קשה לי עם מראה פניי.
את גופי דווקא אוהבת.
אבל הפנים שלי- פשוט מרגישה לא יפה
ומרגישה שזה משהו בסיסי שאין לי איך לשנות. כלומר- אלו נתונים מולדים.
תמיד יש לי שחור מתחת לעיניים
ושיניים בולטות קצת החוצה (היה לי גשר וזה לא פתר את זה לגמרי)
וזה גורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי מבחינה חיצונית. לא מושכת.

ולי קשה עם השיער שמאפיר ואני רק בת 34
עם הקמטים שנחרשים סביב הפה ובמצח...

ולי, שהייתי פעם רזה , פעם פעם , יש בטן כאילו אני כל הזמן בהריון.
עם עניין המשקל השלמתי. אבל הבטן - מבאסת.
אני כבר לא בהריון , כבר לא בהריון -3 שנים. ועדין יש מי שמידי פעם שואל "מזל-טוב?"

[u]ופעם ראשונה מאז נערותי אני חתיכית, אבל עם ציצים, ולא רק עם המלצה לציצים.[/u]

ורק לי קשה כ"כ עם הציצים הגדולים , שמא נאמר, ענקיים . ואני בכלל קטנטונת ורזה כל הזמן, וטוב לי עם גופי, רק עם הציצי , ממש לא, אפילו די רע לי , כי שום חולצה לא עולה עליי :-( ותמיד אני צריכה לקנות חולצה ממידות גדולות וגם רוצה להסתיר את הציצים... שלא נדבר על חזיות יקרות שנהרסות מהר כי הם כבדים ונפולים וכל הזמן צריך לקנות חדשות ...
לא קל ...
ואני מיניקה כבר 2 ילדים למרחקים ארוכים ולא אוותר על ההנקה בשביל ציצי קטן יותר (אם כי הרבה פעמים אני חולמת על היום שבו אפסיק להיניק ויהיו לי ציצים קטנים, אבל זה כמובן לא יקרה ... )

אני גדלתי אצל הורים שמעריצים את עניין הרזון,אני אישית בחורה מלאה,כל פעם שהייתי באה הבייתה בתור סטודנטית הייתי לובשת "בגדים מרזים" בשביל לא לספוג הערות,הרגשתי די חרא עם עצמי בגלל שאני לא נראית כמו דוגמנית מערוץ האופנה(אני יותר נראית כמו שתי דוגמניות מערוץ האופנה(-:)
אבל הכרתי את בעלי שמאוד אוהב את הצורה שלי,ובכלל הוא אוהב נשים יותר מלאות,הוא כל הזמן אומר לי,"מבחינתי תשמיני זה לא אכפת לי,רק תעשי לי טובה ואל תרזי"
והוא לימד אותי גם לאהוב את הגוף שלי.
איזה חופש זה.............
אפרופו...
אמא שלי הייתה אצלי ,ויש לי בת בת חצי שנה,ואמרתי לה שהיא אוכלת ה-מ-ו-ן,אז היא אמרה לי "טוב היא רזה היא יכולה להרשות לעצמה"
היא בת חצי שנה רעבאק!!!!

ואני לא האמנתי שזה מה שההריון והלידה וההנקה יעשו לגוף שלי, חזרתי למידות שהיו לי לפני 10 שנים, כשהייתי בת 20 רזה וחטובה, רק שעכשיו אני לא נטולת ציצים אלא נושאת בגאון חזון לתפארה.
יו יו המקסים שלי "שותה לי את הדם", אין לי זמן לנשנושים וזילולים, לסחוב אותו עם כל המדרגות גרם לי לצימוק הישבן ורק סימני המתיחה בבטן מעידים על הטראומה הגדולה שהייתה רק לפני שנה.
ירדתי המון במשקל, ופעם ראשונה מאז נערותי אני חתיכית, אבל עם ציצים, ולא רק עם המלצה לציצים.
החיים היפים.
כדאי להניק.

אהבתי את המשפט שלך
להקטין....את מה שמפריע
להגדיל....את האהבה.
אם אנחנו במסע הזה, כבר זכינו.

אני מקווה שאצליח למצוא את הדרך להקטין בקצת את הבטן ולהגדיל בהרבה את האהבה למה שיישאר.
אני ממש שמחה בשבילך ומחזיקה אצבעות לשתינו במסע הלא פשוט הזה.

הנושא של חיבור לגוף שלי וקבלה שלו העסיק אותי וממשיך, אבל בכיוון אחר.
זוהרה, אחד הדברים שקשה לנו לקבל ולאהוב זה את גופנו המשתנה. אני אומרת את זה לך אך בעיקר לעצמי.
אצלי ההריון וההנקות יצרו חזה שהתרוקן . ולא שהיה כלכך הרבה מה לרוקן. :-)
המון המון זמן חיפשתי איך להגדיל/להסתיר את "הבושה".
היום אני במצב בו אני אוהבת את עצמי כפי שאני. מסתובבת לבושה בבגדים שמחמיאים לי, אבל [b]לא משנים את צורתי[/b].
בזמן האחרון יש כאן המון דפים שעוסקים בדימוי הגוף שלנו. לי עושה טוב להתחבר לדפים הללו. אני עוברת שלב ועוד שלב באהבת המעטפה החיצונית שלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני רזה, חטובה ושרירית, היום חצי שנה כמעט אחרי הניתוח הקיסרי אני סוחבת בטן מפוארת תלויה על גוף חטוב ואני לא אוהבת,
אני לא אוהבת את העובדה שאין לי מה ללבוש כי אף מכנס לא נסגר לי,ובגדי ההריון תלויים על ישבני כמו כביסה ברוח חורף ואלה שכבר נסגרים בכוח ובלי לנשום עורכים דפורמציה מעניינת לגופי המופתע ומגדלות באורח פלא בטן בבית החזה...אח...החזה
ורק החזה המרשים נושא בגאון את האוהלים שאני לובשת ויוצר צל די מלא על רגלי הרזות המבצבצות מתחת לשיפולי חולצות הענק.
ובן זוגי שמבקש כבר שנים שאעלה קצת ריפוד על השרירים המתוחים מתלונן אך ורק על העובדה שכבר שנה אין לו מה ללבוש כי אני גונבת לו את החולצות ומנסה בנימוס להוריד לי אותן [-:
אז על מה דיברנו, כן, אני אוהבת את בן זוגי ואת ילדתי המדהימה, אוהבת את חיי,את חברי ואת הורי אבל לא מצליחה לאהוב את מה שקרה לגופי האומלל.

[b]מי שיסתכל בדף שלי[/b] יוכל לראות [b]כמה דברים מאוד מעניינים בנוגע לאהבת עצמנו ואהבת הגוף, אהבת האדמה ואהבה בכלל[/b].
[b]מאוד מאוד מומלצים[/b] שני הספרים [b]"איך הפכה האישה לגבר" של טובי בראונינג[/b] שבו מתואר איך הגענו לכזה יחס של דחיה והתעללות כלפי הגוף, וכן כלפי הנשיות - ודרכים לריפוי.
וכן הספר [b]"עוצמת הרכות" גם הוא של טובי בראונינג[/b].
[b]שני ספרים מלאים תובנות, שפשוט יכולים לרפא את העולם. ללקק את האצבעות[/b].

לאמא אחת.
יש לי חברה מלאה++(הרבה יותר מ46 ) ולא תראי אותה לובשת אוהל (אלא אם היא בקמפינג;-) ) .
כל הבגדים שלה מתופרת (יוצא יותר זול מחנות מיוחדת! למשל 70 שקל לשמלה) שתופרת לה במיוחד . היא אוהבת את עצמה ורואה עצמה נשית וזה מה שהיא משדרת.

כתבה מהארץ בנושא בגדים שמחמיאים לנשים מלאות מתאריך 02/07/04 בשם: הנשים הגדולות מן החלומות

מאמר שקשור לאהבת הגוף מ-[url=http://www.haderech.co.il/Isha119.html]הדרך למעלה[/url]

אני מחזירה את הדף לפעילות, למה באלמוניות? לא יודעת, אולי בגלל שאני בישנית ולא כותבת הרבה באתר.
רציתי לשתף אתכן במשהו שעשה לי טוב היום על הלב.
אני לאחר לידה, כמה שבועות. עליתי די הרבה במשקל בהריון לטעמי. היום החלטתי שאני קונה מכנסיים ולא מסתובבת עם מכנסי ההריון שלי ומכנסיים של בעלי ונראת זוועה וממש לא נשית עד ש.. אני ארזה כמובן.

דבר ראשון עד שמצאתי חנות עם מכנסיים מעל למידה 40 היה מבצע.
הגעתי לחנות מדדתי מכנסיים. המוכרת נותנת לי מכנסיים מידה 44 אני לובשת אותם בקושי נסגרות לי על הבטן, אני יוצאת והמכנסיים לוחצות ואני עם בטן בפנים מרגישה נורא. המוכרת מחייכת "נו את רואה את נראת נהדר. את לא צריכה מידה 46 יושב עלייך יופי" אני לא מבינה על מה היא מדברת. היא רצה ומביאה לי עוד ועוד מכנסיים במידה הזאת ואני נלחצת לתוכם.
בסוף נגשתי לקולבים לקחתי מכנס מידה 46 לבשתי הרגשתי טוב, שום דבר לא לוחץ הבטן בחוץ לא נמחצת או נשאבת. ומה. אני מרגישה נשית מרגישה טוב. יצאתי משם עם חיוך גדול.

טוב יש עוד כמה דברים שרציתי לכתוב, אבל אני אנסה בפעם אחרת יש כאן קטנטנים שקוראים לי...

ד"ר אופירה שאול, שאצלה עברתי סדנה בשם "חופש מאוכל", טוענת שכדי לעזור לגוף להגיע לאיזון גם אם הוא מאוד אוהב שוקולד למשל, צריך לאכול אותו כמו ארוחה, לא בגניבה, ממש ליד השולחן, מסודר, לאט, להנות מכל מיצמוץ, רק לזכור שזה במקום ארוחה. אפשר לאכול שוקולד בלבד במשך תקופה באופן הזה, ואז הגוף יגמול את עצמו לבד. רקר לזכור לא לאכול בין הארוחות, אפילו אם הארוחות הן שוקולד. היא טוענת ש-6 שעות בין ארוחה לארוחה זה משהו שהגוף יכול בקלות וזה טוב לו. רק לא לחטוף בין לבין, רק לא לחטוף בין לבין, רק לא לחטוף בין לבין....

טובי, אלרגיה לשוקולד יש לה כמה צורות:
[list]
[*] הפרעות בעיכול (כל מיני)
[*] כאבי ראש / מיגרנות - לפעמים מופיע רק בקריז
[*] יובש בעור, אפילו סבוריאה
[*] דיכאון
[/list]

מקווה שלא שכחתי כלום

[u]בגוש השומן החום הזה[/u]
באמת נשמע דוחה. אבל אני כל כך אוהבת אותו שאפשר להתעלף.
צריך להחליט וזהו.

נאוה זה נכון העניין עם האלרגיה לשוקולד.
אני לא יודעת לאיזו אלרגיה התכוונת, אבל לי יש בעיה של ממש. בכל פעם שאני אוכלת שוקולד יש לי בחילות מטורפות אח"כ. זה קשור לדלקת בקיבה שדוחה כל מאכל שומני/סינטטי/מעובד וכו'.

לפני חודש החלטתי שדי( נו אז החלטתי...) התחלתי דיאטה (אז התחלתי...) אחרי 4 ימים עבר לי הרצון למתוק של שוקולד כי שאר מתוקים כן אכלתי, אחרי שבוע כבר שכחתי שקיים דבר כזה, אחרי שבוע וחצי לא הבנתי איך יכולתי לגעת בגוש השומן החום הזה (תודו שזה נשמע מגעיללל ככה). אממה, הגיע יום העצמאות והתחלתי לאכול קצת סלטים ובשר וכאלה מחגיגות על האש המפורסמות, וככה איך שאני מנשנשת, אחרי יומיים אני קולטת שזה כבר לא נישנוש ושחזרתי להרגלים הנוראיים של פעם. ועדיין - לא חשקתי בשוקולד! רק אחרי שבועיים מהיום שכבר "שברתי " את הדיאטה ואכלתי הכככל, חוץ משוקולד, התחלתי לאכול שוקולד, וממש סתם, משיעמום וכי לא היה דבר אחר מעניין לאכול...
קיצור, זה מראה שזו באמת התמכרות. נקודה. וזה אפשרי לצאת מזה.

רק שטובי שוב לוקחת עוד קצת את הזמן... :-/ .

התמכרות לשוקולד - יש לה כמה סיבות
חלק מהן קשור לחסרים תזונתיים, וחלק למצב נפשי

אפשר להיגמל!

ועוד משהו חשוב - רוב מי שמכורים לשוקולד, גם אלרגיים אליו - ואז לוקחים עוד שתי שורות :-)

<נאוה, מכורה כרונית יודעת ששוקולד זו התמכרות קשה>

בעיני יש 2 אפשרויות:

1) שוקולד חרובים
2) להמשיך לאכול בלי רגשי אשם. כנראה הגוף שלך צריך את זה

[u]ומה אני עושה כשרע לי מרוב שוקולד? אוכלת עוד 2 שורות[/u]
כשתמצאי פתרון תגידי לי.
שוקולד, ומיצתפוזים..

נורא רוצה ולא מצליחה. ואם חשבתי שלהוציא שוקולדים מהבית יעזור-טעיתי. אני הולכת לשכנים....
וברור לי שזה הרגל, ברור לי שאחרי שבוע של גמילה אני כבר לא אצטרך את זה כל כך. רק צריך להתחיל. מבואסת כי זה מגעיל אותי, עושה לי רע. ומה אני עושה כשרע לי מרוב שוקולד? אוכלת עוד 2 שורות.

[u]אפילו לא ירדתי בכמויות[/u]
למה את עושה פרצוף כזה?
(אני שואלת כי זה נראה כמו מישהי שנורא מבואסת מזה שהיא לא יורדת בכמויות למרות שהיא נורא רוצה, קשור בד"כ לעודף משקל...)

שום זמן. לא הפסקתי מתוקים, אפילו לא ירדתי בכמויות/-:.

ואחרי השינוי המזערי בפירות וירקות כבר השתפרה לי ההרגשה. לא יודעת אם זה משהו פיסי.

הממ, אבל כמה זמן לקח לך להתרגל לשינוי? הרי בכל זאת... שנים על גבי שנים של הרגלים.

פירות וירקות אורגניים, עם טעם אחר לגמרי ממה שהייתי רגילה אליו כל החיים.
הנה, נותנת לך דוגמא- בשבת עשיתי סלט תרד, היו אצלנו אורחים, אף אחד לא טעם, כ"כ הגעיל אותם עצם הרעיון שיש שם סתם עלים שאפילו לטעום גזל מהם יותר מדי אנרגיות, רק סבתא שלי טעמה :-). ואני פשוט ישבתי והתמוגגתי ונהניתי. עושה לי טוב, לא יודעת להסביר.

תמר מה זה בריא, כלומר את יכולה לפרט מהו אוכל בריא שעושה לך את הטוב הזה?

<טובי משתעשעת בפעם האלף ואחת ברעיון שהיא תתחיל לאכול בריא...>

[po]שני שני[/po], סחתיין.
לדעתי וממה שעובר עלי לאחרונה המון המון המון תלוי באוכל שלנו.
בריא=עושה לך להרגיש טוב=עושה לך לאהוב את עצמך. פשוט. ממש פשוט.

חברה שאלה אותי לא מזמן למה בכלל חשוב לי לאהוב את הגוף שלי, והכריחה אותי לחשוב על המושג הזה...
אני לא מוצאת קדושה ב"אהבת הגוף" (בכלל, מושג הקדושה זר לי...). אבל קשה לי להיות אדישה כלפי משהו שהוא כ"כ אני...

החלטתי להפסיק לשנוא את הגוף שלי, ועכשיו- כבר יותר משנה- שאני מנסה להבין איך עושים את זה...

בהתחלה- השתמשתי ב"טריקים". הצבתי בחדר מראה נטוייה- הכל נראה בה ארוך ודק (לא באופן מעוות. רק קצת...). כך, אני תמיד יוצאת מהבית בהרגשה שאני נראית טוב... (השנאה שלי לאידיאל הרזון- היא ראציונלית. אבל כשאני רואה נשים רזות- הן עדיין נראות לי יפות... אז זה רק שלב בדרך, אבל בינתיים המראה הזאת עוזרת לי לאהוב את עצמי...).

והחלטתי שאני לא עושה דיאטה... זאת נשמעה לי בהתחלה החלטה פשוטה כזאת, טבעית, וזכרתי שאף פעם לא הייתי "טובה בדיאטות" (כלומר- תמיד נשברתי אחרי כמה שעות/ימים). אבל זה נורא קשה לי- כי זה אומר לא רק "לאכול כשבא לי ומה שבא לי", אלא גם להפסיק לחשוב דיאטה (כמה אכלתי, כמה קלוריות יש בזה, איך אני אפצה על זה בארוחה הבאה... וכו'). אז ההצלחה באה לי בתקופות. לפעמים אני מצליחה לחשוב בריא, ולפעמים (כמו בתקופה האחרונה) זה מקבל מימדים של הפרעת אכילה- ואני חושבת באובססיביות על אוכל (לא רק במובן של לאכול אותו. חושבת הרבה על מה שאכלתי אתמול, ומה שאוכל בארוחה הבאה, ומה שבריא לי, ומה שמשמין לי וכו'... זה לא נשמע רע. אבל זה כל הזמן נמצא בתודעה שלי- וזה כבר מרגיש לי לא נכון...).

ואני משחקת משחקי עירום. בעיקר- עירום מול אחרים... לומדת לא להתבייש בגוף..


לפני כמה שבועות הצלחתי להגיד בקול רם- בפעם הראשונה- "אני חושבת שאני יפה".
ואני כ"כ גאה בעצמי!

ויויאן, תודה שגריינת... כך חזרתי על המשפטים האלו, שחוללו בי איזה שינוי מבורך. תודה, לילה.

וברוכות הבאות למצטרפות אל דפנו הצנוע...

מצטערת לט ידעתי שיש כבר "עוברת אורח". לא אקרא יותר כך לעצמי.

רק לציין שההודעה קודם אינה שלי.
כלומר - יש לפחות שתי עוברות אורח בפורום.
אולי יש שבט שלם.
גורו לכם!

וכפות הרגליים שלהן מוגבהות כך שהן כאילו על עקבים גם אם הן יחפות (מה שקורה באמת למי שהולכת הרבה על עקבים, הגידים מתקצרים וכף הרגל משתנה בהתאם).

ובת השנה+ שלי דווקא יונקת מברבי בהתלהבות רבה.

<אמא של לילה זה עתה קנתה לנכדתה הבכורה ברבי ב-230 (!) ש"ח>

שלום לכולן. קראתי את הדברים שלכן ואני רוצה להוסיף משהו. הערב היה בטלויזיה ריאיון של קובי מידן עם בחורה שנפגעה אנושות בפיגוע לפני כשנתיים. הבחורה הזאת התמודדה עם סבל בל יתואר במשך כל הזמן הזה, כוויות ב70% מגופה, ועתידה לעבור עוד עשרות ניתוחים לשיקום. היא היתה נערה יפה לפני הפיגוע והיום אישה צעירה, מצולקת ופגועה, אבל מאופרת, עם שיער מטופח ומשקפיים מתאימים. יש הרבה נועם במראה המטופח שלה. היא מנסה לקום בבוקר ולחייך לעצמה בראי. היא מנסה להחזיר את הנשיות שנדחקה, והדבר היפה ביותר אצלה בעיניי הוא החיוך והקבלה את עצמה היום, עם הרבה קושי בגלל התגובות הראשוניות של הסביבה. אפשר רק לדמיין את מה שעובר עליה.
כולנו כאן במצב משופר לאין ערוך: בריאות, שלמות, מלאות מדי או רזות מדי. הגיע הזמן ללטף את הגוף הזה הבריא. יש הרבה סיבות פתולוגיות לשומן או לרזון, ומי שלא שם צריכה צריכה להודות על כך.

תכניסי, תכניסי את הברבי, הן בדרך כלל גוזרות לה את השיער, מנתחות לה את הגפיים ומקשקשות לה על הפנים. מה שיותר מביש בעיני הוא המחיר. יחי סינדי, מינדי ורינדי, שלוש בעשר.

קולולו, את גדולה. :-)

וגם אין לה פטמות. לברבי. קראתי איפה שהוא שאסור בתכלית האיסור לצייד אותה בפטמות. הציצים שלה הם לגמרי למשחק ולא לעבודה שהציצים נועדו לעשות. אני מכריזה על חרם ברבי! בזאת היא מצטרפת לרשימת הדברים שלא נכנסים אלי הביתה. אצלנו יהיו רק בובות עם פטמות, כרס של אחרי שתי לידות, טוסיק ראוי לשמו ושיער שחור בלי פן. הבנות יוכלו להלביש אותן במכנסי טרנינג שעבר זמנם וחולצה לא תואמת. :-D
<קולולו חזרה עם מצברוח שמח ורוצה להגיד שחשוב לא לשכוח להביא קצת צחוק ושמחה לגוף מידי פעם>

כשאומרים שברביות אינן יכולות לעמוד מתכוונים לא לבובה, כי אם לזה שהפרופורציות של הבובה אינן אנושיות. שאם ברבי היתה אישה בגודל אמיתי הפרופורציות שלה כל כך מעוותות שלא הייתה יכולה לעמוד כי כפות הרגליים מזעריות, הרגליים ארוכות מדי, המותניים כל כך צרות שלא היו נושאות את המשקל של החזה הענק, וכן היא צריכה להיות בגובה של כ-2.5 מטר (לפי גודל הראש, לדוגמה.)
בטח יש על זה טונות של חומר באינטרנט.

לילה,
[u]אולי זה עניין של שיווי משקל? מישהו?[/u]
אני חושבת שזה מפני שהפלסטיק שהן עשויות ממנו (תרתי משמע) קל מדי...:-)
[po]מיכל מ[/po], תודה!

ותודה לכולן. זה בנפשי.

ברביות - כל המבנה שלהן לא מאפשר להן לעמוד - רגליים ארוכות מדי, חזה גדול מדי, או בקיצור חוסר פרופורציות וגוף לא אנושי. את הבת (שנה+) שלי זה מאוד מתסכל, ואז מייד אני מתחילה להרביץ בה תיאוריות פמיניסטיות למתקדמים.
אבל האמת היא שגם הבובות הרגילות די מתקשות לעמוד, ולזה אין לי כל כך הסברים. חיות צעצוע בעלות ארבע רגליים דווקא עומדות נהדר. אולי זה עניין של שיווי משקל? מישהו?

לילה טוב - מילותייך מעוררות השראה.
[po]מיכל מ[/po] - אז אני גריינתי.

לילה טוב, וואוו, טוב שהתגברת על הפובייה. ועל המים כמובן :-)

[u]אני אוהבת את הגוף שלי היום, עם הקילואים שנוספו לו בכל הריון ולא ירדו, עם הבטן שלי, עם הציצים הגדולים, שמזכירים לי את ההריון, את הלידה, את הילדות, את האמהות, את המהות שלי היום. ואין בי שום רצון להיראות כמו נערה שטוחה ודקיקה שקוראים אחריה ברחוב. שהרי שוב אינני אותה נערה. עכשיו אני אשה, עכשיו אני אם. עכשיו הגוף שלי נושא בשמחה את משקלו, שמעיד כאלף עדים על השינוי בנשמתי.[/u] - הייתי מגריינת, אבל אני פתחתי את הדף... מקסים לדעתי @}

חלי, ברוכה הבאה.

ומאיה, אני אוהבת את התזכורת, להגיד לקטנים שלנו כמה הם יפים. זה הרי בא מתוכנו, רק צריך לתת לזה לצאת... וגם לגדולים. וגם לעצמנו...

[po]לילה טוב[/po] , כתבת מקסים (כרגיל), @}
[po]חלי ש[/po] וגם לילה נשמעות כבר במקום די מבורך של קבלה ושלמות עם הגוף, וזה נהדר, חלי, התעלמי [po]מהנשמות הטובות[/po], זה נובע מחוסר שביעות הרצון שלהם מעצמם כמובן.
ולגבי השפעת אהבת הגוף מגיל צעיר, אני מסכימה איתך שהיא גדולה, בעיקר אם בבית לא אומרים ומראים שהגוף של הילדים מושלם, אז באמת השפעת הסביבה עלולה להיות קטלנית כשאין שורש\בסיס חזק ואיתן של ידיעה שהגוף שלהם מקסים.
שמעתי את בתי (בת 5) אומרת לחברתה, איזה בטן גדולה ויפה יש לך (תוך כדי ליטוף), ומרימה את החולצה שלה ואומרת : תראי גם לי יש בטן גדולה ויפה.

וד"א אני מוכרחה לציין בבושה שלא הבנתי את הקטע עם הברביות זקוקה להסבר להסבר שנתת לבתך.

אולי מה שאני כותבת עכשיו אמור להכנס לדף [po]מעצבן לראות מסביב[/po] או לדף [po]הנשמות הטובות[/po], אך נראה לי נכון לכתוב את זה כאן.
אני בחורה רזה עם גוף נאה לדעת רבים, אבל אני אוכלת המון. תמיד אכלתי המון, ואף פעם לא עשיתי חשבון לכמות ולשעה. אני עוסקת הרבה בספורט, ובכלל, המטבוליזם שלי מהיר מאוד, ובעבר, בימי התיכון אפילו ניסיתי לעשות דיאטת השמנה אך גם זה לא הלך.
מה שמרגיז אותי, ואני נתקלת בזה המון בחיים היומיומיים שלי, זה שיש אנשים שרואים אותי והמשפט הראשון שיוצא להם מהפה זה: מה, את אנורקסית?!?
זה ממש מעצבן אותי, כי אני מאוד אוהבת את הגוף שלי. אני אוהבת את מה שאני רואה במראה, ויותר מזה, יצא לי לחשוב רבות על מה היה אם הייתי בחורה מלאה, איך הייתי מתייחסת לגופי, האם עדיין הייתי אוהבת את מה שהייתי רואה? התשובה היא : כן!!! אהבת הגוף, לדעתי, באה מבפנים, מתוך הנפש. זה בכלל לא משנה איך נראים.
המראה יכול להשפיע בגיל צעיר, בימי בית הספר, כאשר הילדים שמסביבנו אומרים לעיתים מילים קצת קשות, מילים שהיו מתחרטים עליהן לו היו נאמרות בגיל מאוחר יותר. לדעתי בגיל צעיר למראה יש משמעות חזקה יותר.
לכן, כשאומרים לי משפט כזה, אני מיד אומרת שאני אוהבת את הגוף שלי בכדי לעולל לו את זה.

"למה ברביות לא יכולות לעמוד".....מצוין!!!
אבל בנינו אם את ניראת כמו ברבי למה את צריכה לעמוד?! תמיד יהיה שם משהו שיגיש לך כיסא ויציע לך איזה 'דרינק' או טרמפ....

היו לי המון דברים להגיד אחרי שיחתי עם [po]אמבט ים[/po] בהקשר של הדף הזה, אבל אז שפכתי מים על המקלדת (ואפילו אין לי את מי להאשים!), ועכשיו אני מנסה לשחזר (וגם תודה [po]לענת גביש[/po] שעזרה לי לאזור אומץ ולנסות להתגבר על פוביית הפורום שלי) -
יש כאן די הרבה כותבות שיראות מפני השומן. שהוא דוחה בעיניהן, שרזון מתקשר אצלן עם טוהר וניקיון ושליטה והצלחה.
אני יראה בעיקר מאנורקסיה. ועולם המושגים הזה לקוח ישירות משם. זה עולם המושגים של אנורקטיות. הן רוצות להיות קלילות וטהורות, לרחף באוויר כמו מלאכים. הופס. הן בעצם רוצות להיעלם. או לפחות, לא לחיות - מלאכים כידוע אינם חיים על פני הארץ. המזון, ובעקבותיו גם הגוף, הם רק מטרד, לכלוך, נספח מבאס של הנפש. אלא שבפועל הן נדחפות לעיסוק אובססיבי בגוף ובמזון. השליטה הנכספת היא ממכרת ואיומה ואין לה גבולות. תחושת הכוח שהיא מעניקה היא גדולה, אבל את תמיד רוצה ממנה עוד.
הן גם לעולם אינן מרוצות מגופן או שלמות איתו או אוהבות אותו. הן תמיד נראות לעצמן שמנות מדי. גם כשהן דקיקות כגפרורים. שהרי השאיפה היא להיעלם.
ולכן אני תמיד אעדיף את הנשים הנשיות, שגופן מעוגל ויפה ונעים, והן לא בשליטה אלא בהנאה, מהחיים, מהגוף, מהאוכל, מהארץ.
ולכן אני אוהבת את הגוף שלי היום, עם הקילואים שנוספו לו בכל הריון ולא ירדו, עם הבטן שלי, עם הציצים הגדולים, שמזכירים לי את ההריון, את הלידה, את הילדות, את האמהות, את המהות שלי היום. ואין בי שום רצון להיראות כמו נערה שטוחה ודקיקה שקוראים אחריה ברחוב. שהרי שוב אינני אותה נערה. עכשיו אני אשה, עכשיו אני אם. עכשיו הגוף שלי נושא בשמחה את משקלו, שמעיד כאלף עדים על השינוי בנשמתי.
ולכן הפתרון בעיני, כפי שאמרו כאן לפני יפה כל כך, הוא קודם כל להיות שלמה עם עצמך ולאהוב את מה שאת.
ולשים לב מתי התחושה שלא נוח לנו בתוך גופנו היא תולדה של השקפות חברתיות ותרבותיות שהוטמעו בנו (בתקופות אחרות מושגי היופי היו אחרים לגמרי), או היא תחושה פנימית אמיתית.
ולהעביר לבנות שלנו בעיקר את המסר שהן יפות וטובות כמו שהן.
ולתת להן לאכול. ולהסביר להן למה ברביות לא יכולות לעמוד.

אני, אני... אוהבת אותך |L| (ותודה יקירתי, וזה בזכותכם כמובן...).

[po]מ י כ ל[/po], כל היום אני מנסה לפענח את הערתו המאירה של בנך, ולדמיין ציצים כמו כנפיים של פרפר, מלמעלה, מהצד...

אח, בגד הים בגד הים... בכל אביב מתעורר בי מחדש החלום המתוק, שאולי הפעם בכל זאת, תוך החודש הקרוב, אהפוך למטר-שבעים-וכמה-שצריך, 90-60-90, שזופה, חלקת עור (כמו שקולולו כתבה, [u]שנגיע אנחנו החטובות קורנות שלמות לבושות מדהים ומסורקות.[/u]) - כמו שהייתי כשפגש אותי אהובי ובזכות זה הוא החליט להתחתן איתי, ורק בגלל הלידות התכווצתי בעשרים ס"מ פלוס מינוס, שנדחסו כנראה בשלמות לישבני.

קרה משהו מדהים בסוף שבוע הזה בנזוגי ואני חווינו הכרה מחודשת בעוצמת הרגשות שלנו ודיברנו והתרגשנו וזה היה כלכך...
כן!!! זה בזכות כל הדף המקסים הזה!
ואני לוקחת את העיצה של ענת בשתי ידיים
וקיבלתי סטירה והארה בעקבות הדף הזה , פרטים בהמשך
מיכלי את ,את,את...

אתן נ-ה-ד-ר-ו-ת!!!!

[u]ואנחנו תופסות את עצמנו כיצור נצפה. מודעות תמיד לביקורת העצמית, ולביקורת של הסביבה.[/u]
כמה נכון!

[u]הדבר שמסוגל למוטט את הכול, זה למדוד בגד ים בחנות. לוקח לי שבועות להתאושש מהמכה לדימוי העצמי[/u]
:-D
כמה עוד יותר נכון!

[u]יוצא שאני רואה עצמי ערומה מספר פעמים ביום וכך כל בני הבית , זה נעים ועוזר בעיני לקבלה העצמית[/u]
במבוכת מה אני עומדת לשתפכן במשפט הבא, שאמר לי בני (3.5), כשראה אותי מתלבשת:
"אמא, הציצי שלך נראה לי כמו כנפיים של פרפר".
אני לא עד הסוף סגורה למה בדיוק הוא התכוון, אבל דומני שזה המשפט היפה ביותר שנאמר על דדי, אפילו אם לוקחים בחשבון את אמירותיו של זוגי. :-)

אני בדיוק מתלבטת איפה להצמיד מראה בבית החדש , בתוך הארון או מחוץ לו , כמו שיש לנו עכשיו .
מה שענת כתבה עזר לי להחליט - מחוץ לארון .
יוצא שאני רואה עצמי ערומה מספר פעמים ביום וכך כל בני הבית , זה נעים ועוזר בעיני לקבלה העצמית .

אם רואים את הגוף רק מתי שמחליטים (כלומר פותחים ארון ונעמדים מול מראה ) לא רואים אותו מספיק והשינויים מפתיעים , אולי מעוררים אנטגוניזם , אם רואים כל הזמן מתרגלים לשינוי ושלמים אתו יותר .

ענת, כתבת דברים כל כך יפים @}

[u]זאת אהבת הגוף בעיניי, הגוף הפועל, החי, העושה.[/u] - מזדהה, ומתרגשת לקרוא.

עלו לי מחשבות על הנושא הזה בימים האחרונים, בואו נראה אם אצליח לאסוף אותן...

בזמן האחרון, ואולי גם בזכות הדף הזה, התחלתי להודות לגוף שלי בסוף היום. אני שוכבת במיטה ואומרת תודה לפה שלי, שדיבר וצחק ואכל ושתה ונישק, ותודה לידיים שלי שנשאו ובישלו וניכשו והקלידו וניגבו... ותודה לשדיים שלי, שהניקו בנדיבות, תודה לעמוד השדרה שלי שתמך ונשא אותי, לכפות הרגליים, וכן הלאה וכן הלאה. וכל איבר שמקבל תודה נעשה רפוי ומונח, וכולי מתמלאת בהכרת תודה כללית ובהכרת ערך עצמי, שהלוא כל אלה, הם אני.
זאת אהבת הגוף בעיניי, הגוף הפועל, החי, העושה.
אנחנו רגילות לבחון כל הזמן את הגוף כאובייקט: איך הגוף שלי נראה, איך אני נראית בתמונה. להסתכל במראה ולכעוס על השדיים והירכיים והתחת והבטן.
בבית הקודם שלנו היו המון מראות. בחדר האמבטיה ובחדר השינה, כל הזמן התמודדתי עם ההשתקפות. אני עוברת, נעצרת, בודקת, מתבאסת, מסדרת משהו. בבית הזה יש מראה קטנה ונסתרת בתוך ארון הבגדים, ואני מרגישה שהתנקיתי מהתעסקות מיותרת. מי זאת בבואת-ענת שלי הקפואה שעצרה הכול כדי להעביר ביקורת על עצמה? זאת לא אני המשמעותית. לא רואים במבט החטוף במראה או בתמונה באלבום את החיוך הספונטני, לא שומעים את הקול, לא רואים [b]את הבן אדם[/b].
נראה לי שגברים מתעסקים פחות (בהכללה, כן?) עם האובייקט המשתקף הזה. הם תופסים את עצמם כיצור פועל, ואנחנו תופסות את עצמנו כיצור [b]נצפה[/b]. מודעות תמיד לביקורת העצמית, ולביקורת של הסביבה.
בואו נאהב את עצמנו כבני אדם דינמיים, שלמים, יפהפיים.
הייתי מסיימת במשפט הזה, אבל אני חייבת להוסיף: הדבר שמסוגל למוטט את הכול, זה למדוד בגד ים בחנות. לוקח לי שבועות להתאושש מהמכה לדימוי העצמי. ;-)

קוראת (())

[po]מיכל מ[/po] , כמה יפה הסיפור על התמונות. תודה רבה.

כשאני שמנה, אני מוצאת את עצמי פעמים רבות לא שמחה. לא רוצה לפגוש אנשים שיראו שזה עתה השמנתי לאחר שרזיתי כל כך יפה לפני שנה. אני מרגישה לא טוב עם הגוף שלי, דחוס מאוכל. זה לא רק המראה, זה גם מה יש בגוף מבחינת התזונה. אני מאמינה שאישה לא מגיעה להיות שמנה סתם כך מהאויר. יש ברקע אכילה לא בריאה. אז למרות זאת אני מנסה להגיד לעצמי, לא לשלול מעצמי את השמחה למרות התחושה והמראה. ואולי אז אהיה גם יפה, יחד עם השומן.
הגוף שלי פשוט מרגיש גרוע כשאני אוכלת גרוע ולעיתים אני אינני יכולה לעצור זאת.

[po]מ י כ ל[/po] וקולולו, נדמה לי שאתן מדברות על אותו דבר. אני חושבת שחונכנו שלאהוב את עצמנו [h=4] אגואיזם, ושלאהוב את גופנו [/h] נרקיסיזם. ואולי, כמו שקולולו כתבה, כשחושבים מה אנחנו מאחלים לילדים שלנו, זה מאפשר לנו להתחבר [b]לקדושה[/b] שבאהבת הגוף (כמו בציטוט של קרליבך בנושא הייחודיות).

דרומה יקרה שלי, חשבתי לכתוב לך נאום שלם על כך שלדעתי משיכה מורכבת מהמון רכיבים חוץ ממראה הגוף, רכיבים כמו חיבור רוחני/ נפשי/ אבולוציוני; ורכיבים כמו ריח, מגע, קול; ורכיבים כמו מהות הקשר, הקירבה, ההורות המשותפת וחיי היומיום המשותפים... @}

ואז פתאום נזכרתי בשתי תמונות: אחת של מישהי מהמשפחה שלי, שצולמה מתבוננת בחברה, כשזו התלבשה לקראת החתונה. המצולמת בחורה יפיפיה ו"חתיכה". לדעתה כשצולמה התמונה היא שקלה בערך חמישה ק"ג יותר מהמשקל שהיא אוהבת על עצמה. התמונה השנייה, של מישהי שמשחקת עם הנכד שלה. כשצולמה התמונה היא שקלה בערך עשרים ק"ג יותר מהמשקל שהיא אוהבת על עצמה. שתיהן יכולות להגיע למשקל שהן רוצות, ומגיעות אליו לפעמים, אחרי הרבה עבודה.

הפואנטה היא, שבשתי התמונות, בהן הן עם עודף משקל לטעמן - בשתיהן הן יפיפיות. במיוחד. הפנים שלהן [b]שלוות[/b]. תענוג להסתכל, לקבל השראה מההבעה השלווה הזו. הן קורנות, מאירות, נוהרות... הן מדהימות. גם משהו באופן שבו הן מחזיקות את הגוף רך יותר, רגוע, נינוח. לא יודעת מה המשקל ה"נכון" לגוף שלהן, מתי הוא הכי ויטאלי, בריא, ומכאן מושך בצורה העמוקה באמת. אבל בתמונות האלו נראה שמשהו מבפנים טוב להן, שתיהן, מאוד.

(דרומה, את כמובן מכירה את שתיהן). קוראת, אולי הקטע הזה דיבר גם אלייך.

ואני מעתיקה לכאן קטע שמדבר על הייחודיות של כל אחד, לא מהכיוון של אהבת הגוף, אלא של אהבת עצמי, ולדעתי זה מתחבר יופי. מתוך "לחיות מתוך שמחה", סאנאיה רומן מתקשרת את אורין:

"אם הייתם יכולים לראות את עצמכם מנקודת המבט שלי, הייתם רואים את עצמכם כקריסטל עם פנים רבות. כל אחד מכם שונה בתכלית, צירוף ייחודי של אנרגיה. כל אחד מכם יפה, מיוחד וייחודי, כמו כל קריסטל. אתה משקף אור באופן ייחודי, כך שההילה שלך שונה משל אחרים מסביב לך. אם היית יכול להעריך את ייחודיותך, לראות שהנתיב בו בחרת שונה משל כל אחד אחר, היה לך קל יותר להינתק מדעותיהם של האחרים, ולפעול לפי ההדרכה העצמית שלך".

ואני מנסה להגיד לעצמי מותר לך. פשוט מותר לך להיות שמחה.

קוראת יקרה, השאלה הראשונה שעולה לי כשאני קוראת את דברייך: (והיא ממש לא צינית): מי אומר שאסור לך? את אדם בוגר ושווה זכויות בעולם הזה, למי יש את הזכות והכוח הנורא למנוע ממך את מה שמגיע לכל אדם? הזכות להנות, לשמוח ולאהוב את עצמו. אולי רק לך עצמך. את המחליטה על עצמך וזה בידייך, הכוח להנות מהחיים. בלי שום קשר לרזות ולשמנות ולגבוהות ולנמוכות ולבלונדיניות ולברונטיות האחרות. שיהיו לך חיים טובים ומאושרים.

אני מנסה להגיד לעצמי שגם אם אני שמנה מותר לי להנות מהגוף שלי מיחסי מין. מותר לי להתלבש יפה (והיום זה אפשרי). מותר לי להיות שמחה, חביבה אהובה נהנתנית, חכמה וכל מה שאפשר.
מגיע לי כל מה שמגיע למי שרזה . והייתי רזה והייתי שמנה ואני מנסה להגיד לעצמי מותר לך. פשוט מותר לך להיות שמחה.

[u]זה נאמר בחצי חיוך פולני[/u]
זה מסביר למה לא הבנתי.

<מיכל פולניה:-)>

טוב, אולי הייתי צריכה להצמיד פה איזה פרצוף כזה שקורץ או משהו, כי זה נאמר בחצי חיוך פולני. ברור שהדברים הכי נכונים ואמיתיים כשאנחנו עושים אותם למען עצמנו ואמרתי את זה גם בהודעה הראשונה שכתבתי. ולמען הילדים- הכוונה היתה לרמוז למובן מאליו (לי) שכדי לגדל ילדים שאוהבים וגאים בגופם כדאי, דבר ראשון, לתת להם דוגמה אישית. דרך הדוגמה על אמי, הסתבר לי הקשר החזק שיש בין איך שהאם רואה את גופה לבין התחושות שלי לגופי.
מבטיחה להסביר את עצמי טוב יותר בפעם הבאה.

[u]אז כדאי לאהוב את הגוף, אם לא בשבילנו, לפחות למען הילדים.[/u]
אני לא בטוחה שזה כדאי, אפשרי או נכון לאהוב את עצמך למען מישהו אחר. זה אפילו נשמע לי תרתי דסתרי.
עשי זאת למען עצמך וכל השאר יפול למקומו הראוי.

<אומרת מיכל, שגם לה שיעור או שניים ללמוד בענין זה...>

דרומה- תאמיני במה שכתבת!
אמרו לי פעם שאנחנו מעריכים את רוב הדברים שמסביבנו בעיקר לפי כמה תועלת יש בהם ופחות לפי איך שהם נראים. האוטו- שיהיה בטוח,חזק,מניע כל בוקר, התנור- שיתחמם כמו שצריך ומהר, הסופר- שיהיה בו מה שצריך ובזול, הבעל-שיהיה תומך ורגיש ומציית להוראות (אופס..נסחפתי) ורק כשמדובר בגוף שלנו, אנחנו שוכחים לגמרי את כל הדברים המדהימים שהוא יודע לעשות ונותנים ציון רק לפי איך שהוא נראה...
ואהבת הגוף היא חלק מתוך אהבת עצמי. ואולי אם אמא שלי (בסוף תמיד, איך שהוא, אמא אשמה) היתה אוהבת קצת יותר את גופה, לי היה קל יותר. אז כדאי לאהוב את הגוף, אם לא בשבילנו, לפחות למען הילדים.
לכו תעשו משהו מפנק בשביל הגוף שלכם.
(וכדאי שאני אפסיק כאן, כי עברתי את מס' הקלישאות שמותר בפעם אחת....)

אתמול דוקא עבר עלי יום של חוסר ביטחון וחוסר אהבת הגוף.
הדף כנראה מעלה דברים וגורם לי לשאול באמת ושוב את השאלות.

חוצמזה...
אתמול "פקדתי" על הספרנית להביא את "גופה של אישה"..
יש לכן עוד המלצות ספרים בנושא או בכלל?

טרה, קולולו-שחרזדה ויערת - ריקודי בטן נהדרים גם לי. חדשה, אבל התאהבתי. [u]באמת עושה מסג' גדול לגוף ולנשמה.[/u] (ויערת תודה :-]) (שוב הקרדיט לדתיה...).

הֵי דרומה יקרה שלי, (()). גם חיפושית בעצם העלתה את הנושא הזה: האם בן הזוג שלי אוהב את הגוף שלי... ברוכה הבאה חיפושית.

אני מנסה לנסח כל מיני מחשבות בעניין הזה, אבל הן כרגע לא מגובשות/ מתנסחות. אבל בכל זאת, בהמשך למה שכתבת - אני מאמינה גדולה ביכולת הריפוי של הגוף ושל הנפש. ועוד (()) חיבוק גדול.

אחרי שכתבתי יותר קל זה פשוט פלא!
אז בא לי לחזור לרעיון שד"ר כריסטיאן נותנת ב"גופה של אישה..." המעולה (ותודה שוב למיכלי)בפרק "צעדים לריפוי" אנחנו אמורות ליראות בברור את חיינו בעוד שנה וליראות את כל מה שאנחנו רוצות שיקרה עדיף לעשות זאת בפני משהו, אז אני מנצלת את הבמה הזאת:
בעתידהקרוב והרחוק שלי אני רואה את עצמי אישה יפה מאוד בעיני עצמי אוהבת את הגוף שלי מלאת עוצמה של רכות אהבה והעוצמה הזאת מרפאת כל כאב בגופי ובליבי, והעוצמה הזאת מקרינה החוצה , ובאמצעותה אני יוצרת ריפוי, והעוצמה הזאת יוצרת אהבה וביטחון בבית שלנו וטוב לנו,ואני אמא ורעיה ואני אני
ותודה לכן על ההקשבה

מיכלי כל הכבוד על הדף המקסים...
אני רוצה גם להגיד דברים חיובים וכלכך נעים לשמוע אתכן אבל בא לי לבכות
קשה לי לאהוב את איך שאני ניראת כרגע ,התינוקת שלי מאוד אוהבת את השדיים והבטן ומלטפת ומחבקת ויונקת והכל, וזה נותן גם לי תחושה של לאהוב את הגוף , אבל בן הזוג שלי ...
תמיד הייתי ניראית טוב ואולי זאת הבעיה לזה הוא התרגל, ועכשיו ההריון, ההנקה, ...
הוא אומר להפיך שאני כן יפה וכו' אבל אני לא חושבת שזה נכון בעיניו,, וזה כלכך משפיע עלי , אז נכון שלא אמור, ואני אמורה לקבל את עצמי ומכאן זה ימשיך הלאה, אלו דברים נכונים אבל בפועל אני חיה עם אהובי שלא נימשך אילי יותר
אני רוצה לעשות עבודה אישית, להרפות, אני רוצה לאהוב את עצמי כפי שאני , אבל כרגע בעיקר כואב

[b]אפשר לאהוב גוף של מישהוא אחר[/b]
אני חושבת שהגוף של אישי הוא כמו אל יוני- פשוט גוף מושלם בעיני גברי ומוצק(באמת לא בצחוק), רחב ... ועוד כמה פנינים.. :-)

את הגוף שלי אישי אוהב את הישבן (אני לעולם אחשוב שהוא גדול מידי..) ואת הכל באופן כללי,

אני חושבת שיש לי גוף לא רע בכלל ולאחרונה אני בקשר די טוב איתו מה שכן את הרגשה הכי טובה שלי מעצמי היא כשהבטן שלי שטוחה וזה לא תמיד ככה כי יש לה נטייה להתנפח ואז אני מרגישה פשוט ענקית ושמנה למרות שאני ממש לא ..@

אה, יצא לי לינק!!!

מיכל ככה, ככה בדיוק רקדתי אתמול בשיעור! ;-)
יערת, תודה ואני צריכה קודם להתרגל... אבל באמת, הריקוד הזה באמת עושה מסג' גדול לגוף ולנשמה.
קראתי באתר הזה (אני לא יודעת לעשות לינק, סליחה)www.shira.net שהמקור של ריקודי הבטן הוא בתנועות שהיו עושות נשים סביב מיטתה של היולדת יחד איתה. נשמע הגיוני, זה ריקוד שכלכך מותאם לתנועת האגן הנשי ובטח שיש בו מה שצריך כדי לקדם לידה: תנועה לא סימטרית של האגן, שחרור של האגן הבטן ורצפת האגן. במאמר היא אפילו אומרת שהריקוד נועד גם כדי להסיח את דעתה של היולדת מהכאב ולהפנט אותה. מלראות את המורה שלי רוקדת אני יכולה להאמין לקטע של הלהפנט :-).

מישהי כתבה פה פעם שכשילדה גילתה שהתנועות של ריקודי הבטן הן התנועות שעושים בזמן הצירים כדי להקל על הכאבים.

וקולולו בעלת השם הנפלא (מתי דף בית?) (לא אם זה מלחיץ אותך)
קבלי חיובי על הריקודי בטן.
צריך לחוות את זה כדי להבין מבפנים מה זה. זה כל כך רחוק מאיך שהציבור הרחב רואה את זה.
מעבר לכך שזה משחרר ומצטלצל, יש בו משום היכרות עם הקרביים, הפעלת אזורים נידחים (וחשובים) ותנועות רב מימדיות.
תחשבו- אנחנו, בני תרבות המערב, בדר"כ, לא יודעים להפעיל את האגן במלוא תנועתו- לכל הזוויות, ובשמיניות.
[b]מה זה עושה לאברי הרביה שלנו ולאברי הרביה הנפשיים?[/b]

{אוי, מתגעגעת...מתגעגעת לנענע @} @} @} }

הי גורג'ס, את יודעת שאני אוהבת אייקונים. עשית גם לי את היום.

מאיה וקולולו, עשיתם לי טוב על הבוקר (מוקדם יותר...) |H| תודה!

[img]http://datia.co.il/dancer.gif[/img]

קוראת ותיקה אבל כותבת חדשה מאד. ואני מסכימה אם כל מה שנאמר פה. מכל הכיוונים. כי אם נאהב את זה או לא, הגוף הזה הוא מי שאנחנו. עכשיו, בהווה, בגלגול הזה, ביום הזה, בכל רגע ורגע איך שהגוף נראה ומרגיש - זה מי שאנחנו. לא איזו בייביסיטרית לגוף הזה שרק שומרת עליו עד שנגיע אנחנו החטובות קורנות שלמות לבושות מדהים ומסורקות. ואני ממש מסכימה עם [po]מיכל מ[/po] (ובטח שעם "רצות עם זאבים"). כמו שהמחשבה צריכה איזה דיון פילוסופי טוב מידי פעם והרגש צריך איזו חוויה מסעירה ומרגשת לפעמים, ככה הגוף שלנו, או לפחות שלי, צריך מידי פעם איזה כייף תחושתי, פיזי. משהו שיתן לו מקום של כבוד, שחרור והנאה. משהו שקל לשכוח במרוץ היומיומי. אני מצאתי את זה בריקודי בטן. שאני חושבת שזה אחד הריקודים שהכי,אבל הכי, עושים כבוד לגוף של האשה. רזות (כן, גם לרזות), שמנות, נמוכות, עם אגן גדול או ציצים קטנים....כולן משחררות את הבטן והטוסיק, הרגליים הציצים והידיים, משקשקות, מרעידות מסובבות ומעגלות. ואצלי, כשאני עומדת מול המראה בשיעור, עם הכרס בחוץ וצעיף קשור לאגן, בעמידה כזו של מינימום שחרזדה, אין לי ברירה אלא לאהוב את מה שאני רואה. ומרגישה. מומלץ בחום לכל אחת ואחד לקחת מידי פעם את הגוף שלו לשחק ולהנות ולא רק עבודה עבודה עבודה.

מיכל, ההפך התחושה שזה ילדותי מותאם לי בדיוק כנראה.
אמש בשיחה עם חברתי [po]לילה טוב[/po] ,(פלא שמשהו חלחל מבעד לתפיסות הכל כך מושרשות שלי), הבנתי קודם כל שגם נשים שנחשבות רזות אינן אוהבות את גופן (שלא נאמר מתפעלות ממנו ומכירות לו תודה) ואינן מקבלות אותו כפי שהוא.
וגם משפט פשוט כמו "זה בסוף מחלחל" הכוונה להצהרות אהבה רבות עצמה לגוף שלנו, או כמו שמיכל אמרה:
[u]כשמתרכזים בחיובי, השלילי נפתר ביתר קלות.[/u]
וגם [po]יערת דבש[/po]:
[u]שככל שאני מתאהבת בגופי ומקבל את עצמי על כל פני, האיזון מתרחש.[/u]
מעגל קסמים חיובי.

מיכל, תודה על הציטוטים, מעניין (וקצת צפוי :-) )שישר התחברתי לזה האחרון על השומן כנשק כנגד כאב... ורק אח"כ בקריאה שניה (ושלישית) קראתי את המשפטים היפים על אנרגיה גדולה שזקוקה לגוף גדול, זה פתח בפני ראית מבט נוספת על הנושא.

ותודה לך על דברייך, יערת, הם מקסימים |*|

מיכל,
תודה על דבריך. הם מרככים.

מאיה,
[u]אולי חלק מהשיעור שלנו הוא כן לשלוט בגוף ובמה שנכנס אליו כחלק מהכבוד שאנו רוחשות לו[/u]
ארני מדברת על שליטה חיצונית שלא מתוך כבוד, ע"י הסביבה, או הגברים בלבד, בנשים.
גם את, אם את מכניסה את הגוף למשטרים, כופה עליו הרזיה, מכניסה אותו למסגרת קבועה על ידי החברה, לא מכבדת אותו.
אני מבינה מה שאת אומרת לגבי הבדיקה האמיתית פנימה לגבי ההפרעה באכילה, או לגבי מה שמביא אותנו למצב בו הגוף גדול מדי על עצמו, מביע קושי או בעיה או מצוקה נפשית כלשהיא.
אני חושבת שחלק מפתרון הבעיה יגיע על ידי אותם "טקסים", אותה התרככות מול הגוף (לעומת משטר). זה חלק מאותו שיעור שהמצב של הגוף בא ללמד אותנו.
הגענו למצב הלא אסטתי הזה- או איך שתרצי לתאר אותו- מתוך חוסר קבלה.
הגוף אכן זועק משהו. רוב השמנות, לדעתי, מרגישות גם מבפנים חוסר נוחות ואיזון אנרגטי.
אני התחלתי מזמן את הדרך שאומרת שהרזיה או מראה טוב יבואו מתוך עבודה פנימית. ומתוך אהבה עצמית. לעולם לא ע"י דיאטות.
אני יכולה לאמר כיום, שככל שאני מתאהבת בגופי ומקבל את עצמי על כל פני, האיזון מתרחש. והגוף יודע כתוצאה מכך גם לבקש מה שטוב לו, מה שיוצר אפקט ביצה-תרנגולת. אולי מעגל-קסמים הוא ביטוי יותר מתאים.
וגם יותר קסום.

ארני ויערה, אני עוד חושבת על דבריכן...

ענת, תודה לך, בואי עוד :-) אני מחכה לשמוע את דברייך בכל מיני נושאים שאני כותבת עליהם כאן, מהכיוון הזה, של אלכסנדר, ובכלל מהכיוון הזה, שלך.

ודודה - תודה רבה @}

מאיה, את כמובן מוזמנת לקחת מתוך מה שכתבתי את מה שמתאים לך, ואת מה שלא מתאים - לזרוק. לפי האמונה שלי, כשמתרכזים בחיובי, השלילי נפתר ביתר קלות. התחושה שזה ילדותי מדברת [b]אליי[/b], לרגעים. אם היא לא מדברת אלייך כנראה שיש לזה סיבה שראוי לכבד.

בכל מקרה, הנה ציטוט מ"גופה של אישה, תבונתה של אישה", שאולי ידבר אלייך (מתוך הפרק "טיפוח עצמי באמצעות מזון") -

"יש נשים [b]הזקוקות[/b] לגוף גדול מסיבות מסתוריות ואישיות מאוד. אצל נשים גדולות מסויימות הגוף מלא באנרגיה ובחיוניות. הן מחבבות את עצמן, ואהבה עצמית זו מפעפעת אל תוך גופן. אינני בטוחה שנשים אלה, לו בדקו כל אחת מהן בנפרד, היו להן סיכונים מוגברים למחלות. אבחנה זו זוכה לתמיכה במחקר של ד"ר מרגרט מקנזי, אנתרופולוגית חברתית הפועלת בסמואה המערבית, ארץ שבה שומן הגוף [b]אינו[/b] נחשב מוקצה בכל דרך שהיא (...).

ד"ר קארן גוהנסון, פסיכיאטרית המתמחה בבעיות של נשים, כותבת: "המסע המתמיד של אישה בעקבות שליטה בתשוקתה לאוכל קשור לפחד המתמיד של החברה שלנו שמא נשים יהפכו 'גדולות מדי' ". (ואני מוסיפה, בעקבות אסטס, שהנשים עצמן לפעמים פוחדות מכוחן, מ.מ).

כשאני חשה שהאנרגיה של אישה היא [b]גדולה[/b], והיא זקוקה לגוף גדול כדי להכילה, אני אומרת לה את הדברים. מבחינה תרבותית אנחנו מעריכים גברים גדולים בעלי עודף שומן. אם כן, מדוע שלא נעריך נשים גדולות?

אבל אין ספק כי לנשים רבות הסובלות מעודף משקל עודפי השומן מייצגים נשק כנגד כאב שהן נמנעות מלחוש (...) כאשר השומן משמש ככלי נשק נגד העולם או מגן על האישה מפני הצעה מינית לא-רצויה (...)".

לדודה ולכולן, אני מרגישה מוחמאת ומורווחת מהדף הזה, וזה נעיםםםםםםםם, תודה רבה.

[po]מיכל מ[/po] , כתבת דברים נפלאים, אבל בכל זאת יש לי משהו להוסיף שאולי ישמע כסתירה לדבריך, אני אנסה להסביר את עצמי:

אני למדתי(לא יודעת אם המילה הזו מדוייקת, כנראה שלא הפנמתי אז שמעתי) שהגוף הוא בסה"כ כלי או החליפה שהכי מתאימה לנו לצורך העניין או לצורך השיעור לגלגול הזה, הגוף הוא הצורה שבה אנו ממשים את עמצנו את הפוטנציאל שלנו ללא גוף לא היינו חוות לידה, לא היינו יוצרות, מקיימות מערכת יחסים שיש בה תפקידים, וכו' כלומר ברור שיש תפקיד ענק לגוף וככזה אנו צריכים לתת לו את הכבוד ואת ההודיה, מכאן למה שאני רואה כבעיה הוא החוסר כבוד לגוף שמתבטא בעודף משקל, זה תמיד טוב לאמר לגוף שלנו כמה הוא נפלא וכמה אני מודה לו אבל זה לא יעזור כי הבעיה הרבה יותר עמוקה וצריך לטפל בה כי זה אולי גם חלק מהשיעור בגוף הזה, זה נשמע אולי מרמור ילדותי ,אבל ההתעסקות באיך הגוף נראה הוא רק סימפטום למשהו הרבה יותר עמוק וזה מין טיוח בעיני לדלג על הבעיה האמיתית ולשיר שיריי הלל לגוף או לעשות מדיטציה בערום, ומכאן למה [po]שארני ש[/po] כתבה ולא בטוח שהבנתי (אשמח להבהרה) אולי חלק מהשיעור שלנו הוא כן לשלוט בגוף ובמה שנכנס אליו כחלק מהכבוד שאנו רוחשות לו .
ואולי אני נשמעת באמת קצת ילדותית ויש לי עוד דרך ארוכה לעשות בנושא, אז תודה לך מיכל על המילים.

[u]על עצמי אני יודעת, שכשאני מתייחסת אל הגוף מהכיוון הזה, של התחושות בו, כמו הנאה מאוכל, משמש, ממגע, מהנקה, מהריון, מהלידה, מחיבוק, מריקוד... כשאני מתייחסת אל גופי מהכיוון הזה אני נהנית ממנו, מתפעלת ממנו, מתמלאת בהודיה.[/u]

לתלות על המקרר.
המשפט הזה נראה לי מפתח להרבה דברים נפלאים.

ולמאיה - את מאד יפה. סתם, שתדעי.

[po]יערת דבש[/po] , אהבתי !!

מיכל, אהבתי את דבריך על הגןף המרגיש. בכלל יש עדיפות גבוהה לחוש הראיה על פני חוש המישוש. נסו לשאול מישהו מה חמשת החושים. בדרך כלל מתחילים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח (או ריח/טעם) ובסוף מישוש. המורה שלי לאלכסנדר היה אומר שהוא שואל את השאלה הזאת את תלמידיו, וכשמישהו מתחיל במישוש הוא יודע שמדובר באדם עם גישת יוצאת דופן לגופו.
@}

יצא לי כבר כמה פעמים לקבל, דווקא מגברים- הערות כמו-
"מה קורה, את צריכה לרזות".
זה נורא מקפיץ כששומעים את זה.
[b]אני[/b] צריכה לרזות??? (נא להגיד את האני כמו "היא" של חלי יחימוביץ')
[b]אתם[/b] צריכים לשפשף את העיניים מכוסות האבק של שטאנצ טלוויזיוני, לפתוח את הלב ולראות את היופי האחר. או: בעיה שלכם!

אחרי עיון מחודש, אני מבינה בכך שהם מביעים אכפתיות, בדרכם.

פשוט ה"צריכה" הזה, לא במקום. אני לא מרגישה את הצורך שלכם!

המחשבות האלה עלו בי למקרא הדף [po]איכס רזה[/po] אבל אכתוב אותן פה . דיברו שם על איזה תשובות לתת לאלה מתחקרים אותך לגבי צרות גופניות שונות וחשבתי שהתשובה המועדפת עלי (על מנת לסתום פיות, ולייבש את החצופים ) היא :
"לא הכל בחירה שלנו , לא על הכל יש לנו שליטה ."

התשובה הזו כשאני אומרת אותה לעצמי , מאוד מרגיעה .
אני חושבת שהחברה באופן לא מודע , מימי התקופה הויקטוריאנית ואולי אף לפני כן גרמה לתהליך דיכוי נשי (לא מתוך רוע , מתוך הגנה. ) התהליך הזה דרש מנשים שליטה עצמית עצומה , שבעבר התבטאה בתחום המיני , והיום לאחר שיש אמצעי מניעה אותה שליטה נדרשת בתחום האכילה .
(יתקנו אותי בעלות הידע , אבל לדעתי ככל שאמצעי המניעה תפסו מקום הדוגמניות ומודל הנשיות הלכו ורזו)

קיימת אשליה שיש לנו שליטה מלאה על איך שנראה , שהכל עניין של כוח רצון ושל שליטה עצמית וזו אשליה .
ברגע שמבינים שאין שליטה אפשר להרגע , להסתכל במה שיש, ולקבל אותו .
אחרי הקבלה תבוא גם האהבה .

מהי אהבת הגוף מהפן הרוחני?

הדברים שנכתבו כאן בדף מתחברים לי - אהבת-ילדים, אהבת הגוף ההריוני, היולד, האושר שעולה מאהבת הגוף...

בעצם, ברגע שמבינים שהמחשבה שלנו על הגוף יוצרת את התאים בו, את הבריאות בו - מבינים את חשיבות האהבה לגוף, הכבוד, ההודיה. ונכון, זה לא קורה בין רגע (למרות שזה אולי יכול לקרות בין רגע), אבל ההתקדמות עצמה מהנה, וההנאה עצמה מקדמת...

אני חוזרת על ציטוט מ"רצות עם זאבים": "ממה בנוי הגוף הבריא בעולם האינסינקטואלי? ברמה הבסיסית ביותר – החזה, הבטן, כל מקום שבו יש עור (...) - השאלה אינה מה צורה לו, מהו גודלו, מהו צבעו או גילו, אלא מה התחושה, האם הוא פועל כפי שנועד לפעול, האם אנו יכולות להגיב, האם אנו מרגישות מנעד, קשת של רגשות? האם הוא מבוהל, משותק מכאב או פחד (...), או שמא יש לו מוסיקה משלו, האם הוא מקשיב, האם הוא מביט בדרכי הראייה הרבות שלו?"

על עצמי אני יודעת, שכשאני מתייחסת אל הגוף מהכיוון הזה, של התחושות בו, כמו הנאה מאוכל, משמש, ממגע, מהנקה, מהריון, מהלידה, מחיבוק, מריקוד... כשאני מתייחסת אל גופי מהכיוון הזה אני נהנית ממנו, מתפעלת ממנו, מתמלאת בהודיה.

כשהשאלה היא איך הגוף שלי [b]מרגיש[/b] - השאלה איך הוא נראה פחות חשובה.

כשאני מצליחה להתחבר לתחושה של הודיה והתפעלות, ההתעסקות ב"איך אני נראית" נתפסת אפילו כמירמור ילדותי משהו, וכאמור, כהתעסקות יתרה בחשיבות עצמית.

מהכיוון הזה, הגוף שלי יפה וראוי לאהבה, לכבוד ולהתחשבות כי הוא יציר אלוהים, כמו עץ, כמו פרח, כמו ציפור.

אני אוהבת מאוד את מה שאתן כותבות, תודה לכן @}

הנה [url=http://www.elaisha.com/no2.htm]תשובה אחת[/url] לשאלה שלך, טלי - [u]איך אפשר לדעתכם להמשיך ולעודד את האחר או את עצמך לאהוב את הגוף[/u], מתוך האתר של אילנה אילן.

גם אני חושבת שמאיה נורא יפה.

אפשר לאהוב גם גוף של מישהו אחר? בעלי חושב שהגוף שלי יפה. הוא עיוור למסכת היסורים ולתוצאות ההריון והלידה (והגנטיקה;-)) אני מאד מקווה שבני ימשיך לחיות בשלום עם גופו. איך אפשר לדעתכם להמשיך ולעודד את האחר או את עצמך לאהוב את הגוף?