_שמתי לב פתאום, מאז שהיא יותר בבית איתי, שאיכשהו הפלתי את כל האחריות לחינוך ה"דתי" שלה על המעון- הרי ברור ששם יברכו לפני האוכל ויטלו ידים (מה שבבית לא תמיד מקפידים איתה), וגם יתפללו בבוקר וילמדו על פרשת השבוע וכו' וכו',
ואז הבנתי שזה לא רק חינוך דתי אלא חינוך בכלל ויחס לחיים ואינסוף השפעות עדינות ולא עדינות על הנפש שהיא נחשפת אליהם לטוב ולמוטב...
מצד אחד זה הגביר בי את ההבנה כמה חינוך מ
חוץ לבית הוא אבסורדי, מצד שני, לפחות מבחינה דתית זה מפחיד אותי שהכול תלוי בי, והאמונה שלה (וגם ההקפדה במצוות) תהיה תלויה בכמה שאני מאמינה ומקפידה._
אני עברתי בדיוק בדיוק את אותו תהליך ואני חושבת שאפילו כתבתי על זה ב"
בלוג אני בחינוך הביתי".
בעיניי, זאת אחת המתנות של החינוך הביתי. התובנה, שאין לי אחריות על האמונה שלהם. וגם, שאם אני רוצה שהם יעשו משהו מסויים, או ידעו משהו מסויים, אני חייבת לרצות את זה קודם כל עבור עצמי.
אני מניחה שאם אני מתפללת כל בוקר, זה יעורר בהם משהו מתישהו. ובאמת, יש אחת ל... פעמים שהבכור מבקש להתעטף בציצית וכיפה ולהתפלל קמעה בבוקר. אז כשהוא רוצה אני מסייעת וכשהוא לא מדבר על זה אני ממשיכה הלאה.
ועוד אצלנו, אין לו דוגמא של אבא עם ציצית או כיפה ובהתחלה הייתי היסטרית ממש. מאיפה זה יבוא לו ? עכשיו אני מרפה. בשבת אנחנו הולכים לבית הכנסת והם לרוב חבושים.
עוד דוגמא: פרשת שבוע. חשבתי לעצמי "יו, הם לא יחשפו לזה בחיים" אז התחלתי לקרוא בעצמי, והם רצו שאקריא גם להם ועכשיו גילינו את דפי פרשת השבוע המעולים של "מבראשית" של הרב מוטי אלון שמיועדים לילדים והילדים ממש נהנים מהם (וגם אני).
אני חושבת, שאחד הדברים הבולטים והמשמעותיים שהבנתי הוא שחייבים לחנך על בסיס "דוגמא אישית" או כמו שאמרו חז"לינו: "נאה דורש, נאה מקיים"...
ושוב, תמשיכי לכתוב, זה גם עוזר לי לחשוב על דברים.
שבת-שלום
_שמתי לב פתאום, מאז שהיא יותר בבית איתי, שאיכשהו הפלתי את כל האחריות לחינוך ה"דתי" שלה על המעון- הרי ברור ששם יברכו לפני האוכל ויטלו ידים (מה שבבית לא תמיד מקפידים איתה), וגם יתפללו בבוקר וילמדו על פרשת השבוע וכו' וכו',
ואז הבנתי שזה לא רק חינוך דתי אלא חינוך בכלל ויחס לחיים ואינסוף השפעות עדינות ולא עדינות על הנפש שהיא נחשפת אליהם לטוב ולמוטב...
מצד אחד זה הגביר בי את ההבנה כמה חינוך מ[b]חוץ[/b] לבית הוא אבסורדי, מצד שני, לפחות מבחינה דתית זה מפחיד אותי שהכול תלוי בי, והאמונה שלה (וגם ההקפדה במצוות) תהיה תלויה בכמה שאני מאמינה ומקפידה._
אני עברתי בדיוק בדיוק את אותו תהליך ואני חושבת שאפילו כתבתי על זה ב"[po]בלוג אני בחינוך הביתי[/po]".
בעיניי, זאת אחת המתנות של החינוך הביתי. התובנה, שאין לי אחריות על האמונה שלהם. וגם, שאם אני רוצה שהם יעשו משהו מסויים, או ידעו משהו מסויים, אני חייבת לרצות את זה קודם כל עבור עצמי.
אני מניחה שאם אני מתפללת כל בוקר, זה יעורר בהם משהו מתישהו. ובאמת, יש אחת ל... פעמים שהבכור מבקש להתעטף בציצית וכיפה ולהתפלל קמעה בבוקר. אז כשהוא רוצה אני מסייעת וכשהוא לא מדבר על זה אני ממשיכה הלאה.
ועוד אצלנו, אין לו דוגמא של אבא עם ציצית או כיפה ובהתחלה הייתי היסטרית ממש. מאיפה זה יבוא לו ? עכשיו אני מרפה. בשבת אנחנו הולכים לבית הכנסת והם לרוב חבושים.
עוד דוגמא: פרשת שבוע. חשבתי לעצמי "יו, הם לא יחשפו לזה בחיים" אז התחלתי לקרוא בעצמי, והם רצו שאקריא גם להם ועכשיו גילינו את דפי פרשת השבוע המעולים של "מבראשית" של הרב מוטי אלון שמיועדים לילדים והילדים ממש נהנים מהם (וגם אני).
אני חושבת, שאחד הדברים הבולטים והמשמעותיים שהבנתי הוא שחייבים לחנך על בסיס "דוגמא אישית" או כמו שאמרו חז"לינו: "נאה דורש, נאה מקיים"...
ושוב, תמשיכי לכתוב, זה גם עוזר לי לחשוב על דברים.
שבת-שלום {@