עדכון מאוחר מאוד: עברנו ל אבא סבבא אמא קרציה

איך, איך נמחק לי כל מה שכתבתי עכשיו.
תכתבי ב word ואז תעתיקי לכאן.(במיוחד אם את כותבת משהו ארוך)

בהחלט מבאס אל תתייאשי

איך, איך נמחק לי כל מה שכתבתי עכשיו.
קקה המחשב הזה

היום ילד הבית-ספר נשאר בבית. אבא לא יכל לקחת אותו בבוקר לבי"הס, כיוון שהוא היה באיזה סמינר של יומיים. וכשהשעון צילצל בשבע בבוקר, זינקתי לכבות אותו לפני שמי מהמתוקים יתעורר.
קמנו בשמונה ומשהו.
תה, ארוחת בוקר (האמת - כל אחד בזמן אחר, כרגיל. לא מצליחה לתזמן ארוחות משותפות. או ארוחות בכלל. לפעמים יש פשוט מצב מתמשך של אכילה לאורך כל היום, וזה מטריף אותי).
עיתון של בוקר. שני סיפורים של אנדרסן שהגדול הביא מהספריה.
בניה בקוביות עץ. לגו. קפה (ערבי, שני ספלונים, השלישי יחומם מחדש בהמשך היום). ציצי.
קקי של האמצעי. בחיתול פלסטיק.
המצאה חדשה: בלון מנופח כדי שליש בלבד, ועם מעט מים בפנים. להיט. הגדול (כיתה א') והאמצעי (שנתיים ורבע) מתלהבים. אני משחקת איתם קצת במסירות. מספיק לנפח, גדולי, הכנת כבר איזה חמישה, חבל על הבלונים.
מוסיקה. אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו. שרים קצת, אמא רוקדת, מתבאסת שלא מצטרפים אליה ומפסיקה.
מכינים שוקו.
שני הקטנים ישנים צהריים. אני מנצלת את ההזדמנות לסדר את שידת הבגדים שלהם, שמסתתרת מתחת להר כביסה נקיה, ומחליפה סוף סוף בגדי קיץ-חורף. גדולי משחק ב"תירסים" (פליי-מייס, חתיכות צבעוניות דומות למרשמלו אשר ניתנות להדבקה וניתן לבנות מהם דברים מגניבים. היופי הוא שזה עשוי מתירס, לא סינטטי). כמובן, הוא מבקש שוב ושב את עזרתי. אני עונה (בסבלנות שמתחלפת לעצבים) שההזדמנות לסדר את הבגדים סוף סוף ממלאת אותי שימחה, ושבכל רגע עלול איזה קטן להתעורר ולהקשות עלי להשלים המשימה.
הולכת לנקות את המגירות הריקות. עד שהן תתייבשנה נרים סיר של תפוחי אדמה על האש.
מצליחה לגמור את פרוייקט השידה. מצטרפת לגדולי ויחד מכינים מהתירסים תנין ופרח. קצת דירבון והוא מכין בעצמו עץ (דובדבן, כמו העץ שיש לנו בגינה. היום גילינו עליו שני דובדבנים!!!).
האמצעי מתעורר. הוא לא מכיר את התירסים, אין לי ממש חשק להכיר לו אותם, מתקמצנת על החתיכות. זה יותר מתאים לגדולי, שבאמת יוצר איתם. הקיצר, החמודון מגיע לסלון, רואה את החבילה בפעם הראשונה, מפזר אותם בחדווה ולא מוסיף. גדולי דואג להצפין את עבודות היד שעשינו על מדף גבוה.
מחליטה להושיב את כולנו לארוחת צהריים. מצליח לי, פחות או יותר. גדולי אוכל פירה עם שקדיה. אני - תפ"א עם טרטור (זציקי, מה שנקרא). האמצעי מזגזג בין שתי האפשרויות הנ"ל. התינוק מכרסם בחדווה חצי מלפפון.
אח"כ קקי. דווקא כשהתינוק בחיתול בד הוא נזכר לחרבן. עשרות ליטרים של מים לנקות את הדבר הזה. איך, איך מסתדרים כל אלה (כלומר רוב האימהות בעולם) שאין להם חיתולי בד ידידותיים, וגם לא שפע של מים (ובטח ובטח שלא פמפרס)?!
גדולי קורא כמה סיפורים קצרים. הוא קורא טוב, אבל צריך לדחוף אותו לכך. נדיר שיקרא ביוזמתו יותר מכמה מילים.
אנחנו מרימים טלפון לשכנים מהרחוב שלנו, ומזמינים אותם אלינו. הם מגיעים, לראשונה. גם להם שלושה ילדים, אשר קטנים מהשלושה שלנו, בחצי שנה - שנה, בהתאמה.
הילדים משחקים בהתלהבות. יוצאים לגינה, הגדול שלהם מפוצץ את בלוני המים, משתולל עם רובה המים.
משחקים עם חרבות. להקיא על הכלי-נשק האלה שיש לנו. די, אפשר כבר להעיף אותם. הגדול כבר לא מרגיש בעמדת נחיתות מול הילדים מהדירה הסמוכה, משופעי כלי הנשק. הם כבר לא גרים כאן.
אני מכבדת בקרחונים אדומים (הקפאתי מיץ תות בננה במגש של קרח) ובתפוח. האמת, תיכננתי להגיש גם ארוחת ערב לאורחים, אבל הם צריכים ללכת, האבא עובד היום בערב.
מתכנסת עם גוזלי לארוחת ערב. גדולי אוכל פסטה (מקמח מלא, עם שמן זית, מלח ושקדיה) (שאריות מאתמול). ובהמשך: לאפה, דהיינו פיתה דקה (מה שנקרא "עיראקית" במחוזותינו), עם לבנה (הכנו בבוקר) שמן זית וזעתר (בזעתר אני מכניסה פשתן טחון). אני אוכלת ירקות מוקפצים עם טופו. האמצעי מזגזג בין מה שאני אוכלת ומה שאחיו אוכל...
התינוק, לעומת זאת, שוב מכרסם. קולרבי. (מה?? מה אכפת לך לתת לו ביסקוויט, תגידי, מה יש לך, את).
גדולי קיבל הבטחה שהוא יוכל להיות בערב במחשב. אני אומרת לו שכבר מאוחר וכו', ובמקום היום הוא יוכל להיות מחר יותר זמן. הוא מסכים.
מקלחות.
נכנסים למיטה. כולם במיטה הגדולה. מביאים מלא ספרים, כרגיל, גם כדי שיהיה ממה לבחור וגם כדי שיהיה לאמצעי (ולאחרונה גם לתינוק) במה לדפדף/לשחק. האמצעי "קורא" מהספר בילבי: "בילבי אמר את דברו", ועוד כהנה וכהנה. מצחיקולי, אתה קשקשן מתוק שכזה.
בוחרים (טוב, נו, אני בוחרת...) את הכבש השישה עשר. קוראת איזה שני שירים. גדולי שואל אם היום אוכל לקרוא את הסיפור על המלך. וואללה, למה לא. אמא, אולי המלך יצליח לבכות מרוב שימחה?
האמצעי לוקח את בילבי החדש וספר מקרטון, משכיב אותם צמוד אליו ומכסה אותם ואותו בשמיכה.
מגיע השלב המעצבן: שני הגדולים מתחילים את התקוטטות המיטה שלהם. התינוק מצווח.
אני מאחלת לילה טוב, עוברת למחשב (שנמצא לידם, בחדר שינה), ולוקחת את התינוק לציצי.
ממשיכים להתקוטט. קטני מגיע אלי בבכי קורע לב.
רוצה ללכת למיטה בחדר ילדים, אני אכסה אותך?

• כן.

לילה טוב מתוק שלי.
שתיים שלוש דקות והאפרוח ישן.
התינוק מוחזר למיטה ומתהפך בחוסר שביעות רצון. לוקח לו איזה חצי שעה להירדם.
הגדול, כרגיל, מתקשה מאוד להירדם. מתגלגל בחבטה מצד לצד. מתבונן בי בדריכות. סובל מפחדים. היה מת שאני אכנס לחבק אותו. יודע שאין צ'אנס שאעשה זאת. יודע גם שאתעצבן אם יבקש זאת ממני.
קצת לפני עשר בלילה, שלושת המתוקים ישנים.
אני מתה לישון, אבל גם מתה לעשות עוד דברים...
תמיד תוהה מחדש, כיצד זה חומקות לי עשרים וארבע השעות שיש ביממה.
יאללה, למקלחת ולמיטה.
לילה טוב.

שכחתי (הדחקתי) תת-מקרה קטן שהתרחש גם הוא אבל שבעצם בולע בחשיבות שלו את כל הקטנות שסיפרתי.
בעודי יושבת על הספסל, קלטתי שני ילדים מגיעים לצפרדע הזבל הירוקה שברחוב סמוך. הם חיפשו בפנים, ואחד מהם אפילו נכנס כל כולו.
מצד אחד יש את אלה שחיים ברמה של חמישה כוכבים דה-לוקס, וגם מזיינים את השכל לרוב על כל מיני זוטות, בפרט על כמה שקשה להם, ומהצד השני, מטר לידם, יש את אלה שהחיים שלהם באמת בזבל.

<שלחתי את ילד השמנת שלי לתת להם שטר>

אחר-צהריים נעימים בגן משחקים. זה עתה אספנו את גדולי מהצהרון, ועלינו לגן המשחקים החביב הסמוך. אין עוד אנשים מלבדנו. הבאנו כדור וחבל קפיצה. אני יושבת על ספסל, מתחת לעץ, מסביב צמחיה וסלעים בטוב טעם וגם שטחים לא מגוננים. התינוקי עלי, שני האחרים לפרקים איתי על הספסל ולפרקים משתובבים בשביל הרחב המוביל אל הגן.
גדולי עושה לאחרונה צעדים ראשונים בקפיצות בחבל. זה לא פשוט עבורו, אולי צריך שמישהו ילמד אותו (עבור אמא זה חבל קצר מידי). הוא עושה ניסיונות. "תסתכלי אמא!" הוא קופץ. "תסתכלי אמא!" שוב קופץ. וזה ממשיך. מידי פעם הוא מצליח לעשות קפיצה אחת. אבל כל ניסיון מתחיל בתסתכלי אמא. אחרי כמה פעמים כאלה אני מרגישה איך העצבים פושטים עלי ומשתדלת לרסן את עצמי כשאני מסננת: "חמוד שלי, אתה יכול לקפוץ גם כשאני לא מסתכלת עליך".
אחרי זמן קצר הוא מוצא משחק אחר עם החבל: מניף אותו כמו בהצלפות. שמעתם את הצלילים? ציפורים, אומר הקטן. נכון, שומעים ציפורים. אבל התכוונתי לצליל שהחבל עושה. גדולי מצליף שוב ושניהם מאזינים בתשומת לב. שניהם נדלקים.
תתרחק, גדולי, שלא תפגע בנו.
תתרחק, גדולי.
תתרחק, זה מסוכן.
אתה קולט כמה כוח התנועה מעניקה לחבל? לחטוף מכה מהצלפה כזאת זה לא נעים בכלל.
נו, תתרחק!!
יש גם בלון שגדולי קיבל בצהרון. הוא נתן אותו באבירות לאחיו בן השנתיים כשביקש. עכשיו גדולי מעוניין בכדור הורוד שהבאנו מהבית. הפספוס מחזיק בבלון ובכדור ומסרב להיפרד מזה ומזה. כמה ניסיונות גישור שלי, ושניהם משחקים "כדורגל" בכדור הורוד.
גדולי מתעצבן, בן השנתיים המחוצף לא שומר על הכללים של המשחק. אני מנסה שוב לקרב בעדינות בין שני הצדדים ולתפור משחק שמתאים לשניהם.
אוכלים. הבאתי 3 קופסאות. אחת עם חתיכות תפוח. אחת עם מעט פסטה מלאה שנשארה מאתמול (עם מלח שמנזית ושקדיה) ומלפפון מקולף. ואחת עם חצי פנקייק שנשאר מהבוקר, מרוח בממרח שוקולד שהכנתי. אה, וגם שלושה כדורים שהכינותי בצהריים (תמרים, צימוקים, משמשים, אגוזים, פרג שטחנתי קודם [לראשונה] במטחנת קפה, פשתן טחון. הכל במג'ימיקס). כל קופסה ממוענת לאחד מהם ונושאת תזמון מסוים מבחינתי. בסוף שניהם אוכלים מהכל, פחות או יותר, ובבת אחת. יאללה בכייף.
מידי פעם מרגישים רמיזות קלילות של גשם. איזה יופי. באתי עם האוטו, כיוון שצפוי לרדת גשם. בד"כ מעדיפה ללכת ברגל, למרות שהדרך חזרה היא כולה בעליה וקצת קשה.
ילדוני, בוא אני אלביש לך סוודר. אחרי כמה זמן הוא בא ואומר לי "קר". רוצה כובע? כן. מזל שהבאתי את הכובעים החמים איתי. איזה ימים מבלבלים. גדולי רוצה כובע? אז אולי רק תשים את הכובע של הקפוצ'ון?
גם תינוקי משתדרג בלבוש, אבל אני מרגישה שקצת קר לו. מתחיל לייבב. ציצי ימין. ציצי שמאל. ובחזרה לטרוף את העולם ואת אחיו המשחקים בעיניים.
לא מעניין אותם בכלל לשחק במתקנים. לא שהמתקנים האלה מאוד אטרקטיביים. ובכל זאת הגן הזה כייפי, בעיקר בזכות מה שמסביב לו. הרבה אדמה, אפשרויות טיפוס, התחבאות. מרחב.
בשונה מבדרך כלל, היום המשחק שלהם מתרכז בסביבות הספסל, ואולי עשר מטר הלאה ממנו. מספיק להם.
אני שמחה שהם נהנים למרות שאין עוד ילדים איתנו. בד"כ גדולי מתקשה להנות ללא חברים. הוא חיה חברתית, בדרך כלל פורח עם חברים וקמל בלי.
בן השנתיים בועט קלות בכדור במורד השביל וצוהל בקול גדול: "גולללל!". זה נראה כמו פרסומת לילדונים. אחיו הגדול מלכסן אליו מבט.
גדולי, אתה יכול לשמור רגע על התינוקוש? בטח, הוא מתיישב על הספסל ופותח ידיים. תודה מתוק שלי. ילדוני, בוא לברזיה, ננקה לך את הידיים (מהכדורי תמרים הדביקים). גם את הפרצופון. אתה רואה לאן זורמים המים? הם כמעט משקים פה את השיחים.
יאללה, מתוקים שלי, נהיה קר, בואו נלך.
מה תרצו לארוחת הערב, קציצות תירס או אורז?
שלושה ילדים נארזים בדוחק במושב האחורי של האוטו הקטן. נוסעים הביתה.
מגיעים, ושומעים שבחוץ מתחיל לרדת גשם שוטף.
איזה כייף.

כמהה להגיע למצב שבו הארוחה מתנהלת בכייף, הילדים אוכלים בהנאה ואין שום לחצים מצידי.
זה נושא שממש מייאש אותי.
אני מרגישה שאני דווקא "מתפשרת" איתם הרבה. לדוגמא, האורז הוא לבן, יש קטשופ. ובכל זאת, אני הרבה פעמים צריכה להתאמץ על כל ביס, גם אם הם רעבים. והורג אותי לחשוב שהם הולכים לישון רעבים כי הם מעדיפים לא לאכול את האוכל שלי.
מה הם טורפים? נקניקיות, שניצלים מוכנים, פסטה לבנה ברוטב רסק, לחם לבן עם גבינת שמנת.
אתמול למשל, אחרי ארוחת הערב שכללה אורז לבן בנוסח החביב עליהם (עם שקדיה וחתיכות תמרים מג'הול), הגיע אבא עם לחם לבן מהמכולת (בעל רשימת רכיבים מזעזעת) וגבינת שמנת. הגדול טרף ארבע פרוסות.

אוווווווו קראתי עכשיו ברצף חודשיים אחורה, אני כרגיל נפעמת מהיכולת שלך להתמסר למציאות ולהנות מהדברים הקטנים, להוקיר אותם.
אז לא תמיד הצרכים של כולם נענים ולא תמיד כייף ומחוייך, אבל יש להם את אמא שלהם איתם וזה הכי טוב שיש!
ואת אמא נפלאה!

אני חושבת שלגבי הלבטים אם להשאיר בבית או לא, לדעתי כל עוד זה מתאים ונעים לך. להשאיר בבית עם סידור חברתי קבוע - בעיני משפחתון קטן וגמיש ליומיים שלושה בשבוע לקטני יענה על הצורך החברתי, לא?
וגם חשבתי המון על בכורך, לא יודעת אם את עושה את זה אבל לדעתי הוא צריך אותך קצת לבד, בלי אחים. שעתיים בשבוע שעה. רק שלכם. אולי תקבעו את ואישך "שבוע שבוע" שבוע הוא שעתיים איתו שבוע את. אני קצת נדחפת בעצות, אז אם זה לא מתאים תמחקי לגמרי.
ועוד משהו, הקופצנות והקושי שלו לשבת לאכול מעל צלחת או לעשות שיעורים, זה גם בבי"ס?



חיבוק

משחק ביתי שהוא להיט רב גילאי (אפילו התינוק אוהב לצפות): התמסרות בבלון. כמובן, זה משתכלל בהתאם למשתתפים, אפשר גם בעיטות, נגיחות וכדומה. פשוט בלון.

מה עוד עשינו השבת? אני והגדול שיחקנו דומינו, קראנו גוליבר. אבא שיחק איתו כדורגל בסלון.
הספקתי לעשות יוגה כשהאמצעי ישן.

הגדול בילה שעות רבות מול המחשב, למורת רוחי, היום וגם אתמול.
הוא קיבל אתמול תעודה מענגת בבית הספר. מתוק.

כן? לא חשבתי על זה ככה.

_אני (לא) אוהב אותך, מ-אוד מ-אוד...". איזה חרא.
אפיזודה שניה,_
ממש לא חרא.... הוא מסוגל לבטא כעס ואפילו לומר אני לא אוהב אותך... בגלל הקרבה שיש בניכם. בלי קרבה ואהבה איך הוא יוכל לבטא כעס מבלי חשש לאבד אותך?
שתי אפיזודות של קרבה!

שתי אפיזודות קוטביות עם הילד הגדול (כיתה א').
הראשונה, אתמול. חזרנו מהצהרון, עצרנו בגן המשחקים, הילד שיחק ושיחק, וכשהחברים הלכו ובאו חברים אחרים, נשארנו לשחק איתם "חיי שרה" ברוב התלהבות. הגענו הביתה אחרי שש. מקלחת, אוכל, כדורגל בסלון, ברכה לחבר לכבוד היומולדת, שיעורים. יצא שהוא סיים את השיעורים בסביבות תשע בערב. לפני כן הוא הזכיר לי שהבטחתי לו (יום קודם) שהוא יוכל להיות במחשב. אמרתי - בסדר, אבל בשביל זה עליך לגמור את החובות שלך לפני שמונה בערב. הקיצר, סיים בתשע, והוצף התמרמרות "אתמול הבטחת שהיום אני אוכל להיות במחשב". לא עזרו ההסברים. הוא נהיה ממש כעסן. אפילו שר לי, "אמא (לא) יקרה לי, י-ק-ר-ה, אמא (לא) יקרה לי, י-ק-ר-ה, כי אני (לא) אוהב אותך, מ-אוד מ-אוד...". איזה חרא.

אפיזודה שניה, היום אחה"צ. באתי (ברגל) לאסוף אותו מיום ההולדת של החבר. בדרך הביתה היתה לנו פשוט קירבה נפלאה. היינו רק שנינו, בלי אף תינוק מחובר לאמא או ילדון משתובב. דיברנו בכייף, התלטפנו. הוא סיפר לי על הממתקים שהיו במסיבה. סיפר שהוא אכל רק טופי אחד. התמוגגתי ממנו, גיבור שלי. (טופי זה הממתק שהוא הכי אוהב). התחדדה לי האבחנה בין: אני בעמדת כעס כלפיו, נניח כשהוא טוחן עוד ועוד סוכריות, לעומת - אני והוא ביחד, מול העולם הצבעוני והמפתה הזה. מה, הרי גם אני מתפתה, הבו לי חבילת שוקולד פרה ואעלים אותה בעשר דקות. איך אפשר לכעוס עליו, נשמה מתוקה שכמותו, כשהוא מחסל בדבקות צלחת פלסטיק גדולה עמוסה מיני חטיפים, סוכריות ושוקולדים (כל ילד קיבל כזאת בצאתו מיומולדת אחרת, לפני שבועיים), או כשהוא לועס מיני סוכריות בצבעים זרחניים, אותם שיפד באמנותיות בפעילות הכיתתית שהתקיימה השבוע בביתו של אחד הילדים. זה לא הוגן, וגם לא חכם, לכעוס עליו; זה העולם שמחורבן, ואילו אני והוא באותה סירה.

כששלושתם כבר היו במיטה (שלושתם במיטה הגדולה, מתוקים שכאלה), תשע ורבע, אחרי הסיפור ("בר המאושר" - ספר מונחה-חינוכית על ילד חסר גבולות ועל כמה שחייו רעים. קיבלנו מתנה), ואחרי הציצי האחרון להיום (אני מקווה), נזכרתי שבכלל לא התחבקתי עם גדולי היום.
האמת, נמנעתי מלפעול לאלתר לשינוי המצב. תיארתי לעצמי שאם אני עכשיו נכנסת למיטה לחבק אותו, זה יזעזע את המצב העדין של הרגיעה שלפני ההירדמות של השלושה.

פעם לא היה מצב שיעבור יום נטול חיבוקים. כמובן, העובדה שהוא היה ילד יחיד ניצחה, וגם הטיפול הפיזי שנדרש הזמין חיבוקים - מה, הוא יוצא מהמקלחת אל השרפרף, לא נתחבק? הוא נעמד בכיסא האוכל על מנת שאוציא אותו, לא נתחבק? וכו' וכו'.
כעת, הוא אחד משלושה, והוא גם זקוק להרבה פחות עזרה פיזית, תודה לאל. הוא אפילו מתקלח לבד.
עדיין, הצורך שלו בחיבוקים נשאר.
אצלי הוא התעמעם.
וכך אני מתוסכלת לגלות שעוברים ימים נטולי חיבוק.
ואני משחזרת, למשל, שכשעשיתי אמבטיה לתינוקי היום, גדולי בא ונשען עלי, כהרגלו. ואני גערתי בו, אל תישען עלי.
הוא בסך הכל רוצה מגע.

מרגישה שאני לחוצה כרונית וגם לא משקיעה מספיק ב"גוד-טיים" עם הבונבונים.
השניים שבבית, תשומת הלב העיקרית שמופנית אליהם היא סביב הטיפול הפיזי: חיתולים (לשניהם, למרבה הצער), הכנת אוכל והאכלה/הנקה, ניקיון.
אני מניעה את עצמי לעשות איתם כייף: לקרוא סיפור בחיבוקי, להתמסר בבלון, לשיר.
אבל זה מעט מידי, לטעמי.
וכשהגדול בבית, אחה"צ, זה בכלל זמן שהוא בד"כ לחוץ וגדוש מתחים.
היום הכנתי בצק, שיחקנו בבצק ביחד והכנו עוגיות. מראש תיכננתי לעשות משהו כייפי, ולא להתמסר למירוץ אחר המשימות. ניסיתי להיות קלילה, לא להתכעס. לא לגמרי הצלחתי, אבל נרשמה הצלחה כלשהי.
פינת הסניגור: מה את רוצה, יש לך לתזמן שלוש נגלות של אפייה, תינוקי מיילל לפרקים, ילדון שמעיף חלקיקי בצק באוויר, ילד גדול שמתעקש לייצר שבלולים שגורלם להישרף באפייה... וגם: הילדים רעבים (העדיפו לשחק בבצק לפני ארוחת הערב), יש לך תכניות לתקתק היום הכל מהר ולהכניס אותם למיטה מוקדם אבל השעון חושב אחרת.
הילד הגדול לא יכול לעשות דבר משום סוג כמעט בלי להגיד "תראי אמא!"... וזה מביא לי ע-צ-ב-י-ם!!!
למה הוא כל כך תלותי. למה הוא לא פשוט משחק, עם עצמו, או עם אחיו הילדון. הוא חייב את ההכרה שלי, את תשומת הלב שלי, את ההערכה. (למעט כשהוא עם חברים).
כן, זה לא רק מעצבן, זה גם מכמיר לב. ומעלה שאלות על הצרכים שלו ועל האימהות שלי.
הם לא מקבלים מספיק חיבוקים. הגדול, לפחות. הרבה פעמים קורה שבסוף היום אני אומרת לעצמי, וואוו, בכלל לא התחבקנו! בתור ילד שעד גיל 4 היה ילד יחיד ומחובק להפליא, המצב הזה לא קל לו. לפעמים אני פתאום נזכרת בזה ומרביצה איזה חיבוק איתו, ואז הוא מתחבק בצימאון עז...

נגיד נביא מישהי הביתה ליומיים. החיסרון העיקרי הוא שקטני יישאר ללא חברה.

אולי להשאיר את בן השנתיים בבית יחד עם המטפלת? גם "יחסוך" גן (הוצאה לא קטנה), וגם חברה לקטן, וגם יישארו "ילדי בית"...
אפשר אולי לחפש מישהי שכבר מטפלת בילד אחד ולצרף את השניים שלך (אם חשובה לך החברה).
אני אישית שמתי לב שעבור בני הגדול (בן 3)- עדיפה חברה מצומצמת (למשל זוג חברים שלנו עם שניים- שלושה ילדים, או לארח חבר מהגן)- מאשר המון ילדים שאז הוא "הולך לאיבוד". אז מספיק למצוא שניים- שלושה שכנים עם ילדים בגילאים מתאימים, לדעתי.

קוראת ו

אני רוצה אותם ילדי בית, רכים וחייכנים כאלה, נינוחים וחופשיים... צחקתי צחוק גדול. תיזהרי מדימויים שכאלה, שאנחנו נוטות להלביש על המציאות, וגם בכלל לרצות אותם באופן שונה ממה שהם זה בעייתי. ואני כותבת את זה מתוך הזדהות גמורה עם המקום שלך.

עומדים בצומת זמנים חשובה. האם הילדים יישארו בבית?

בסמסטר ב' אני חוזרת לעבוד וללמוד (עוד חודש פלוס). ככל הנראה, זה יכלול את יום שישי (אבא בבית), יום חמישי (אמא שלי תוכל להיות עם הילדים), יום שני (אין סידור) ועוד יום בו אעבוד מהבית.
האם נצליח להסתדר טלאים טלאים? או שהאמצעי (בן שנתיים) יתחיל ללכת לגן, והתינוקוש (חצי שנה) ימוסגר גם הוא.

מה פתאום, אין מצב. את התינוק אני בטח לא ממסגרת.
האמצעי, לעומת זאת, יכול להפיק הרבה משהייה בגן. נגיד הגן שבו אחיו-שבכיתה-א' היה בו. חברת ילדים, הרבה פעילויות, אקשן.
אבל זה יהיה לי מאוד חבל. אני מפנטזת ששניהם נשארים בבית, מקסימום מוצאים קומבינה לימים בהם אני לא יכולה להיות איתם. אני רוצה אותם ילדי בית, רכים וחייכנים כאלה, נינוחים וחופשיים...
אני בונה על זה שכשהתינוקי יגדל, הוא יספק חברה הולמת לאחיו. הם יהיו צמד חמד. מתי זה יתחיל להתממש? משעמם לבן השנתיים לבד...

האם אני "מספקת את הסחורה"?
מנסה לפרק את השאלה הזאת. האם טוב להם איתי. האם נעים להם, מהנה, חמים וחבקני. בטוח שלא מספיק מעניין ומאתגר (בן השנתיים כל הזמן מחפש דברים חדשים בבית; נראה שהוא מיצה את הכל).
אני חושבת שבגדול התשובה חיובית. נעים וחמים. אני מתקשרת איתם הרבה (בעיקר עם האמצעי, מטבע הדברים). מילולית ופיזית. זה נראה לי חשוב; גם כשאני בענייני, אני לא מנותקת. מראה לילד תמונה מהעיתון, מדברת איתו, מתבוננת במה שהוא עושה, מלטפת.
לי עצמי נעים בבית. נעים לי עם עצמי, נעים לי איתם. הזמן חולף בנעימים. יש, כמובן, רגעי מצוקה, אבל מעטים. בד"כ מדובר על מצב של בוקר, כשאני עדיין שלושת רבעי ישנה, ויש שטפון של לחצים מסוג האוכל-או-שגוועים-כאן, כנ"ל ציצי, קקי כאן ועכשיו ובכל מקום, ועוד אחד.
בסך הכל כייף לי בביתיות הזאת. שותה את התה בנחת, ועוד כוס, עושה עם קטני (האמצעי) פרצופים מצחיקים, מבשלת קפה, קוראת עיתון.
אני לא הרבה בפעילות שהיא נטו משחק עם הילדים. נגיד מראה לקטני משהו עם הלגו, או עם משחק הזכרון, אבל לא מתיישבת ומשחקת במרץ. בספרים אני כן משקיעה, זה יותר קל לי. מקריאה בכייף. שנינו מתים על ספרים.
הוא הרבה מבקש את קרבתי, שזה מחמיא ומעמיס בו זמנית. פעם הוא היה יותר עצמאי.
יוצאים כל יום לטיול יומי כאשר מגיעה השעה לאסוף את הגדול. משתדלת שזה יהיה ברגל, אפילו שיש לי עכשיו אוטו.

עם האוכל קשה. אני משקיעה הרבה בנסיונות להכין דברים טובים וטעימים, אבל בד"כ אין הרבה הצלחה. בזה אני חווה תסכול רב.
יבעס אותי מאוד אם קטני יאכל "בחוץ", נגיד בגן שהזכרתי. ארוחת בוקר של לחם לבן עם ממרח חומוס תעשייתי, ולצהריים פתיתים עם שניצל מוכן וחתיכת מלפפון. זה ממש מטריד אותי.

בחזרה לפתרונות שצריך למצוא, ובקרוב. נגיד נביא מישהי הביתה ליומיים. החיסרון העיקרי הוא שקטני יישאר ללא חברה. זאת אומרת, אם כבר מפריטים את הטיפול בו, היה רצוי לארגן לו חברת ילדים באותה הזדמנות.
מצד שני, יש לו את אחיו הגדול כל יום אחה"צ, וגם פה ושם אנחנו יוצאים למפגשים (מעט, האמת).
ואיך נמצא מישהי טובה? קצת מטריד להביא מישהי זרה הביתה, ולילדים.

עשר בלילה. הגדול נרדם לפני חצי שעה, אחרי "אבא עושה בושות" וליטופים תוך כדי שהתחלתי וגמרתי סודוקו.
האמצעי, שהיה לידנו, קם מהמיטה כשאני קמתי, והעיר את התינוק.
עשיתי תה, אכלתי כדורים-סוף-הדרך שהכנתי היום, הדלקתי את המחשב, הנקתי.
הנחתי את התינוק במיטה לידי, שוב ישן, ואז האמצעי שוב העיר אותו.
שקלתי לצרוח.
נמנעתי.
לפני כדקה שניהם נרדמו.

היום הצלחתי לעשות יוגה. סט מלא, יותר משעה וחצי, כולל שני בונוסים: כפיפות בטן, לכבוד הבטן המשתפלת מאז הלידה האחרונה, וגם תרגילים לחיזוק רצפת האגן, המשתפלת אף היא מאז.
הצלחתי לשחרר במידה ניכרת את הגב התפוס שהיה לי. נשאר רק כאב בעורף, נקודת תורפה אצלי.
איך נהניתי מהיוגה.
ועוד יותר הייתי מבסוטה מזה שאני יכולה לדאוג לעצמי, להשתחרר מכאבי גב, לעשות תחושה נעימה בגוף.

איזה בעסה שלא כל יום יש פרק חדש של "אמא'לה". אני אוהבת ת'סדרה הזו.

עוד יום מתיש.
<כותבת את השורות בשעה עשרה לעשר בלילה, כאשר: הילד הגדול מנסה להירדם במיטה הגדולה שעל-ידי; האמצעי מנסה להתיישב עלי ואני משדלת אותו להתיישב לידי; התינוק זה עתה גמר לינוק והונח במיטתו, הצמודה למיטה הגדולה.>
<אבא נרדם בחדר הסמוך>
איך עוברים ימים ארוכים כאלה, יום אחרי יום?
בבוקר הקדשתי הרבה תשומת לב למתוקי האמצעי. התינוק ישן ואנחנו בילינו לנו ביחד.
הוא (האמצעי) נרדם אחרי שהכנו עוגיות בסגנון מה שנקרא "חטיפי אנרגיה" (שיבולת שועל, חמאה, מיני אגוזים, פירות יבשים. הוא לא אהב. בעיני זה חביב) ואז המשכתי לבדי להכין עוגה, בזמן שהוא ישן. אח"כ התחלתי לעשות יוגה. הגב שלי כואב פחד. פרשתי את השמיכה ההודית בסלון, עליה המזרון, שמתי את הדיסק הקבוע (זקיר חוסיין, MAKING MUSIC). שלושת רבעי שעה, שני שליש מתוכם תנומה. ואז התינוק התעורר. השארתי את התפאורה בסלון, היתה לי תקווה להניק אותו ולחזור ליוגה. איפה. אחיו התעורר גם הוא. השארתי את התפאורה בסלון, היתה לי תקווה לעשות ביחד איתו קצת יוגה. ככה, קמצוץ, כמה תנוחות, אפילו שזה יותר משחק מאשר רציני. איפה. קדחת.
עשיתי לנו בראנץ' מאוחר. חביתה עם בצל ירוק. עם לחם שיפון (לי) או פיתה מח"מ (לו), ולבנה. אחלה טעים. אכל שני ביסים וזהו. טרפתי את הפיתה שלו.
לתינוק יש תכונה מדויקת שכזו, תמיד כשמתחילים לאכול הוא תופס בכי.
אח"כ הגדול חזר מהצהרון, וכמתוכנן, חבר שלו בא אלינו. נכנסו כרוח סערה. אנרגיה של נמרים. שיחקו בכיף, האמצעי כרוך אחריהם.
ואז הם התחילו: רוצים מחשב. והודעתי לגדול מראש שהיום אין מחשב, לאחר שבימים האחרונים הוא טחן בין 3 ל- 8 שעות ביום מחשב.
הם לא הסכימו. שיגעו אותי. התעקשתי.
הם השתוללו. ממש קריז.
צעקתי.
ואז שיעורי הבית.
מסכן הגדול (כיתה א'), איך כבד לו השיעורי בית.
היה צריך לכתוב שטוזים, בסגנון דתיה בן דור. למשל, כתוב: "פעם השעון..." וצריך להמשיך שתי מילים. אז איזה שמונה כאלה. ועוד איזו מטלה קטנה.
לקח יותר משעה.
אחרי כל אות שהוא כתב הוא עשה סיבוב, קצת קפיצות, בעיטות, כאלה. נגנב.
עוד כמה צעקות שלי בשביל להושיב אותו בכל פעם. דיבור רך פשוט לא עשה את העבודה.
אח"כ ארוחת ערב. הכנתי אורז לבן, ביצה קשה, סלטים.
הגדול שלי לא יודע לאכול מעל צלחת. זה מגניב אותי. מפזר אורז בכל ביס.
והחבר, הוא אוכל עם היד, לא עם כפית. אבל מקצוען הוא לא. תוחב את היד עם האוכל לפה, מה שנכנס נכנס, השאר מכבד את הבגדים והרצפה. ביד נדיבה.
קשה.
ובמקרר מחכה צלחת עם הכנה לכדורים (מיני אגוזים טחונים, מיני פירות יבשים מרוסקים), שכן היום בבוקר הרי עשינו בבית "יום מתוקים". אבל לא הספקנו להכין את הכדורים.
אז מה, להכין אותם עכשיו?
לא, נשמור את זה למחר, עם המתוקי.
אז מה עכשיו, לשבת על העבודה לאוניברסיטה? לגלוש בבאופן? לעשות יוגה?
יש פרק חדש של "אמא'לה", הסידרה המעולה בערוץ 2, באינטרנט.
הולכת לראות.

אה כן, ולא לקלח את כולם באותו זמן.
אלא אם הבעל שלך יכול לעשות את זה במקומך.

כאילו שאת כותבת בדיוק את כמה שהיה לי קשה, כשהקטנים היו קטנים.
הפרשי הגילאים אצלי הם: כשהגדולה היתה בת 6 נולדה לה אחות, וכשהאחות הקטנה היתה בת 3 נולד לה אח.
הם ילדים מקסימים, והיה לי ממש קשה, כשהיו קטנים.
בימים נורמלייים, עכשיו יותר טוב, בהרבה.
כשהקטן היה בן 4 חודשים, הלכתי איתו ועם אחותו ברחוב, וראיתי כל מיני ילדים עם הוריהם יוצאים מאיזה שהוא בית ברחוב. חיפשתי איפה ומה, ולמחרת דפקתי על דלת גן הילדים, שעבר לרחוב שלנו.
בסופו של דבר, בגלל תפרנות שלי, ונכונות של הגננת, הגענו לסידור שכל יום האמצעית, שעדיין לא דיברה, הלכה לגן לשעתיים.
זאת אומרת התעוררנו, התארגנו, סידרתי את הבית, יצאתי לטיול עם הקטן, ובמקום שיהיה לי טיול שמתיש את אמא, בגלל שבעוד שתינוק בן 4 חודשים ישן בטיול כזה, וילדה בת שלוש וארבעה חודשים מבלבלת את השכל כשאמא יושבת על ספסל, או שותה קפה בבית קפה...
במקום אלו- שמתי אותה לגן ברחוב, המשכתי במעלה הדרך, שאפתי שפיות לשעתיים, ואספתי אותה חזרה הביתה.
היא לא היתה כמו ילדת גן טיפוסית, שמגיעה מתשת, כי מה זה שעתיים, וגם זה היה כמובן לטובה.

מאחלת לך שתמצאי סידור שיתאים לך.

שני טיפים-
להכין אוכל בכמויות כפולות- ולהקפיא. ככה את מכינה כמעט לכל השבוע...
להלביש את הילדים בבגדים למחר. פיג'מה אצלי זה רק בששי שאחריה בא שבת, ולא ממהרים החוצה.
בהצלחה...

כמה תשומת לב שהילדים צריכים. בלי סוף...
התינוקי (בן ארבעה חודשים) - בכל פעם שאני מלטפת אותו, או משחקת איתו, או עושה לו פינוקים בגוף - הוא כל-כך נהנה, משגר חיוכים ממיסים. ואני מייד נתקפת ר. א. (רגשות אשם, כמובן) למה אני לא עושה לו את זה יותר.
הוא גם לא מבלה הרבה במנשא; רק כשאנחנו יוצאים מהבית, נגיד שעה ביום בממוצע. והוא יונק, וישן בלילה לצידי, וכמעט בכל שאר הזמן הוא לבדו.

הילדון (כמעט שנתיים) - כזכור הוא בתקופה של קירבה גדולה אלי. הוא מחפש את קירבתי כל הזמן; אם אפשר - אז ממש להתרפק עלי, ואם לא, אז להיות לידי. והוא מפעיל אותי: שאשחק איתו, אקרא לו וכו'.
אז לקרוא עכשיו את ההמשך של העיתון או לקרוא לו ספר? לפתור סודוקו או לעשות לו טיול בגינה שלנו עם האופניים שהוא עדיין לא מצליח לדווש בהן?

והגדול (כיתה א') - הוא בכלל, חסר תקנה. לא זז ממני סנטימטר (או מאבא, כשהוא נמצא). דווקא הוא, בגילו המופלג, עם העצמאות והכל - ממש תלותי. לא יודע מה לעשות עם עצמו, למעט כאשר הוא מול המחשב - אז הוא יכול לבלות בלי סוף, ולבד. מסתובב סביבי בשעמום, בועט בריפיון בצעצועים תועים, מושך לי בשערות...
ניכר עליו שהוא זקוק להרבה הרבה חום ותשומת לב. וזה שובר את הלב, כי מה לעשות שהוא לא הילד היחיד, ושהקטנים זקוקים ליותר טיפול פיזי ממנו...

וככה, אני יכולה למצוא את עצמי על הספה, מניקה. הילדון מטפס עלי ומנסה להתיישב ביני לבין התינוק. הגדול חג סביבי, מנסה לדגדג אותי במתניים (אלוהים!!) או מספר לי בהתלהבות עצומה אודות משחק המחשב שכובש אותו בהפסקה של בית-הספר...
<מה זה הטירוף הזה, לוקחים ילדים בני 6, מאלצים אותם לשבת 5-6 שעות כמעט רצוף, ובהפסקות מציבים בפניהם מסך מהפנט, שימשיכו לשבת... כשתהיתי לגבי זה באסיפת-הורים כל ההורים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח!>

או, למשל, כשאני עושה אמבטיה לתינוקי. אז שני הגדולים באים בעקבותי לחדר האמבטיה. והוא לא גדול, בלשון המעטה. אז כשאני רוצה נגיד להתיישב על השרפרף אני צריכה לבקש משניהם שיזוזו. ולהמתין. וכל שינוי בסדר הטורי של הנוכחים כרוך בקשיי לוגיסטיקה בנוסח חידות "את מי תעביר את הנהר קודם". ובשביל לצאת מהחדרון, צריך להמתין ששניהם יצאו...

וככה אני מוצאת עצמי מתנהלת בבית לעיתים קרובות עם תינוק על הידיים, כששני ילדים חגים סביבי. והרצפה מרוצפת מכשולים, שהם בבחינת סכנת נפשות: לדרוך על המשאית האדומה ואני עפה אל השכנים.

אז אני משתדלת לא להתעצבן, אלא לברך על המתיקות שיש בזה...

אבל הגדול מעצבן אותי, די להיות דבק...
מבינה שזה שילוב של תכונות אופי שלו ושל מצב רגשי חולף. ושצריך לתת לילד את מה שהוא זקוק לו.
אבל זה באמת מעצבן!
אני גם לפעמים משחררת לו איזו הערה, שפוגעת בו... למה אתה נדבק אלי. למה אתה כמו תינוק.

איזה כיף זה, שהילדון מתחיל לדבר.
יש לו לאחרונה קפיצת מדרגה. מצליח לבטא הרבה מילים, וגם עושה כל הזמן ניסיונות לחזור על מילים חדשות.
משמח אותי שאני עדה לזה...
וגם שאני איתו, עוזרת לו בזה, מתפעלת, מעריצה (כמו שכתבו פעם באיזה דף באתר).
זה באמת ראוי להערצה.
כשהוא מצליח להגות מילה חדשה, למשל כשהוא אומר "נו" בחולם, שזה עד היום היה "לא", ואז הוא מתקן: "לא"... שנינו פורצים בחיבוק של אושר.
רגעים קטנים שכאלה.
מנסה לטפח אותם.

תודה, נשמות.

הגדול בצהרון מבחירה שלו. לגמרי.
בגיל שנתיים הוא נכנס לגן, כל יום עד אחת.
שנה אחרי זה הוא התחיל עם יום בשבוע עד 4 (כמו כל שאר הילדים), שהפך להיות עוד יום ועוד יום... וכל יום.
ככה זה מאז.
זה מה שהוא רוצה.
האקשן, וביחוד החברה, עושים לו את זה.
בבית משעמם לו.
וכל החברים, כמובן, בצהרונים...

אין עליך.
התמונה של הערב, להעניק אהבה וחיבוק וסיפור לכולם.....שובה לב.
מזכיר לי את עצמי, מאוד.
שיהיה לך הרבה כוח...
את עושה את הדבר הכי הכי חשוב בעולם.
מחזיקה לך אצבעות.

אבל למה הגדול עד ארבע וצהרון? זה יום מאד ארוך לילד בכיתה א'. עדיף כבר לקחת עזרה בבית בצהרים. קחי מישהי לשלוש שעות שתעזור כביסה/בישולים/שיעורי בית. יעלה לך כמו הצהרון ויהיה לך עזרה עם הבית

אמא גיבורה!
והמרגיעון:אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה

קוראת...

מתיש, יום שלם ככה.
ודווקא אמא שלי היתה פה היום לעזור לי.
אתמול בלילה גמרתי לכתוב עבודה אחת לאוניברסיטה. הלכתי לישון בשלוש.
בבוקר קמתי להכין את הגדול לבי"הס. אחרי שהוא יצא עם אבא, שידלתי את האמצעי - שהיה עייף מסיבותיו הוא - לחזור לישון. חזרנו לישון לאיזה שעתיים, עם הפסקת קקי (שלו) באמצע ועם ציצי של הקטן, זה ברור.
אמא שלי הגיעה בערך באחת עשרה.
בארבע היא יצאה להביא את גדולי. ישבה איתו גם על שיעורי הבית (איזה ניג'וס זה!!).
בחמש היא נסעה.
אכלנו ארוחת ערב. הסכמתי לגדולי להיות על המחשב.
שתי מקלחות ואמבטיה, ולמיטה: הגדול במיטה התחתונה (שנפתחת מלמטה), אמא יושבת לצידו, נשענת על הקיר. האמצעי מטייל להנאתו במיטתו העליונה (הצמודה), על אמא, על גדולי וברחבי הבית. התינוק יונק על אמא, או במושב ליד.
אמא הביאה ספרים. את החדש של מאיר שלו, ועוד כמה לאמצעי, שיתרכז בהם וישאיר לנו את מאיר שלו. אחד מהם הוא ספר יפה שקניתי השבוע, של תמונות משפחתיות של חיות, ויש גם רסיסי עובדות פיקנטיות. וגם ישנם ספרים שנשארו ליד המיטה מאתמול: ד"ר סוס, רוני ונומי ועוד.
אמא לוקחת ספר ליד. ואז, בבת אחת, מרגישה ווושששששש כמה היא עייפה.
היום אמא לא קוראת סיפור. אין לי כוח. ובכלל, כבר עוד מעט תשע?!
אמא יושבת, מנסה ללטף את גדולי שמתקשה להרדם וגם רדוף פחדים, וגם מתלונן שאמא כבר לא מלטפת אותו הרבה. ומנסה ללטף גם את האמצעי, שמחזיר בכל פעם את ידה שנשמטת לבטן המתוקה שלו, זה נעים לו.
אמא מנקרת.
תשע וחצי, המשימה הושלמה. שלושה מתוקים ישנים.
אמא קמה בזהירות מהמיטה, מכינה לעצמה תה ועוגה, והולכת למחשב.
הללויה.

אתמול והיום הרגשתי טוב.
זאת אומרת, הרגשתי שכייף בבית, שאני אמא טובה, שנעים לילדים. גם אם אני לא עושה להם מופעי להטוטנות.

סידרתי את הארון של המשחקים, ועכשיו הוא יותר ידידותי לאמצעי (בן רבע לשנתיים).
רעיון חמוד שקיבלתי וכבר יישמתי: לבחור כמה כרטיסים ממשחק-כרטיסים של אחיו הגדול, למשל - משחק הזכרון, ולאפשר לו לשחק עם הגירסא המוקטנת הזאת.

האמצעי גם חזר להפגין אלי חום רב, להתרפק, לרצות את קרבתי...
אחרי לידת התינוק הוא נטה להתרחק ממני.
הקירבה עכשיו מגיעה עם קנאה ורכושנות: אם הוא רואה את אחיו התינוק או את אחיו הגדול איתי, הוא ישר נדחף. נדבק אלי, מציק לאחיו.
אני לא מתעצבנת, אני עדיין מוחמאת מזה שהוא רוצה את אמא!

מצד שני, זה בטח יתחיל להעיק בקרוב...
או שהוא לא מחפש את קרבתי, וזה משחרר אותי לעצמי ולילדים אחרים, אבל גם מבעס ומעורר מפח נפש; או שהוא אוהב להיות קרוב אלי, ואז - כמו שקרה לפני שעה - בעודי יושבת במיטת הגדול, אני מלטפת את הגדול בניסיון להרדימו, ומניקה את התינוק שזה עתה נרדם, והמתוקי הזה מטפס עלי ומתיישב עלי כשהוא נשען במלוא כובדו על התינוק...
אין מצב מאוזן, מצב ביניים. או ריחוק, או הידבקות.
טוב שהתנסיתי בשני הדפוסים, ככה אני יכולה להעריך את היתרונות של כל אחד מהם.

שמתי לב, שכשהילד/הילדון ואני בקשר טוב (יש תנודות במהלך התקופות השונות, בעיקר לאחר הולדת אח), אז שיתוף הפעולה שלו הרבה יותר חלק. לדוגמא, כשאני מבקשת לא לקחת את האוכל לסלון, או לזרוק את הכביסה לסל, או לא להכניס את צעצועי הגינה הביתה... כשיש אווירה טובה באופן כללי אז יש גם רצון טוב מצידו.

מוסיקה תורמת לנו לאווירה, לכיף. בעיקר אם אמא חוטפת התקפה של מצב רוח טוב ופוצחת בריקודים.

שיתפתי היום את הילדון בהכנת עוגה. בד"כ אין לי עצבים לזה. גם היום, כשהוא התעקש לערבב לבד <מה שלא ממש מקדם אותנו לקראת הכנסת הפריט הבא>, והתינוק התחיל לרמוז שתיכף הוא פותח בצעקות, ועוד מעט צריך ללכת להביא את הילד הגדול הביתה... זה היה מעייף למדי. אבל הוא מאוד נהנה.

החלטתי לעשות כל יום התעמלות קלה וכיפית, לי וילדון. לאלתר ככה, לזרום איתו, אולי קצת תנוחות של יוגה.
למרבה הצער זה עוד לא יצא לנו. הזמן פשוט מחליק בין האצבעות!
בכל אופן, אני רוצה להבנות איזה סדר יום קבוע, בגדול. כיום הכל נזיל ודינמי, אין בכלל שיגרה מסודרת, חוץ מהטיול היומי שמשולב בהחזרת גדולי הביתה.

אני מתעלפת מתענוג, מהדרך בה האמצעי נרדם. היום, למשל, בסוף ארוחת הצהריים הוא התחיל לנקר. אמרתי, אולי תלך למיטה. והוא אכן ירד מכיסא האוכל שלו (אני מצמידה לו כיסא רגיל לשם כך, קבוע), הלך למיטה, התכסה, ונרדם!!
איזה הבדל לעומת אחיו הגדול, שצריך שייקחו אותו, ושירדימו אותו שעתיים...

השאלה הזאת, מה עדיף לאמצעי - להיות בבית עם אמא ואחיו התינוק, או להיות בגן - מרחפת קבוע בחלל.
והיא מן הסתם תתעצם ככל שהוא יגדל.
חשוב לאוורר גם אותו וגם אותי במפגשים.
יוצא לנו באמת להיפגש ולארח מידי פעם, אבל לא באופן קבוע.

עכשיו שלושת המתוקים שלי ישנים סוף סוף, ואני, במקום לכתוב את העבודה לאוניברסיטה שאני חייבת עוד מהשנה שעברה (למעשה, שתי עבודות!) כותבת כאן.
לילה טוב.
שינה ערבה למתוקים שלי ולכל הנמים את שנתם באשר הם.

קוראת

איזה כיף לי לקרוא אותך!

אני מבינה לגמריי את הכעס על בעלך. גם במחוזותינו....

מקסים. קוראת|*|

תודה, רסיסים.
אכן, חלק מהמתח שאני חשה קשור לקונפליקטים שלי עם עצמי (וגם מול בן זוגי) בנוגע לכישורי כאמא, ולשאלה האם טוב לילדים בבית.
אבל, המצוקה שתיארתי למעלה ניזונה בעיקר מגורמים אחרים, אני חושבת.
המאמץ היומיומי שלי להאכיל את ילדי אוכל טוב, בריא, מחזק.
ההשקעה הרבה שלי בהכנת האוכל לגוזלים, וההצלחה הלא גדולה בלשון המעטה: הם בד"כ מסרבים לטעום.
המקלות בגלגלים שאבא שלהם תוקע בעגלת האוכל שלי.
המיצוב שלו את עצמו בתור אבא כיפי, נדיב, שמפנק ומאפשר כל מה שרוצים, לעומת אמא, הכבדה, בעלת העקרונות והכללים.

הניגוד הזה בין אבא ואמא, אגב, מתבטא בעוד תחומים, לא רק באוכל. למשל: אצל אבא, הילד יכול לרבוץ יום שלם מול המחשב, בעוד שאצל אמא, זמן המחשב מוגבל.

קוראת אותך באמצע הלילה, העיניים כמעט נעצמות אבל פתאם מתגנבת לי מחשבה קטנה לראש, יותר נכון חשד קל... אם לא מתאים לך, תתעלמי;
תהיתי, האם יכול להיות שחלק מהמתח העצום שאת מתארת קשור לפחד, לבהלה מהבחירה שעשית ? אני זוכרת שתקופה ארוכה ארוכה אחרי שהוצאתי את הילדים מהגן הייתי מבזבזת המון אנרגיות על מחשבות כמו: "מה זה שווה שהם בבית עם אמא עצבנית, לא היה עדיף שילכו לגן וילמדו משהו...? " או כל מיני ורסיות של תחושת חוסר הכשירות וחוסר הבטחון שהתלוו להרבה דברים שעשיתי בהתחלה...
אז אני כותבת לך את זה כדי לנסות להרגיע, לחבק, להזכיר לך שאת כשירה לגמרי ושלעשות משהו אחר מהנורמה זה בהתחלה נורא קשה, מפחיד, מאיים ומבלבל, אבל יש תקווה !!

למה אני בוכה?
זו דפיקות מובנית כזו אצל נשים, לא?
וחוץ מזה, העצבים רופפים בגלל מתח מתמשך במשפחה סביב הנושאים האלה. תסכול, חוסר אונים.
גם ההורמונים עדיין תורמים את חלקם, דומני. ואני אחרי לילה קצר מידי ודל מידי בשינה.

@}

אבל למה את בוכה?

אבא לא מבין מה הבעיה
הוא יבין אחרי הפעם הראשונה שיצטרך לנקות את היופלה שנשפך על הרצפה.
את סיר הזכוכית תסלקי זמנית...
בינתיים את הופכת בעיה שלו לבעיה שלך.

מישהו מקשיב?

יש שם מישהו?

בוקר.
התארגנות לחוצה, שלא לאחר לבי"הס.
קטני, כהרגלו, רוצה לפתוח את המקרר. ביס מזה וביס מההוא, רק לא אוכל ממש.
לפני רגע סיימתי להכין לו צלחת נאה של לחם עם לבנה ועגבניות שרי, לאחר שביקש כמו שגדולי מקבל לבי"הס.

אבא מלמד אותו לפתוח את המקרר לבד, עם הרגלית. הוא אומר לו: קח מה שאתה רוצה (וחוזר לעסוק בענייניו).
קטני עלול להוציא, למשל, את סיר הזכוכית עם האורז, שמאחוריו נמצאים הפרילים (יופלה אדום).
הוא לא יודע להוציא מהמקרר סיר זכוכית.

אמא יוצאת מהכלים. למה אתה אומר לו לקחת מה שהוא רוצה?? ילד בן שנה וחצי לא אמור לפתוח מקרר ולקחת מה שהוא רוצה!!
אבא לא מבין מה הבעיה.
אמא עם עצבים רופפים. בוכה.
הבכי מתגבר כשאבא ממשיך לבטל את דברי אמא.
אמא מרגישה שהיא משתגעת.

עוד בוקר חרא, עוד ריב מגעיל מול הילדים.
ברוגז חדש מתחיל, ומי יודע מתי ייגמר.

תענוגות ונחת עם קטני (שנה ושבעה):

הוא שותה מכוסות זכוכית לבד, בלי פספוסים. מטפס בעצמו לכיסא האוכל שלו ושותה מהכוס שמחכה לו על השולחן.

מתריע כשנופל לו אוכל על הרצפה.

בוחר בעצמו ספר מהספריה שלו, לוקח ומתיישב לקרוא.

מזכיר לאמא לשים מוסיקה. גם רוקד קצת, לפעמים.

"קטני סדר את הכוסות <כוסות פלסטיק ח"פ שמשמשות למשחק> ותכניס לארון" - עושה זאת.

"קטני קח את זה לסל כביסה" - לוקח.

"קטני תביא לאמא כרית". "תודה, נשמה שלי".

ואחרון הכי חביב, חם מהיום: "קטני תן לי נשיקה" - והוא נותן נשיקה מתוקה מדבש.

שלווה, לעזאזל, שלווה.

להישאר רגועה, יא אללה.

לנשום, מה כל כך קשה, קיבינימט????????

שלווה. שלווה. שלווה.

להישאר רגועה.

לא להילחץ בקלות. לא להתעצבן מהר.

לנשום.

קשה מאוד עם אוכל.
כמה מאמץ, נסיונות, שידול והשתדלות.
ואיזה תוצאות דלות.

אתמול, למשל. הכנתי תבשיל לפי מתכון פה באתר (טיגנתי תפ"א, בטטה וגזר, הוספתי עדשים שחורים מושרים. קארי, כורכום, כמון, מלח). יצא חמוד.
הגיע אבא, בדיוק בפתח ארוחת הערב, לאחר שהגדול והאמצעי סירבו לטעום. פתח את המקרר והילדים הוזמנו להוציא מה שהם רוצים לאכול. ישבו שלושתם סביב שולחן האוכל ואכלו יופלה אדום. סוף ארוחת הערב.

<ואני נתקעת עם התבשיל לעצמי בלבד אתמול, היום ומחר. ירקות אורגניים, יקרררר פחד, איך אפשר לזרוק>

גדולי התחיל היום את מסעו בבית הספר.
כמו שאומרים: שלום כיתה א'.

הגעתי נרגשת לטקס באולם הספורט בתשע בבוקר. חם ומחניק, יש רק חלונות קטנטנים והם אינם נפתחים. תלמידי כיתה א' מועלים אחר כבוד לבמה. איתם עומדים גם חלק מתלמידי כיתה ו'. שאר תלמידי בי"הס יושבים באולם כקהל. הורי האלפים הגאים נעמדים לפניהם. לא מעניין אותם שהם מסתירים, הם עסוקים בלהקליק עוד ועוד פלאשים.
האלפים המסכנים עומדים זמן רב על הבמה, צפופים ומבולבלים, מול אולם מלא אנשים.
תלמידי כיתה ו' הכינו בימי החופש הופעה לכבוד האלפים. בעיקר דקלומים נרגשים (אשר לא ניתן להבינם בגלל שהסאונד מחורבן, הווליום גבוה מידי והמיקרופן חורק מידי פעם ללא רחמים), ושירים עם ריקודים, אשר ברובם העיקרון הוא כזה: הבנים והבנות הלא שוות עומדים מאחור, ואילו הבנות היפות מענטזות בקדמת הבמה.

האם גם שני הקטנים שלי יעברו את זה?

האם גם שני הקטנים שלי יעברו את זה? נסי בתי ספר אלטרנטיביים, שם זה אחרת לגמרי.

אמא שואגת.
בואאאא הנהההה כבררררר!!!!!!!!!!!!
נמאס ליייייייייייי!!!!!!!!!
קטני מסתכל בתמהון, עיניים גדולות ויפות בנות שנה וחצי.
כמובן, הוא לא בא.
אמא הולכת אליו ומרימה אותו בעצבים. הוא צועק ובוכה. גם אמא בוכה. לוקחת אותו ומחליפה לו חיתול.

<זה השלשול השלישי לבוקר הזה. הוא פורץ מחוץ לחיתול. קטני לא רוצה שיחליפו לו. אמא רוצה שיחליפו אותה>.

איך זה, שלפני יומיים, כשבישלתי להם אטריות (מקמח לבן, בטעות), האמצעי לא רצה בכלל והגדול אכל אבל לא גמר מהצלחת, וכשהכנתי להם היום אטריות, מקמח מלא, עם אותו "רוטב" (מלח ושמן זית) שניהם טרפו בתאווה והצטערו שאין עוד??

מקפצה מורלית:
לשים דיסק של בוב מארלי.
ישר אני שוכחת מכל העצבים, נהיית סבבא, מתחילה לשיר בקול ולרקוד מצחיק עם גדולי.

דיסה.
איזה הישג.
אין, כל הג'ננה של היום, עם שלושה ילדים שכל אחד מהם רוצה את אמא לעצמו, מתגמדת לנוכח ההישג הזה: הילדים אכלו היום דיסה.
כמה ניסיתי להפוך את הדיסה לארוחת בוקר מקובלת במעוננו. כמה מפח נפש. אבל היום - שני הנסיכים (6 ושנה וחצי) אכלו דיסה. נכון, לא כמות ממש רצינית, אבל כמות לא רעה.
כמובן, זו סופר דיסה. שיבולת שועל (חלקה טחונה). מעט חלב (פשרה). בגירסת הילדים יש גם דבש (הפעם לא קימצתי - כנראה שזה המפתח). שקדיה. חתיכות תמרים עסיסיים.

היה לילה קשה, שני הקטנים התברדקו. האמצעי החליט באמצע הלילה לקום לגמרי ולצרוח לפרקים מלוא הגרון (למה זנחתם אותי ליומיים אצל סבא-סבתא, אני רעב, אני הרוג מעייפות, לא רוצה לישון, שורף לי הטוסיק [הוא משלשל כבר כמה ימים]). אבא היה איתו. אני הייתי ממונה, על הקטן-קטן, אשר נתן את חלקו בבכי עקב מכאובי הבטן האכזריים, ועקב הקושי לתפוס את הפיטמה.
אוח, הפיטמה. הן כואבות לי כמו אני לא יודעת מה. כל הזמן. וכל יניקה זה כאבים נוראיים. נזכרתי שגם עם שני האחרים זה היה ככה, והלכתי ליועצת הנקה (לפני 6 שנים), והיא לא איתרה את הבעיה.

בקיצר, לילה קשה. בוקר אינטנסיבי. הגדול (שיתחיל בי"ס בעוד כמה ימים) נמרח עלי, כהרגלו, מטפס על הכיסא עליו אני מניקה, מושך לי כהרגלו מאז ומתמיד בשערות, מניח את כפות הרגליים שלו עלי, תוקע לי בלי כוונה מרפק בפיטמה. הולך אחרי לכל מקום. משועמם, לא יודע מה לעשות עם עצמו.
בצהריים הגיעה חברה שלו והם שיחקו בסבבא כמה שעות.
בערב הסכמתי לו להיות על המחשב. ראה את הסרט המקסים "קונג פו פנדה".
האמצעי - משועמם גם הוא. מחפש לעצמו תעסוקה. צריך להוציא אותו מהבית, לספק לו אקשן, אבל אין לי כוח לזה עדיין. האמת, מהשבוע הבא, לא תהיה לי ברירה, אני אהיה חייבת להוציא אותו מידי יום. גם למען בריאות הנפש שלו, וגם מפאת הצורך להחזיר את גדולי מהצהרון (שאחרי הבי"ס)...

הבעסה היא, שהלוגיסטיקה של הנסיעות מסובכת. וגם, שלוקח לי זמן להתעורר בבוקר, ונוח לי לעשות זאת לאט לאט בבית (לחתוך לילדים את המלון בעיניים חצי עצומות, להכין "מעדן" מתוך שינה. להימרח על הספה עם העיתון. לבשל קפה). התארגנות למפגש בוקר דורשת ממני מאמץ רב.
מזדהה... אבל יש גם מפגשים שמתחילים מאוחר ונמשכים אפילו עד הערב. מעולה לשכמותנו! באיזה איזור את גרה?

בהצלחה!
מאוד ריגשת אותי.
בעניין שעות הערב האינטנסיביות:
אם תראי שיש זמן ביום שקשה לך במיוחד, תוכלי להביא מישהי שתעזור לך עם הילדים בבית. זו יכולה להיות מטפלת רשמית או סטודנטית שפנויה שלוש פעמים בשבוע לשעתיים כל פעם כך שלמשל בשעות הערב כשאת כבר עייפה, יש עוד מישהי איתך והכל נהיה יותר קל. אני חושבת שזה לא יעלה המון.
מאחלת לך
שתהיה אוירה משרת בטחון. ושיהיה רגוע ונעים בבית.
אבל תזכרי שבאף בית לא נעים ורגוע כל הזמן וכל האמהות כועסות וצועקות לפעמים וזה בסדר.
(אולי אנחנו צריכים גנטית שמישהו יכעס עלינו מדי פעם, לכי תדעי) (-:

דרך צלחה
@}

אז זהו. אבא חזר היום לעבודה, אחרי שלושה שבועות חופשה.
אמא נשארה עם שלושה ילדים.
אחד בן 6, מתחיל בעוד שבוע כיתה א'.
אחד בן שנה וחצי, בבית. להלן: קטני.
ופצפון בן שלושה שבועות. להלן: קטני קטני, או פצפוני (עוד לא התארגנו בבית עם הכינויים החדשים, גדולי נשאר גדולי, אבל האמצעי היה במשך שנה וחצי קטני, פיצי וכו', ופתאום הוא החומוס (האמיתי!!) שבסנדביץ').

אז מה יהיה? איך אסתדר עם שני קטנים בבית?
קטני (כלומר הגדול מבין שניהם) אנרגטי. מסתובב בבית ומחפש דברים מעניינים. כבר משעמם לו, ניסה כמעט הכל. נוסף על כך, פתאום נחת לו הצעצוע הזה שמחובר לפרקים לאמא, ותופס את המשבצת שהיתה שלו.
מידי פעם הוא מוריד לאחיו הזערורי כאפות.
ויש את ההתחלה המסתמנת של השיגועים של גיל שנתיים, עם הישכבות על הרצפה תוך בכי עז של "לא רוצה" ובעיטות לכל הכיוונים, וכאלה.
אבל הוא ילד מקסים. מתוק אמיתי, חתיך קטן. סקרן, מצחיק ואוהב לצחוק, מבין מהר, מקשיב. חם, חבקן. יודע מה הוא רוצה, דעתן ועומד על שלו.
תחביבים עיקריים:
לעשות רה-אירגון של הבית (לשים ביצה במכונת הכביסה, כדור בארון הסירים, בייבי דול סקסי של אמא מלפני 20 שנה על הראש).
להתרפק על כריות.
להדגים איך עושה אריה.
לצייר עם טושים של אחיו הגדול בכל מקום שעולה על הדעת.
להתיישב על הספה עם ספר טוב.
והכי הכי: להיות על הידיים של אבא (טוב, זה אולי לא תחביב, אלא מצב צבירה).

אני מוצאת את עצמי מבלה חלק ניכר של היום במטבח. מצד אחד זה עושה סיפוק, מצד שני מעיק. כל הזמן להכין, ואחר כך להאכיל. אני משקיענית במטבח. אבל אני לא בשלנית מלידה, והתוצרים מונוטונים למדי. חשוב לי שהילדים יאכלו טוב, ויש לי נטיה לדחוף דברים, צריכה ללמוד לשחרר. להשאיר אותו עם הצלחת ולתת לו לאכול לבד, לא להתאמץ על כל ביס.

צריכה גם להבנות איזשהו סדר יום. כבר לא מתאים לחיות בבלגן זמני. אני לא לבד.
הסדר יום צריך לכלול זמני ארוחות (בגדול, שום דבר לא על הדקה). צריך לכלול טיול (איך אצא עם שניהם? קטני-קטני כמובן עלי, וקטני-גדולי מה? גם הוא היה תמיד במנשא. מה, אקח עגלה? איזה בעסה. אבל בלי עגלה, יהיה בלגן, הרי לא תמיד יהיה לו כוח ללכת בחזרה הביתה).
גם התפריט צריך לקבל איזושהי הבניה. לא להמציא בכל יום את הגלגל מחדש, אלא לפעול בתוך מסגרת כללית.

ורצוי גם פעם-פעמיים בשבוע להיפגש עם אימהות אחרות עם קטנטנים. חשוב לי כמו גם לקטני. הבעסה היא, שהלוגיסטיקה של הנסיעות מסובכת. וגם, שלוקח לי זמן להתעורר בבוקר, ונוח לי לעשות זאת לאט לאט בבית (לחתוך לילדים את המלון בעיניים חצי עצומות, להכין "מעדן" מתוך שינה. להימרח על הספה עם העיתון. לבשל קפה). התארגנות למפגש בוקר דורשת ממני מאמץ רב.

איזו אוירה תהיה בבית? אני חוששת להיות אמא כעסנית. אני מתכעסת מהר. משחררת לעיתים קריאות של "אין לי כוח!!!" כשמשהו מעצבן קורה. קריאות שממש לא נעים לילד לשמוע. צועקת (בעיקר על גדולי, מטבע הדברים). לא נחמדה. מפגינה בעסה כשעלי לפצוח שוב אחרי הארוחה (החמישית באותו יום!) בסדרת נקיונות.
צריכה גם להזכיר לעצמי מסר חשוב, שהונחל לי באתר זה: "כבדי את ילדייך".
מצד שני, אני אמא חבקנית. שלושת גוזלי זוכים להרבה חום פיזי. ומילים מתוקות.
אוהבת לקרוא להם ספרים. לטייל איתם.

התכנית היא ששני הקטנים יישארו איתי בבית. אם לא אעמוד בזה, קטני-גדולי יכנס בינואר לגן פרטי (הוא יהיה בן שנתיים). מקווה להימנע מזה. שואפת להשאיר את שניהם בבית למשך כמה שנים (ואולי בכלל). כשקטני-קטני יגדל, הם יוכלו לשחק אחד עם השני, ויהיה יותר קל. יהיה להם עניין. עד שזה יקרה, הולך להיות אינטנסיבי עבורי. כשגדולי יגיע מידי יום אחרי הצהריים, השעות האלה עד הערב יהיו סופר-אינטנסיביות. הוא די צמוד אלי, ולא יודע להעסיק את עצמו (למעט, כמובן, להתהפנט מול המחשב. טלוויזיה אין לנו).

אני מקווה להבנות את הביתיות שלנו ככה שיהיה להם כיף (למרות שאין לי כוונות להיות ליצן בקרקס).
מקווה גם להנות בעצמי.
מאחלת לנו שנהיה משפחה מהודקת, שהאהבה מהווה בה עמוד תווך. שתהיה אוירה משרת בטחון. ושיהיה רגוע ונעים בבית.

דרך צלחה.