלי להיפרד מהעובר שנשאת בתוכך כל כך הרבה זמן.
כבר הובהר העניין שבארץ העובר לא שלי, במקרה הזה זאת הייתה תרומת ביצית המופרת מזרע האב המיועד. וכמו שגננת יכולה לטפל בילדים שלא שלה באהבה ובמסירות מבלי לרצות לקחת אותם אליה הביתה בסוף שנת הלימודים, כך גמני יכולה לטפל בעובר מבלי לרצות אותו לעצמי. (בעיקר משום שיודעת מה בדיוק כולל הטיפול בתינוק בן יומו בשלושת החודשים הראשונים לחייו, בשנה שלאחר מכן ולארוך התבגרותו הבלתי נמנעת, כבר עשיתי את זה עם הילדים שלא וממש לא צריכה להוסיף לעצמי מטלות וצרות של אחרים:)
ובכן, פונדקאות היא עניין סבוך מכמה וכמה רבדים. למשל, שליטה או חוסר השליטה
ההורים המיועדים במקרים רבים קונים מוצר, אך שלא כמו כל מוצר קנוי אין להם שליטה על על ההזמנה, וזה מצב הגורם לערעור נפשי ו/או ניסיונות שליטה מרחוק, המביא לעתים קרובות לידי החפצת הפונדקאית ו/או הפעלת לחצים (ממשים או רגשיים) ו/או השלכת רגשות שלילים עליה.
כל זה תוך הרגשה (מערערת לגמרי) שהפונדקאית 'תופסת אותם בביצים' ו/או מחזיקה בהם כשבויים לכל גחמה שלה, שכביכול אין הם יכולים לסרב מחשש שמא היא תזיק לעובר ברחמה.
יכולה לספר שרוב ההתקשרויות עוברות יפה, בכל זאת אנשים נוטים להיות מנומסים כשזה באינטרס שלהם ורוב האנשים מעדיפים להימנע מעימותים. אבל בכל זאת מדובר פה בשתי נשים מנוגדות בהגדרה, אחת הייתה מוכנה לעבור כל הליך רפואי בנמצא לו רק היה זה נותן לה את האפשרות ללדת בעצמה, ומולה אישה הורמונלית, שהריונות באים לה בקלות (אין פונדקאיות שלא נהנות מהריונות בכלל וקלים בפרט), ושתיהן עולות על אותה רכבת הרים רגשית מכיוונים נגדיים כך שההתנגשות כמעט בלתי נמנעת.
אני חשבתי שנכנסת להרפתקה משותפת עם הזוג בשימוש הרפואה המודרנית, בפועל התברר שמבחינת הזוג הם כבר מזמן בתהליך משותף עם הרפואה המודרנית בשימוש הרחם שלי. מבחינתם אני במעמד של נותנת שרות וזהו, ובדיוק כמו שלא מזמנים את המלצרית הביתה אחרי ביקור במסעדה, אפילו אם הייתה מקסימה ויעילה ונהדרת (מקסימום מגדילים את טיפ) כך הם התייחסו אלי, מבחינתם אין כאן שום שיתוף, אלא יש היררכיה ברורה, וכשם שמלצרית אינה יכולה לבוא אליהם בדרישות כך גמני. למעשה, כל בקשה שלי נראתה להם כסחיטה בוטה (יש להבהיר: הבקשות שלי לא היו קשורות לכסף בכלל).
אני לא מאמינה גדולה ברפואה המודרנית (מבחינתי אם נדרשת לצרוך שירותים מדיצינים סימן שמשהו לא בסדר), אני (עדיין) חושבת שיכולה להיכנס להיריון בלי תוספים כימיים חיצוניים (שמתברר שאינם עובדים עלי באופן 'נורמלי' ממילא) ושכל העניין הוא לתת לטבע לעשות את שלו. הם, לעומת זאת, יודעים מניסיונם המר שאי אפשר לסמוך על הטבע ומקבלים את דברי הרופאים כאמת חקוקה על שלטי פרסום ענקיים. מתוקף היותי כבולה בחוזה רשמי נאלצתי לעשות כל מה שאומרים לי, כלומר לעבור בדיקות דם והדמיות (חודרניות) על בסיס שבועי (לעתים אפילו פעמיים בשבוע), לקחת כדורים כאלה ואחרים על בסיס יומי (תקופה ארוכה אפילו 3 ו-4 פעמים ביום) ולהסביר לרופאים שוב ושוב שמה שהם מחשיבים כנורמה לא תופס עלי, לעשות כדרישתם ולגלות לאחר מעשה שאני צודקת ושסתם הוטרדתי בהליכים רפואיים בלתי נחוצים, וזה מתחיל חודשים לפני ההיריון.
חוסר ההתאמה ביני לבין הזוג (אני בשנטי-שנטי ובטבעיות, הם עמוק-עמוק בנורמה ובקונפורמיות) גרם לנזקים ממשים. אז נכון, לא דיברתי עם העוברית כמו שדיברתי עם הילדים שלי (כי לא מוכנה לשקר, גם לא לעוברים), אבל כן שרתי לה, ליטפתי, ספרתי לי דברים ניטרליים (על העולם באופן כללי, בלי אף מילה רעה על מי שתהיה אמא שלה), והכי חשוב נתתי לה את כל צרכיה הטבעיים שיקדמו את התפתחותה. בסופו של דבר הכניסו אותי לזירוז בשבוע 35. יומיים הייתי בחדר לידה, מחוברת לאינפוזיה, למוניטור ומרותקת למיטה, מקבלת כל סם-זירוז אפשרי ללא שום התקדמות (לא עזר שהסברתי שכימיה לא עובדת עלי, ולא עזר כשביקשתי שיאפשרו לי לנסות זירוזים טבעיים). עד שזרזו אותי לניתוח קיסרי.
למרות כל הסבל שעברתי (לא פירטתי אבל עברתי כל סיוט שעלה בדעתי ועוד כמה שלא), יצאה תינוקת (כלומר, לא פגה) בריאה ושלמה שהשתחררה מבית החולים אפילו לפניי. לא יכולה להגיד שהיא יפיפיה (למרות שאין לי ספק שהיא כזאת) כי לא ראיתי אותה (למרות שמבחינת החוזה אני זכאית אבל הייתי תחת הרדמה כללית, ואחר כך ההורים לא רצו ובשלב הזה כבר לא טרחתי לבקש).
העו"סית של בית החולים שאלה אותי יומיים לפני הלידה מתי יגיע היום שבו ארגיש גאה בעצמי על מעשיי, לא ידעתי מה לענות לה כי בכלל לא בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון, רציתי להיות בהיריון בשביל ההנאה העצמית (ובשביל לעלות במשקל) אבל יצא היריון מזעזע (והסיכוי שאצליח לשמור על המשקל אפסי עד בדיוני), כך שזה לא יצא טוב, התכוונתי לעזור לאנשים נזקקים אבל יצא שעזרתי לאנשים לא טובים, התכוונתי להכניס לעולם ילדה שתזכה לאהבה ולבית חם אבל אני בכלל לא בטוחה שהכנסתי אותה לסיטואציה בריאה. בקיצור גם אם יש סיבות לגאווה הן מתגמדות מול המציאות.
בימינו עדיין סובלת מכאבי פוסט ניתוח אבל זה הסבל היחיד. אין ולא רוצה שום קשר עם הזוג או עם בתם (מאושרת שלא צריכה להתמודד עם הנקות, לילות לבנים, קוליק, טיפת חלב, ריבים על חיסונים וחיתולים/טיטולים), אבל מישהי אמרה לי, שלא יהיה לי ספק, שיום יבוא וצעירה תבוא אלי לברר על שורשיה. שתבוא. בכייף.
עפ"י החוק לנשיאת עוברים, יכולה לעבור את התהליך עוד פעם (אחת בלבד), המסקנה שלי מהסיבוב הראשון: להקפיד על בחירת הזוג, שלפחות יהיה תואם לתפיסת עולמי. אם אמצא זוג כזה יכול בהחלט להיות שאעשה זאת שוב מהתחלה (כי עדיין בעמדה שהיריון זה כיף ושצריך לעזור לאנשים).
אפשר לקרוא כאן עוד על
פונדקאות
>ביצת קינדר נשארה עם השוקולד ועם חיוך מגליד בתחתית הבטן<
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
חכם סיני אמר פעם: מצא דרך לעזור לאנשים, זה יוסיף משמעות לחייך.
אני אומנם לא מונעת ממציאת משמעויות לחיים, אבל מאמינה שיש אנשים שרוצים דברים שאני מחשיבה כמיותרים, והיו לי הריונות קסומים ורציתי עודחד, אבלו בא לי לתחזק תינוק, ופונדקאות יושבת היטב עם הריון ללא הצורך בטיפול בתופעת הלוואי שלו.
אז נכנסתי לתהליך, אגב, רוב התגובות שקיבלתי דווקא היו חיוביות ושיבחו אותי על אלטרואיזם, אבל שוב, מניעיי היו אגוצנטרים לחלוטין, רציתי (בתמימותי) להנות מסמים טבעיים המיוצרים במוח בתקופת ההיריון (לא ידעתי על חובת צריכת סמים הורמונלים אורלית, וגינלית ובזריקות בישבן). בכל מקרה, לא טרחתי לחפש הורים 'ראויים', תנאים טובים או תמורה כספית, רציתי להיכנס להיריון ומיד ומצאתי זוג שיוציא את העניין לפועל במהירות.
התגובה הכי קרובה לשלילית שקיבלתי הייתה: איך תוכלי להיפרד מהעובר שנשאת בתוכך כל כך הרבה זמן.
כבר הובהר העניין שבארץ העובר לא שלי, במקרה הזה זאת הייתה תרומת ביצית המופרת מזרע האב המיועד. וכמו שגננת יכולה לטפל בילדים שלא שלה באהבה ובמסירות מבלי לרצות לקחת אותם אליה הביתה בסוף שנת הלימודים, כך גמני יכולה לטפל בעובר מבלי לרצות אותו לעצמי. (בעיקר משום שיודעת מה בדיוק כולל הטיפול בתינוק בן יומו בשלושת החודשים הראשונים לחייו, בשנה שלאחר מכן ולארוך התבגרותו הבלתי נמנעת, כבר עשיתי את זה עם הילדים שלא וממש לא צריכה להוסיף לעצמי מטלות וצרות של אחרים:)
ובכן, פונדקאות היא עניין סבוך מכמה וכמה רבדים. למשל, שליטה או חוסר השליטה
ההורים המיועדים במקרים רבים קונים מוצר, אך שלא כמו כל מוצר קנוי אין להם שליטה על על ההזמנה, וזה מצב הגורם לערעור נפשי ו/או ניסיונות שליטה מרחוק, המביא לעתים קרובות לידי החפצת הפונדקאית ו/או הפעלת לחצים (ממשים או רגשיים) ו/או השלכת רגשות שלילים עליה.
כל זה תוך הרגשה (מערערת לגמרי) שהפונדקאית 'תופסת אותם בביצים' ו/או מחזיקה בהם כשבויים לכל גחמה שלה, שכביכול אין הם יכולים לסרב מחשש שמא היא תזיק לעובר ברחמה.
יכולה לספר שרוב ההתקשרויות עוברות יפה, בכל זאת אנשים נוטים להיות מנומסים כשזה באינטרס שלהם ורוב האנשים מעדיפים להימנע מעימותים. אבל בכל זאת מדובר פה בשתי נשים מנוגדות בהגדרה, אחת הייתה מוכנה לעבור כל הליך רפואי בנמצא לו רק היה זה נותן לה את האפשרות ללדת בעצמה, ומולה אישה הורמונלית, שהריונות באים לה בקלות (אין פונדקאיות שלא נהנות מהריונות בכלל וקלים בפרט), ושתיהן עולות על אותה רכבת הרים רגשית מכיוונים נגדיים כך שההתנגשות כמעט בלתי נמנעת.
אני חשבתי שנכנסת להרפתקה משותפת עם הזוג בשימוש הרפואה המודרנית, בפועל התברר שמבחינת הזוג הם כבר מזמן בתהליך משותף עם הרפואה המודרנית בשימוש הרחם שלי. מבחינתם אני במעמד של נותנת שרות וזהו, ובדיוק כמו שלא מזמנים את המלצרית הביתה אחרי ביקור במסעדה, אפילו אם הייתה מקסימה ויעילה ונהדרת (מקסימום מגדילים את טיפ) כך הם התייחסו אלי, מבחינתם אין כאן שום שיתוף, אלא יש היררכיה ברורה, וכשם שמלצרית אינה יכולה לבוא אליהם בדרישות כך גמני. למעשה, כל בקשה שלי נראתה להם כסחיטה בוטה (יש להבהיר: הבקשות שלי לא היו קשורות לכסף בכלל).
אני לא מאמינה גדולה ברפואה המודרנית (מבחינתי אם נדרשת לצרוך שירותים מדיצינים סימן שמשהו לא בסדר), אני (עדיין) חושבת שיכולה להיכנס להיריון בלי תוספים כימיים חיצוניים (שמתברר שאינם עובדים עלי באופן 'נורמלי' ממילא) ושכל העניין הוא לתת לטבע לעשות את שלו. הם, לעומת זאת, יודעים מניסיונם המר שאי אפשר לסמוך על הטבע ומקבלים את דברי הרופאים כאמת חקוקה על שלטי פרסום ענקיים. מתוקף היותי כבולה בחוזה רשמי נאלצתי לעשות כל מה שאומרים לי, כלומר לעבור בדיקות דם והדמיות (חודרניות) על בסיס שבועי (לעתים אפילו פעמיים בשבוע), לקחת כדורים כאלה ואחרים על בסיס יומי (תקופה ארוכה אפילו 3 ו-4 פעמים ביום) ולהסביר לרופאים שוב ושוב שמה שהם מחשיבים כנורמה לא תופס עלי, לעשות כדרישתם ולגלות לאחר מעשה שאני צודקת ושסתם הוטרדתי בהליכים רפואיים בלתי נחוצים, וזה מתחיל חודשים לפני ההיריון.
חוסר ההתאמה ביני לבין הזוג (אני בשנטי-שנטי ובטבעיות, הם עמוק-עמוק בנורמה ובקונפורמיות) גרם לנזקים ממשים. אז נכון, לא דיברתי עם העוברית כמו שדיברתי עם הילדים שלי (כי לא מוכנה לשקר, גם לא לעוברים), אבל כן שרתי לה, ליטפתי, ספרתי לי דברים ניטרליים (על העולם באופן כללי, בלי אף מילה רעה על מי שתהיה אמא שלה), והכי חשוב נתתי לה את כל צרכיה הטבעיים שיקדמו את התפתחותה. בסופו של דבר הכניסו אותי לזירוז בשבוע 35. יומיים הייתי בחדר לידה, מחוברת לאינפוזיה, למוניטור ומרותקת למיטה, מקבלת כל סם-זירוז אפשרי ללא שום התקדמות (לא עזר שהסברתי שכימיה לא עובדת עלי, ולא עזר כשביקשתי שיאפשרו לי לנסות זירוזים טבעיים). עד שזרזו אותי לניתוח קיסרי.
למרות כל הסבל שעברתי (לא פירטתי אבל עברתי כל סיוט שעלה בדעתי ועוד כמה שלא), יצאה תינוקת (כלומר, לא פגה) בריאה ושלמה שהשתחררה מבית החולים אפילו לפניי. לא יכולה להגיד שהיא יפיפיה (למרות שאין לי ספק שהיא כזאת) כי לא ראיתי אותה (למרות שמבחינת החוזה אני זכאית אבל הייתי תחת הרדמה כללית, ואחר כך ההורים לא רצו ובשלב הזה כבר לא טרחתי לבקש).
העו"סית של בית החולים שאלה אותי יומיים לפני הלידה מתי יגיע היום שבו ארגיש גאה בעצמי על מעשיי, לא ידעתי מה לענות לה כי בכלל לא בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון, רציתי להיות בהיריון בשביל ההנאה העצמית (ובשביל לעלות במשקל) אבל יצא היריון מזעזע (והסיכוי שאצליח לשמור על המשקל אפסי עד בדיוני), כך שזה לא יצא טוב, התכוונתי לעזור לאנשים נזקקים אבל יצא שעזרתי לאנשים לא טובים, התכוונתי להכניס לעולם ילדה שתזכה לאהבה ולבית חם אבל אני בכלל לא בטוחה שהכנסתי אותה לסיטואציה בריאה. בקיצור גם אם יש סיבות לגאווה הן מתגמדות מול המציאות.
בימינו עדיין סובלת מכאבי פוסט ניתוח אבל זה הסבל היחיד. אין ולא רוצה שום קשר עם הזוג או עם בתם (מאושרת שלא צריכה להתמודד עם הנקות, לילות לבנים, קוליק, טיפת חלב, ריבים על חיסונים וחיתולים/טיטולים), אבל מישהי אמרה לי, שלא יהיה לי ספק, שיום יבוא וצעירה תבוא אלי לברר על שורשיה. שתבוא. בכייף.
עפ"י החוק לנשיאת עוברים, יכולה לעבור את התהליך עוד פעם (אחת בלבד), המסקנה שלי מהסיבוב הראשון: להקפיד על בחירת הזוג, שלפחות יהיה תואם לתפיסת עולמי. אם אמצא זוג כזה יכול בהחלט להיות שאעשה זאת שוב מהתחלה (כי עדיין בעמדה שהיריון זה כיף ושצריך לעזור לאנשים).
אפשר לקרוא כאן עוד על [url=http://www.poriyut-guide.com/2011/09/06/surrogacy]פונדקאות[/url]
>ביצת קינדר נשארה עם השוקולד ועם חיוך מגליד בתחתית הבטן<