על ידי אמא_לשתיים_ועוד_אחד* » 27 יולי 2004, 01:11
בנסיונותיי להגיע לאיזון ולגלוש בתחושה טובה, הנה עוד "כלל" שמצאתי לעצמי לאחר ה"אירוע" של היום":
יצאנו מאוחר יחסית לסיבוב של אחר הצהריים, הבנות קמו רק לקראת שש בערב (משנת הצהריים שלהן), כך שחזרנו בסביבות תשע וחצי הביתה. אמבטיה, ארוחת ערב (יותר נכון ארוחת לילה) טלויזיה, ואני, כמו שהבטחתי לעצמי, לא נגעתי במחשב לאורך היום (בחיי, נשבעת!), אפילו כשהגדולהשיחקה עמו, זה לא עורר בי רצון להיכנס. בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, לאחר שני נסיונות שהבנות ישנו, הראשון, הן היו שוב רעבות, ואני, "שפחתן", קמתי לשרתן בעוד נישנוש אחרון, שוקו, עוד פיפי ולישון, ואחר כך שוב כשאביהן נכנס הביתה (כן, בשעה מאוחרת למדיי) והן שוב קמו, הסתובבו וראו טלויזיה.. אני החלטתי שזהו, הגיע הזמן לגלוש ויהי מה.... כשהגדולה תתעייף היא תירדם לבד (מה שקורה מדי פעם, בלי בקשתה הקבועה שאירדם יחד איתה) והקטנה תהיה לי על הידיים... אבל, ככל שאני גלשתי, כך הן נהיו עירניות יותר... אני המשכתי לגלוש, ולא עשיתי לזה
סוף בשעה סבירה (להזכיר, רק באחת עשרה בלילה התחלתי לגלוש..), כשראיתי שהשעה כבר שתים-עשרה ורבע קמתי מהמחשב (כמובן שהן חגו סביבי כל אותה עת, ולהתרכז במשהו יותר מדקותיים לא הצלחתי),, הצהרתי שאנחנו הולכות לישון, ובמיטה לאחר עשר דקות לערך, הן נפלו שדודות...
ואת זה למה אני מספרת? כי הגעתי לכלל נוסף, שהוא נגזרת מהכלל "המחשב לא יברח!"
אני חושבת שנהגתי באגואיזם, שהיה לי לא נוח לקום באמצע, להרדימן, ולחזור למחשב (כי אולי ידעתי שלאחר שאשכיב אותן גם אני אירדם ולא יהיה סיכוי שאחזור אחר כך) והכלל הוא:
להרדים את הילדים לפני "גלישה לילית*". אם תירדמו גם כן, לא נורא, מחר יהיה לילה נוסף...
כלל נוסף חשוב לעצמי:
לגלוש בטעם*, עד שעה סבירה. מעבר לזה, התחושה לאחר הגלישה היא לא נעימה, אפילו פיזית, העיניים תזזתיות, הבוקר מתחיל בקשיים לקום ולתפקד. אין כמו לקום עירנים בבוקר! (ועדיפה שעה אחת קודם!)
(בזמנו החלטתי כך לגבי הטלויזיה, כאשר ביקרתי הומאופט שחקר את הרגליי, וכששמע את שעות השינה שלי, ממזמן, לפני הולדת הילדים, הוא שאל אותי מה כל כך מעניין או מה כל כך מצדיק ללכת לישון בשעות כל כך מאוחרות? הוא ניסה לשכנע אותי לישון בשעה שמונה בלילה, טוב, זה היה בשבילי קצת יותר מדיי, אבל אני נוטה להזכיר לי זאת מדי פעם, כשהשעות מתבזבזות מול הטלויזיה בבהייה סתמית, ואני שואלת את עצמי בזמן הצפייה, האם זה שווה את הבוקר של מחר? זה ממש עוזר לי להקים את עצמי וללכת לישון.. אגב, עם ספרים זה פחות קורה לי, אין לי כל כך רגשי אשמה כמו בצפייה או בגלישה,
לפחות בקריאה אני יכולה להיות איתן במיטה ולא לגרור אותן אחריי.....
זה מזכיר לי את חכמת הפילוסופים היווניים, אשר ציינו על המקדש בדלפי "אף פעם לא למעלה מן המידה" או בקיצור
"הכל במידה", זה נכון באוכל, ונכון בכל תחום אחר בחיים.... לפיכך אשנן לי שוב:
<הכל באשמת המוזה, לא יכולה לחכות לבוקר, זה מדגדג לי באצבעות>
@}
@}
בנסיונותיי להגיע לאיזון ולגלוש בתחושה טובה, הנה עוד "כלל" שמצאתי לעצמי לאחר ה"אירוע" של היום":
יצאנו מאוחר יחסית לסיבוב של אחר הצהריים, הבנות קמו רק לקראת שש בערב (משנת הצהריים שלהן), כך שחזרנו בסביבות תשע וחצי הביתה. אמבטיה, ארוחת ערב (יותר נכון ארוחת לילה) טלויזיה, ואני, כמו שהבטחתי לעצמי, לא נגעתי במחשב לאורך היום (בחיי, נשבעת!), אפילו כשהגדולהשיחקה עמו, זה לא עורר בי רצון להיכנס. בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, לאחר שני נסיונות שהבנות ישנו, הראשון, הן היו שוב רעבות, ואני, "שפחתן", קמתי לשרתן בעוד נישנוש אחרון, שוקו, עוד פיפי ולישון, ואחר כך שוב כשאביהן נכנס הביתה (כן, בשעה מאוחרת למדיי) והן שוב קמו, הסתובבו וראו טלויזיה.. אני החלטתי שזהו, הגיע הזמן לגלוש ויהי מה.... כשהגדולה תתעייף היא תירדם לבד (מה שקורה מדי פעם, בלי בקשתה הקבועה שאירדם יחד איתה) והקטנה תהיה לי על הידיים... אבל, ככל שאני גלשתי, כך הן נהיו עירניות יותר... אני המשכתי לגלוש, ולא עשיתי לזה [b]סוף[/b] בשעה סבירה (להזכיר, רק באחת עשרה בלילה התחלתי לגלוש..), כשראיתי שהשעה כבר שתים-עשרה ורבע קמתי מהמחשב (כמובן שהן חגו סביבי כל אותה עת, ולהתרכז במשהו יותר מדקותיים לא הצלחתי),, הצהרתי שאנחנו הולכות לישון, ובמיטה לאחר עשר דקות לערך, הן נפלו שדודות...
ואת זה למה אני מספרת? כי הגעתי לכלל נוסף, שהוא נגזרת מהכלל "המחשב לא יברח!"
אני חושבת שנהגתי באגואיזם, שהיה לי לא נוח לקום באמצע, להרדימן, ולחזור למחשב (כי אולי ידעתי שלאחר שאשכיב אותן גם אני אירדם ולא יהיה סיכוי שאחזור אחר כך) והכלל הוא:
[b] להרדים את הילדים [/b]לפני "גלישה לילית*". אם תירדמו גם כן, לא נורא, מחר יהיה לילה נוסף...
כלל נוסף חשוב לעצמי:
[b] לגלוש [/b]בטעם*, עד שעה סבירה. מעבר לזה, התחושה לאחר הגלישה היא לא נעימה, אפילו פיזית, העיניים תזזתיות, הבוקר מתחיל בקשיים לקום ולתפקד. אין כמו לקום עירנים בבוקר! (ועדיפה שעה אחת קודם!)
(בזמנו החלטתי כך לגבי הטלויזיה, כאשר ביקרתי הומאופט שחקר את הרגליי, וכששמע את שעות השינה שלי, ממזמן, לפני הולדת הילדים, הוא שאל אותי מה כל כך מעניין או מה כל כך מצדיק ללכת לישון בשעות כל כך מאוחרות? הוא ניסה לשכנע אותי לישון בשעה שמונה בלילה, טוב, זה היה בשבילי קצת יותר מדיי, אבל אני נוטה להזכיר לי זאת מדי פעם, כשהשעות מתבזבזות מול הטלויזיה בבהייה סתמית, ואני שואלת את עצמי בזמן הצפייה, האם זה שווה את הבוקר של מחר? זה ממש עוזר לי להקים את עצמי וללכת לישון.. אגב, עם ספרים זה פחות קורה לי, אין לי כל כך רגשי אשמה כמו בצפייה או בגלישה,
לפחות בקריאה אני יכולה להיות איתן במיטה ולא לגרור אותן אחריי.....
זה מזכיר לי את חכמת הפילוסופים היווניים, אשר ציינו על המקדש בדלפי "אף פעם לא למעלה מן המידה" או בקיצור [b]"הכל במידה"[/b], זה נכון באוכל, ונכון בכל תחום אחר בחיים.... לפיכך אשנן לי שוב:
[list]
[*] "הכל במידה"
[/list]
<הכל באשמת המוזה, לא יכולה לחכות לבוקר, זה מדגדג לי באצבעות>
@} |#| @}