שימחת אותי ,חשבתי שאולי כבר במחשבה שניה לא התחשק לך...
למה אני לא באותה הסירה? D-:
כל פעם שאני יוצאת מהבית ומשאירה את הקטנה עם אבא שלה,
ליבי נקרע.
דווקא כשאני הולכת לסדנאות בהן אני משתתפת -כלומר הולכת לבלות,
הפרידה יותר קלה לי, וגם לבנות.
אבל כשהולכת לעבוד - קשה קשה קשה לי.
הגדולה אומרת: אמא, אל תלכי לעבוד, שאבא ילך לעבוד!
מילים של זהב...
ובכל זאת אני מאוד אוהבת את העבודה שלי.
ושמחה לעבוד בה.
בגדול ובקטן.
כלומר שמחה בעבודה בכלל, ובכל מסיבה בפרט כשיוצאת אליה.
אז זה מקל
כי אם הייתי "צריכה" לעשות משהו שאני לא אוהבת, בטח הפרידה הייתה לי קשה פי 10.
אז ככה, אני יוצאת, הן בוכות, ואחרי 2 דק' זה עובר.
וכך זה מתנהל מאז שאלה ממש קטנה.
כלומר אני יוצאת לעבוד בערבים מאז שהיא הייתה תינוקת ממש קטנה.
היא נשארת עם האבא.
לקח לי זמן להבין שאבא הוא מטפל לגיטימי לזמנים בהם האמא יוצאת.
יחד עם זאת, חשוב שהתינוקת תהיה עם דמות אהובה ומוכרת, ועדיף בבית שלה.
אם יש מצב להחלפת בתים:
אביה תהיה בביתה שלה, ואנחנו - בבית השכן.
ככה יהיה יותר שקט לכולנו (-:
דבר נוסף - הפרדת אנרגיות.
כשאני איתן - אני איתן.
כשאני בעבודה - אני בעבודה.
אני לא יכולה גם להיות בעבודה וגם להיות בבית בו זמנית.
אין חפיפה במרחב ובזמן.
עדיף שהעבודה שלי בחוץ תהיה קצובה בזמן,
אך אם אפסיק אותה בכל פעם שהבנות תהיו לא מרוצות, לא אעבוד בכלל.
שוב, הגדולה שלי כבר בת 3 - והיא עדיין לא אוהבת את זה שאני הולכת לעבוד.
היא באה לפנות בוקר לבדוק שאכן חזרתי.
מה אני אומרת?
לגיטימי להתגעגע.
דרוש זמן כדי להסתגל.
דרוש גם אורך רוח.
וגם הפרדת אנרגיות:
את כאילו נמצאת אבל לא,
ממריאה, אבל נוחטת...
וזה כי העבודה והבית הם ביחד .
זאת נקודת מבטי הסובייקטיבית
גם את וגם טלפון נוסף מתלמיד לשעבר שרצה להצטרף לקבוצה
מרמת גן?? D-: