פעם הייתי הילדה הזו
בנזוגי לשעבר אמר לי
"יום אחד תתפוצצי כי הכל את שומרת בפנים"
ההתפוצצות באה כפגיעה קשה מאוד בבריאות
עזרו לה להוציא החוצה
בהצלחה

אם זו לא הדרך הכי טובה בשבילה להיות - היא תגלה את זה והיא תמצא את האיזון שלה. זו המשימה שלה.
בדיוק לזה גם אני התכוונתי

על מה את מדברת, ועל מה את מתלוננת?
הו, לא, זה לא מה שאמרתי. מה שהתכוונתי להגיד הוא שהיא מה שהיא, והיא נהדרת כמו שהיא. אם זו לא הדרך הכי טובה בשבילה להיות - היא תגלה את זה והיא תמצא את האיזון שלה. זו המשימה שלה.

אאוצ'. גם אני ילדה כזו. לא משחררת, לא מבקשת עזרה. עושה שמיניות באוויר כדי להצליח לבד. לא להודות שקשה לי. או להודות אבל לא לפתוח פתח שייתן למישהו הזדמנות לעזור.

מה עושים כדי לא לגדל ילדים כאלה תחתי? אני יודעת שלאמא שלי זה קשה. פעם היא אמרה לי שכשאני כועסת - זה נורא מפחיד. כי אני כמעט אף פעם לא כועסת, ואם אני אומרת משהו ארסי זה כבר ממש אגרסיבי מצידי והיא נבהלת.

אני מנסה לחשוב מה גידל אותי כזו. גם אחי יחידי כזה. עצמאי, שומר את הקלפים לעצמו. לא משחרר.

ההורים בעצמם שמרו איזה סוד בגידולנו. בינם הדברים לא זרמו טוב, והם שמרו על התא המשפחתי "בשביל הילדים" או מאיזה פחד מפרידה. לא הכל היה פתוח בבית. ולא היו שיחות נפש מעולם. חיבוקים ונשיקות הם משהו שנכנס למשפחה רק בשנים האחרונות, כשנכנס בן הזוג שגדל במשפחה אחרת, כשהגיעו הנכדים. אולי זה קשור גם לילדות של אימי בקיבוץ של השומר הצעיר, בלינה המשותפת, בחברת הילדים הקשוחה שגידלה אמא פרוסית משהו. מי יודע.

בינתיים הילדים (4.5, 1.4) קטנים, מפונקים ונסיכיים. הגדול לא משתף בקורותיו בגן כמעט. צריך לחלוב אותו. אבל כל שריטה קטנה הוא רץ להתפנק ולקבל תשומת לב. אבל הם עוד קטנים. אין לדעת איך יהיו.

תבורכי אמא למתבגרת יקרה. תודה רבה על המילים. יכולה לאמר לך שעד לתקופה האחרונה היה לי בטחון גמור עם ההורות שלי..
פתאום החלו סימני שאלה.. משבר שלה הביא איתו כל כך הרבה סימני שאלה.. אבל שוב, כמו שאמרת זה המסע שלה וזו הדרך שהיא צריכה לעבור.

כשנהייתי אם היה לי כל-כך ברור שאני אעשה כל בכדי לא ליפול לבורות שההורות כשלעצמה יוצרת.
אין דבר כזה (לדעתי כמובן). אם לא נפלת לבור X נפלת לבור Y.
כשאני מסתכלת על ביתי המתבגרת אני רואה את כל הטעויות שעשיתי. רואה את החסרונות שלה כמו תמונת ראי שלי. רואה את המקומות שבהם יש לי עוד עבודה חינוכית רבה לטעמי.
מה אני מנסה להגיד?
שהכאב שלך מאוד מוכר ומובן וטבעי. אנחנו מתבוננים על ילדנו ומכים על חטא, למרות שחלק מזה זה מה שהם כמו שאלטר אגו ציינה. אני מאוד מזדהה איתך ולעיתים קרובות כואבת כמוך, ועם זאת אומרת לעצמי וגם לך: זו הדרך שלה שעליה לעבור. היא גדלה ויש לה את המסע שלה.
נשמע שאת אמא אחוהבת, מכבדת, מאפשרת... הלוואי על כולן

תודה קיזי

גם כשקשה לקבל דברים כמו, פירסינגים ודומיו... קיבלנו כשהבנו שזה מאד חשוב לה.. זו כמובן רק דוגמא , לא האישו עצמו..

אם היא העזה לעשות פירסינג ולהתעקש על כך למרות שזה לא מוצא חן בעיניכם, זה דווקא מוכיח שהיא כן מסוגלת לעמוד על שלה ולא מנסה לרצות אתכם בכל מחיר, לא?
אולי פשוט אין לה כל כך במה למרוד כי היא יודעת שדעתה חשובה לכם ושאין הרבה דברים שאסורים עליה... וזה בשילוב עם אופי נוח יכול להתבטא בהתנהגות שתיארת.

דיברתי עם כמה אנשים מאד מאד קרובים על החששות שלי.. ויש שאומרים לי (בדומה לתגובה של אלטר אגו),
על מה את מדברת, ועל מה את מתלוננת?
מה רע בילדה שלא טורקת דלתות בכעס. מה את רוצה ממנה? ואולי זה אופייה?
וגם על זה אינני יודעת לענות לעצמי
כי היא קרובה לי מידי.. זה כמו לנסות לראות את עצמך... הרבה יותר קל לראות את האחרים..

כשנהייתי אם היה לי כל-כך ברור שאני אעשה כל בכדי לא ליפול לבורות שההורות כשלעצמה יוצרת.
גידלתי או גידלתי את בתי בלי הרבה לאווים. עם הרבה פתיחות מחשבה. לקבלה של השונה.
אם לתת פרספקטיבה מבחוץ, אז החברות של בתי אמרו לה תמיד, 'איזה כיף לך, איזה הורים קוליים יש לך'.
מתחבקת עם החברות שלה. הן מרגישות טוב איתי.
כמו שאמרתי, היא גדלה ועדיין גודלת בבית בו הדעה שלה חשובה כמו זו שלנו.
גם כשקשה לקבל דברים כמו, פירסינגים ודומיו... קיבלנו כשהבנו שזה מאד חשוב לה.. זו כמובן רק דוגמא , לא האישו עצמו..

אני כותבת את הדברים כדי לנסות להבין מדוע היא מנסה להקל עלינו ועל הסביבה שלה . ברור לי שהיא משלמת מחיר על זה.
וזה כואב.

תודה חלוקית יקרה. קראתי את הספר לפני 10 שנים, אחזור אליו..
גאה בילדתי. קשה מאד שלא להרגיש כך. גאה אמנם ביטוי שיש בו משהו אנוכי. אני מתכוונת לאמר שמחה בבתי.. וגאה על האדם שהיא .
אכפתית. אוהבת לעזור. מכבדת אנשים כפי שהם. אני גאה במי שהיא

חזרתי לתת . אני חושבת שהבירור שאת עושה, אמא-די הוא מאוד אמיץ @}

אמא-די
מנסיוני עם אמי, דפוסי ציפיות והתנהגות שמתקבעים להם בילדות, נשמרים עד שמשהו קם ומעז לשנות אותם. רק כשהפכתי לאם בעצמי, ובאמת כבר לא הייתה לי ברירה, התחלתי לחיות למען עצמי ומשפחתי הגרעינית ולהפסיק לרצות (את הסובבים). אז נכון שיש כאן אחריות אישית שלי על התהליך, אבל בשלב הילדות, גם אם אני זוכרת שנהגתי כפי שנהגתי מתוך בחירה, בכול זאת הייתי ילדה.
ממליצה לך לקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר.
בהצלחה.
את מוזמנת למחוק או להתעלם אם אני ממש לא בכיוון. @}

תודה רבה על התגובות בנות יקרות.
עדיין מתעגלת
. את הקושי להיחשף באמת, בעיקר בפני מי שבאמת קרוב (במיוחד אמא, עד היום הכי קשה לי לבכות לידה).
אוי אמרת דברת שגם בי נוגע . זאת גם החוויה שלי עם אימי ואני חוששת שגם של בתי איתי.
תוך כדי שאני כותבת את זה אני מבינה שאני יכולה ללמוד משהו מזה אם אבדוק את "אני ואמי" במובן הזה...או.. זה להיכנס לבוץ..

אלטר אגו, תודה. הלוואי ואת צודקת. לא בטוחה לצערי.
בלי לדעת עליכם כלום, אני מנחשת שלא. היא פשוט כזאת.

פלונית אלמונית:
לא מסכימה, אני הייתי ילדה כזו ואני יודעת מאיפה מגיעה ההתנהגות הזו.
כל מה שתגידי יתקבל בברכה. אולי אוכל ללמוד משהו מזה על עצמי כאמא.

אלה לי לה
אנחנו משפחה של הורים וילדה, אולי בגלל יחידותיה יש לנו מעורבות יתר.
יש לנו הרבה קבלה למי שהיא. מאד גאים בה. ומאד אוהבים אותה
יכול להיות שהיותה ילדה יחידה מעמיס עליה הרבה. אינני יודעת

_בלי לדעת עליכם כלום, אני מנחשת שלא. היא פשוט כזאת.
ועכשו מה?
היא תצטרך למצוא את האיזון שלה. יש לפניה דרך, וכמו שאפרת כתבה... זה בעיקר שלה._

לא מסכימה, אני הייתי ילדה כזו ואני יודעת מאיפה מגיעה ההתנהגות הזו.

לא רוצה לפרט גם כי אני לא מכירה את הנפשות הפועלות וגם כדי לא לפגוע באף אחד.

מה עשיתי לה? גידלתי אותה להיות ילדה מושלמת?!
בלי לדעת עליכם כלום, אני מנחשת שלא. היא פשוט כזאת.
ועכשו מה?
היא תצטרך למצוא את האיזון שלה. יש לפניה דרך, וכמו שאפרת כתבה... זה בעיקר שלה.

חיבוק לבנתיים
בת כמה היא? מה הסביבה בה אתן חיות?

אוף, גרמת לי לבכות...
הייתי הילדה הזאת... אני מכירה את זה מהצד השני- את הפחד מסדקים שדרכם יחלחלו החוצה הכעס והעצב. את הקושי להיחשף באמת, בעיקר בפני מי שבאמת קרוב (במיוחד אמא, עד היום הכי קשה לי לבכות לידה).
עברתי תהליך ארוך עם עצמי.
ועכשיו מה? מצטערת אבל מנסיוני זה בעיקר שלה. את יכולה אולי לעודד אותה ליסוע, לפגוש אנשים שונים, דווקא להתרחק קצת מהבית והחברים.
קל יותר להתחיל להחשף ולהשתנות ולאבד שליטה רחוק מאלו שהכי קרובים ואוהבים.
חוץ מזה . אל תאשימי את עצמך, עצם המכתב הזה מראה כמה את אמא רגישה ומאפשרת

אני מפחדת. מה עשיתי לה? גידלתי אותה להיות ילדה מושלמת?!
למה היא לוקחת כל-כך הרבה על עצמה?
למה היא לא נחה?
למה היא לא מרשה לעצמה להישבר?
למה היא לא מוותרת לעצמה?
לא מראה שום סדק.
הכל בסדר אמא
הכל בסדר אבא
למה את לא צועקת עלינו אף פעם?
למה את לא טורקת דלתות ואומרת עזבו אותי קצת?
למה את סובלת בשקט?
למה את חורקת שיניים ילדה שלי?
למה קשה לך להירדם בלילה?
למה את לא נכנעת לשינה?
למה תמיד את בשליטה?
מה גרם לזה ילדה שלי?
למה את לא מ ש ח ר ר ת?
למה את תמיד בסדר עם החברות שלך?
למה את תמיד בסדר עם החבר שלך?
למה את לא יודעת לאמר לא.
למה את לא צועקת על אף אחד?
למה את לא טורקת להם טלפון ?
למה את תמיד שואלת אם את מפריעה כשאת מתקשרת למישהו?
ועכשו מה?