היי,

אני ממשגב במקור, ומתעתדת לחזור לשם עוד ארבע שנים.
גדלתי שם (לא באשחר בישוב אחר) מגיל שנה וחצי,
וכבר מחכה בקוצר רוח לחזור הביתה.

יש הרבה אפשרויות חינוכיות שונות ואיכותיות באזור,
יש גנים אנתרופוסופיים, ויש את הגנים בישובים שנחשבים לאיכותיים.
יש בית ספר וולדורף צומח במשגב וגם את הבית ספר בהרדוף שזה לא מאוד רחוק, יש את בית הספר במעלה צביה,
שאני לא מאוד מכירה, אך שומעת עליו כל הזמן המון דברים טובים.
יש שלושה (או ארבעה) בתי ספר יסודיים "רגילים" וכרגע בית ספר תיכון אחד במשגב עצמה, בית ספר שגם נחשב לטוב ואיכותי.
יש המון חוגים ופעילויות קהילתיות, הן ביישובים והן בין היישובים במשגב. יש שתי תנועות נוער מצויינות.
ויש את הגליל והאוויר, והטבע לדעתי אין על משגב, מקום מקסים.

וחו"מ אומרים שעל מנת לקבל החלטות צריך להעביר את השאלה דרך כל הגופים, היינו
דרך החשיבה , הרגש, והרצון (העשיה עצמה).
חשיבה - לחשוב על ההחלטה ולבדוק את השאלה מכמה שיותר נקודות מבט שונות.
רגש - לבדוק איך מרגישים אם ההחלטה, וגם ממש לנסות לדמיין את החיים שם (את קמה בבוקר , פותחת חלון, איזה נוף יש לך? לוקחת את הילדים לגן וכו'...) ושוב לבדוק איזו תחושה עולה בך.
ורצון - עשיית המעשה (מה את עושה בפועל).

בהצלחה.

תודה רבה בנות מקסימות.
ברור לי שהדבר הנכון היה לגור שם שנה שנתיים ואז לקנות - אבל עכשיו נפתחה הרחבה לגרעין (שהוא כבר לא ממש גרעין כאמור), והנוף יפה, ויש לנו אחלה מגרש, וכמובן שיש הפחד הזה שאם לא נחליט ש"הולכים על זה" עכשיו, נידְחה ונידַחה ובסוף סתם נגור באיפושהו מכח האינרציה, ואני ממש ממש רוצה קהילה.

לפני כבר עוד מעט שנה החלטנו אני ובן זוגי "לעזוב הכל " (גרנו בהרי ירושלים), להתפטר מעבודתנו, לקחת את הנסיכה ולצאת לטיול בניו זילנד, במטרה (חוצמלעשות חיים) "לשרוף גשרים" במרכז ולחזור ישר לצפון.
היה מדהים, אבל חזרתי בסוף שישי (חודש שישי להריון) שהלך ונהייה קשה ככה שהתמקמנו הכי במרכז, להיות קרובים לעזרת ההורים . עכשיו הלידה קרובה (אני בשמירת הריון , אבל טפו טפו עוד שבועיים נכנסת לחודש תשיעי), ופתאום העניינים התקדמו מהר וצריך להחליט.

בלי להיות שם (אני לא יוצאת מהמיטה..) אני מרגישה שכן, אבל מאוסף סיבות מוזרות.
בא לי כן כי כשנהייה לי החבר החילוני הראשון (לפני שעברתי צד) הלכנו בתמימות של בני 18 לחפש יישוב לגור בו אחרי שנתחתן (הוי תמימות בני הנעורים (-: ) ואחותי הגדולה והחכמה ( שהיתה בת 19) אמרה לי "עלייך תפור לגור באשחר" (אותה אחות ממש הכירה לי לימים את אהובי ככה שזה לא סיבה ממש מופרכת).
בא לי כן בגלל שכשהשתחררתי מהצבא ירדתי לסיני ופגשתי חבר'ה בני 14 מיודפת שנראו לי פתוחים ומשוחררים (וסטלנים (-8 ) וסיפרו לי ש"כולם אצלם ככה".
בא לי כן כי כשאנימסתכלת במפה אז משגב זה ממש קרוב למלא מקומות יפים (למרות שבהרי ירושלים היו לי מגוון מעיינות צמודים לבית שזה עדיף ממקומות יפים קרובים בנסיעה).
וכשכן הייתי באשחר ראיתי מלא מלא ילדים, ואני אוהבת ילדים (וגם עושה אותם במרץ רב).

כמו שאמרתי , רק מסיבות מוזרות, וכאן (דקה מהקניון) כל כך נוח....

תבשיל קדרה - קחי טרמפ חופשי, האוטו פתוח
מישהי יכולה לכתוב יותר על החינוך בגוש, או על אשחר (בעיקר בקטע של גידול ילדים)

ראשית הייתי ממליצה לך לבדוק את "הנוחות " שקיימת בחייך.
כמה היא משמעותית. כמה את צריכה אותה. כמה היא מפריעה לך. מה את מרוויחה ממנה ומה את מפסידה.
אם דברים מתחילים לזרום בחייך לכייוון שאת רוצה אולי כדאי לחכות עם ההחלטה.

לפני החלטה כזו הייתי ממליצה לך לבוא ולשכור בית לשנה שנתיים ולהרגיש את האזור.
תכירי את האזור את האנשים. תיצרי חברויות ותראי לאן את נוטה יותר.

אנו גרים פה כבר כמעט שנתיים בשכירות.
עכשיו אנו מנסים להתכוונן על היישוב הספציפי שבו נחליט לתקוע יתד.
זו באמת החלטה לא פשוטה.

מצד שני אל תוותרי על החלומות שלך.
תבדקי כמה הפחד משינוי תופס מקום. תקראי לו לשיחה. תני לו יד.

אם בעובדות עיסקינן הרי שמשגב מציעה שפע של אופציות חינוכיות ולא רק שתיים קיצוניות.
ובעינין הישוב והחברים. את עומדת להצטרף לישוב. אמנם אתם מגיעים עם גרעין אבל המטרה היא להתערות בישוב ולהפוך לחלק מהמארג שלו. אני יכולה לספר לך מנסיוני שמי שהיו החברים הכי הכי הכי טובים של הורי בגרעין, אלו שהלכנו איתם שנים יחד בתקווה ובמאבק להקמת הישוב הפכו ברבות השנים לסתם שכנים חביבים ואילו תחתם הגיעו חברים חדשים מאנשי הישוב. אל תאחזי בחברים. את עומדת לבחור מקום מגורים מתוך תקווה שהוא יתאים לכם. גם כאן יש קהילה ויש ילדים (ולדעתי בחרתם לכם ישוב נפלא) וגם כאן יש עבודות וקידום וגם כאן יש שכנים, וחבורות והמון אנושיות. לא תוכלי לראות כל זאת מרחוק, תיהיי חייבת להתקרב.
וכבר אמרו לך זאת אבל זיכרי שזו לא חתונה קתולית. במקרה הכי גרוע, תחליטו אחרי כמה שנים שזה לא בדיוק זה ותמשיכו הלאה. לא נראה לי שיש סיכוי שתמלטו מאשחר בזעקות ודמעות.
מעבר דירה הוא מלחיץ אבל לפעמים חייבים לעשות צעד מפחיד על מנת להבטיח לעצמכם עתיד טוב יותר.

סעי לשם, לבד, שבי בפינה שקטה עם עצך ותנשמי, תני למחשבות להטריף אותך עד שהן ישקעו ותעלה התשובה האמיתית להתלבטויותייך
איך?
(תרימו את המבט מהמסך - יש שם עולם)
איך מדברים עם הבטן?
איך מבררים מה אני רוצה?
איך יודעים כש - "אם יש ספק - אין ספק" אם אין ספק שכן או אין ספק שלא?

(סליחה, שפע טל, על הפלישה. אנחנו עומדים בפני התלבטות דומה לשלך, לכן מרשה לעצמי לקחת טרמפ)

מלבד זה שהגוש מקסים בעיני (חיצונית, פנימית אני מאמינה שגם אך פחות מתמצאת) אני יודעת שיש בו הרבה אופציות חינוכיות אבל צריך לבדוק בדיוק מה הן.
דבר שני- מותר להתחרט, גם להחליף חלומות מותר אפילו ברגע האחרון
דבר שלישי- סעי לשם, לבד, שבי בפינה שקטה עם עצך ותנשמי, תני למחשבות להטריף אותך עד שהן ישקעו ותעלה התשובה האמיתית להתלבטויותייך
נ.ב. לאבא שלי יש משפט לגבי התלבטויות "אין דבר כזה להתלבט, אתה אומר שאתה מתלבט כשבעצם החלטת כבר ואתה מחפש צידוקים להחלטתך" חשבי על כך, אולי כבר החלטת?

הי (איזה כיף שכל פעם שאני מתחילה לכתוב מופיע בצהוב משפט תומך...)
אני, למי שלא שם/שמה לב זותי שכל הזמן מספרת על גרעין שעובר לאשחר, להקים את ביתו בגליל.
אז הנה מגיע הרגע המכריע ופתאום אני חוטפת רגליים קרות... S-:
אז הסיפור שלי הוא כזה - התחלנו כגרעין שהתיימר לפחות להיות רוחני, אלטרנטיבי וכו' וניסה להקים יישוב ברוח זו.
אחרי שראינו שזה קשה וגם מסובך החלטנו להצטרף כגרעין צעיר לאשחר , יישוב מעורב של דתיים וחילונים , ולהוות רוח חדשה ליישוב.
מאז קרו הרבה דברים...
חלק גדול מהגרעין המקורי עזב, כי לא איפשרו לנו לעבור למגורים זמניים באשחר והכריחו אותנו לרכוש אדמה )-: .
ברגע האחרון הצטרפו אנשים ,מיושבים בדעתם, שידעו בוודאות על רצונם בקניית האדמה ובניית בית, אך לא היו שותפים לשנים של החלומות (מה שלא אומר כלום, אבל גם לא מבטיח כלום...).
ככה שיצא שחברים ממש באים איתי רק זוג או אולי שניים.
אשחר עצמה ממש קרובה לסחנין, שזה לא רע, אבל יכול אולי להיות טעון בעתיד
את הקהילה באשחר אני לא ממש מכירה (הייתי שם רק שתי שבתות בחיי)
והחינוך - יש או חינוך ממש דתי או חינוך ממש לא , ולי גם חשוב חינוך סביבתי, ובית ספר עם אופי פתוח, ושיתוף הורים, וקהילה סביב בית הספר ועוד, וזה אני בכלל לא יודעת אם יש.
במקביל פה (במרכז) התחילו לקרות דברים טובים..
אהובי קיבל קידום בעבודה, אני מצאתי מסגרת , הנסיכה גם היא פורחת ומתחילה להתהוות כאן קהילה שמקימה בית ספר מעורב לדתיים-חילונים ומתגבשת סביב בית הספר, בדיוק כמו שחלמתי שיהיה בצפון (ואין).
וגם ההורים במרכז ועוזרים המון, ובטח בעתיד אני ארצה לעזור להם.

בקיצור -
עוד שבוע אנחנו חותמים חוזה ומביאים את הכסף ואני מבועתת ולא ישנה ביום ובלילה ומפחדת נורא ורוצה לעזוב הכל ולהמשיך לגדול (ולגדל) בשקט..
אבל תמיד רציתי לגור בצפון
ורציתי יישוב לא עם אופי מסויים (פריקי/דתי/וכו') אלא עם כל מיני סוגי וגילאי אנשים
ורציתי קהילה תומכת
ולהיות קרובה לטבע

ואני לא יודעת מה לעשות!!!
החלטנו להחליט בשבועות -

אשמח למידע על גוש שגב , בעיקר בחינוך, אבל גם על איך זה לחיות שם ובכלל
וגם לעצות על איך לחשוב ולסדר ת'ראש
וגם לתמיכה וחיבוקים
תודה

מיקי העיקר שימשיך להיות טוב, ותנסי להינות מהיתרונות.

רוני-בלוני יקרה, (איזה שם מתוק...)

יותר נוח לי לא לפרט ,תסלחי לי, גם אם זה מטופש...
כרגע אנו גרים באיזור השרון, בבית פרטי עם גינה מאוד קטנה,והשכנים מאוד צפופים מכל כיוון, אבל ככה זה בעיר..
אין לי יותר מדי קשר עם השכנים שקרובים ,הקשרים הם בעיקר חדשים ונבנים,דרך ילדי ם מהגנים.(האמהות שלהן כמובן..)
זה מאוד שונה מהישוב הקהילתי שממנו באנו,שכולם מכירים את כולם, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מאוד נהנית מהאנונימיות הזו,יש לי איזו תחושה גדולה של חופש.
בחודש הראשון למעבר הייתי ממש בדיכאון,בכיתי בלי שיראו ילדי, והרגשתי תחושת מחנק נוראית.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכנו לגן השעשועים בקרבת הבית,
וממש רציתי לבכות- לא מכירה אף אחד,לא מברכים לשלום,לא מרכלים,רק מבטים חפוזים ללא מילים.
אני מוכרחה להוסיף,שהיום ההרגשה הזו השתנתה, אני לפעמים,לא תמיד, מצליחה לראות את היתרונות
באנונימיות הזו.
בקשר לחברים מחוץ לישוב- כן ,יש לי כמה חברות טובות וחלקן גרות באיזור שלי,וזה באמת נחמד אך זה לא אותו סוג של קשר שהיה לי למשל עם חברה מהישוב,שהיינו נפגשים הרבה אחה"צ עם הילדים וכד'.
אני מאמינה שעם הזמן יהיו לי חברות מהשכונה החדשה.
זהו, האמת שאין לי עדיין דיעה נחרצת לגבי האם כאן טוב יותר,האם היה כדאי לעבור?
משום מה זה לא ממש ברור לי.לצערי.

מיקי, גם לי עד לפני כמה חודשים תמיד היתה תחושה שאני מפסידה דברים שאחרים עושים יחד, בעיקר אם עלי להישאר בבית (כביסה, בישול, ניקיון וכו'...) ולא לצאת החוצה, אבל התחושה הזו התחלפה בחשק להיות אני ולהסתגר במקצת.

אגב, זה ממש קל - האמת התכוונתי לכתוב זה ממש לא קל, אבל במחשבה אחרת זה באמת קל כשאני יושבת בבית ואת עשית בשבילי צעד קדימה (בשבילך ובשביל משפחתך למעשה) ודרכך אני רואה את המעבר העתידי שלי.

המשיכי לשתף כאן בדף: מאיזה איזור ולאיזה איזור מגורים עברתם? האם אתם גרים היום בבניין? איך השכנים שלך?
היו לך חברים מחוץ לישוב שגרתם בו קודם? התאקלמות קלה, ומהירה!

רוני-בלוני,
כנראה שאת צודקת.
יש לי איזה עניין עם עצמי לברר שקשור בקירבה וריחוק מאהאנשים הסובבים אותי, זה מאוד מעסיק אותי.
בישוב תמיד הרגשתי שאני מפסידה דברים שאחרים עושים ואני ל, נפגשים,צוחקים וכו'.
לקח לי הרבה זמן להשתחרר מזה.
כאן בעיר אין לי את כל התחושות הללו, משהו בי יותר השתחרר. אבל ברקע יש לי עוד את הפנטזיה הזו של מקום קטן וכפרי,שהילדים הולכים לבד לחברים וכו'.אני מקווה שאני אשחרר את הזכרונות והכמיהות שתוקעים אותי ואמשיך הלאה כשפני לעתיד.
בכל אופן תודה על ההתיחסות הנעימה.
דרך אגב ,למה התכוונת בזה שאמרת :זה ממש קל? את יכולה לפרט?

מיקוש, לא כולם הם עכברי כפר, ואין שום רע לגור בעיר. הרי יש יתרונות וחסרונות כמו לכל דבר ודבר.
זה שלא הרגשת שייכת זה לא אומר שלא תרגישי שייכת במקום אחר.
אבל אני חייבת לספר לך שלעתים יש לי תקופות שאני מרגישה כל כך שייכת ונפגשת עם חברות (יחד עם הילדים) בכל יום, ולעתים (כמו בתקופה האחרונה) לא בא לי להוציא את האף מהבית, אני מקווה שאנשים לא יתקשרו או יבואו אלי, אני מרגישה חלשה, עצב פנימי (לעתים בלי סיבה) - לא דכאון! ממש לא! פשוט בלי כוחות וחשק להיות בחברה. צורך בהסתגרות. אבל אני יודעת שאני כזו וזה חלק מההתפתחות שלי.
אולי גם אצלך זו תקופה (קצרה או ארוכה זה לא חשוב). אני לא יודעת בת כמה את, אבל נראה לי שזה קשור גם לגיל, אנחנו הופכים עסוקים יותר (בעיקר בבית) ומבינים שאי אפשר לחיות אחד בתוך השני (עם אנשי הישוב) אלא כל אדם צריך לעתים את ההתנתקות שלו והמרחב.
כשאני קוראת את מה שכתבת אני מרגישה כאילו זו אני בצעד אחד קדימה, זה ממש קל, אבל כשאת תרגישי טוב יותר עם המעבר, תמצאי את היתרונות (ולא תתמקדי ביתרונות של הכפר שעזבתם) תרגישי טוב יותר ותרגישי חזקה יותר.

ענ-בל,
כמה נעים להתעורר בבוקר ולקרוא את דברייך.תודה ולילה טוב.

רוני-בלוני, אני אנסה לשתף אותך בקשיי בשמחה רבה. (סוף סוף משהו שואל אותי מה קשה לי...)
קשה לי התחושה שאני לא עשיתי את המעבר שאני שלימה עם עצמי ונחושה
קשה לי שיש בי איזו תחושה של כשלון אישי, שלא היה לי טוב במקום כ"כ יפה וכפרי.
קשה לי ששיניתי לילדי את המסגרת לגן חדש,(למרות שנראה שהן התאקלמו).
אני גם שואלת את עצמי שוב ושוב האם לא עשיתי טעות?! אני יודעת עם עצמי שחלק מהקשיים שהיו לי שם קשורים רק לעצמי בפנוכו ולא לסביבה, הצורך שלי לברוח ממשהו דווקא שטוב ושיכים אליו. מסובך..!

מיקי היקרה, אהבתי את תשובתך, אני מחייכת כעת חיוך ענקי!
אולי יום אחד, אהייה וארגיש בשלה לעזוב, אבל היום טוב לי במקום בו אני גרה וחיה את חיי.
בנוגע לבתי, אנחנו עוד נתייעץ עם אנשי מקצוע ואז נהייה חכמים יותר.
אני מקווה שגם את תרגישי טוב במקום בו בחרתם לחיות, איפה שלא יהיה. בהצלחה ורק טוב!
שתפי אותי מה הכי קשה. (אם יש כזה)

רוני -בלוני יקרה,
לפי דבריך ומבלי לקרוא את שכתבת בנושא ההתמודדות עם ביתך, נראה לי שיהיה חבל לעזוב ישוב שהוא בעצם בית עבורך.אני יכולה להבין את לבטייך אך הם נראים לי בעיקר קשורים לתחושות שלך לילדתך. באופן כללי ,אני מאוד מאמינה שכאשר לנו ההורים טוב,וכיף לך במקום שהשקעת בו ויש לך חברים, אז חבל לעזוב משהו טוב.
מעבר תמיד הוא לא פשוט והוא מלווה בתחושות של חרדה בהתחלה,והוא הרבה יותר קשה אם הוא "מרגיש" לא נכון עבורך במידה שלימה.
אני באמת לא ממש בקיעה (מקווה שכתבתי בלי שגיעה..) בקשייה של ביתך,אך במידה והיא יכולה להשתלב עם שאר ילדי הישוב בכתה א', ובנוסף תחשבי על טיפול של פעם בשבוע בעיר הגדולה זה נראה לי פיתרון הולם.
אך את בודאי תמצאי את התשובה.
אני מכירה את הנושא הזה של ילד עם קשיים,כי הייתה לי שכנה בישוב שממנו באתי עם ילד עם בעיות בהתפתחות,ובאמת המעבר לכתה א עורר קשיים חדשים.
לסיכום,במקום בו ליבך נמצא לשם תלכי.
בהצלחה.

מיקי שלום, אני שמחה שפתחת את הדף הזה. אני גרה בשומרון, אוהבת מאוד את הישוב שלי, בעיקר את הגינה שלי ואת הבית אבל גם את החברה. בילדותי עברתי המון פעמים דירה. טוב לי בישוב וכמו בכל מקום יש בו יתרונות אבל גם חסרונות. יש לי שני ילדים ולאחרונה מצאתי שיש לי בת מיוחדת (מזמינה אותך ל -בלוג אנחנו מתמודדים), המשפחה שלי קצת לוחצת שנעבור לגור במרכז ויחד עם זאת הם מבינים מאוד שטוב לנו בישוב שלנו. לאחרונה, לקראת כניסת הבת הבכורה לכתה א' (בשנה הבאה) ולאור בעיותיה אני בדילמה גדולה עם עצמי, אני יודעת שיש חינוך טוב יותר במרכז ויותר אפשרויות לטיפולים בילדה.
אמנם אני בכל יום מגיעה למרכז שם אני עובדת ומדובר בנסיעה קצרה של חצי שעה (כשאין פקקים).
הגענו לישוב כשהבת שלי הבכורה היתה בת שלושה חודשים, את הבית שאנחנו גרים בו אנחנו בנינו, הילדה גדלה יחד עם כל ילדי הישוב. אני מרגישה שאני קצת נקרעת בפנים.
מצד אחד רצון להמשיך לחיות טוב (הגינה הזו היא החיים שלנו, השקענו בה ה-מ-ו-ן, כסף ובעיקר נשמה, גן עדן פרטי, וגם אין לנו חברים מחוץ לישוב) ומצד שני לנסות לטפל בילדה שלי ולהרגיש שלמה עם כל צעד בחינוך של הילדים. קשה לנו לראות את עצמנו גרים בעיר, אנחנו זקוקים לשקט ומרחב. וגם יהיה קשה להתחיל מההתחלה. את שעשית את המעבר תייעצי לי קצת.

המלל שלך לא מעייף. את כותבת ברור מאוד מתוך ליבך ומחשבותיך.
מותר לכל אדם לבצע את מה שהוא חולם או שואף. לפעמים אחרי שעשינו שינוי או מעבר אנחנו מסתגלים לחדש ושמחים עם השינוי. לפעמים דווקא עולה תחושת חרטה. אי אפשר לצפות את זה .

מה שאת מרגישה הוא טוב ובסדר. הרגשות שלך באים לומר לך דברים רחבים יותר מאשר רק בהקשר של מעבר למקום חדש.
מאחלת לך שתחיי עם רגשותיך המבלבלים בשלום ובאמונה ותני לזמן לעשות את שלו.
גם דרך הכתיבה באתר יכולים להתברר לך כמה דברים , אז אל תתביישי לשתף.
יום נפלא

שלום לכולם.די במקרה נודע לי על האתר הזה ובערך שבועיים תמימים אני "נוברת" בין הדברים היפים והמרגשים שנכתבים באתר.אני חדשה בכל התחום של המחשב אז תסלחו לי אם לפחות בהתחלה הכתיבה לא תהיה קולחת.

עברתי דירה עם בעלי ושני ילדי החמודים לפני כחודשיים מישוב קטן וקהילתי,שלא מתחשק לי לומר את שמו (תסלחו לי...) לאחר 8 שנים של מגורים שם לטובת העיר. (יחסית לעיר, עיר נחמדה מאוד,מטופחת ויפה-ושוב תסלחו לי על חוסר נידוב הפרטים אולי זה יבוא עם הזמן). רוב הזמן שגרנו שם,לא הייתי ממש מאושרת,הפריע לי מה השכנים אומרים,חששתי להיות אני ותמיד הרגשתי שאני שונה מכולם ולא שייכת למקום הקטן והאינטימי הזה.

בשלוש שנים הראשונות סבלתי בשקט, ואת חוסר שביעות רצוני מחיי ניתבתי למקומות שונים. כאשר התחילה האינתיפאדה החלטתי שאני ממש רוצה ל"ברוח" מהמקום הזה ולעבור דירה. (כדי להגיע לישוב עוברים ליד כפר ערבי). בעלי לא ממש התלהב, אמר שאין סיכוי, ואם יש אז רק בהפסד כספי, אך בסוף החלטנו לפרסם מודעה בעיתון ולקוות לטוב. כל מחשבותי וציפיותי היו מכוונות למציאת הקונה,אולי באובססיביות, ובסוף לאחר שנתיים וקצת זה הגיע. יותר נכון הם הגיעו- הקונים.ואכן חתמנו חוזה, אבל אז קרה לי משהו מוזר- הרגשתי תחושת חרטה שלא העזתי לבטא אותה בקול רם , אבל היה מאוחר מדי.
ובנוסף כל מה שהיה לי קשה לאורך השנים שם-אם זה להתחבר עם אנשים,או לחוש בנוח בכל האירועים- הלך והנעלם . נהיה לי כיף רק לאחר שידעתי שאנחנו מוכרים...רק אז משהו בי השתנה מאוד והכל נהיה קל יותר-השיחות עם השנים,הקשר עם שאר האנשים בישוב,פתאם התחלתי להעריך יותר את כל מה שיש לי שם!

אני רואה כמה כתבתי וקצת מתביישת.ובכל זאת מקווה שמישהו יקרא ויגיב.

בקיצור,המעבר היה לי קשה מנשוא.שאלתי את עצמי בחודש הראשון,פעמים רבות,מה אני עושה כאן?!
למה עברתי דירה? היה לי שם עבודה טובה,בית יפה וכד'..
עכשיו לאחר החודשיים כאן בעיר, אני יכולה לומר שבאמת נחמד כאן,אבל עדיין התחושה שאולי לא בחרתי במקום הנכון או שאולי בככל לא הייתי צריכה לעבור הולכת איתי ומעיקה מאוד ולא מאפשרת לי לנוע הלאה.
ברור לי שחלק מהרצון שלי בלעבור דירה קשור לתקוות וחיפושים שיש בי לאושר הנכסף,לתחושה טובה עם עצמי וכו'',אבל לא ברור לי מדוע לאחר שחתמנו את החוזה הכל נהיה הרבה יותר טו עד כדי כך שאני כבר התבלבלתי ולא הבנתי מה אני עושה.

אני מקווה שמשהו יגיב לכל המלל המעט מעייף הזה.