ולקראת לידה... אני רוצה להצליח לראות את ביתי הגדולה קצת יותר נקי,
פחות דרך הילדה שבי,שמפחדת שלא ירצו להיות חברים שלה ושלא יאהבו אותה,
שמפחדת שכל פגיעה זה מוות,כי כשאבא ואמא לא מספיק אוהבים, כל דבר הוא מוות.

להיות במקום הזה עכשיו,במשבר הזה, כמו שהוא
עם הפחדים,העצב וכל התחושות, הכול מותר להרגיש
פשוט לתת לזה לחיות ולמשהו להיוולד מתוך זה

להיפתח אל הטוב,יש המון טוב
לפתוח את נקודת המבט אל האהבה,אל השמחה,אל היופי
נקודה טובה ועוד נקודה טובה...
בקרוב אלד- הלואי שאהיה נוכחת כל כולי ברגעי החסד האלו,
ואפגוש בקרוב את הנשמה החדשה שמופקדת בידי.
אני כותבת ומרגישה ציר תוך כדי... (טוב זה כבר ככה כמה ימים טובים )

ועוד דבר שמציק לי,ביתי היא לקראת גיל 4,היא בגן עד הצהריים. ובימים האחרונים היא אומרת לי שאף אחד לא רוצה לשחק איתה,איך כואב לשמוע. אני לא יודעת כמה זה באמת משקף את המציאות,והיא בסה"כ שמחה וחיונית ולא ממש מתעסקת בזה יותר מידי.
גם יתכן שהיא אומרת את זה בעקבות ספר שקראנו על ילד שהוא חדש בגן ואין לו עם מי לשחק.
אבל כנראה שיש בזה מין האמת,לפחות בתחושתה, קשה לי עם זה מאוד.
אני יודעת שאני צריכה לעשות מאמצי על להיפגש עם ילדים והורים אחר הצהריים אבל בלי קשר למצבי ההריוני,גם כך אני לא מתחברת בקלות ומאוד קשות לי היוזמות האלו,מה גם שיש המון התמודדות במפגשים האלה,בתיווך בין הילדים ושזה ישאר איכשהו נעים בין ההורים (אמהות) ואני ממש מרגישה גרועה בזה וזה מתיש אותי בטירוף.

אני רוצה שיהיה לה טוב.
אני רוצה גם לזכור שהיא לא אני והיא לא חווה את המציאות כמוני וגם לא כמו שאני חויתי אותה כילדה.
היא ילדה שמחה,חכמה ויפהפיה עם בית אוהב והורים תומכים,די הפוך מאיפה שאני באתי.

מה זה העצב הזה לפני לידה?
אני באמת רוצה לפגוש את ביתי החדשה,
אבל הלידה מפחידה ומה שאחריה מפחיד אותי שיהיה תפל...

כמה התעסקות במה שיהיה אחרי-יש לי מלא דברים מנחמים ומעודדים להגיד לעצמי אבל בא לי קצת לשחרר
את המחשבות והרגשות הלא טובים האלה שיש לי.
אני זקוקה להרבה מנוחה בימים אלה ויש לי אותה אך מתלווים אליה כאלו רגשי אשמה,במקום לנוח אני יכולה להיות עוד עם ביתי,לקרוא,לעשות מתיחות,לנקות עוד קצת,לבשל,ובעצם כשאני נחה הרבה ממש מתחיל לשעמם לי.
אני יודעת שגם אחרי הלידה ארצה ואצטרך עזרה ומנוחה וממש קשה לי עם עצמי כשאני לוקחת אותה עכשיו.

תאריך הלידה המשוער חלף עבר לו ושוב אני בפתחו של השבוע ה42
הרגשתי הפעם הרבה יותר מוכנה,רגועה,רפוייה והנה בשבוע האחרון,
פחדים,מהלידה והרבה ממה יהיה אחרי-מפחדת מריקנות בחיי.
ועצב,יש תחושה של עצב שמפתיעה אותי,
רצון דווקא להתרחק מבעלי ותחושת בדידות חזקה...

יש משהו מאוד מיוחד בתחושה הזאת של הכול יכול לקרות בלידה.
שער נפתח.

דווקא היום בבוקר כשקמתי פיעמה בי המחשבה-לבוא ללידה מתוך שמחה,מתוך אהבה,
אפילו עם הומור. ופתאום פחד עז למות.
הייתן רוצות לפעמים להיות קלילות יותר? יאללה ללדת וזהו,מה שיהיה יהיה,אפידורל הכול הולך...
ולא לרצות ולהתכוון ולהרגיש כל כך הרבה.

היום הלכתי לפגוש מיילדת. במקום בו אני מתכוונת ללדת יש שירות של מיילדת פרטית שאפשר להזמין.
היא הייתה מתוקה מאוד,אשמח ללדת איתה, כשנפגשנו עברנו ליד החדרי לידה ושמעתי נשים יולדות...
נזכרתי כמה זה אינטנסיבי,כמה זה לוקח את כל כולך...
ופתאום נורא פחדתי
פחדתי ששוב לא תצא השיליה ושוב הרדמה מלאה, פתאום ממש פחדתי למות.

תודה יונת

תתחדשי על ה-דף בית אישי!

אני כל כך שמחה אחרי שנות קריאה כה רבות באתר,
להיות נוכחת גם ככותבת.