_לא הבנתי מה ועל מה הדף.
אשמח להסבר._

האם זה בלוג הרהורים אישי?

לא הבנתי מה ועל מה הדף.
אשמח להסבר.

הקייץ איכשהו עובר לו. חמסין אחרי חמסין. והשאלה תלויה באויר:"מלחמה או לא מלחמה הקייץ?" ואת השאלה הזאת שואלים הרבה הרבה אנשים

המלחמה עוד לא התחילה. החופש הגדול כן התחיל. יום אחד של החופש הגדול מאחורינו. מה עשתה לי המלחמה האחרונה הזאת? שהיתה.

מערכת החינוך בנסיגה זמנית...קייץ...חם. אני עם אצבע על הדופק..טוב, אם יש דופק, סימן שיש חיים.

היום קיבלתי טלפון.

הקיץ מתקרב.ומחכות לי כמה מלחמות..לא רק הפצצה האירנית וחיזבללה ועזה. מחכות לי גם כמה פצצות אחרות כמו מערכת החינוך .הם ינסו להפציץ. איני יודעת באיזה עוצמה. אני רואה את הכעס בעיניהם.

יש לי תחושה שאנשים העולים מארץ מעצמתית ממשיכים להתנהג כאילו הם עדיין שם. קשה לי להסביר...זה לא שאין שם בעיות, אבל החיים בארץ קטנה אחרים ו..ולוקח זמן להגיד בפה מלא שבעצם מדובר באולם השלישי. לוקח זמן לעיניים להפתח.הייתי מעדיפה לטעות.

קר שינדו,האם אני מדברת אל גבר או אשה? אמרת ששבת מן המלחמה. אני שואלת את עצמי הרבה: "איך אתן לילדי בטחון בזמן שאין בטחון,?" בזמן בו יש מקומות בארץ שם מפנים את האנשים מהבתים שלהם? וזה לא כל כך רחוק מאתנו... זה כאן, בארץ ישראל.וזה כבר לא כל כך משמעותי אם קוראים לזה התרעננות או פינוי. כולם יודעים מה זה בדיוק...הילדים שומעים ורואים וגם אם הם עדיין קטנים הם קולטים את הרגשות ותחושות שלנו. דברת על רצון להיות...נראה לי שבמצבים הכי קשים זה הדבר ששומר עלינו ונותן לנו כוחות להתמודד. בקטע שקראתי על המזודה, לדעתי המזודה הזאת היתה סמל לאוירה הכללית הקשה. אם יש צורך להכין מזודה, אפשר לשים אותה בצד ולא חייבים להפוך אותה למרכז החיים . ולא חייבית לתת לה כל כך הרבה מקום בראש ובנפש.

הגורה שלנו צעירה מאוד ולכן ההתמודדות שלנו עם הנושא שונה מהאופן בו אתם מתמודדים איתו. ששבתי הביתה מן המלחמה והחלו לדבר על סיבוב נוסף, המחשבה הראשונה שלי הייתה להכין מזוודה. מכיוון שאין לנו מקלט וגם לא חדר מוגן זה גם מה שעשינו בקיץ שעבר. שקראתי מה חש ילד למראה תיק ארוז ומוכן לשעת חירום ויתרתי על הרעיון (אפשר להסתפק ברשימת הדברים שנזדקק להם במקרה שיקרה משהו). הבעיה שלי היא שהעיסוק במה יהיה ומתי משפיע עלי בחיי היום יום. לדעתי, אפשר לסכם מה נעשה בתרחישים שונים (כמשפחה). בדר"כ יש הדרדרות במצב הבטחוני ויש מספיק זמן להחליט מה עושים בהתאם למצב. התחושה החזקה ביותר שזכורה לי מהקיץ האחרון היא הרצון לחיות. אני משתדל לתת משמעות לרצון הזה בכל יום מחדש. אני אשמח אם תרצי לשתף אותנו במחשבותייך.

קר שנדו יקרה. קראתי את הקטע. בו מדובר על התנהגות כפייתית במצב בו אין בכלל סכנה. זה מצב חולני, אבל גם הוא נוצר מסיבות מסוימות. הבת שלי בת 14 חזרה מבית ספר ואמרה לי שדיברו עם כיתתה על המצב הבטחוני ,הסבירו שיתכן ותהיה מלחמה בקיץ וגם נתנו להם כללי התנהגות בזמן מלחמה.אני מניחה ששיעור זה לא נוצר כי איזה מורה חלם בלילה שאולי תהיה מלחמה. אני מניחה שהיתה הנחיה ממשרד החינוך להכין את הילדים ושהיתה ישיבה של מורות מחנכות ומנהל בית ספר בה הוחלט איזה מסר להעביר לילדים בשלב זה. בנסיבות של היום מלחמה זה לא משהו שאין סיכוי שתתרחש. אנחנו, המבוגרים, קיבלנו שיעור טוב בקיץ שעבר. עדיף שנהיה מוכנים בלי להכניס לילדינו אימה ופחד. זו אחת המטרות לפתיחת דף זה.

אם הייתי חיה באירופה השקטה והרגועה, הייתי מותרת על הרהורי מלחמה ולא הייתי חושבת על "איך ומה עם הילדים במצב הזה"? המציאות והנסיבות משנים את היחס שלי לנושא. ילדים שומעים את החדשות, משחקים באנטרנט, כאשר יש אזעקות הם נלקחים למקלטים יחד עם ההורים. הם קולטים מידע ומבקשים תשובות. נראה לי שעדיך לדבר על המצב הזה ולא לשתוק על מנת להקטין כמה שיותר את החרדות שהם חשים.במצב המיוחד הזה הייתי מגדירה את זה כ"שיחות על מלחמה באופן טבעי" היום אני חושבת הרבה איך אני, כהורה, כאם, אכין את עצמי ואת ילדי לכל תרחיש אפשרי .איך אגן עליהם, אמזער את הנזק ואהיה חזקה בעצמי.

רוצה לומר שיש עיסוק מתמיד בלחימה, בצבא. ביום העצמאות נפתחים הבסיסים הצבאיים לציבור וברחבי הארץ מוצבים בחניונים טנקים ונגמ"שים. מטוסי קרב חגים דרך שיגרה בשמיים ואתרים רבים בארץ קשורים בדרך זו או אחרת בקרב כלשהו או מלחמה. ילדים רבים מכל הצדדים מעורבים בכך מינקות. האם אפשר להימנע מכך ? עד מתי ? איך ניתן לעשות את זה במציאות שכזו ?

אנחנו גרים ממש ליד הגבול עם לבנון וכל הזמן יש תנועה של צבא בסביבה. האמת, אני לא מפנה את תשומת הלב של הבן שלי (בן שנתיים) לזה. מבחינתו אלה סתם ג'יפים כמו של מטיילים גם אם הם מצויידים בנשק הוא עדיין ממילא לא יודע מה זה. הוא אוהב מטוסים ומסוקים כי הם עפים ואנחנו עדיין לא מספרים לו אם זה מטוסי קרב או מטוסי נוסעים, מבחינתו זה סתם מטוסים.

קרה לנו פעם מקרה שילד אחר מהסביבה שיחק עם רובה וכיוון אותו על הבן שלי וצעק משהו לא נחמד אז אמרתי לילד הזה שיפסיק ושאנחנו לא משחקים בזה (זה ממש עיצבן אותי!) וזהו, יותר מזה אין לי מה לספר בנושא ואני מקווה שלא יהיה, אמן.

לפני מספר חודשים הצעתי לאמי להצטרף אלינו לטיול בצפון. שאלתי אותה לאן היא חפצה ליסוע. היא ביקשה לשוב ולטייל בתל דן. שחלפנו בקריית שמונה ראינו טנק מוצב בצד הדרך. אמי שאלה את הגורה אם היא יודעת מה זה. הגורה לא השיבה ואמי החלה לספר לה שזה טנק שיורה (והדגימה: בום בום בום). שאלתי אותה מדוע לדעתה גורה קטנטנה צריכה לדעת מה זה ומה זה עושה והיא השיבה לי שזו המציאות במדינה ושילדים אוהבים לשחק בטנקים ורובים. ביקשתי ממנה לאפשר לגורה להינות מעוד מעט שנות תום.

לאחרונה הזדמן לנו לבקר במוזיאון המדע בחיפה. הגורה ראתה את מטוס הקרב המוצב בחצר וביקשה לטפס עליו. כשהגיעה למעלה ראתה שהוא חמוש בטילים ותהתה אם אלו הגורים שלו.

אחר הצהרים הלכנו לשחק בגן שעשועים הסמוך לביתנו. הגורה פגשה גור והם החלו לשחק. חייכתי שראיתי שהם אינם מדברים זה עם זה ובכל זאת מבינים אחד את השנייה. לפתע הגיע גור נוסף עם אמו. האם הוציאה מטוס קרב מהשקית והגור הטיס אותו בגן. משהתעייף, הציעה לו אמו רובה. הגור שמח והחל לירות בגור השני. הגורה נעצבה על שהמשחק נקטע והביטה בגורים הרודפים זה אחר זה.

ביום בו הטיל שפגע בשדרות גבה קרבן בנפש ביקרנו קרובי משפחה. היה ערב שבת והם, כהרגלם, רצו לצפות במהדורת החדשות. ידעתי כיצד תיפתח המהדורה וביקשתי לשוב הביתה עם הגורה על מנת שלא תצפה בתמונות. קרובי המשפחה הופתעו למשמע הסיבה שבעטיה ביקשתי לעזוב כל כך מוקדם והסכימו לוותר על הצפיה בחדשות.

רוצה לומר שיש עיסוק מתמיד בלחימה, בצבא. ביום העצמאות נפתחים הבסיסים הצבאיים לציבור וברחבי הארץ מוצבים בחניונים טנקים ונגמ"שים. מטוסי קרב חגים דרך שיגרה בשמיים ואתרים רבים בארץ קשורים בדרך זו או אחרת בקרב כלשהו או מלחמה. ילדים רבים מכל הצדדים מעורבים בכך מינקות. האם אפשר להימנע מכך ? עד מתי ? איך ניתן לעשות את זה במציאות שכזו ?

כאשר אני חושבת היום, נראה לי שמהכרזת העצמאות ועד היום בעצם לא יצאנו ממצב מלחמה. אנחנו חיים במציאות שונה משאר העולם. אנחנו מקום קטן ומאוים כל הזמן וללא פתרון ממשי. אני שואלת את עצמי, "האם האזרחים יכולים לעשות משהו?" ואם לא אזרחים, אז מי כן אם בכלל?

המלחמה הבאה בעצם כבר התחילה ,יחד עם הפעולות בעזה
כל יום מפגיזים את שדרות. מראים בחדשות ילדים מפוחדים, ילדים שנולדו לתוך מלחמה וחיים אותה יום יום. איך אני ממשיכה לחיות את חיי בשלוה בזמן שהם רצים למקלטים?? שנים על גבי שנים. זה לא נקרא מלחמה?

היום דווח על כניסה קרקעית צבאית. מה התוכנית? האם יש כזו? עד איפה.? עצה שלי למר אולמרט: המשך בפעילות ממוקדת!

כנראה שלא טעיתי. המלחמה הבאה בעצם כבר התחילה ,יחד עם הפעולות בעזה.ועכשיו הסלמה אחרי הסלמה עד שנגיעה למצב שיהיה לנו ברור שמדובר במלחמה, ואחר כך גם נחפש לה שם.

כנראה שאתיחס כאן לנושאים הבאים, שכבר מצאתי להם כותרות(אני שמה לב שאני כבר מדברת כמו עתונאית בחדשות ובתקשורת ) והם:מלחמה וחינוך, חינוך במלחמה ,מלחמה לחינוך, חינוך בשלום,שלום וחינוך, חינוך לשלום...ועכשיו הראש שלי התמלא בהרבה רעיונות. אז קודם צריך לעשות סדר ואחר כך אמשיך.

היו זמנים,במיוחד כאשר הילדים היו קטנים יותר שלא היה לי זמן לחשוב על שום דבר חוץ מיהטיפול בהם ופרנסה.זה מן טירוף סביב השעון. אני לא סובלת מעודף זמן גם היום, אך היום אני לא יכולה לא לשים לב למה שקורה מסביב.עכשיו אני מרגישה שהטובענות של ילדים עלולה לבלוע אותנו חיים.בלי שנרגיש ולפעמים גם נעזור להם לעשות זאת.האהבה לילדים היא גדולה כל כך ועוורת . היום אני לא יכולה לא לשים לב למתרחש מסביב.אני קשובה לחדשות ופרשנים. אני מנתחת את המצב יחד איתם ומנסה לחזות את העתיד לקרות

א,ין לי מילות פתיחה מפוארות לדף הזה, אבל , במציאות הזאת...כאשר מדברים על מלחמה צריך להסביר על איזה מלחמה מדובר... הקודמת...הבאה, לבנון הראשונה או לבנון השניה או ששת הימים או יום כיפור וכולי וכולי..והחדשות יום יום מדברות על פעולות מלחמתיות ויש כל כך הרבה פרשנים ומומחים, ההשפעה של המצב הזה על חיינו חזקה. אם נרצה או לא נרצה. אני מהרהרת הרבה על מלחמה. הייתי שמחה לשמוע אותכם...מדברים על מלחמה.