על ידי אליה_גדולה* » 09 אפריל 2007, 23:12
את מה שאני כותבת עכשיו אני יודעת שאין סיכוי שתקראי. יהיה מי שאולי יגיד שזו פחדנות צרופה לכתוב לך ככה, באתר שאני יודעת שהסיכויים שתגיעי אליו הם כל כך קלושים, במקום לחפש את הדרך לומר לך את הדברים, ככה, כפי שהם, פנים אל פנים.
אני רוצה להתחיל ולומר שאני אוהבת אותך. ושאני יודעת עד כמה גם את אוהבת אותי. ככה, פשוט.
כי יש משהו כל כך משונה בעניין הזה של אחים, כל כך סבוך, ועם זאת, כל כך זמין לאהבה. ושוב, באותה נשימה, (ושוב, ושוב,) כל כך סבוך.
אני שואלת את עצמי מתי התחלנו להתרחק כל כך. היום, בנסיעה חזרה מביקור בעיר שגדלנו בה, ניסיתי להיזכר. את נשארת שם, הקמת שם משפחה, במרחק לא גדול מהבית שהתבגרנו בו, במרחק לא גדול מסבא וסבתא של שלושת הבנות שנולדו לך.
אני עזבתי לפני שנים רבות לעיר רחוקה, נישאתי גם אני, נישואין קצרים, מעוותים בדיוק כמו הזוגיות ששתינו גדלנו בצילה. בדיעבד אני חושבת שכל תכלית הסיבוב ההוא היתה להוציא את עצמי מהמקום שגדלתי בו, לאפשר לעצמי התחלה חדשה.
ולקחתי אותה. התגרשתי, נכנסתי לטיפול ממושך, נישאתי שוב והקמתי גם אני משפחה. משפחה שיש בה שיתופיות, שוויון ואהבה. או במילים אחרות כל מה שלא ידענו לבקש לעצמנו, כי לא הכרנו ולא ראינו בבית שבו גדלנו.
הנישואין שלך הם אחרים. את, שבתקופת ההתבגרות שלך תכננת לעצמך חיים שהיו מתוכננים לפרטי פרטים, שכל חייך מאז ומעולם היו מתוכננים לפרטי פרטים, נישאת לגבר שהיה ההיפך הגמור מכל מה שקיווית בשביל עצמך. הגבר שנישאת לו הוא אדם אלים (אני מניחה שהוא מעולם לא היכה אותך, אבל כינויים מעליבים והתייחסות משפילה מול אחרים מאז ומעולם היו קיימים בשפע), מסוגר, ציניקן וחסר תקווה. חסר תקווה. חסר תקווה באופן שהוא מתבונן בעולם שסביבו. חסר תקווה בגבולות העולם הצרים שלו, ברצון שאין לו להתפתח, ללמוד, לדעת. בחשדנות הקבועה והכרונית שלו כלפי אחרים.
קשה לי להתנסח פה. אני מחפשת נואשות אחרי המילים המתאימות ביותר. כאילו אם אני אמצא אותן אז השמיכה החשוכה, הכבדה, שפרושה על גבי החיים הנוכחיים שלך תתרומם, תתפוגג, ותחזרי להיות מי שהיית פעם, כשהיית צעירה, כשהיו לך ערימות בלתי מוגבלות של חלומות ותכניות והעולם כולו היה פרוש לרגלייך.
אז, כולם חשבו שאת אדם עם רגליים יציבות על הקרקע, שאת תגיעי רחוק. אני, לעומתך, הייתי המוזרה. השונה. זאת שאין לדעת לאן היא תגיע, אבל צריך לחשוש לשלומה.
אבא שלנו, אדם חזק בצורה מעוררת אימה, מאותם אנשים שכלום לא יכול לצמוח לצידם בגלל הצל העצום שהם מטילים על סביבותיהם, נלחם בי אז בכל כוחו הרב. גיל ההתבגרות היה בשבילי מסכת ארוכה ומפחידה של הישרדות תחת טרור. הייתי אשמה במיניות שלי, הייתי אשמה ברצונות השונים שלי, והייתי בעיקר אשמה כי את לרגע לא היית.
לא כי היית נסלחת יותר, אלא כי פשוט לא היה במה להאשים. רגליים על הקרקע. תלמידה מצטיינת, מעולם לא מרדת בכלום, מעולם לא עשית דברים שסיכנו או סימנו אותך, מעולם לא הבעת, במילים או במעשים, רצון שיהיה שונה מהקו ששלט בבית. ושלט.
אצלי, לעומתך, האשמה הכבדה התחילה לשאת פירות של יצר הרס עצמי. אני לא יודעת עם כמה בחורים שכבתי. עם חלק מהם אולי לא שכבתי. את כולם רציתי בצורה משונה כזאת, מוטרפת, לא בשבילם, גם לא בשביל עצמי. ליצר ההרס העצמי יש תיאבון בריא משל עצמו. אתה לא בדיוק יודע למה, אתה רק יודע שיש רעב שצריך לספק. התקופה ההיא מאד מטושטשת בשבילי. גם היום לא פשוט לי לכתוב או לנסות להיזכר.
את, לעומתי, פרחת.
אני עוצרת לרגע כדי להגיד לך משהו. שמת לב לזה? שמת לב לזה כמעט תמיד כשלי טוב, לך רע, ולהיפך? לפעמים עצם המחשבה הזאת, שאני יודעת שאין בה הגיון, ממלאת אותי באשמה נוראה. כאילו אנחנו שואבות את האושר שלנו מהחיים של השנייה, מרוקנות שם, להעביר אותו לפה. אני יודעת שזה לא נכון. אבל איכשהו. איכשהו.
את מה שאני כותבת עכשיו אני יודעת שאין סיכוי שתקראי. יהיה מי שאולי יגיד שזו פחדנות צרופה לכתוב לך ככה, באתר שאני יודעת שהסיכויים שתגיעי אליו הם כל כך קלושים, במקום לחפש את הדרך לומר לך את הדברים, ככה, כפי שהם, פנים אל פנים.
אני רוצה להתחיל ולומר שאני אוהבת אותך. ושאני יודעת עד כמה גם את אוהבת אותי. ככה, פשוט.
כי יש משהו כל כך משונה בעניין הזה של אחים, כל כך סבוך, ועם זאת, כל כך זמין לאהבה. ושוב, באותה נשימה, (ושוב, ושוב,) כל כך סבוך.
אני שואלת את עצמי מתי התחלנו להתרחק כל כך. היום, בנסיעה חזרה מביקור בעיר שגדלנו בה, ניסיתי להיזכר. את נשארת שם, הקמת שם משפחה, במרחק לא גדול מהבית שהתבגרנו בו, במרחק לא גדול מסבא וסבתא של שלושת הבנות שנולדו לך.
אני עזבתי לפני שנים רבות לעיר רחוקה, נישאתי גם אני, נישואין קצרים, מעוותים בדיוק כמו הזוגיות ששתינו גדלנו בצילה. בדיעבד אני חושבת שכל תכלית הסיבוב ההוא היתה להוציא את עצמי מהמקום שגדלתי בו, לאפשר לעצמי התחלה חדשה.
ולקחתי אותה. התגרשתי, נכנסתי לטיפול ממושך, נישאתי שוב והקמתי גם אני משפחה. משפחה שיש בה שיתופיות, שוויון ואהבה. או במילים אחרות כל מה שלא ידענו לבקש לעצמנו, כי לא הכרנו ולא ראינו בבית שבו גדלנו.
הנישואין שלך הם אחרים. את, שבתקופת ההתבגרות שלך תכננת לעצמך חיים שהיו מתוכננים לפרטי פרטים, שכל חייך מאז ומעולם היו מתוכננים לפרטי פרטים, נישאת לגבר שהיה ההיפך הגמור מכל מה שקיווית בשביל עצמך. הגבר שנישאת לו הוא אדם אלים (אני מניחה שהוא מעולם לא היכה אותך, אבל כינויים מעליבים והתייחסות משפילה מול אחרים מאז ומעולם היו קיימים בשפע), מסוגר, ציניקן וחסר תקווה. חסר תקווה. חסר תקווה באופן שהוא מתבונן בעולם שסביבו. חסר תקווה בגבולות העולם הצרים שלו, ברצון שאין לו להתפתח, ללמוד, לדעת. בחשדנות הקבועה והכרונית שלו כלפי אחרים.
קשה לי להתנסח פה. אני מחפשת נואשות אחרי המילים המתאימות ביותר. כאילו אם אני אמצא אותן אז השמיכה החשוכה, הכבדה, שפרושה על גבי החיים הנוכחיים שלך תתרומם, תתפוגג, ותחזרי להיות מי שהיית פעם, כשהיית צעירה, כשהיו לך ערימות בלתי מוגבלות של חלומות ותכניות והעולם כולו היה פרוש לרגלייך.
אז, כולם חשבו שאת אדם עם רגליים יציבות על הקרקע, שאת תגיעי רחוק. אני, לעומתך, הייתי המוזרה. השונה. זאת שאין לדעת לאן היא תגיע, אבל צריך לחשוש לשלומה.
אבא שלנו, אדם חזק בצורה מעוררת אימה, מאותם אנשים שכלום לא יכול לצמוח לצידם בגלל הצל העצום שהם מטילים על סביבותיהם, נלחם בי אז בכל כוחו הרב. גיל ההתבגרות היה בשבילי מסכת ארוכה ומפחידה של הישרדות תחת טרור. הייתי אשמה במיניות שלי, הייתי אשמה ברצונות השונים שלי, והייתי בעיקר אשמה כי את לרגע לא היית.
לא כי היית נסלחת יותר, אלא כי פשוט לא היה במה להאשים. רגליים על הקרקע. תלמידה מצטיינת, מעולם לא מרדת בכלום, מעולם לא עשית דברים שסיכנו או סימנו אותך, מעולם לא הבעת, במילים או במעשים, רצון שיהיה שונה מהקו ששלט בבית. ושלט.
אצלי, לעומתך, האשמה הכבדה התחילה לשאת פירות של יצר הרס עצמי. אני לא יודעת עם כמה בחורים שכבתי. עם חלק מהם אולי לא שכבתי. את כולם רציתי בצורה משונה כזאת, מוטרפת, לא בשבילם, גם לא בשביל עצמי. ליצר ההרס העצמי יש תיאבון בריא משל עצמו. אתה לא בדיוק יודע למה, אתה רק יודע שיש רעב שצריך לספק. התקופה ההיא מאד מטושטשת בשבילי. גם היום לא פשוט לי לכתוב או לנסות להיזכר.
את, לעומתי, פרחת.
אני עוצרת לרגע כדי להגיד לך משהו. שמת לב לזה? שמת לב לזה כמעט תמיד כשלי טוב, לך רע, ולהיפך? לפעמים עצם המחשבה הזאת, שאני יודעת שאין בה הגיון, ממלאת אותי באשמה נוראה. כאילו אנחנו שואבות את האושר שלנו מהחיים של השנייה, מרוקנות שם, להעביר אותו לפה. אני יודעת שזה לא נכון. אבל איכשהו. איכשהו.