פוסט על איך שאצלנו "מוות טוב" זה מוות בו הגוסס שותק ולא מפריע לסביבה להמשיך להתעלם מהמוות, על איך נראה מוות בבית ובקהילה בימי הביניים, ובאופן כללי נראה לי קשור לדף: http://www.saradouglassworlds.com/the-silence-of-the-dying/

תהליך מיתה הוא דבר טבעי כמו לידה.
כאשר מדברים על מוות בבית זהו תהליך לא משהו שקורה בדרך כלל בבת אחת. לרוב האנשים המיתה היא לא פתאומית ומלווה בהדרדרות.
הכוונה שלי בנוכחות של ילדים היתה שכאשר יש אדם שנוטה למות - לפחות בעבודה שלי- אני רואה שאת החולה שמים במרכז הבית בדרך כלל בסלון (אצל האמריקאים יש גם מטבח סלון כי זה כל כך גדול) לרב לא ראיתי שסוגרים את החולה בחדר מרוחק. להפך הוא יכול לשכב על מיטתו ולראות מי נכנס ומי יוצא ולמרות שכוחותיו תשו הוא עדיין חלק מהמשפחה...
עוד דבר משמעותי בעיני זה מה שהילדים סופגים המטיפול שניתן לנוטה למות. הילדים רואים את תהליך הנתינה של מי שמטפל בחולה. יש לזה משמעות עצומה בעיצוב שלהם. וגם בדימוי על מוות. זה הופך להיות ליווי, היפרדות, פתירת בעיות מהעבר, הבעת רגשות שלא נאמרו, חרטה על דברים שנעשו, אמרית סליחה וסגירת חשבונות. דברים שבדרך כלל בבית חולים אין את האינטימיות המספיקה על מנת לאפשר את זה.
בדרך כלל אני שומעת מהמטופלים שלי על שיחות באמצע הלילה מלב אל לב. האוירה פתאום משתנה ומשהו נפתח בין כל בני המשפחה.
אפשר לראות את זה כרגעים מאוד מיוחדים שעוברים על המשפחה.

אבישג- לגבי החלק הראשון של החיים- התכוונתי שמה שאני רואה זה שאנשים שלא עשו עבודה פנימית של ניקוי עצמם (מכעסים, אכזבות, טינה וכל השק הזה...) מגלים שבתקופה לפני המוות כל הדברים האלה לא יכולים להתחבא עוד. אני רואה אנשים מדברים מתוך חצי שינה על העבר, על דברים שעשו והתחרטו עליהם, וחוסר היכולת שלהם לזוז מהמיטה - לרב בגלל מגבלה פיסית וחולשה- מעצימים את הסבל שכרוח בחוויה הזו. אין יותר לאן לברוח!!! לכן אני אומרת חיים שלמים צריך לדעת בשביל ללמוד איך למות.
לרב אנחנו נמנעים למחשוב על מה יקרה לנו כשנהיה מבוגרים ונגיע לשלב הזה.
אם נחיה עכשיו בגיל הצעיר כמו אנשים שהמוות נושף בעורפיהם אולי נפעל אחרת- לא יודעת??? אולי
אבל בהחלט יש משמעות לחשוב על זה ולא לתאר לעצמנו שהמוות זה משהו שם בסוף חסר חשיבות.
בתחושה שלי הכל מתנקז לשבועות/ חודשים האלה ולרגע הזה שהאדם בוחר לעזוב את גופו- יש שם מן חשבון נפש עמוק שמוביל אותו אל הקצה השני.
זה מה שאני רואה....והשאלה היא האם זה מודע או לא היא גדולה. מי שלא חקר את חיו לעומת מי שחקר, חווה את העזיבה הזו והשתחררות בצורה שונה

תודה נובה, כתבת דברים מעניינים


[u]מקווה לא לנפץ את הבועה יותר מידי אבל יכולה להגיד שלרב אני מגלה שחשוב יותר איך חיית כל החיים כדי שהתקופה הזו לפני המוות תהיה "קלה " יותר.[/u]
טוב לדעת, אשמח לקרא דוגמאות


[u]הילדים רואים תהליך גסיסה[/u]
זה דווקא נשמע לי בעייתי לא ? (או שאת מתכוונת לאנשים מבוגרים?)

נכנסתי כי זו בדיוק העבודה שלי -אני מלווה חולים שיש להם עד חצי שנה לחיות....
מקווה לא לנפץ את הבועה יותר מידי אבל יכולה להגיד שלרב אני מגלה שחשוב יותר איך חיית כל החיים כדי שהתקופה הזו לפני המוות תהיה "קלה " יותר.
החולים שאני פוגשת הם לרב אנשים שחיו חיים שמתבטא בהם לקראת המוות הרבה סבל. לפעמים אדם שוכב במיטתו בבית במשך חודשיים על חודשיים לרב בסבל רב, כשפצעי לחץ וכאבים מלווים את התקופה הזו.
המיתה בבית עדיפה בעיני עשרות מונים על מיתה בבית חולים אבל יש לקחת בחשבון כמה עבודה זה דורש מבני הבית.
החלפת מצעים כשהאדם שוכב על המיטה, החלפת חיתולים (קקי ופיפי) טיפול בפצעים בעיקר בחלקים שעליהם שוכב החולה זמן רב. לפעמים דיכאון ולפעמים עצבנות בשל התרופות הרבות או מחוסר המעש של הגוף. בעיני יש גם מימד רוחני שהאדם עובר שגורם לעצבנות- כל הדברים הלא פתורים מתבטאים באמירות על העבר וכעסים שיוצאים בכל מיני מילמולים.
יש גם המון יופי במשפחה שמתאחדת מול מיטת החולה בבית. זה מאפשר נתינה והתלכדות, הילדים רואים תהליך גסיסה ומתחברים למה שחשוב ועוד ועוד היבטים מקסימים.
אבך זה קצת כמו ליויי של לידה- צריך המון סבלנות ולא הלתערב כשחלה התדרדרות. יש לפתוח ולדבר על העבר ולפתור כמה שיותר אירועים שיושבים על הלב לפני שהאדם הולך לדרכו.
זו האגורה וחצי שלי לדיון...

חשבתי על זה שמיתת נשיקה (או [po]מיתה ביתית[/po] או [po]מיתה במיטה[/po] ) יכול להיות דבר ממש מגניב

תחשבו שיום אחד אתם הולכים לישון וכשאתם מתעוררים במקום לפגוש את בני ביתכם אתם פוגשים קרובים שכבר מזמן לא נפגשתם
אתם שואלים היכן אתם ומגלים שאתם בשמיים
די דומה ל"על הארץ" רק שלא אוכלים (ולא משמינים (-8 )
יש מן הסתם גם קטעים מפחידים - משפט וכאלה, וגם געגועים לגוף אבל אם מתים בגיל מאוחר יש יותר אנשים לפגוש בשמיים מאשר על הארץ
והגוף גם ככה כבר לא משהו אז אין למה להתגעגע (-:

מצד שני אם אתה מת צעיר יותר אתה עולה עם פחות חטאים אז יש לזה יתרון (ואולי אתה גם פחות רגיל לחיי הגוף ומצד שלישי אמרו לי שככל שמקשישים התאוות נחלשות - תאוות המין, תאוות האכילה - זה נכון? )

טוב שיבת צורחת, מקווה שלא יצא לי מעצבן...

[u]תודה על הדף החשוב. יש לי המון מה לכתוב בנושא. מוסיפה את זה לרשימת המשימות[/u]
כינור אם את מרפרפת, רק מזכירה לך עוד מטלת כתיבה שעד כה לא עמדת בה (-8
והמייל שלך אגב עוד לא הגיע - האמת, הדואר כאן יותר איטי מהדואר לחו"ל (רק מאשש את הגירסא של השמאלנים (-8 )
אבל מיילים גם אליי מגיעים תוך שנייה בערך

לתשומת ליבך

_אף אחד לא מלמד את זה בבית הספר
ומעט אולי נלמד במסגרות אחרות
איך לחיות עד שנמות , איך לא להפוך לצל של חייך בגיל השלישי ואיך למות באופן טבעי_
אני לומדת על הנושאים האלה מהתבוננות סביבי על אלה שנמצאים בשלבים הבאים של סולם החיים.
בבוא העת נראה אם זה באמת יעזור... זה עוזר בינתיים.

kt husg.

לא יודעת......
הנושא כבד וחדש,
לא בקלות אנחנו מישירות מבט אל מול פני הסופיות של החיים החלקיים שלנו מול נצחיות הקיום
זה מזמין טון אינטימי, רך , ונגיעה במיתוסים רבים
אצלי זה ממש קרוב, אני כבר בשלב בחיי שאני ברצינות מנסה ללמוד את החלק הזה של החיים
אף אחד לא מלמד את זה בבית הספר
ומעט אולי נלמד במסגרות אחרות
איך לחיות עד שנמות , איך לא להפוך לצל של חייך בגיל השלישי ואיך למות באופן טבעי עלפי עקרון הרצף
אין לי בעיה עם הומור אם הוא תורם לשיח
לי הוא לא תרם , ורק נתן תחושה של בריחה והתרחקות מעצם העניין
לכן שיערתי שקיבלת רגליים קרות
האם אני טועה?
נראה אם הנושא מתרומם......
מזמינה....

הקורס הוא קורס תכנון פרמאקלצ'ר

לא הבנתי עשב - למה רידדתי ?
אני אוהבת לשלב הומור עם פחד זה לא נראה לי סותר

קורס במה ?

אילה בשדה דגן
אמא נמרה
אבישג
מצ'רה
tאמא
[po]טוב בבית[/po]

תרמתן לי רבות,
בדיוק החודש סיימתי קורס, והגשתי פרוייקט תכנוני להתארגנות לגיל השלישי כחוות פרמאקלצ'ר והוספיס ,
פרוייקט חדשני ומהפכני בתפיסת ההזדקנות והמוות
הדך הזה בט לי ממש טוב
אבישג זה בסדר לפחוד מהמוות אבל למהלך לרדד את העומקים אליהן יכול הדף הזה להפליג
קיבלת רגליים קרות?

צודקת, טעיתי, סליחה.

[u]רק שמיתה ביתית כל כך חשובה וכל כך קרובה לליבי והדף לא כל כך מדבר אלי, זה הכל.[/u]
למה את מתכוונת ? את מוזמנת להסיט את הדיון לכיוון שמתאים לך, באמת מה שכתבתי עכשיו לא היה קשור אבל נשמע מדברייך שכל הדף לא קשור לא ?
לא תמיד השם של הדף קולע לתוכנו
בכל אופן את יכולה בשמחה לקחת את הדף לכיוון הרצוי בעינייך, אני באמת אשתדל לא לגלוש מהנושא .

לא אינני חדשה ולא מפריע לי התוכן המתנחלי רק שמיתה ביתית כל כך חשובה וכל כך קרובה לליבי והדף לא כל כך מדבר אלי, זה הכל.

דפים משנים כיוון כל הזמן באתר, אתה חדש כאן ?

מה שמפריע לך זה התוכן המתנחלי, אתה יכול לומר את זה בפירוש, אתה לא לבד.

חבל שהפך לדף כ"כ לא קשור לשמו.

מה עוד ?
אה כן, חשבתי על כך שיש שני תחומים שהמתנחלים מתמחים בהם : לבנות ולארגן לוויות.
הנה תנועת הבנייה "אמנה" התחילה לשווק בנייה גם מחוץ לקו הירוק (שלנו), אל מקומות נידחים כמו תל אביב היא עדיין לא הגיעה אבל בגליל היא כבר בונה (כך שמעתי לפחות, חכו רגע עם הפגנות המחאה זה לא בטוח).
כך גם עם הלוויות, אין על הלוויות שלנו , באמת, תבואו פעם (עדיף לא בארון) בטוח תתרשמו.
יש המונים שמגיעים (וכידוע כולנו אוהבים ללכת למקומות עמוסים וצפופים כי בטוח יש שם משהו שווה), תוכן מרתק ואטרקציות מטורפות (פיזור חול על המתים כשהם בקבר, ילדים מתים על זה).

בכלל ביהדות, זה ידוע, נורא שווה למות.
מי שגוי הורג אותו, אפילו בלי סיבה רצינית, מובטח לו מקום בגן עדן, כך שאם ממש בא לכם למות חבל שתתאבדו, פשוט חפשו את הגוי הסמוך למקום מגוריכם, אם הוא לא רוצה תבטיחו לו שליש גן עדן.

מזמן כבר הגעתי למסקנה שיש בטח איזה הסכם סודי בין האיסלאם ליהדות : הרי באיסלאם מי שהורג כופרים (יהודים לצורך העניין) מגיע לו גן עדן וביהדות מי שנהרג ע"י גוי (ערבי לצורך העניין) זוכה בגן עדן. בטח הם כולם יושבים להם שם בשמיים ומסתלבטים עלינו.

ואם כבר במוות עסקינן יש לי כמה בדיחות שחורות בנושא, לא בטוחה שזה קשור דווקא לדף אבל לא נפתח דף חדש בשבילן

קודם כל שמתי לב שדתיים מתים על מקומות שמתים בהם, הנה הישוב שבו אני גרה היה שומם ממש עד לתחילת הפיגועים, אף אחד לא חשב לבוא לגור בו, ממש שממה היה כאן, ומאז גל הפיגועים והמיתות המשונות (לצערי [po]מיתה ביתית[/po] עדיין לא התקבלה כמיתה לגיטימית במדינתנו על אף שכיחותה) הישוב הפך ליעד מועדף.

לכן, כדי לפרסם את הישוב ולהביא לכאן מתיישבים נוספים חשבתי על הלוגו המדהים : "איתמר, מתים על המקום"
זה כמובן תרתי משמע, ובטוח יביא לכאן המונים .

לפני הלידה (הניתוח) היו לי המון פחדים מהמוות וסוג של עצבות
הרגשתי נורא בודדה
וחשבתי לעצמי כמה טוב זה היה אם אפשר היה שמישהו ילווה אותנו כברת דרך לשמיים כשאנחנו מתים
ואז ננופף לשלום ונפרד לאחר שנפגוש את אהובינו שם למעלה ואת אלוהים
ההליכה הזאת לבד אל הבלתי נודע מחרידה אותי, והפרידה מהגוף והפרידה מהחיים.

אולי לכן יש בזה פן נחמד שמשפחה מתה ביחד, לפחות הם עולים למעלה ביחד, מחכים בתור לגן עדן ביחד וגם מבלים שם ביחד, לא ?

[u]בשביל המת אולי עדיף למות בבת אחת בפיגוע או בתאונה. בשביל מי שסביבו כנראה עדיף תקופת היפרדות (אבל לא גסיסה ארוכה מדי)[/u]
נראה לי גם, מעדיפה לא לחשוב על מוות קרוב (ולא לכתוב צוואה או משהו בסגנון), מכיוון שאני בונה על מוות בגיל 100 בערך נראה לי שמשפחה מוכנה בכל מקרה.
והכי טוב שיבוא כבר המשיח (-8

[u]אז איך הייתם רוצים את המוות שלכם ? well done? medum rear? למות בקלות ובמהירות או בתום תקופה ממושכת ?[/u]
בשביל המת אולי עדיף למות בבת אחת בפיגוע או בתאונה. בשביל מי שסביבו כנראה עדיף תקופת היפרדות (אבל לא גסיסה ארוכה מדי)

[u]למות לאט, בשיבה טובה[/u]
לא בטוחה שלמות לאט זה בשיבה טובה
כן מקווה שאם למות אז בשיבה טובה, שכשאהיה קשישה ממש אהיה בריאה ושלימה לחלוטין ולילה אחד פשוט אלך לישון ולא אקום - מיתת נשיקה

לא רוצה למות צעירה ולא מוות ממושך

[u]כחולת סרטן[/u]
רפואה שלימה והרבה בריאות, לך ולבני ביתך, שכל הדיון הזה ישאר בגדר תיאורטי או רק אחרי מאה ועשרים.

אני מאד מבינה את "למות בהדרגה" בעיקר כשיש לך ילדים קטנים ואפשר להפרד מהם ואפילו להכין אותם ולכתוב ולהשאיר להם דברים. כחולת סרטן אני אתעקש על מיתה בבית (אולי לא בבית שלי, כדי לא לפגוע בילדי) אבל בטוח לא בבי"ח. שלב הגסיסה הוא באמת נורא אבל כש"מתים בהדרגה" נראה לי שאפשר להתכונן אליו ולהשלים עם בואו.

לדעתי עדיף למות לאט, בשיבה טובה.
בעצם לא לאט -בינוני.
להספיק להיפרד מכולם, למות בנחת בבית.

תובנות חדשות בנושא המוות

אמא של חברה טובה שלי וגיסתה חלו לאחרונה בסרטן, היה לי ויכוח איתה מה עדיף למות ממחלה או למות בפיגוע

היא טענה שעדיף למות ממחלה, כי (שימו לב שימו לב) ככה אתה נפרד מהעולם בהדרגה
אני טענתי שאין לי שום עניין למות בהדרגה, אני מעדיפה "לחיות טוב" ואז להפרד מהחיים בקלות ובמהירות
מחלות קשות, נורא מפחידות אותי, אולי יותר מהמוות, ואנשים שראיתי חולים נראו ממש נורא לפני מותם, פעם חשבתי שכשעומדים למות נהיים קצת מלאכים, אבל כשחמותי גססה ואחר כך שכנה שלי, זה לא היה יפה בכלל.

אז איך הייתם רוצים את המוות שלכם ? well done? medum rear? למות בקלות ובמהירות או בתום תקופה ממושכת ?

[u]מה הינו רוצים שיעשו ברגע האמת לפני שמחברים אותי למכשירים? האם לקחת אותי לבית חולים ושם יאלצו לחבר אותי? או להשאיר אותי בבית למות מיתה טבעית? ואותה שאלה מה אם זה מישהוא אחר לא אני? האם נפעל אותו דבר?[/u]



רוצה לספר מה היה עם הסבים שלי ז"ל בימיהם האחרונים.

סבא מ' - מאז שאני זוכרת אותו היה לא-בריא ומטופל ברמה זו או אחרת כולל הרבה אשפוזים. בשנתיים האחרונות לחייו, היה ברור שהמצב יכול רק להדרדר. הוא טופל בבית על ידי סבתא שלי (אני לא מבינה איך היו לה כוחות). בכל זאת הוא היה די עצמאי מבחינה תפקודית עד הימים האחרונים - יכול לקום על הרגליים מהמיטה וללכת לשירותים עם עזרה, למשל. הוא היה מאד חלש, והלך ונחלש. זה הגיע למצב שהוא שפוט היה שוכב במיטה וישן. וישן וישן וישן. בהתחלה כמה שעות ביום (חות ממנוחת הצהרים), ואחר כך עוד כמה שעות ועוד כמה שעות, עד שזה הגיע, לדעתי ל-20 שעות שינה ביממה. היינו באים לבקר, יושבים ליד המיטה שלו. בעיני הוא חזר להיות כמו התינוקות שישנים רוב היום. כשהיה ער, התעניין קצת בסביבה אבל לא היה צלול כל כך. זיהה אותנו, אבל לא היה בעניינים.לילה אחד הרגיש בבת אחת מאד לא טוב, נלקח לבית החולים. אבא שלי ראה שזה הסוף ולא הרשה לעשת לו בדיקות מכאיבות (כמו ניקור מותני). נפטר תוך כמה שעות. אני חושבת שאם היו נערכים בבית, לא היה צריך לקחת אותו לבית החולים, כי היו אמצעים לעזור לו בבית, ולתת לו למות במיטה שלו.

אבל סך הכל, בשבילי, כאשה בוגרת, זו היתה חוויה חיובית של סיום החיים ופרידה מסבא אהוב. כל פעם ביקור בסביבה "שלנו", במציאות "שלנו", באופן מכבד לסבא שלי, תוך התחשבות ביכולות ובצרכים שלו.

סבא ד' - לסבא ד' היתה עובדת מטפלת פיליפינית כבר כמה שנים. בהתחלה היא היתה למעט זמן ולבסוף תפקידה התרחב לטיפול סיעודי 24 שעות. בניגוד לסבא מ' שלא היה סיעודי (אכל בעצמו, הלך לשירותים), אבל היה דמנטי- סבא ד' הפך סיעודי בחודש האחרון לחייו, אבל היה צלול ועירני. הוא הגיע למצב שהעזרה היחידה שבית חולים יכול היה להציע היה משככי כאבים. סבא שלי הביע רצון להיות בבית. המשפחה (בעיקר אמא שלי) התארגנה כך שיוכל להישאר בבית. זה כלל את עזרת הפלינית, רופאים שבאו לביקורי בית ולקיחת דם, וציוד מיוחד ותרופות (היה צריך לקבל אישורים, כי לתת מורפיום בבית זה שונה מבבית חולים). אז גם סבא ד' היה בבית, בחדר שלו, שסודר באופן הכי נוח בשבילו, בהשגחה צמודה, ועם זרם מבקרים. באנו והבאנו את הנינים. התינוקות זחלו לידו על המיטה, הם עשו פרצופים אחד לשני. הוא בירך אותנו, הוא שמע את המוזיקה האהובה עליו ושיעורי תורה בדיסקים. יום לפני שנפטר הביאו לו מיטה מתכווננת מיוחדת שיהיה עוד יותר נוח. בלילה הוא נפטר בשנתו.
שוב, בתור אשה צעירה, בעיני זו דרך נכונה למות. בבית, תוך כדי ביקורי המשפחה והחברים, עם הנוף המוכר ובטיפול.

עוד משהו, שני הסבים שלי, עד רגעיהם האחרונים היו לבושים יפה, אם בבגדיהם שלהם או בפיגמות יפות שנקנו להם, וזה בעיני גם משהו שלא מובן מאליו לאנשים ששוהים בבית חולים. הם לא היו לבד אף פעם, ולדעתי הם גם לא הרגישו שהם נטל, כי המקום שלהם במרחב המשםחתי היה מאד ברור, וגם היה שלהם, זה היה בבית שלהם.

יש גם טופס שאפשר לחתום עליו (אם נמצאים בדעה צלולה) שלא רוצים טיפולים מאריכי חיים וחיבור למכונות, אבל הרבה פעמים, בגלל הקושי עם הנושא והדחקתו, לא מדברים על זה עד שמאוחר מידי. אמא שלי גם התייעצה עם רבנים לגבי מה גבולות התפקיד שלה כבת בקבלת ההחלטות הרפואיות. לא תמיד הרופאים יודעים מה הכי טוב, והמשפחה צריכה להחליט החלטות שיש להן השלכות. אם לא עושים זאת בלב שלם, אחר כך עלולים להיות יסורי מצפון "שלא עשנו כל מה שיכולנו".

אילה, כתבת כל כך יפה!
_תמיד זה נראה לי מאוד משמח כשילדים באים לבקר.
נכון שהם לא יושבים ומלטפים את היד הזקנה .לא זה לא תפקידם.
הם באים עם אנרגיה שמחה_
כשבאנו להפרד (בבית) מסבתא שלי יום לפני מותה, הבאנו את בת השנה וקצת - הנינה.
שרנו שירים של קטנטנים כמו "רד אלינו אוירון,, והפעוטה מחאה כפיים בשמחה
סבתא שלי היתה במין חצי-הכרה אבל היא חייכה
הבת כמובן לא זוכרת
אבל אמא שלי ואני זוכרות. היינו שם כל מעגל החיים - ינקות, אימהות, טיפול באמא מזדקנת, ומוות.

קשה להחליט.
אני חושבת שהעינין הוא שברוב המקרים בני המשפחה לא ממש מקבלים את המידע הדרוש להם על מנת להחליט.

יש מקרים שבהם הצוות לא נותן את המידע ויש מקרים שבהם דווקא הצוות כן נתן את המידע ,אבל כל מני תהליכים בין האדם לבין עצמו וגם חילוקי דעות במשפחה גורמים לכך שאין ממש 'תוכנית טיפול'.

*******************
אני חושבת שיש מקום להרבה סוגים של טיפולים כגון פיזיוטרפיה ,קלינאית תיקשורת,טיפולים אלטרנטיביים וכ' אצל חולים סופניים.
היתה לנו בהוספיס פיזיוטרפיסטית מאוד נמרצת 'מהדור הישן'.קודם כל ,היו מטופלים שממש התחברו אליה כי היא היתה בעלת אישיות מאוד מיוחדת.נכון , לפעמים היו כאלה שאמרו שזה קשה להם ,או שצריך למתן את הקצב ולעבוד איתם יותר בעדינות -הכל בסדר.זו לא 'מידה אחת' אלא שימלה שתופרים לכל אחד במיוחד.
אם המטופל נהנה מתשומת הלב הזו ,אם הוא קצת התאמץ ואחר כך ישן בצהרים יותר טוב-רווח נקי.

צריך לזכור תמיד שהמשפחות חיות עם עומס רב ,אם ישנו עוד מישהו שיכול לבוא ולגעת בחולה , לדבר איתו ,לנסות לעזור לו לשמר איזה תפקוד ,או לשחרר איזה גב תפוס ,לא חשוב מה -זה בהחלט רצוי.

חברה שלי , מצריה במקור סיפרה שהיא זוכרת איך אמה טיפלה בסבא הקשיש בבית.רחצה אותו במיטה ,האכילה אותו בכף וכ'.זה זיכרון ילדות שלה.המסר שבסוף החיים אנחנו מטפלים ברוך ובסבלנות בקרובים לנו.
אנשים צריכים את המגע וההתיחסות מכבדת גם בשלב הזה.
היום יש לנו הגדרות תפקידים לכל דבר.יש לזה חסרונות, כי אנחנו חושבים שאנחנו כבר לא מספיק טובים.מצד שני, אם המשפחה נהייתה קטנה ועול רב רובץ על שני מבוגרים-למה שלא נקבל עזרה של כל מני מומחים.ואם זה במימון קופ"ח-הרי זה משובח.

יכול להיות שבמקומות מסוימים הריצה כדי לארגן משהו לטובת החולה היא מיגעת מאוד,קובעים לך תור לעוד 3 חודשים.מאוד מתסכל.ומצד שני- אולי,דווקא לא. אולי במקרים הללו ,ההבנה שניסינו , אבל זה לא ממש מסתדר,מחזירה אותנו אל המעשיות הפשוטה : מה בסה"כ הבן אדם צריך?
אני לא יודעת מה היה עם אמא שלך, אבל גם חולים שיש להם הרבה בעיות בבליעה יש אפשרות לאכול כמות קטנה של אוכל דיסתי.קצת לעיתים קרובות .יותר פשוט מכמות גדולה X3 ביום. בכל בי"ח מכינים 'ארוחת בלנדר' .אפשר להביא מהבית בצנצנת מחית של ירקות -אם זה מה שמעדיפים.
והעיקר,להשקיע את מירב הסבלנות בהאכלה.לעודד,למחות את השאריות במפית ולחייך .

אני באופן אישי חושבת שהקו אצלי,אצלי ולא בהכרח אצל אחרים,שכל ההתערביות הללו מטרתן להתיחס לאדם ברוך ובסבלנות ,מגע והתיחסות מכבדת.זוכרים את הסבא במצרים..
אם ההתערבות היא לא משהו שהאדם חווה ממנה רוך-די בטוח שאני הייתי מותרת.למשל,אם זה כולל הכנסת זונדה או צינור הזנה שמחדירים בניתוח אל דופן הבטן.אם זה כולל ניתוח מכל סוג שהוא שממש לא בטוח שהאדם יתעורר ממנו.
יש כל מני הגדרות למה זה טיפול פליאטיבי =תומך ומה זה לא .גילו שאפשר לתת הקרנות במינון נמוך לאזור מצומצם ,או כימוטרפיה לא אגרסיבית ואולי זה משתלם לחולה כי גידול לוחץ במקום מסויים ואחרי הטיפול יש הקלה משמעותית.אותו הדבר עם אנטיביוטיקה.

***********
זיכרון מה עשינו בחופש הוא זיכרון של היינו בבית חולים עם הסבתא הנוטה למות.
בטח שלשחות בבריכה או לקפוץ בלונה פארק זה יותר כייף.בטח שלהיות עם אמא עליזה ופנויה רגשית זה יותר כייף מאשר אמא שמתקשרת לרופאים ובוכה לאחות שלה או מתעצבנת ממה שאיזו דוד אמר.בקיצור , למחלות ולמוות יש נטיה לקלקל לנו את התוכניות.
ברור שגם אם התוכנית שלנו שכללה כיופים מדהימים ,היא תצטרך לחכות להזדמנות אחרת .כבני אדם אנחנו קודם כל מטפלים באלו שיקרים לנו ורק אחר כך מתבדרים לנו.זה ערך שניתנה לנו הזכות ללמד את ילדנו .
לפעמים זה מתאפשר לשלב במידה כזו או אחרת בידור ונופש תוך כדי ,בעיקר כדי שהמטפל יתחזק .
ולילדים זה בהחלט יכול להיות קרטיב בקיוסק.

ילדים יכולים לחוות את התקופה הזו כקשה בעיקר אם הם מרגישים מנותקים -לא נותנים להם שום הסברים ולא עונים לשאלות שלהם.טוב, יש לזה סיבה טובה:אנחנו בעצמנו לא יודעים איך לעכל את זה.
אבל אולי בכל זאת צריך למצוא את הדרך . גם אם ההסבר עצמו מלא בסימני שאלה , כי זה מצב של חוסר ודאות מטבעו.
הנכון הוא לשתף ולא להפוך את המצב של הקרוב למשהו סודי.
וגם אם זה קשה והעובדות מצערות מאוד.למצוא את הדרך לומר.

תמיד זה נראה לי מאוד משמח כשילדים באים לבקר.
נכון שהם לא יושבים ומלטפים את היד הזקנה .לא זה לא תפקידם.
הם באים עם אנרגיה שמחה , מתרוצצים במחלקה ,אם יש חצר בכלל כייף להם.עצם הצעדים הקטנים שלהם שמהדהדים במחלקה עושה את החיבור הזה בין חיים למוות לחיים.
הם יושבים על ההורים בהתחלה , כשהם עוד לא מכירים את המקום ואת הנפשות הפועלות, אחר כך הם משתחררים ומוצאים להם משהו בפינת משחקים .ואם אין- מה משהו טוב לזכור להביא .גם ציורים לסבתא שאפשר לתלות לידה.

היתה איזו משפחה שהביאה את הילדים בערבים לבושים בפיז'מות חמודות עם ציורי דובונים.ההורים הסבירו שככה , גם הם מספיקים לבקר את הסבתא וגם הילדים כבר נרדמים באוטו והם מעבירים אותם למיטה בלי להעיר אותם סתם.

איילה בשדה הדגן

התארגנות לקראת המוות , אכן צריכה להיות כמו התארגנות ללידה.
לצערינו בעולמנו בזמן שהוציאו את המוות ממעגל ההתמודדויות היום יומיות, המוות הפך לדבר מאיים ומפחיד. המוות בניגוד ללידה הפך לדבר שצריך להילחם בו ולא לחלק לגיטימי ממעגל החיים. בעבר הלידה והמוות שכנו בבית אחת. נשים ילדו בבית. ובני הביית החולים והניזקקים שהו בבית עד רגע הפרדה.
ילדים ראו וחוו את כל מעגל החיים . לידה , גידול הילדים, שמחות במשפחה וגם מוות ואבל.
קשה לי לכתוב על ההתמודדות האישית שלנו עם המוות של אמא. האמונות והדעות לגבי איך להתמודד עם הממוות שלה היו חלוקות בתוך המשפחה. בתקופת האישפוז שלה, חלקנו הבין שזה הסוף ושבעצם צריך לעזור להקל עליה את הסוף... ולא להילחם להארכת חיים. וחלקנו נלחם עד הסוף.
חלקנו רצו לתת לה להבין שאנו משחררים אותה. וחלקנו התנגדו לכך וכל הזמן שידרו לה שאנו נילחמים ושהיא תצא מזה...
למרות שאני הייתי בין אלו שתמכו בלשחרר את אמא... מצאתי את עצמי מארגנת לה קלינאית תקשורת שתעבוד איתנו על דרכי האכלה של אמא. (שכן בבית החולים התנגדו לחבר אותה לזונדה).
זאת אחת הסיבות שרציתי מאוד לפתוח לדיון את הדף הזה.
איך אם אפשר ביכלל אנו מכנים את עצמנו לאובדן, לדעת מתיי להרפות מתיי להגיד כן זה הסוף ואנו צרכים לעזור לאדם האהוב עלנו ,,, להיפרד. והאם ניתן להיפרד מבלי להרגיש אחר כך רגשות אשם של יכולתי לעשות כך וכך?

[po]טוב בבית[/po] לא רק שענית לי, ריגשת אותי ותיארת פחות או יותר את מה שאנו עברנו, לאורך שנה עם מחלתה של אמא . ההתלבטויות מה טוב בישבילה והקולות מהמשפחה המורחבת (ולפעמים גם מהגרעינית) שאולי אנו עושים לה עוול בהשאירנו אותה בבית.
הצורך להיות ערה וקשובה לצרכים של אמא, לטפל בה ולעשות הכי טוב עבורה, מול הצרכים של המשפחה שלי בעלי והילדות.
הרבה פעמים גם לי צבט בלב, שבסיפורי מה עשינו בחופש - הסיפור העיקרי של בנותיי היה "טיפלנו בסבתא" .
הקשיים היום יומיים בטיפול החל מדאגה לנקיון אישי... אמא הרגישה רע עם זה ונהגה לבקש מאיתנו סליחה , בכל פעם שטיפלנו בה. המצב הזה שבו נהפכים היוצרות ואת מטפלת באמא.... דבר שעשתה היא באופן טיבעי ובאהבה..
הפער בין ההבנה שאמא חולה במחלה סופנית... לבין הרצון שלנו לעשות הכו...ל על מנת להאריך את החיים שלה.
את כותבת שחמיך היה בהוספיס בית רק חודשיים... ואני חושבת שהיה שבשל היותו בבית זכה לעוד חודשיים של חיים... לו הינו יכולים להביא את אמא הבייתה לפני שנפטרה בבית החולים. יתכן. שאמא הייתה זוכה לעוד חודשיים של חיים... מי יודע.
אני גם מאמינה שהשנה שהייתה בבית.... לא רק שהיטיבה איתה בכך שראתה סביבה את האהבה הרבה , שהגיעה לה בזכות. בשל היותה מה שהייתה.

אחת הדילמות שהייתה לנו בטיפול באמא היתה עד כמה "נוותר" לאמא מבחינה רפואית , היות שאנו יודעים שהיא במצב סופני למען הנאות יום יומיות שלה.
לדוגמא : לדוגמא - הפיזיוטרפיה הייתה קשה לה. לפעמים התנגדה לטיפול. אך אם לא תעשה פיזוטרפיה תיתנוון.
או שמירה על דיאטה ואכילה בריאותית . מול לאכול גם ג'נק וכל מה שבא. (ביחוד בטיפול שקיבלה טיפול שהיה מעורר תאבון ).
מחד יש לתת לה להינות ולשמוח כל עוד אנו יכולים... ומאידך אם אנו מוותרים על הטיפול או הדיאטה אנו משדרים לה שבעצם גם ויתרנו כצת עלייה שכן היא חולה סופנית אז שתעשה מה שבא לה.

אני מקווה שאני מובנת. שכן הנושא כל כך כאוב לי שאני כותבת מהראש... ומאוד מבולבל.

אמא אושפזה בית החולים בסוף אפריל , ונפטרה ב יח אייר , לג בעומר. במחלקה האונקולוגית.. ביום שבו הינו צרכים לקבל החלטה לקחתה חזרה הבייתה או להוספיס בבית חולים. גם כן מוקפת באהבה של כל ילדיה. אבל עדיין נפטרה בבית חולים.

ובמשפט הצהוב, "ההבדל בין עבדות לחירות הוא היכולת לעמוד מאחורי מעשייך, בעבר, בהווה ובעתיד.

כמו שלידה בבית מצריכה התארגנות ורצון להתמודד עם כל מני דברים,לקחת את העינינים והאחריות לידים - ככה זה גם עם עסקי המוות.

עבדתי בהוספיס כמה שנים ,והעובדות הן כדלקמן: רק 30% מהאוכלוסיה בארץ בכלל מעונינים בסוג כזה של טיפול.
המשמעות של הוספיס יכולה להיות מאוד רחבה: תמיכה הוליסטית בחולה הנוטה למות ובבני המשפחה שלו,צוות שמתמחה באיזון של סימפטומים(כאבים, קוצר נשימה ,וכ'),טיפול סיעודי מעולה והרבה גמישות- כי את הטיפול מה שמנחה זה לא הפרוטוקול של ההקרנות והכימותרפיה , אלא מה מתאים היום, ברגע הזה?
לקום מהמיטה ולשבת בכורסה או לשכב ואפילו להתרחץ במיטה?
לנסוע לראות את הים?
לאכול ביצה קלה?גלידה?לא לאכול כלום , גם לא פירור-הכל לגיטימי.

לא להכאיב לחולים סתם ולטרטר אותם. הם כבר מאובחנים,שלבים סופניים של המחלה.אז מה הטעם בלקיחת עוד ועוד בדיקות. החולה מדבר, אז שואלים אותו איך הוא מרגיש,אם הוא נראה לא נינוח נותנים טיפול.כמה שצריך,גם מורפיום ואופיאטים למיניהם,גם תרופות להרגעה וטישטוש.

אין ספק שלא כל חולה שרוצה למות בבית יוכל לעשות זאת .זה תלוי ביכולות של המשפחה.היכולת הכלכלית והיכולת להכיל את זה.וגם תלוי כמה זמן זה יקח וכמה קשה יהיה לטפל.
וזה גם תלוי באבחנה : בעולם קימים הוספיסים לא רק לחולי סרטן, הגיעו למסקנה שגם חולים במחלות אחרות יכולים להנות מהגישה הזו שעיקרה רק טיפול בסימפטומים והפסקה של טיפול שמטרתו להבריא.

חולה ומשפחה שמבינים את המצב הגופני(להבין באמת ולקבל את המידע מהרופאים), מסוגלים להתמודד עם האובדן וקבלת ההחלטות הלא פשוטות בכלל-אולי הם יכולים להנות מההוספיס.
אנשים רבים חיים בהכחשות מכל סוג,בכעסים ומתחים,בבילבול .לפעמים אין זמן להבין בכלל מה קורה והדברים בכלל לא מגיעים לידי עיבוד.אני לא שופטת, זה קיים וזה מתפוצץ לנו בפנים, גם אם אנחנו מנסים להיות בסדר ועל אחת כמה וכמה אם אנחנו עסוקים וטרודים במחלקות עם 300% תפוסה.

*****************
אם אדם רוצה להיות בטוח שלא סתם יחברו אותו למכשירים האפשרות היא לנסות לשכנע את בן הזוג.באופן אישי, עם כל כמה שמצידי ,נושא המוות הוא עינין של 'חלק מהחיים' ,לא נראה לי שבן זוגי רואה את זה כמוני.
אנשים מפחדים מהמוות , במיוחד שהתרגלנו לחשוב שצריך להלחם במוות.

אנחנו נלחמים בו בכל הטכנולוגיה שקיימת.מי שראה פעם יחידה לטיפול נמרץ מבפנים יבין.
מי שראה מוסדות לטיפול כרוני בפגועי מוח -יבין .
לפעמים אנחנו נלחמים על ניצחון ולפעמים אנחנו נלחמים על מפלה איומה שתמשך שנים.
אולי זה מה שאנשים צריכים לראות: איך זה נראה שמחזיקים בן אדם שנים בתור צמח .יש לנו טכנולוגיה ופיליפינים .אולי צריך לקיים סיור מודרך להשכלה הכללית של הישראלי המצוי.
הבעיה היא שאף אדם נורמאלי לא היה מוכן להחשף בשיא האומללות,או שיחשפו את יקירו.
אני ראיתי מספיק כדי לדעת שאין לי שום צורך בזיקנה מופלגת . אני פשוט רוצה להתרחץ בעצמי ולאכול בעצמי .אני רוצה ללכת על הרגלים שלי ולהנות מהחיים שלי. וביום שזה לא יהיה כיף, אני בהחלט מוכנה לפרוש.

אז גם אם בן הזוג לא ממש רואה עין בעין איתכם, לכו לעו"ד תעשו לעצמכם צוואה. וחשוב שזה יקרה כשאתם צלולים.(בלי בירות במרפסת)
תעשו כרטיס אד"י.

tאמא, העלית שתי שאלות:
[list=1]
[*] חיבור למכשירים
[*] הוספיס בית
[/list]

לגבי חיבור למכשירים - עונה לך באופן תאורטי לא על עצמי, כי לא רוצה להעלות מחשבה כזו על עצמי - אם זה יוכל להציל במידה כזו שישפר את המצב הבריאותי הקשה, אז אני בעד לחבר. אם זה לא ישפר, אלא ישאיר מצב של גסיסה - אז אני בעד לא לחבר.
את סבתי ז"ל לא חיברו למכשירים, כי כבר היה ברור שזה לא ישפר את מצבה (כשכבר גססה). אימי ואחיה קיימו על זה דיון מראש, והחליטו שכשתצטרך חיבור למכשירים - לא לחבר. הם שאלו גם רב המוסכם עליהם וזאת היתה התשובה.

[list=1]
[*] הוספיס בית
[/list]

אז השנה לצערי נפטר חמי ז"ל. בחודשיים האחרונים היה לו הוספיס בית. הוא היה חולה סרטן, בפעם השנייה. בנוסף זה השפיע עליו נפשית וטופל תרופתית גם בזה. היה לו ליווי של אחות, שהשיגה לו הוספיס בית, למרות שזה לא מוסדר עם הביטוח שהיה להם של מכבי (לא היה להם מכבי זהב, ונדמה לי שבכלל במכבי אין הסדר של הוספיס בית, אבל לא בטוחה). האחות הזאת היתה מלאך, והשיגה לו הוספיס בית לאור הנחישות של המשפחה לטפל בו בבית.

אני חושבת שכיום כולנו מתנחמים בעובדה שלפחות סיים את ימיו האחרונים בבית. פשוט אין מה להשוות בין בית לבית חולים. כל יום ירד מהקומה העליונה לתחתונה. כל יום אשתו טיפלה בו. כל יום בנו נכנס אליו. כל יום ראה את ביתו שבנה במו ידיו. וחמותי דאגה בזמן הלא פשוט הזה להגשים חלומות שלו - דאגה לשיפוץ כל מיני דברים בבית שרצה ולא הגיע לזה.

אבל זה בכלל לא היה פשוט. יש כמה סיבות שאני יכולה לראות אותם כיום, למה זה הצליח:
[list]
[*] בכל זאת, זה היה רק חודשיים, חודשיים ארוכים מאוד אבל רק חודשיים. חודשיים שחלק מהזמן חשבנו שזה יכול להיות גם כמה שנים (וגם רצינו בכך כמובן, אך מצד שני זה היה מתיש).
[*] הגבורה של חמותי, אישה ממש חזקה. שבימיו האחרונים התמסרה לו בצורה יוצאת דופן. שכנעה אותו לאכול, סיבנה אותו כשהיה צריך כדי שיקבל את התרופות ומצבו לא יתדרדר.
[*] אחת העזרות משמיים היתה - שבשבוע שבמובן מסויים הכי קריטי - יצא שהיינו אצלם. היינו אצלם כל סוכות. חמותי לא רצתה שנבוא, היה לה קשה לארח, אבל אנחנו התעקשנו (היינו גם בר"ה, בעלי גם ביו"כ, וראינו שיש לו צורך נפשי שבעלי יהיה לידו). היינו בסרט: בתחילת השבוע היינו עם וירוס קיבה משפחתי+האוטו התקלקל, ביום שלישי אחותי התחתנה. לאחר החתונה, עם בגדי החתונה הלכנו לחנות שפתוחה עד 12 בלילה, וקנינו את צרכי החג. בבוקר בישלתי (מתה מעייפות). ואחר כך נסענו, והגענו עם האוכל ממש בערב החג (שהיה ביום רביעי בערב).
[/list]
השבוע הזה היה השבוע הכי קשה מבחינת היציבות הנפשית שלו. ההתדרדרות התחילה בבוקר חג סוכות. כמה פעמים לקחו אותו לבית החולים לקבל זריקת הרגעה. צוות ההוספיס בית הגיע פעמים רבות ומשנה כל פעם את התרופה. בעלי נוסע שוב ושוב כדי לקנות תרופות. כל פעם זה סיפור, כי ההוספיס לא מאושר באופן רגיל כי אין הסדר עם מכבי, אז לא תמיד מקבלים את המרשם. לפעמים אני "שומרת" עליו. הוא מדבר איתי לפעמים דברים לא שפויים, ואני משתדלת להישאר רצינית, אני קלה לצחוק תמיד, והפעם זה קשה לי במיוחד.
שעות השינה בלילה קצרות מאוד. בעלי ישן עם אביו, אמו כבר גמורה וישנה בחדר אחר כדי לקבל כוחות פיזיים ונפשיים. המון פעמים אני תוך שניות מוציאה את הילדים מהבית כדי שלא יראו מה שקורה, והולכים תוך שניות לגן השעשועים. מסבירים לילדים למה סבא עושה דברים מוזרים, והילדים מקבלים שיעור מהחיים על כיבוד הורים.
ותוך כדי - מקבלים אורחים שבאים לבקר את סבא, לא תמיד הוא מעוניין בכך (פעם אחת בא אלי בשקט בבקשה למצוא סיבה כדי שהאורחים ילכו, הוא רצה שילכו ולא רצה לפגוע בהם, זה היה כל כך מצחיק). המון פעמים לנו זה בכלל לא נוח, ונפל עלינו כמעמסה נוספת.
צוות ההוספיס אמר כמה פעמים שלתרופות הנפשיות לוקח כמה זמן להשפיע. ובכל זאת מנסים ומנסים. מלמדים את בעלי וחמותי דברים שאפשר לעשות בבית במקום ללכת לבית חולים (נדמה לי שלמדו לתת זריקת הרגעה). צוות ההוספיס מורכב ממלאכים, אנשים מקסימים, רכים, נעימים, מכילים. שמוקירים אותנו כל כך על הבחירה שלנו. ועם סבלנות אין קץ, כאילו אנחנו המשפחה היחידה בה הם תומכים. הם היו גם סבלניים לשאלות באופניות שלי, אך חמי כבר היה טבוע בתרופות, והמשמעות של להפסיק אותם - היה לגרום לו סבל לא יתואר.
הגענו ליום יומיים, ונשארנו שמונה ימים. בכל הימים האלו, הצלחנו פעם אחת להתאוורר, זה היה כמעט אוורור ציני - שעתיים שקפצנו לחוף הים, אוכלים על הטיילת גלידה. היה כבר חושך, כשבקושי כבר אפשר לראות את הים. הילדים כבר היו עייפים ובקושי נהנו.
מתוך הצורך המשפחתי עמדתי על כך שבשבת הסמוכה כבר נהיה בבית (אחרי כמעט 9 ימים רצופים שם). שיהיה זמן של חזרה של שפיות משפחתית לפני החזרה לשגרת העבודה והגדול שהולך לגן (בגן בסבב של מה עשית בחופש - כל הילדים מספרים על בילויים, ורק הבן שלי מספר שטיפלנו בסבא). ולמרות שהמצב לא היה פשוט בכלל נסענו לביתנו.
[list]
[*] כשנסענו, חמי שוב היה במצב לא שפוי, וחמותי הלכה עם גיסי לבית חולים, ושם הפנו אותם לבית חולים לחולי רוח. הם נסעו לשם. חמותי ראתה מה קורה שם והחליטה שעם כל הקושי (וזה קשה מאוד מאוד להיות עם אדם לא שפוי) - הם חוזרים הביתה.
[/list]
זאת היתה נקודת המשבר השנייה - שחמותי עם הגבורה שלה, המסירות והנחישות - עברה אותה כמעט לבדה.

בבוקר אותה שבת באמת המצב כבר התאזן מבחינה נפשית. כמו שאמרו לנו מראש - לוקח לזה כמה ימים, וזה אכן הוכיח את עצמו.
בתקופה שאחרי חמי כבר היה מאוזן נפשית, ביקש שנשכח כל מה שהיה קודם, ואכן לא דיברנו אתו על כך בכלל. היתה עלייה, חמי דיבר על רצון לעבור שוב טיפולים ולהתגבר על המחלה, אך מהר מאוד המצב שוב התדרדר וכבר לא השתפר.

בתקופה הזאת חמותי כבר לא הסכימה שנבוא עם הילדים, שלא יראו אותו במצבו. הוא היה נראה מאוד רע. מאחר ואנחנו גרים רחוק מהם, לבעלי היה מאוד מורכב לנסוע באמצע שבוע, וכך היו כמה שבתות שהוא נסע אליהם, והילדים ואני נסענו להורי שדאגו ותמכו ועזרו.

לאורך השבוע הקשה שהיה בסוכות, היו קולות מהמשפחה הגרעינית והמורחבת (שמאוד קרובה) לאשפז אותו בבית חולים. שזה יותר טוב, שזה לא אנושי לתמוך בו כך. בעלי ואני היינו הגרעין הקשה שתמך בהישארותו בבית, זה היה די חוצפה מצידנו, שכן אנחנו גרים רחוק והיה ברור שהנטל בהמשך לא יהיה עלינו אלא על חמותי וגיסי (שנשוי+ וגר ביחידת דיור אצלם). עם זאת, בשבוע הקריטי גיסי התאוורר וגם חמותי קצת התאווררה, ואנחנו לקחנו על עצמנו את רוב הטיפול. אחר כך בעלי בא לעזור בסופי שבוע. ההחלטה על אוספיס בית היתה בסופו של דבר של חמותי.

חמי נפטר בביתו, מוקף במשפחתו, יושב על הכורסא האהובה עליו. חמותי שמה לב שהוא קר והביאה לו שמיכה, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שהבינה... חמי ז"ל נפטר בשבת, ז' כסלו השנה, ונטמן במוצאי שבת. ת.נ.צ.ב.ה.

לא יודעת אם עניתי לך במשהו, זה היה קצת יותר תרפיה בכתיבה בשבילי, תוך כדי דמעות...

הדיון בדף זה לא מתפתח , אולי בגלל הקושי של הנושא ( המשפט הצהוב "כולנו זקוקים לחיבוק")

אתחיל בבדיחה (אם היא לא מתאימה או צורמת ניתן למחוק אותה)
לעולם אל תבקש מאישתך ! אתמול בערב בזמן שישבתי בסלון עם אישתי, דברנו על כל מני דברים של החיים. אמרתי לה:
אף פעם אל תתני לי לחיות במצב של צמח, תלוי במכונה חשמלית ונוזלים מטפטפים מבקבוק, אם אגיע למצב כזה תנתקי את המכשרים שמחזיקים אותי בחיים.
פתאום היא קמה, ניתקה את הטלויזיה ניתקה את המחשב, וזרקה את הבירה לפח.

ועכשיו לדיון שאולי בכל זאת התפתח,

מה הינו רוצים שיעשו ברגע האמת לפני שמחברים אותי למכשירים? האם לקחת אותי לבית חולים ושם יאלצו לחבר אותי? או להשאיר אותי בבית למות מיתה טבעית? ואותה שאלה מה אם זה מישהוא אחר לא אני? האם נפעל אותו דבר?

_מה זה הוספיס בית ? ואם מצבה היה סופני ולא ניתן עוד לעזור האין אפשרות לשוב הביתה ? מה הוספיס בית נותן ?

הוספיס בית , זה ליווי של צוות רפואי אחיות ורופא.אם יש צורך יש גם אנשי מקצוע אחרים כמו עובדת סוציאלית שמגעים הבייתה לפי הצורך ומלוים את החולה והמשפחה . בודאי שהחולה יכול להגיע הבייתה , אבל ליווי כזה לדעתי יכל רק לעזור וזה לא סותר את ההחלטה שהחולה יפרד מהעולם בסביבתו הקרובה, להיפך..
בעצם במשך השנה האחרונה אמא הייתה באישפוז בית. המשמעות הייתה שצוות רפואי היה מגיע הבייתה לפי הצורך , כשהגדרת הטיפול שלהם הייתה לאפשר עד כמה שניתן לשפר את החיים שלה בזמן המחלה. (מבחינה רפואית). הם לא היו אלה שטיפלו במחלת הסרטן. הכימוטרפיה וכו נעשו במרפאה אונקולוגית. לדוגמא הצוות של אישפוז בית כלל גם מרפאה בעיסוק שהיא ביחד איתה (כשהיה עוד אפשר) ו איתנו התאימה לאמא מכשור שיעזור לה בחיי היום יום.
אמא עברה ארוע שבגינו לקחנו אותה לבית החולים. אם היה צוות של הוספיס בית מגיע יתכן והיה עוזר לנו להבין שבעצם אין מה לעשות וזה תחילת הסוף. במקרה כזה לא הינו לוקחים אותה לבית החולים והיא היתה נפטרת בבית. (זה לא מדויק במקרה שלנו אבל נתתי את זה כדוגמה למה צוות של הוספיס בית יכול לעזור).
אני פותחת לדיון את השאלה מה עושים במצב כזה?
[u]אני לא מבקרת חלילה, אני שואלת כדי להבין טוב יותר את הסוגיה)[/u] לא קיבלתי את זה כביקורת. וממה שעברתי אני מבינה שבמצבים כאלה לא ניתן לבקר כי המצב כל כך מורכב. שכל אדם, משפחה ויחידים בתוך המשפחה מתפקדים באופן שונה. לפי האמונות הדעות הרגשות והנסיון שלו בחיים. ויש מקום לכל אחד מיתוך המצב שבו הוא נמצא.

המשפט בצהוב שמופיע למעלה "כולנו זקוקים לחסד".

פלונית אלמונית, את לא היחידה שבשוק. כל האנושות עכשיו עוברת טלטלות . הרבה מאד אנשים מוצאים עצמם במשבר כי כל מערכת האמונות ותפיסות העולם שגדלו עליה פתאם כבר לא מתיישבים להם . מסה קריטית הולכת ומתהווה של אנשים אמיצים שמעיזים לבחון מחדש את כל החיים שלהם מתוך הבנה שעליהם לדייק מחדש את עצמם בהתאם לתסריט,ליישר את הסטיות...

נושא המוות הוא "ה" דבר הכי מפחיד, כי כל מי שחי כאן סימן שיש לו עבודה לעשות וכולנו רוצים להספיק לעשות ולחוות ולהתנסות וללמוד , להתפתח.
ברגע שנשחרר את הפחד- את הרגש המיותר הזה שמנהל אותנו, נבין את משמעותו האמיתית של המוות, מתוך הבנה גבוהה- מאין באנו ולאן אנחנו חוזרים, החיים פתאם יזרמו לנו הרבה יותר בקלות
ברגע שנבין שאנחנו בעצם שחקנים על במה , שהילד הפנימי שלנו- הוא הבמאי של התסריט, הוא בחר את כל חלקי התפאורה שמהם ואיתם אנחנו אמורים ללמוד ולהתפתח, נבין שהכל אצלנו בראש- בתודעה.

החיים הם רק טיול
http://shinuytodaati.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%A7-%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C/

אני בשוק

אבישג שלום

מזה תקופה ארוכה שאינני מבקרת באתר באופן אבל איכשהו, הגעתי לכאן, שמעתי מן קול פנימי שקרא לי קריאה אנרגטית...

העיסוק במוות מעניין לא פחות מהעיסוק בחיים, כשמבינים שמוות פיזי של הגוף איננו באמת סוף אלא שינוי צורה.
כשמבינים את עולם הסיבות הגבוה, כשמתוודעים למקום שממנו באנו ושאליו אנחנו חוזרים, מתבהרת תמונה שלמה יותר של תכלית קיומנו כאן.

בסוף 2012, תחילת 2013 , במהלך "רגע השקט", תהיה אפשרות לכל אחד מהחיים כאן, לבחור לעבור בין המישורים (כל אחד מהמישור שממנו הגיע). אנשים יצטרכו לבחור אם הם רוצים להמשיך לחיות בגוף פיזי בעולם המשתנה- וזה יחייב אותם לעשות שינוי תודעתי שיתאים לתדרי התודעה החדשים, כדי לסיים את התסריט שעליו חתמו, או שייבחרו לסיים ו "להחזיר את הדרכון" מה שנקרא...

מחלת הסרטן היא מחלה תסריטית, כלומר: אדם חתם עליה טרם ירדה הנשמה שלו לעולם. המטרה: התפתחות. כל מטרת החיים כאן היא התפתחות. הרי מי שכבר סיים את כל התיקונים והשיעורים שלו, משמע שהוא "פטור" , הוא נפטר. כל עוד אנחנו כאן- אנחנו חיים במעבדת נסויים וכל אחד מאיתנו חתם על תסריט שיפתח אותו, שיזמן לו אפשרות לחוות וללמוד מהחוויה ולהסיק מסקנות שממנה לא רק הוא מתפתח אלא כל האחרים בסביבתו,כל הבריאה כולה

משתפת כאן ברסיסי מידע שאולי נשמעים הזויים בהתחלה, אבל אם תרצי להעמיק- תוכלי לקרוא בפוסט הזה:

http://shinuytodaati.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%97%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

אהבה
נעמה

[u]ההחלטה של הוספיס בית היא החלטה קשה גם אם היא החלטה נכונה.[/u]
מה זה הוספיס בית ? ואם מצבה היה סופני ולא ניתן עוד לעזור האין אפשרות לשוב הביתה ? מה הוספיס בית נותן ? (אני לא מבקרת חלילה, אני שואלת כדי להבין טוב יותר את הסוגיה)

וואוו... רציתי לחזור ולכתוב בדף... ולא התאפשר. שמחה שלא מחקתם.
בפברואר כשניפתח הדף , היינו בעיצומו של הטיפול באמא שחלתה בסרטן.
אמא היתה בבית ואנו ביחד עם מטפלת זרה השתדלנו לעשות את המיטב עבורה.
המשימה לא הייתה קלה, אבל הלואי והייתי יכלה להחזיר את הגלגל אחורה הייתי שמחה להתמודד עם הקשיים עוד כצת.

ידענו שמצבה של אמא סופני אבל בכל זאת קיוונו שתחזיק מעמד עם הטיפולים עוד שנה או שנתיים.
היא חייה בבית הזה מאז הייתה בת 17 כשנישאה.היא ידעה בבית רגעים שמחים ורגעים עצובים. חייה חיים טובים והיו לה הרבה קשיים.
ובעיקר גידלה אותנו הילדים באהבה רבה. לא שלא היה כעסים והתמודדיות אבל זה היה בית עם א מ א !

כשהיא חלתה היה ברור למרות כל הקשיים שמקומה בבית ! זה היה חשוב כי היא הייתה מוקפת באהבה לא רק שלנו המשפחה הקרובה , גם של המשפחה המורחבת יותר, ואהבה מצד שכנים וחברים. (היא הייתה אישה מיוחדת במינה ולאורך כל השנה שהייתה חולה ראינו עד כמה אנשים אהבו אותה באמת)

ידענו שמצבה של אמא ילך ויתדרדר ושהיא לאט לאט תשקע. ידענו בראש אבל לא הבנו באמת את המשמעות.
קיוותי שכשזה יקרה נוכל לאפשר לה למות בבית.
לצערי הרב הדבר לא התאפשר. אמא אושפזה בבית חולים באמצע אפריל, ומצבה התדרדר בבית החולים....
היו בפנינו שתי אופציות , להעביר אותה להוספיס... או אפשרות של הוספיס בית. אבא שלי העדיף הוספיס בית ,אמא בטובה לא נתנה לנו לבחור. היא נפטרה בבית החולים כשכולנו מסביבה.
ההחלטה של הוספיס בית היא החלטה קשה גם אם היא החלטה נכונה.
לא רק בגלל ההתמודדות הפיזית שאני מניחה שאם הייתה מגיעה הבייתה הינו מתמודדים עם זה.
לפי מיטב הבנתי ישנו צוות רפואי בהוספיס בית שמלווה את המשפחה. וכמובן איכות הטיפול הוא בהתאם לכוחות במשפחה ואיכות הצוות המלווה.
בהחלטה לאפשר לה למות בבית עולים שאלות קשות שהמשפחה צריכה לקחת את האחריות עליהים, כמו עד מתיי לטפל? מתי הטיפול מציל חיים ומתיי אנו רק מאריכים את הסבל שלה?
לא תמיד כל בני המשפחה רואים עין בעין את הסוגיה הזאת.
אמא לדוגמא כשהייתה בריאה תמיד דגלה בכך שצריך לטפל באדם ולהציל אותו בכל מצב, אולי חודש לפני שחלתה דיברנו ביננו על ראש הממשלה שרון. ואני אמרתי שזה עוול להחזיק אותו כך בחיים, אמא התנגדה ואמרה שלא כל עוד האדם חיי ונושם צריך לעשות הכל כדי להציל אותו. לצערי זאת לא הייתה הצוואה שלה...כי כשחלתה בעצמה... אמרה לנו משהוא אחר.
אני מזמינה אם זה מעניין לפתוח את הסוגיות האלה. הנושא קשה וכפי שראיתי גם כשמגיע רגע האמת האמונות והדעות שלנו לא תמיד יהיו בחפיפה אחת למה שאנו מרגישים כעת.
תודה למי שקרא עד עכשיו ותודה גדולה יותר למי שיגיב.

[url=http://news.walla.co.il/?w=/22/2546377]ויותר עדכני[/url]

[u]אם אני זוכרת נכון (ולא טרחתי ממש לברר), אז גורם המוות הכי גבוה זה זיהום אוויר[/u]
[url=http://www.doctors.co.il/ar/7046/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA+%D7%9E%D7%A1+1%3A+%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%9F+%D7%95%D7%9C%D7%90+%D7%9C%D7%91]סרטן[/url] הוא גורם המוות מס' 1

אם אני זוכרת נכון (ולא טרחתי ממש לברר), אז גורם המוות הכי גבוה זה זיהום אוויר
זה רק מחזק את התזה שלי על [po]מיתה טבעית[/po]
מכיוון שמקובל למות מזיהום אוויר תושבי המרכז נחשבים שפויים ונורמלים ולא כאלה המסכנים את עצמם באופן תמידי
למרות שאולי היה עדיף לסגור את המרכז ולהכריז עליו כשטח מסוכן, בפועל מרבית האוכלוסייה בישראל גרה שם
לעומת זאת מיתות אחרות שקורות בשכיחות נמוכה בהרבה באופן משמעותי יוצרות אוטומטית קשר בין המקום לסכנת חיים
די הזוי לא ?

עוד תובנות בעניין

איך נגדיר מיתה באופן טבעי האם מיתה בשיבה טובה היא מיתה טבעית ?
השאלה איך מגדירים טבעי ? כי אם רוב האנשים מתים לא בשיבה טובה אז אולי למות בשיבה טובה היא המעשה הלא טבעי
בדיוק קראתי שאנשים בישראל מתים מהתאבדויות (450) יותר מתאונות דרכים(400), ויש מחלות - רק בסרטן השד חולות אחת משבע, נניח שמחצית מתות (אולי פחות?), ויש עוד המון סוגי סרטן ועוד מחלות סופניות כמו איידס וניוון שרירים וכד', מעניין מה אחוז האנשים באוכלוסייה שמתים ממחלות, ויש פיגועים (גם כאן זה מאוד מגוון : אפשר למות בחדירה, בהתפוצצות אוטובוס, ביריות וכן הלאה), ויש פגים שלא שורדים (האם להכניס אותם לסטטיסטיקה) וזיהום אוויר (הכי הרבה אנשים מתים מזיהום אוויר לא?), אה, כמעט שכחתי, מלחמות. ממה עוד אנשים מתים ? וממה הכי הרבה ?

בקיצור יהיה מעניין לברר באיזה אופן הכי הרבה אנשים מתים ואז אולי להגדיר את זה כמוות טבעי ולעודד אנשים למות באופן הזה.

המממ.... דרך להתמודד עם טראומת פוגל?

טוב אל תקחו אותי ברצינות יתר, זה פשוט נושא די משעשע בהיבטים מסוימים

[po]דף הזוי[/po]

מיתה טבעית מול מיתה ביתית

אני חושבת שלמות בבית זה מאוד טבעי
גם אם, נניח, רוצחים אותך בשנתך
יש מס' יתרונות לעניין
קודם כל אם נדקרים במקום הנכון אז זו מיתה ללא כאבים, מעבר ישיר מעולם השינה (שחז"ל אומרים שהוא אחד חלקי שישים ממיתה) אל עולם שהוא כולו טוב.
העברתי שעות במחשבה איפה צריך לדקור כדי למות מייד ולא הגעתי למסקנה אבל בטח יש מקום כזה שאם דוקרים אותך בו אתה מת מייד, ואם ישנת קודם אז אפשר לומר שאתה מת מיתת נשיקה - כלומר ללא יסורים
זה די אחלה לא ?
בסך הכל כולנו היינו רוצים למות ללא כאב
ואם מתים עם כל המשפחה אז יש בזה גם משהו מאוד שלם, הליכה משותפת אל גורל משותף
אני רק לא סגורה על העניין, מה אתם אומרים ? נראה לי שאין כאבים (למרות שלכאורה זה נראה מכוער הסכין והדם), כלומר אם דוקרים במקום הנכון אז האדם שישן מת מייד ללא סבל.
למרות שמיתה ללא כאבים ומיתה טבעית אלו לא נושאים שחייבים להקביל

טוב, ננסה לפתח את הדף
מה זה [po]למות באופן טבעי[/po] ?
קודם כל למות בגיל שיבה זה חלק מהטבעיות בעניין
לפני כעשר שנים, בתקופה של פיגועים קשים, הלכתי לנחם חברה שאביה נפטר. אמרתי להם שאני לא רוצה להישמע חסרת טקט, אבל נורא כיף לי ונעים לי לבוא לנחם אשה שאביה נפטר, זו דרך הטבע, שילדים ישבו על הוריהם, אני יודעת שזה לא קל ובכל זאת, לי זה נראה ממש קסום שילדים ונכדים קוברים את אביהם שנפטר בשיבה טובה.

מה עוד מתחבר לי לעניין הטבעיות ? למות באופן טבעי, בלי כל החיבורים המלאכותיים לכל מיני מכונות הנשמה או טיפולים אחרים. אני חושבת שהם טובים ונחוצים (וכן, עיינתי בדף שיונת המליצה, לא ממש הבנתי למה זה אסור לומר, אלו דווקא נושאים שדנים בהם באופן די חופשי), ובכל זאת הייתי רוצה לחיות הרבה שנים ואז יום אחד לישון ולא לקום יותר. מרתיעה אותי המחשבה על בית אבות, סיעוד וכדומה, מקווה שאוכל תמיד לעשות וליצור. הרבה פעמים כשאני שוטפת כלים אני חושבת על כך, כמה טוב שזכיתי לשטוף כלים למשפחתי, כמה טוב שאני יכולה לטפל בילדים שלי ובבית שלי, אולי בגלל שטיפלתי בילדים שאמם נפטרה, הגדולה הייתה בת 17 והקטן בן שנתיים וחצי, חשבתי על כך שאמא שלהם לא זכתה לראות אותם גדלים ומתפתחים, כמה זה מפחיד.
כשאתה צעיר, אתה חי למען ההורים שלך, יודע שזה יצער אותם קשות אם תמות, כשאתה גדל אתה חי למען הילדים שלך, שומר על עצמך למענם, כל אדם זקוק למישהו שיאהב אותו ויעריץ אותו עד כלות כתב ליאו בוסקאליה בלחיות ולאהוב, באופן טבעי ההורים ממלאים את הפונקציה הזו. תמיד ידעתי שאני אהובה ומוערכת על ידי אמי, תמיד ידעתי שאני הכי יקרה לה. כך גם ילדיי עבורי. כשהייתי נערה ראיתי בזה חיסרון של ההורים, שהם לא אובייקטיבים, כשטיפלתי בילדים ההם הבנתי כמה חשוב שמישהו יאהב ויעריץ אותם בלי גבול. האנוכיות הזו שבה אנו דואגים קודם כל לילדנו היא טובה ונחוצה, נצרכת לקיום.

מציעה לא למחוק נושא חשוב. אוליי קצת קשה ולכן לא מתפתח כדאי להמתין (גם אני מוסיפה לרשימת המשימות ) ואחזור ואכתוב בנושא.

חיפשתי ולא מצאתי
הדפים עוסקים במקרים די אישיים כך התרשמתי
אולי אני בכל זאת מקורית (-:
בכל אופן הדף לא ממש מתפתח אז חבל על המקום
_[po]דף למחיקה [/po]

בכיף @}
אני בשמחה אעביר לך, אבל הבעיה היא שאני לא מכירה את כל הדפים הקשורים לנושא - רק את הדף [po]למות בבית[/po]{{}}, ולא נראה לי מתאים להעביר אליו. מהדפים שקראת - איזה אחד נראה לך מתאים?

כן, קראתי קצת , אבל יש מדור שלם שנקרא מדור אובדן ומוות והוזכר גם הוא כאן, אז התרשמתי שעסקו קצת בנושא, בכל אופן להעביר איני יודעת אז אשמח אם את או עורכת אחרת תעביר את ההודעה לדף המתאים.
תודה על היחס, לא פעם ראשונה שאת מנסה לעזור לי כאן, די נחמד לפגוש באמצע היום אנשים נחמדים (-:

יש דף מאוד מעניין שפעם פתחה עדינה ניפו אני לא זוכרת את שמו אבל גם הוא עוסק במוות

ואגב, הדף [po]למות בבית[/po]{{}}, למרות השם שלכאורה מייתר לגמרי את הדף הזה, בפועל התפתח בכיוון אחר (וגם מראש נועד להיות דף אישי ולא תאורטי).

אולי לפני כן תעבירי את ההודעה שלך לאחד הדפים הקיימים?

כן, טוב הסתובבתי קצת באתר בעקבות ההמלצות וגיליתי שאכן גם כאן אין לי מה לחדש
אז על מנת להועיל לאקולוגיה באתר ולעוד נושאים אחרים שאין לי שמץ של הבנה בהם, אני מסבה דף זה ל _[po]דף למחיקה [/po]
שבוע טוב לכולם

וגם הדף [po]החיים כערך[/po] נוגע בנושא ומומלץ מאוד.

יש מדור אובדן ומוות. יש דף ושמו [po]למות בבית[/po] נדמה לי.

תודה על הדף החשוב. יש לי המון מה לכתוב בנושא. מוסיפה את זה לרשימת המשימות (-:

[po]דנה ה[/po] כתבה פעם שהיא חולמת להיות מיילדת-בית ומלווה מתי-בית. אני לא זוכרת איפה זה היה. אולי כן הוקדש פעם דף לנושא (אבל יותר סביר שזה היה באחד הבלוגים שלה).
@}

עברתי על שלל הנושאים הקיים באתר זה ולא מצאתי מדור או אפילו דף לנושא המשמעותי בחיינו - המוות
איך ניתן למות באופן טבעי
אני גאה לפתוח דף ראשון שאולי יתפתח פעם למדור, בנושא המרתק [po]מיתה באופן טבעי[/po]
בעקבות התעניינותי בשנה האחרונה בנושא [po]מיתה במיטה[/po], כמו גם בלילה האחרון בו ניסיתי לישון והתעוררתי מכל רחש, עלה בי הרעיון הגאוני הנ"ל
אפשר לכתוב כאן על [po]חלום המיתה הטבעית[/po]
אני למשל חולמת למות בגיל 94 , אחרי שאגשים את כל חלומותיי, מוקפת בכל אוהביי ואהוביי, ללכת לישון לילה אחד ולא לקום.
אפשר לכתוב כאן על [po]מיתה ללא בית חולים[/po], לא מזמן נפטר אדם מבוגר שהכרתי, הנ"ל סלד מבתי חולים והקפיד על אכילה טבעית וחיים בריאים, אחרי מותו גילו אצלו גידול. כך הוא הרוויח גם מיתה מהירה (במקום לנסות להרפא בסיוע בית החולים) וגם מיתה ביתית, שהיא לדעתי נעימה יותר מאשר מיתה בבית חולים, כשהאדם מוקף צינורות, מחטים ועוד אביזרים משונים.
אלו הם תובנותיי כרגע, אשמח לשמוע הערות, הארות ותובנות נוספות