לפעמים המוח שלי מבלבל אותי
הוא מנז'ס לי, ככה וככה
וככה וככה, וככה וככה.
נכון, הוא גם צודק.
נכון, הוא גם יודע
המממוון דברים.
בסדר. כן, כן.
אבל באמא שלך
זה כואב, אפשר להרגיש את זה רגע?
שם בבטן, זה לוחץ,
זה עושה לי דמעות בעיניים,
זה עצוב לי.
אפשר...?
במטותא ממך, ככה סתם.
ולמרות הכל, והסיבות.
ככה הם הדמעות,
עכשיו הם בוכות.
אך, זה כל כך נעים
לבכות.
ועכשיו היה לי לילה טוב במיוחד.
ועכשיו אני מוכנה לכל קרב.
נגולה מליבי האבן
שהראש שלי חסם
בחריצות מרבית
תודה

תני לזה לזרום דרכך
קוראים לזה חיים
לא תוכלי לאחוז בזה
זה לא באמת קיים
זה זז, זה נע
מתמתח, מתפתח
לא תוכלי לשלוט בזה ילדתי,
לא תוכלי.
זה כואב לפעמים עד העצם,
זה אובד
לפעמים זה בדיוק בדיוק מה שבקשת
ואת שמחה.
אבל זה
זה תמיד שמח
כי זה חי
כי אי אפשר לתפוס אותו
כי אי אפשר לדעת
ואם תתני לזה לזרום דרכך
גם את תהייה תמיד שמחה.
אז תני לזה
אז תני
יקירת ליבי
אהובתי הקטנה
תני לזה תני

_יפה את וברה
כמו עדנת ליבי
קשה את ומרה
כמו עזות מיצחי_

וואו, איזה יופי את כותבת
ממש הרגשתי ותרגשתי

@}

מאחורי כל הבנה
מאחורי כל קבלה של משהו בי
מסתתרת עוד הבנה
מסתתר עוד משהו שרוצה להיות
אהוב ומוכר ונוכח ופשוט
לקחת את הבוקר הזה בשקט
עם עצמי, בשקט להיות איתי
כמו לטיפה של ראש על הכר
נוח נעים ומוכר
נשימה גדולה גדולה ואז אנחת רווחה
כל החלומות מחכים לי בביטחה
מעברו השני של היקום הזה
אני צריכה פה לנוח
כדי שהם יעשו בשבילי את העבודה
ככה זה ילדה
תני להם לעשות את העבודה.

הכי אמתי שיש לי עכשיו
זה אותי, בכזה מצב
מרגישה שאני מטושטשת
לא ברור איפה אני מתחילה ונגמרת
איפה אני ישנה ונרדמת
איפה אני ערה ובועטת
איפה אני שותקת ואיפה מלהגת
משהו בי לא רוצה לנוח במקומו
לא רוצה לדעת מה שמו

טוב, אני אומרת.
בסדר,
בא ניתן ידיים,
נצא לטיול בארץ הבלבול.
אני היא חוסר הגבולות.
אני הטשטוש המבורך.
אני שמחה עכשיו.

ראיתי אותך ביתי
משתקפת בתוך זיכרונות ילדותי
אגרטל מנותץ על אם הדרך
תפוח חצי אכול מונח בסל
יפה את וברה
כמו עדנת ליבי
קשה את ומרה
כמו עזות מיצחי
חומקת הרחק ממני
והינה את בתוכי
מגששת אחר שובל של ריח
של זיכרון
והינה הוא חומק ממני
פורטת על מיתרי הכאב והאובדן
צומחת נעה על ציר הזמן
חלום בהקיץ מלטף את רוח הסתיו
ואני קפוצת כתפיים קמוטת שפתיים
נאחזת במחשבות נייחות
כדי לעבור עוד יום
שאוכל לשכב על כר
לברך אותי
לילה טוב

שלום
כמה רחוק הלכתי.
חסרתי לי ועדיין חסרה.
מהר מהר היא אומרת
מהר מהר
ואני שבי אחריה
מצייתת ללא אומר ללא מילה
כי מילים לא ידעתי מעודי
מילים הם אינם שפתי
היא שולטת בי
היא יודעת אותי
היא מטווה את דרכי.
אותה אני אוהבת
נותנת לה ללוש את עצמותי
לטעום את דימעותי
לטעות על כאבי
להתממש בתוך
נקבוביות עורי
כולי כולי שלי
שלה הוא.
לפעמים היא חומלת אותי
ודמעה מחליקה על לחיה.
אך עודנה יודעת אותי.
משתמשת בונה והורסת.
ואני כולי אהבתי
כולי אהבתי.

קוראת אותי לבא
ואין עונה.
קולי נודד על פני מדבריות נפשי
ואין עונה.
מלטף את החולות החשופים
ואין עונה.
נשבר אל הצוקים האיתנים
ואין עונה.
מבקיע דרך הסדקים הפעורים
ואין עונה.
שועט במרחבים השוממים
ואין עונה.
נוסק במערבולות השמיימה
צולל אל התהום
מוצא אותה פעורה תחתיו.
זועק,
ואין עונה.
ושוב השמיימה,
גבוהה מעבר לגבוהה
אל החלל הדחוס האפל זרוע כוכבים.
קוראת אותי,
ואין עונה.

עוצמת עיניים
מקשיבה
שקט
הוא המענה.

@}
מרגשת
מרגישה איתך

בעיקר:
מבט שמרטיט את כל צבעי הקשת בשמיי

תודה תודה

קראתי והתרגשתי.
את כותבת נפלא!

תינוק שלי
פלומת שיער על צווארי
נשימה לחה כנגד גבי
בכי מתוק שמצתלצל באוזני
מבט שמרטיט את כל צבעי הקשת בשמיי
ריר שנוזל על עורי
התרפקות בזרועותי
טוב לב אלוהי
ואמון ללא גבול
תינוק שלי
אין עליך

אני מתמוגגת מהכתיבה שלך. עוד בבקשה!

סידרתי כבר הרבה מאוד דברים
ואיכשהו יש עוד.
יושבת על המיזרון בפינה
ושקט מסביב. דממה.
יש בחדר תינוק ישן
ובחלון אוושת הרוח
עיפה, אך לא בשביל לנוח.

אני חיה. אתם יודעים?
בין אתמול ומחר
קראתי ספרים
על ארצות רחוקות
מקומות מוכרים

האויר דחוס וסמיך
נכנס ויצא
ואני על הקצה
עוד רגע ואפול
אל הארצות
שמעבר
לים הגדול.

אז הכל ממש בסדר.
כן שתדעו,
אני ממש בעניינים.
כבר לא שותקת שם בפינה,
כבר לא מעמידה פנים.
אני מג'נגלת פה בית עם שלושה ילדים.

גם שוטפת ריצפה
גם אופה לחמים
גם צועקת על שני ילדים שובבים
גם עוגות אני עושה
גם מקלחות
כבר אמרתי שאני שוטפת רצפות...?

טוב האמת שגדלתי
ואני מצליחה ממש לא רע
אבל..
בימים האחרונים שי לי שם בפנים
איזה ילדה קטנה שמושכת בשמלה
וכבר כמה פעמים אמרתי לה
שאין לי זמן כי אני ממש עסוקה
וסוף סוף אנחנו על הגל הנכון.
אז יאללה שחררי, לכי לישון.

אבל היא עדיין כאן,
לא מוותרת.
וכשבשקתי לראות סרט
במקום ללכת לישון בשעה כזאת מאוחרת
היא משכה אותי לפה ככה בבגד,
(למרות שאמרתי לה שאני לא אוהבת)
אז הינה, בסדר, אני כותבת.

שאני עיפה.
שבעצם אני מפוחדת.
מנסה לרכוב על גל בשעת השפל.
מה שעולה למעלה חייב גם לרדת,

לא רוצה להתנצח. לא רוצה גם לנצח.
לא רוצה לחרוט על אבן: הייתי פה.
רוצה להתנדף כמו הרוח
קרירה בין ענפי עץ התפוח
הייתי ואינני. אפילו זיכרון
לא ישאר ממני.

הייתי ואינני.

אתמול בלילה מתקרבלות יחדיו לתוך זרועות השינה
היא אומרת לי 'את רוצה את אמא שלך..?'
אני עסוקה בלהרגיע את המערכת המתוחה שלי,
היה לי יום מתוח, סוער,
עם הרבה יופי בין לבין
צריכה לצאת עוד מעט
מתי כבר היא הולכת להרדם..?
נושמת, נשימה ועוד אחת, מתבוננת במתח הזה.
ואז היא באה לי עם המשפט הזה
מה קשור...?

אני רוצה את אמא שלי?

דמאות עולות לי בעניים, אמא שלי,
והנה אני שוב ילדה, רוצה את אמא לי,
כן, אני עונה, רוצה.
ואז היא שולחת את זרועותיה הקטנות
מחבקת ואומרת 'אני אמא שלך'.

---

מחבקת את השקט
הוא כולו סביבי
אני שותקת עותפת אותי
מימי סוערים
והרוח שותקת
בערבות ילדותי
אי שם היא שורקת
הבטתי בי וראיתי אותי
ואהבתי את השתקפותי.

מתוך חלום אני מתגלה
את דרכי מגלה
אמרתי מילה, והנה עוד אחת באה אחריה
מניעה הצוואר מניחה הכתפיים
למים קופצת אחת ושתיים
לפעמים באמת לא מבינה, מה הכוונה?
ואיך שהוא נוצר דבר שלם
שאת הסיפור שלי מספר.

מה את רוצה?

להיות בכל מקום בכל זמן,
להטמע, להתפשט בעולם, להיות גם וגם וגם.
וגם- להיות רק ורק ורק. דבר אחד. כל כולי, כל ישותי והתגשמותי, כל עשיתי והגשמתי. זאת אני וזאת דרכי.
ופה אני שרועה על הספה יד אחת מסלסלת בשערה, יש שניה מכתיבה מחשבה, בין ערמות של כביסה מקופלת, לארון מבוגלן. בנעלי קיפי, שלא היה לי קר,
וכל הגם וגם וגם, מתגשם לו כאן.
ומי יביא לי את נקודת המבט של ה-רק?
אולי הריק.

כפלים בתוך ליבי, רוצה להפתח, קורא הוא בספרי ברגע ממותק, חומק בי הוא, ושוב נובט בי זה אשר שכח.
שושן הדמע כמהה להפתח, להעיז ביופיו, ברגע הנשכח.

ראיתי טרילרר של איזה סרט אמריקאי, רומנטי, נוטף ריר ועסיסי,
דרמה תקופתית, מתקופת המחוחים והשמלות המתנפחות.
שבמרכזו אישה צעירה חכמה ויפה, אמיצה, נועזת, עדינה ומקסימה, וכו' וכו' לא בנקל אגמור עליה את ההלל.
ולאשה הזאת יש שלושה מחזרים, אחד יותר גברי, עשיר, שרירי מהשני.
למה אני כותבת על זה כאן?
בגלל משפט שהיא אומרת לאחד המחזרים שלה,
על כך שיש דברים שאשה איננה יכולה להגיד במילים,
כי את השפה המציאו הגברים.
המשפט הזה הולך איתי.
אינני ידעת מי המציא את המילים.
אך אכן אני משתטה
בנסיון להגדיר חוויות פנימיות מופשטות חושיות כאלה ואחרות
שאינני יורדת אל סוף דעתן ,
במילים.

עוד רגע
משהוא קרה
הכל כבר שונה
מהסוף להתחלה
תנועה נוצרת מתוך תנועה
מה סוף, התחלה
נשלחת יד וקוראת תיגר
אני פה
אני שם
מרימה ראש
וזוקפת קומה
לכל אשר קורה
לכל אשר קרה
נחיל דבורים מזמזמות
מורות לי דרך
מדרונות
רגלים ארצה נוחתות
בקצב צרימת החריקות
תודות וגם בבקשות

נפשי יוצאת אל המרחבים
פתוחים פתוחים וחשופים
חסרי לאות
ללא סופים
ללא התחלות
תנועה מתמדת
ממלמלת,
מתנגדת,
אין במה להאחז
ללא שיכות
דרדר יבש
בשדה טרשים
מתחת לשמים יחפים.

שירטטי גבול.
קו חלק וברור
כמה אהבה יש במעשה
החד הברור
יש פה גבול
ופתחתי את הלב רחב וגדול
לתת לכאב ולפחד לשטוף את הכל
יש פה גבול
בל יעבור
הרגש עלה ושטף ובעט
והרטיט וריכך
ושכח ושב וחזק
והגבול חיבק אותי
וחיזק את הקיום שלי
אני פה. מתחילה ונגמרת.
אני קיימת.

כמו משיכת מכחול על פני המים
אני מתקיימת ובאותה מידה אני מתפוגגת
לפעמים נוגעת באיזה מהות פנימית
שהיא רחבה יותר ממני
מהתפיסה הקטנה שלי את עצמי
לרגע שוכחת מה ספרתי לעצמי
מה המסגרת ששמתי לי, כדי להיות בעלת שם
ואני קיימת על האדמה
הרוח מלחששת בשולי הכרתי
הייתי פי
ואינני

יפה מאוד
אני מאוד אוהבת ועוקבת

לנשום עמוק
האור חודר מבעד לסדקים
מחלחל פנימה
נתיבים עמוקים
לנשום עומוק
בתוך כל היופי
שרוטט חיים
להושית את היד
שנוגעת בתוכי
מסירה את האבק
כמה פשוט הוא הרגע
להיות מאושרת
מתחת לשמי התכלת

מה הייה עם שגיאות כתיב.
טעטוע?

הולכת לאיבוד
האם להרפות לתוך זה
האם להמשיך במאבק
מחפשת את שיווי המשקל העדינים
לא לברוח לקצוות
הפחד הוא כילד רח
מקורבל כנגד ביטני
מבקש רחמים
עוד טעטוע מעולם הדמדומים
הידים מחפשות אחיזה
במוכר והבטוח
והלב פועם בתעוזה
רוצה לעוף עם הרוח
וכל יום מלווה בעשרת הדברות החקוקים על האבן
האם הקרבת את כל הקורבנות?
האם לפי הסדר?

בעזרת השם
שהכל הייה בסדר.

צעדים במסדרון ארוך
פסיעות רגלים יחפות על לינולאום קר
מרחוק נשמע טירטור מוקר
רחוב סואן בשעת בין ערביים
מסדרון אפלולי ותקרה נמוכה
ריח עומד באויר, נשימה כבדה
נשלחות הידים
ו..הבהוב פנימי
מחשבה הבליחה במוח ידעני
אך הפעם היא בה עזוז וגם חן
לא כת'מול שלשום, ולא של השכן
מחשבה שנולדה בשעת בין ערביים
עם הבהוב אחרון של התכלת בשמים.
מי חשב שכך היא תגיח
בין הספרים המצהיבים, הדחוסים במילים,
שתקועים על המדפים שם במוח
כך בלי להודיע על בואה
הבליחה כטיפת מילם צוננים בשממה.
.

תודה.

בואי ילדתי
להתערסל בין חדרי לבבי,
אלחוש לתוך שערך
מילים חסרות פשר
מילים שהן מנגינה
בואי ילדתי
חכיתי לך רבות
בין חדרי לבבי
זעת עפי שפכתי
ובדמאותי השקתי,
אל הלא נודע התפללתי,
שישה רחמיו אלי,
יקבל את מנחת כאבי,
יסלח על עקלקלותה של דרכי,
יעניק לי את מבוקשי
והנה את כאן
מתהווה בחשכה
נרקמת עור וגידים
לא עוד חלום תעתועים
בואי

במרכז שלי בוערת האש
שלהבת לוהטת,
אש התמיד בי בועתת.
מרגישה אותה בתוכי ויודעת
את המרכז שלי,
עד לא מזמן חלומי היה שם בקצה
דמיוני היה שהאש שם ממתינה שלי
לשרוף את עורי החיי
לעורר את ליבי השקט.
שיעורים של חיים שלמים,
לפעמים נלמדים
ברגע אחד.

תודה.

כן, אני כאן
לפעמים נעלמת לי מפה לשם
אך גם בזאת אני כאן
בליבי צומח לו פרח עדין
שמסתיר את פניו ומנמיח עלוותו
ומי שרוצה לפגוש אותו
צריך לחזר ימים כלילות
שעות על שעות
וזה בסדר פירחי הקטון,
מרהיב ביופיו, וריחו המתוק

אין לאן למהר ומה להחפז
כי אתה כאן איתי,
מלבלב בתוכי.
אהבתי איליך
אהבתי.

תינוקת מונחת בזרועותי
פלומת שערותיה המאובקת בנחירי
יונקת היא משדי
מתנשפת ונושפת
מתרפקת אל תוך רכותה של השינה
עורה חם מאורה של החמה
ריסיה מרפרפים הלוך וחזרה
כף ידה אוחזת בי
לוחצת ומרפה
לופתת ורופפת
מציצותיה אקראיות יותר ויותר
היא מתעטפת בגלימתה של השינה
לילה טוב ילדה יקרה

כמה יופי, כמה יופי...

כותבת מהלב, הכואב הדואב
נותנת למילים לבא בלי מסננת המחשבות
שמכבידה עלי מאוד, פשוט להיות.
אותה פשטות של הוויה, נוכחות, קבלה
זה קשה כי אז אני פוגשת אותי.
את הוויתי, עם כל הדברים שנוכחים בתוכי.
נושמת, מקבלת, ולרגע.. זה יפה.
כל מה שיש כאן. הבית החדש, החשוף,
זכוכית מכונת הכביסה השבורה,
השכנים המרעישין בלילות, אישי היפה,
ילדי המטפס, הלוהט, הגואש.
עוללתי הרכה הענוגה, הדמעות בעניים,
התולעים במעיין. הרטט בגוף, הכאב.
הרצון להיות, הרצון לשנות, הפסיביות, הפחד.
הנחש הפטלטל משנה הפנים וצורה.
חבר ותיק עוד מהשנה שעברה.
הגיחוך והצחוק, ההומור המתוק.
עוד נשימה.
דווקא הוויה נעימה.
די נחמד היה לפגוש אותי כאן.
מרגישה גיבורה.

רציתי להגיד שאני מאושרת
לא יודעת איך זה קרה
ככה סתם בשעה כזאת מוזרה
גיליתי שמקומי הוא נפלא
וכל דבר שנמצא כאן סביבי
משרת בדיוק מושלם את קיומי
וכל דבר שפגשתי בי
מלבב ומצחיק ומרטיט את ליבי
וכולנו רוקדים לנו מחול של שמחה
לצלילי התקליט שולחים לכלל ברכה
ובני ואביו וביתנו הקטנה
כולנו משלימים יחידה נפלאה
אהבה וחום ורוך ונתינה

ועכשיו ילדי שוכב לידי
מנהל מונולוג ריגשי מאוד
ואת כולו הוא מביעה בלחישות
כי אביו ובתנו ישנים קרוב אילנו
תודה על זה
תודה

אוהבת אותי,
ככה כמו שאני,
לא בגלל ולא מפני
לא שייכת לאף אחד
אף אחד לא שייך לי
אהבתי אינה תלויה בדבר,
אני כאן
אדם
יש כאב
סולחת לי
על הדרך הזאת שלי
נפרדת
פוגשת
אותך

תיקנתי שגיאות כתיב.
יפה.

יפה מאוד

רוצה לכתוב שיר

כמה מילים שיתנו, שיביעו
טיפה מן הים שבפנים
טיפה יחידה
הים כולו
משתקף
בתוכה

צחקוק מתקתק
השתופפתי ועברתי תחתיו
גיליתי שלתנועה הזאת יש המון מה לומר
על הנוכחות שלי כאן
הרפתקה זה מה שהוא אמר
הושיט את ידו ולקח אותי מכאן
לטיול על קצוות עננים רחוקים
לכרבול בשמי ערב רכים
נשיקה על המצח
וזר של חוחים,

לפעמים הקירות של הבית משתנים
במקום לספק הגנה הם כאילו חושפים
והילד מנסה כל הזמן לברוח בין הסדקים
אל החוץ, הפרוץ, בו אין דבר להסתיר
כל דלת פתוחה לרווחה היא שער
מן הפנים אל החוץ מן החוץ אל הפנים

תודה

לשבת רגע פשוט להיות
הייתי הערב בהופעה של חבר משורר ומלחין ועכשיו כל מילה שאני כותבת מוארת באור הוויתו ונראת לי מוזרה
לש בת רגע פשוט להיות כשהיום הזה עוד זורם בעורקי. מדבר לדבר, מעשים פשוטים, יום יומיים, מחשבות גבוהות, משמעות החיים הסבל הצרוב בגופם של אנשים
לרוץ מדבר לדבר, מסיפוק לסיפוק, לספק את צרכי שלי את צורכי האחר. למרות שברוח יש שפע שאינו מן החומר. יום שלם אני יכולה להיות בהתרוצצות אך כמה דקות פה וכמה שניות שם נ ש מ ת י , ידעתי מי אני,
יכתי לראות את המשחק, שמחתי בקיומי. ושוב נשאבתי אל מערבל הבטון של החיים, אבל עם טעם שונה בפה, אפרופו פה,היום ביקרתי אצל שיננית ב'בניין אבנית' בראש פינה, וזה לא צחוק, ככה זה שם, בראש פינה.
חוויה של סבל כזה או אחר. בזמן שהיא, עם כלי המתכת החדים חופרת לי בפה, התבוננתי בעינה היפות, גדולות וחומות, מציצות אלי מאחורי משקפי המגן ומסכת הנשימה,
והיא מחטטת בפי ביעילות ומהירות, ואגיד זאת ככה בעדינות -- לא בסבלנות. אחרי שיצאתי הייתי צריכה להתרפק על אישי בדמעות, ככה בקטנה, לשחרר את הכאב הזה והפחד (שאני לא אנצל הזדמנות למעט בכי...?)
לאחרונה אני משתדלת פשוט להשאר.
כשאני מקשה על המציאות, היא לא תואמת את אמונותי וצפיותי הגבוהות מהקיום ואני רוצה לברוח, או לשבור את הכלים, אני אומרת לעצמי, נשמה, בחייאת, תשארי. פשוט תשארי, כחי נ ש י מ ה .
אני בוחרת בחיים, ברגע הזה, ככה, עקום שכזה. אני בוחרת בחיים, ככה כמו שהם. מה אומר ומה אדבר, כנראה שבסופו של דבר הם כפי מידתי, מישהו.. תפר אותם במיוחד בשבילי.
פוסעת על השביל בליל כוכבים עם עוללתי על גבי ובני חבוק בזרועותי שניהם ישנים. ורגלי חזקות יציבות נושאות את כולנו אל הבית.ואני מרגישה חזקה, כאילו היתי יכולה לשאת את העולם כולו בזרועותי
ככה באישון לילה להשכיב אותו במיטה. אהה רגע של קסם. ואז כעבור רגע אני שוב מתערבבת עם איזה שהיא שטות ריגשית וכועסת, וגם זה רגע של קסם, בוחרת להשאר. לא הולכת לשום מקום אחר.

תודה

אז נתתי לי יד ופסענו יחדיו,
בין מדרונות העצב להרי התשוקה.
היו מקומות שהפחד שיתק,
בלילות אפלים, מתוך חלומות,
הציצו בי דמויות ישנות,
לפעמים התעוררתי נשטפת דמעות
אך לא היתי שם לבד, כי היתי שם איתי,
ונשמנו יחדיו אל תוך אפלת נשמתי.
כי אם זה מה שיש עכשיו, אז זה העיקר.
ולא אשפוט את זה כלל וכלל.
אך אדע תמיד את הגבולות.
מה טוב ומה טוב מאוד.

באהבה

לתת לו להיות, איך שהוא בוחר.
לצור את דרכו, בוחר מתוך סך האפשרויות.
אל פחד ילדה, אין מה להתבלבל.
זכות הבחירה נתונה.
לכל אחד בכל שעה.

אני בוחרת לחשוש בפניו.
לחשוש מפני בחירותיו.
מפני הפיתוי המתוק לבחור גם אני בדרכו.
לסים פס על הכל להיות אומללה כמותו.
לצלול לעצב העוטף. לבחור בחסר.

בזה שאני בוחרת אחרת
טמונה זכותי לבחור כמותו.
בזה שהוא בוחר דרכו
טמונה זכותי לבחור דרכי.
ושום דבר לא יפגום ביופיו.
בצלם האנוש שהינו.
זה הכל ניסוי וטעיה
בעולם החומר.

עשי את העולה על רוחך.

בשצף קצף של כאב
שוחה בים
לרגע דרכי מתגלה
צוללת לשם
ראותי בוערת
האור מכה בפני
עיני מתערטלות
קונכיה בין אצבעותי
אטומה כנגד לחץ הגלים
נשטפת אל החוף

האם חוף מבטחים...?

על העיפות
האם אוכל להנות ממנה עד תום, עד כץ
העונג הוא רכות וזרימה, עיף מכדי לעורר מהומה
כמו בימי ההוללות הרחוקים
אחרי לילה ללא שינה מתנועעת בדרכים
מתענגת על כל אברי הדואבים
עטופה בזכרונות מענגים ובלתי נשכחים
האם אוכל לעורר בי את זאת העיפות
לאחר לילה ללא שינה כאמא צעירה
שבו עשיתי את העולה על רוחי באהבה
והעיפות שעוטפת אותי מרככת אותי
עושה אותי מצחיקה, ואין לי כח לעשות שום דבר שאינני רוצה.
רק להנות מן היום בשמחה.
ולתת מן השפע של העירות בשינה
אין לי כח להתנצל
אין לי כח לכעוס
אין לי כח להתנגד פה לרצונות
אין לי כח להעמיד פנים
ערומה אני
עיפה אני
נהנת מהחיים..

תודה.

הו.. תודה

מדהימה.
קוראת אותך ואוהבת אותך

לכבד את עצמי
לכבד את כל כולי
את ליבי ונשמתי
את רצוני ותאבוני
את כאבי ופחדי
את תחושותי ומאווי
את תמימותי וחוצפתי
את קטנותי ואין סופיותי
את הדמעה ואת הצחוק
את התהיות ואת הטעויות
לכבד את היותי
אדם
שלם
גווני
יוצרים
צורה
צבעים
אור
ואפלה

תודה.

ישנה אך ערה,
עוללי בזרועותי ישנה
קטנה וברה
עינה נעות
נשימותה פועות
כפות רגליה בבטני מתחכחות
ומרפות
אצבעותה נשלחות
לשבריר שניה את פני מלטפות
ושוב ברוח מונחות
קצב נשמותיה
כקצב חלומותיה
עפופה בריחות
ניחוחות..

איזה כייף לי.

עינה פתאום נפקחות
שולחות מבט חד
לאט לאט שבות ומתעגלות
חוזרות לאותו מקצב
של נשמותיה
הפועות

תודה.

יכולית לכתוב עד עלות השחר,
אך השתיקה יפה לו לדיבור.

תודה.

לשה את הבצק על השיש,
ובכל לישה הוא משנה את קיצבו,
את נפחו, את ריחו.
אחר כך יושבת מנגנת לו,
גם הוא נהנה מן הנגון וגם אני.
אני לומדת.
פסעתי לי לתוך עולם, מוכר אך לא ידוע.
שולה מנבכי הכרתי את שאני יודעת מעצם קיומי,
כאן כיוצור אנושי, מרעננת את זיכורני.
בפריטה על מיטרים, מלמדת אצבעות,
והן תלמידות חרוצות, כו תמימות ופריכות,
הן זוכרות.

מילים
מתפרקות מתאחות מאלפי שברירים
בבוקר כשאותי החמה מלטפת
רק לרגע,
ככה תוך כדי שאני צוחקת
יודעת
איך בפנים היא אותי מדגדגת אותי היא מגדת
(כן כן כמו מגדת עתידות)
מספרת, מאלתרת, מצחקקת ולוטפת
את חום קרניה בי נותנת
את מילותה בי מפזמת
את ראשית החיים מזכירה
והמוות הינה הוא בא והולך כשבריר השניה
מתוקה ומרה באותה נשיקה
מתוקה ומרה באותה לטיפה
היא בשבילי ואני... בשבילה.

עיפה
והחום ממיס ממני ואני נוזלת
ועיני כבדות ואני נובלת
דממה
פה אני יושבת לבדי
בעוד כל העולם פה בחייקי
עצבות
קבלת הדין
מה שיש זה מה שיש
בלי ויכוח ומיקוח
בלי קיטור ובלי זיכוך
יושבת פה ונכנעת
יודעת התנועה מאילה היא באה
ככה כמו שהיא הולכת הרוח הזאת שנושבת תזיז בי את העלעל
שיניעה את הענף שירטיט בי את הגזע
לנוע

אתמול, בלילה,
כשהלבנה היתה במילואה,
נשכבנו שנינו על הרצפה,,
ברחבת הכניסה.
הירח גדול ועגול מעלינו,
קרניו הלבנות המהוסות מסתננות,
בעד ענפי הגפן הכהים,
ועליה המתנוענעים,
עם משבי הרוח הקלילים,
מרכיבים צורה ומתפזרים.
התבוננו בפליאה,
התכרבלנו, וצחקקנו,
עם הרוח התלטפנו,
עיפים מאוד היינו,
אך עיננו פקוחות,
נאחזנו בעירות,
שמחים במראות,
אוהבים.

תודה על המילים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הינה שוב אני נפעמת.
מחזיקה עולל בזרועותי, ורוקמת.
פותח פה גדול, פיהוק.
ולפני רגע צעקתי על ילדי, טעות?
וחמקתי בלט על בהונותי מצעקותי,
וחמלתי אותן וגם אותי.
אומנם פסיעותי השאירו סימני עקבות בעקבותי.
אבל ככה בחצי הדרך עצרתי,
מה אומר ומה אגיד? נפעמתי.
תובנה אחרונה, מימים של ריקמה,
שמחה בטעות, שמחה במשגה,
שמחה בגירוד ושמחה במפנה.
שמחה סתם להיות, תקועה באמצע הדרך,
וארשה לעצמי להגיד, מ א ו ש ר ת.

אתמול, כשידעתי את דרכי,
ותהיתי על עומקי.
וזכרתי את יצרי,
ויצרתי את כוחי.
ובחלתי במותר.
וחפצתי במוכר.
ורציתי עוד לשכוח, את אשר נשב ברוח.

ואותו מתוק, מוכר.
כבר ישן שם על הכר,
ואותי הוא לא יודע
בדמותי אינו נוגע.
רצוני, תאוותי,
אומללותי ותשוקתי,
הן כולן בלילה אחת .
תרכיז מהול,
מרגיז, בהול.

אנה אל תשכח לנעול את המנעול...

אתמול כשטילתי בשדה,
והדמעות שטפו אותי,
ויכלתי באושר להכיל את מורכבותי,
את קיומי כאדם על פני אדמה.
את חוסר מושלמותי,
פגיעותי, טפשותי, כעסי וכאבי.

ויכלתי לראות את היופי של האפשרויות,
את היופי של המורכבויות,
את היופי של השברים שיוצרים צורה.
שיוצרים שלם.
סדוק ופצוע,
תמיר וגבוה,
כזה שנופל ויודע לקום,
כזה שישן ויודע לחלום.
כזה שיפה וצלול וטהור,
כזה שעכור ועמום ואפור.
כזה שנושם עוד נשמיה,
ומוכן לא לדעת,
מה הדרך הנכונה.

הרגע הזה הוא חיים.

תודה.

ילדי ואישי חזרו הביתה, מביקור אצל חברים,
כל כולם רעש וצילצולים, נכנסים אל החדר, אני אצל המחשב,
בני מוצץ בלהט קנה סוכר, ואישי מספר, מתלונן, מקטר, על קנה הסוכר הארור,
שבמשך כל הביקור ילדי והילדה שביקרו בביתה, רבו עליו, מוללו, מצצו נגסו, ואחד בשני נגחו.
לבסוף בני זכה בדבר הנכסף, המתוק המופלא,
ובדרך הבתיה חזרה, הצליח לשכנע את אביו לטעום מן השלל,
ועכשיו מנסה נואשות גם אותי לפתות,
ואישי קורה לי מן החדר השני, לא ליפול בפח, שלקנה הסוכר יש טעם של רוק בעיקר.
אז לא נפלתי בפח, רק התגלגלתי בצחוק,
מתענגת על המבט הלוהט, הממוקד, שמכסה את פניו של הילד כל פעם שהוא מכניס את קנה הסוכר לפיו ומוצץ בעוז.

תודה.

כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון.

הרבה צמח מהכתיבה הזאת,הרבה הבנה, כאילו משהו משליחת המסר הזה לעולם פתח לי עוד נקודות הסתכלות עליו, ובהירות.
כבר תקופה ארוכה אני עם השאלה הזאת, התהייה הזאת בקשר לשנה הבאה, הרבה גיששתי והתיעצתי, וכל אותן שיחות הובילו אותי למבוי סתום, אותה הנקודה.
או גן, או עוד שנה כזאת בבית, שידעתי בידיעה שלמה וברורה שזה לא בראי לאף אחד במשפחה.
השבוע לראשונה מצאתי את עצמי מתיעצת עם עם אמא בחינוך ביתי, שהעלתה רעיון לעשות החלפות הורים עם עוד אמא,
ככל שאני עם הרעיון הזה אני אוהבת אותו יותר, ואפילו התחלתי לפעול כדי לממש אותו, מתוך זה גם ראיתי יותר בבהירות את הצורך לשלוח אותו לגן כצורך להיות נורמלית.
לעשות וי על משהוא שבו הינה זה בסדר, את זה כולם עושים, הסריטות שזה מיצר אילו סריטות של כולם. זאת כבר לא אחריותי זוהי אחריותו של העולם.
גם הקושי שחשתי ליזום וליצור משהו שמתאים במיוחד בשביל המשפחה שלנו כחלק מקהילה שכל הילדים בה נמצאים במסגרת שיצרה הקהילה.
גם יותר התבהר לי המקום שלי שרוצה 'לכבוש את העולם' רוצה לקפוץ גבוהה ורחוק, ישר להיות שם, במקום ללכת בניחותה לעבר נקודה,

ויותר מכל, איזו נינוחות פנימים שקימת בי שהיא חלק מתהליך רחב יותר שאני עוברת, שכל שיש לי לעשות לכבודה,
זה מבוקר ועד ערב להגיד תודה. על החיים וההזדמנות, על השפע של האהבה.
מרגישה שזה בסדר, שהיום הזה בסדר, שהרגע הזה מושלם, שאני לא צריכה כבר להגיע לשם. ואני ענווה.
לא מרגישה שבזכותי הגעתי לזאת הנקודה, לזאת ההויה, אין כאן איזה תפיחה על אגו שהינה אני מצליחה. תודה.

החלטתי לחזור לכתוב, מתוך שיתוף תמים, לזנוח לרגע את הליריקה בצד, אולי היא מהווה בשבילי מחסום לכתיבה בימים אילו של השנה,
כמבן שהיא מנסה להתגנב בכל מילה שניה, וזה בסדר, אני אומרת לה, 'ברוכה הבאה.'
אני בליבה של תקופה מיוחדת במינה מכל כך הרבה בחינות, הרבה יותר ברורה במורכבות של האישיות שלי,
לפעמים אני תוהה אם אותה הכרה לא היא שמגבילה אותי, ובכל זאת היא נצרכת בשבילי בימים אילו.
מתכוננת לקראת שנת הלימודים הבאה שבה בני ילך לגן ואני אצא לכבוש את העולם,
מתרגשת ונפחד, צועדת צעד קדימה בהיסוס ונסוגה, מגששת אל חלומותי הכמוסים ביותר,
מנגבת את דמעותי על המחיר שאני בוחרת לשלום, ילדי הולך לגן.
אכן מקום קסום, עם ילדים נפלאים ומחנכים טובי לב, שאת כולם הוא מכיר ואני מכירה גם כן,
מתוך חיינו בתוך קהילה, כחלק וכנפרד, כדומים וכשונים, חווים ביחד, והרבה לבד,
אני מוותרת על חיים לאור מערך אמונות שלם, שמקומו של הילד בבית עם אמו ואביו, לחיות בלמידה מתמדת, לגלות את כל מה שסביב,
יודעת אני שאיננו זקוק לגן נפלא וקסום, לחברת זעטוטים מלאי אנרגיה, למרחב שכולו נולד למען ילד, למען משחק ויצירה.
יודעת שהוא צריך בית, אמא אבא וכל המשחקים המציאותיים והפרקטיים שהם חלק מעולם המבוגר, מחיי המשפחה.
יודעת שהוא צריך אמא שמחה, ומלאה שמרגישה חלק מהעולם הזה, שחשה שהיא תורמת לחברה,
אמא שמתרגשת מהיצירה שלה, שמתרגשת מהחיים, שבונה ויוצרת ואחרי חלומותיה היא הולכת.
לא הצלחתי לחוות זאת יחד איתו.
קוראת את עצמי ותוהה.

בוחרת לתת לחיים לקחת אותי, להאמין, שזאת דרך טובה בשבילינו.
הטובה ביותר לכולנו, לאישי היקר, לי ולבני.
לבני היקר, שבחוכמתו ועוצמתו יצמח ויפרח מן הלמידה הזו.

אני קמה בבוקר, בשביל ערמת כלים.
צלחות, כוסות, סירים ומחבתות,
הם כולם מסודרים,
אחד בתוך, ליד, לפני, אחרי השני.
בבלגן מושלם הם יושבים בכיור.
כוס אחת מונחת באלכסון על ידית הסיר,
ושלוש צלחות צללו לתוכו,
על בסיס של מחבת אחת מונחת כף.
כל הלילה היא בילתה שם, באיזון בלתי אפשרי!
גם צבעוניות גדולה אני מוצאת שם,
לא רק אירגון מרחבי יוצא מן הכלל.
צלחת אדומה לצד סיר כסוף,
מכסה מחרס ליד כוס זכוכית,
וכמובן, הדובדבן שעל הקצפת,
שאריות האוכל,
לפעמים יש צבע דומיננתי,
כמו סלק למשל, כשהוא בסביבה משאיר את חותמו,
באופן מובהק הוא בוהק בעוזו.
ומצד שני יש גם שאריות יותר בישניות,
שנחבות אל הכלים..
אורז, ירקות, שאריות של שייק ירוק,
ולפעמים החסד שורה על ארמת הכלים,
ואור זהב יורד מן השמים,
מסתנן בין עלי וגבעולי הצמח המטפס המסרג את חלוני,
ביחד הם יוצרים צורות וצבעים, צללים ומשקעים.
והחגיגה נהדרת בכיור שבמטבח.
וכשאני נגשת,
אני מתרגשת.

הספר שנפתח, כך במקרה.
גילה את אשר בקלות מתגלה.
הוא סיפר את אותו הסיפור הנלוז,
על ההוא וההיא, על השנים ההם,
שבמהרה הם הפכו לשלושה,
ומשם כבר הדרך בטוחה.
וסלולה לה לתפארת, לכבוד שאר השולשלת.
מתוך אותה השתלשלות עינינים.
התפתחה מציאות רבת פנים.
והדרך צמחה והמציאה.
לא רק את עצמה, אלה גם עוד, היא הפתיעה..
בגדול, היא זורמת לכל כך הרבה כיוונים.
שאפשר לקרא לה רבת פנים.

כמו שאמרתי זה סיפור כה נדוש ועתיק,
את שחר האנושות הוא מחזיק.
ואני כאן הקטנה,
פה באמצע הזרימה.

הלילה עננים ניקדו את עין הירח,
והרוח הניעה קלות את הענפים,
העינים היו פכוחות לרווחה,
ואותו סדק פעור ביקש הוחכה.
כבר לא יכל יותר עם זאת ההזנחה.
וחיפש שם בחוץ את שחמק לו בפנים.
ומצא את הקשר שאין לו פורמים.
מדפדוף במחברת אל העבר ההוא.
ונשם לרווחה כי גילה שזה הוא.
ומתוך הנוחות של אותה הקשיות התעשת.
לא חזר על אותה הטעות

עשרות פעמים ביום אני כותבת כאן,
אין סוף דברים, מפה ומשם,
אבל בסופו של דבר, כשאני מתישבת.
רק מעט מכל זה אני משכתבת.

כולי כבר מאורגנת,
כל גופי מוכן,
דרוך.
עורגת לי חלומות,
בשלל חוטים צבעוניים,
צבעים מאוד ערניים.
והינה צילצול טלפון,
וכל המציאות משתנה.
ככה ברגע,
כל ציפיותי התפוגגו,
הגלגל חוזר לכדמותו.
וכלום בעצם לא קרה.
הכל קרה רק בהכרה,
ואותה ההכרה הפליגה לה רחוק.
וכול גופי יחד איתה,
כבר הגענו לארץ רחוקה.
וברגע, עם הצילצול,
התעוררנו.
למציאות חיינו.
האם אכן התעוררנו...?
חלום בתוך חלום.
מציאות בתוך מציאות.

החדר חשוך, שקט,
אך איננו דומם, מלא חיים.
אני מקשיבה, שומעת,
צליל נשימותי, וצליל נשימותיו,
שלי ארוכות, עמוקות,
שלו קלילות קצרצרות,
שמואלי תחת ראשו,
עוטפת אותו, מתעטפת בו,
נושמת אותו עמוק,
כל שאיפה ונשיפה מניעה,
פלומת שערות רקה,
כמו שרק שערות ילד יכולת להיות,
שיער פישתן עדין אני נושמת.
ואני נושפת,
כל גופו מאורגן בשלמות,
מתרפק ברכות, נח.
וגופי שלי גדול ועגול,
נח גם הוא, בדרכו הבוגרת,
בדרכו הנשית.
ילדי ישן את שנתו, כך,
שאילה רק עתה צנח,
והוא כל כך צלול, ונינוח,
תודה אלוהים,
תודה על הריח.

אהבה,
זאת המילה שעלתה,
אהבה,
נשימה.
שמחה במה שיש,
כל כך יפה, נעים.
הפשטות, לקבל את זאת המציאות.
לנשום, גילתי את הנשימה שלי.
מחדש, דקות ספורות של נשימה,
כמה יש בהם,..
מרחב שאי אפשר למדוד בזמן.
הרכות הזאת התמימות.
מלווה שלי, מחייה אותי.
מקטינה אותי,
מרחיבה אותי.
ועל זה תודה לאיש שלי.
כמה שהוא מלמד אותי,
רואה אותי,
כשאני שוכחת מזכיר אותי,
כשאני זוכרת משכך אותי,
כן, אהבה,
אם כבר כותבים בה.
אז כן, יש בי אהבה.
לפעמים איניני זוכרת את המילה,
רק את ההמולה שסביבה.
אבל כן,
אני יודעת,
אהבה.

תודה.

חולמת על לצאת,
לצאת אל הפראי,
אל מדרונות האדמה,
אל העצים הערומים,
אל הענפים העקומים,
אל הסלעים האיתנים,
שבתוכם אין סוף מחבואים,
אל הפרחים הקטנטים, שאם טוב טוב מתבוננים,
אפשר לראות אותם מציצים בין הגבעולים הירוקים,
אל הרוחות המנשבות,
אלה שמבטן האדמה עולות,
אלה שמהרקיע מיללות,
אל העננינם שכל הזמן משנים ומשתנים,
מספרים סיפורים, מצירים ציורים,
ונעים בדרכים ומקצבים שונים,
אל הטיפות שנושרות, את פני מלטפות,
ללכת בעקבות הריח, למצוא לי פלג מים,
להצתנף בתוכו, להצתנן מניחוכו.
וללכת לאיבוד, ולדעת את הדרך,
ולשכוח את שפתם של בני האדם,
המילולית המיותרת,
ולמצוא לי חברים חדשים,
שבהם אלמד שפות חדשות,
שפת העופות, שפת השואלים,
שפת הענפים המיילים,
שפת התולעים, ושפת הפרפרים,
שפת פכפוך המים הזורמים,

ומה מיחד את חלומי,
שאותו אני מגשימה גם כך בחיי יום יומי,
בחלומי אני לא צריכה לזכור,
את שפת האדם, ולחזור.
אני יכולה לתת לחמה, לבא וללכת ,
לתת לירח להעלם ולהתעגל,
בטרם אחזור שוב לדבר.
בטרם אחזור שוב לנוע בקצב במוקר והידוע.
בטרם אלבש שוב את דמות האשה,
המהלכת על שנים,
יפה ופיכחית,
חכמה ומעשית,
רכה ונשית,
...
ודי לי בזאת,
לעת עתה,
שבה מציאותי עולה על כל דמיון,
במעופה ובמורכבותה.

תודה.

ואני מצליחה להכיל את האושר הזה ?
את הנינוחות, החופש, הזרימה,
כל האינסוף שיש בין לבין,
ואיך אפשר לעשות כל כך הרבה,
תוך כדי שעושים כל כך מעט.
וכל דבר יש בו יצירה כל כך מופלאה,
שדורשת כל כך מעט...
מתמצקת בניד עפעף,

שלא לדבר על כך הדברים שפשוט קימים,

הוילון שמתנפנף באור השמש,
ואינסוף קרניים נשזרות בו,

עלי הענק של עץ הפאולינה,
חצי יבשים לכבוד הסתיו,
אך עדין נאחזים בירקותם בענפים,

פרוסות לחם מהבילות מונחות, נחות על השיש הקר,
והאדים העולים מהן שרים יחד עם אור השמש,
האור הזה שכל הזמן מוצא את דרכו להסתנן אל החדר.

והינה היום יש לי אחר צהרים שלי, בשבילי,
ואני נגשת עכשיו לנצל אותו עד טיפתו המרה האחרונה.
אשתה לי אותו בצמא. אתענג על כל מה שמסתתר ומתגלה,
בתוך המרחב הזה, שבו אני.
אני? איני, הינני, אני.

והיום לראשונה מזה זמן,
מהזמן ששוכן בלבי, שאינו תלוי מחוגי השעון.
שניות, דקות, שעות וימים.
עבר זמן,
שבו אני חשה שעלי לשנות משהו במציאות חיי,
לא טובה היא, לא נוחה.
ואני מנסה ומנסה,
עבר זמן מאז חשבתי שטוב לבני כך בבית איתי.
סופג עוד ועוד את הוויתי,
האם היא טובה לו, האם נוחה בשבילו,
האם לא היה לו טוב לקבל מעט חופש מאימו,
האם לא היה לי טוב לקבל קצת חופש מעימו,
מגרדת לנו חופשים פה ושם.

אך היום, זה לראשונה,
לאחר אותו זמן שעבר,
בעודי מונחת בערסל, והשמש מלטפת,
ובני חוצה את חלקת האדמה,
שבטובה הצמיחה דשא רענן,
בדרכו לשכנה, וחוזר עם קרשים בידו,
ואני מתבוננת בו,
ולרגע ככה הציצה המחשבה,
מה רע...?

אולי בעצם זה נפלא,
המציאות הזאת, ככה בשבילו.
חזק, זקוף, חוצה את השדה,
אולי זה בסדר, להיות אני,
אולי זה נעים להיות בני..?
ככה לפעמים,
בא נגיד רוב הזמן..
מותר לי להנות פשוט מלהיות.

ובטני מלאה, לוחצת,
ועיני עיפות, וצוארי חורק,
חוקר רק לרגע או שניים את גבולות התנוחה.
ואני כאן נחה.

בתוך זה אוספת את עצמי, נאספת.
אילו הם חיי...?
כנאה, כך נאה.
כך נראה.

רווחה וסובלנות,
סבלנות ונינוחות,
כניעה,
לנסיבות חיי,
לגבולות קיומי,
לביתי, לאישי, לבני.
לזמן, למרחב, לקיום.
לתנועה, לשינוי.
אני הופכת מנהיגה,
בתוך השבט שלי, משפחה.
אומנת קטנה, שלוש נפשות,
שהן אחת. שהן אחד.
מתאחדות , ונפרדות,
מתמזגות ונמוגות,
מקבלת עלי את העול.
מתחדשת מהגבולות.
מתענגת על החסימות.
ולא בגלל שהן עלי שומרות.
אלה בגלל שהן מעוררות,
מעירות, מפעימות, מאתגרות.
בתוכם שוכן הכל,
כאב, שמחה,
ויש צורך ביצירתיות גדולה.
לא לשכוח להוסיף עצים למדורה.
לחיות את זאת האהבה.
בשלהי הזמן,
בקצוות ההוויה.
בוחרת.
אהבה.

מתוך התהום היא עולה,
מתוך האפלה מתגלה,
לובשת דמות וצורה.
ענוגה, יקרה,
היא צועדת חרש,
צליל לא נשמע,
חיוך על שפתיה, מרחף,
נוגע לא נוגע.
קבוע, לא ידוע.
תמירה, זקופה,
בנינוחות גופה מונח בתוך התנועה.
אצבעות ארוכות לה,
נוגעות לא נעות.
מפיצות הן נוגה.
אור נגוהות.
איך כך היא הופיע מתוך אפלה?
איך כך היא הצליחה,
להסתיר את אורה?

אולי עדיין היא פוסעת בתוך אפלה,
אך האור שבוקע כל כך עוצמתי,
מפזר את החושך ב-ה רבתי.

ואולי, האור מבחוץ מלטף, מחמם,
מעיר בתוכה, את הצליל הדומם.
מזכיר לה את אשר שכחה,
מנגן בה ניגון ישן,
ומאיר את תוכה.

יושבת כאן בשקט,
יום נפלא היה לי היום,
כך אפתח את שירי,
בהגדרה כזאת כללית, טובה.
למרות שבתוך היום הזה נצורות אין סוף הברות,
רגשות, תחושות, חלומות, מצאויות.
ככה אני בוחרת לסיים אותו,
לפני שאזחל למיטה,
בין אישי האהוב, לבני היקר.
ניצוצות של בהירות של אהבה,
בתוך העולם הזה,
הקסום המופלא,
בתוך השפע הזה,
של הטוב, של המחילה.
אנ סולחת.
נעטפת, ועוטפת
סומכת.
אני רואה את היופי, את הטוב,
את הבריאות,
של המציאות.
את החוכמה של הזמן.
שמרפא,
אם תרצה ואם לא תרצה.

וזה כואב, מבלבל,
מתבישת בסירבולי,
מניקה את בני בחדר.
מאחורי הוילון המוסט.
מצניעה.
מישהו חושב שיודע עלי משהו.
איך זה אפשרי?
אני עם כל העומק שבי,
לא יודעת עלי דבר,
וחצי דבר?
חצאי דברים אני יודעת לרוב.
משתדלת תמיד להיות במרכז.
לשמור על שיווי משקל.
לקבל באהבה.
גם את הסוג הזה של האהבה.

ואני מנסה,
בתקווה,
אמנה,
ליצור משהו
יפה,
הרמוניה,
אור שלי.
ענוגה
עדינה,
כמו זאת
הנשמה.

כשישבנו בשדרה,
מעבר לכביש,
ואני נבחתי, ודיברתי גדולות גדולות,
כולי רוטטת בזה הרטט,
כולי עוצמה, עוד רגע מתפקעת מהדממה,
יושבים שנינו על החומה.
והוא אינו מביט בי, עיניו עם העוברים ושבים,
כל רעש מושך אותו הלאה הלאה ממני.
וקולי עולה ועולה, זעמי גובר,
ואני אינני מבינה למה אינני מדברת בדממה.
והינה שלחתי את ידי לפניו,
ומשכחתי את מבטו אלי,
וביקשתי, בבקשה, הבט בעיני.
אולי אז לא אצתרך לצעוק,..בעצם..
הינה אני מדברת - מילה - אחת - בשקט
והינה אני אומרת,
בתוך עינך יש לי הכל, עכשיו כשאתה מקשיב.
אינני צריכה לדבר יותר.
הכל שם בעניך.
חסר משמעות,
הווה, עבר, עתיד.
הכל נמס.
ואני אינני.
ואתה הינך.
מה יש שם, בתוך עינך..?

ואני שמחה, היום.
הצלחתי, ידעתי.
כמעט ששוב שחכתי,
כמעט שהמציאות המוזרה הזו שוב בלבלה אותי.
אבל הינה נוכחתי. כי ידעתי!
כי זכרתי.
כי צדקתי.
היום האיש שלי לכך לידיו את הכלי,
והינה הוא מנגן. ללא פחד.
ללא אשמה,
ללא שפיטה וביקורת.
הוא מושך בקשת,
הוא רוקד, עף.
ועיניו נעוצות הרחק הרחק מכאן..
כן,
אני יודעת, אני לכחתי אותו לשם.
בדרכי הפטלטלה, המעווטת,
כל הכאב הזה.
כן, לעזור לו לזכור, בתמימותו.
לכחת על כתפי את עולו.
לתת לו לפרוח ביופיו, בהדרו.
כשהבטתי בעיניו ידעתי. אני אוהבת אותו.

ולקרוא את עצמי,
כל כך משכר,
כי זה לא משקר.
מגלה את הפנים שנובע.
את הפנים שקובע,
עוד לפני שחשבתי,
הכל הוא הלא יודע.

עיפה, עיפה,
חלשה.
גם עצובה,
על כל האין סוף שנמצא ברבבה.
איך אני שוב הולכת לאיבוד בים המידע.
ואין בי טיפה של ידע.
פשוט החיכוך עם כל כך הרבה ישויות.
כל כך הרבה הוויות.
ואני הלו קוראת מחשבות..
ואותה בדידות, אותו כאב,
משתקף בי מעבר.
האם אנו שוחים בים של כאב.
בים של מידע.
או רק אני זו שותה, שוטה?
וזה כל כך נוגע במקום שלי כאם.
וגם במקום שלי כאב,
הבחירות שאני בוחרת,
הפסיעות שאני זוכרת.
האמת שאני פועמת.
לפעמים כל כך שיקרית.
שאני מתפצלת,
ונסדקת.

כן, כן, חזרנו לשיגרה,
אפורה אפורה, כמו התיקרה.
ואיך זה קרה שנעים לי,
עם זאת האפורה...?
כן מין עצבות נעימה.
של שיגרה.
שבכלל לא שגורה.
על שפתי היא מונחת,
בעדנה.
מוכנה כל יום לשנות צורה.
אך עדיין היא דורשת,
מסגרת.
מחזוריות.
תיכנון.
תיכנות.
משמעת.
סדר.

לא כל כך משנה אם זה סדר עולה,
או אם זה סדר יורד,
העיקר שהכל היה בסדר.

עכשיו גם אני חולה, מצוננת,
אפי גדוש, עיני מעורפלות.
ואני מדדמת את הדימום החודשי שלי.
בתוך כל עירפולי החולשה.
תהיתי על בואה,

מתוך התהיה עלתה בי
הבנה,
מאוד מעניינת.
בטיפשותה, בפשטותה,
לא תאמינו למה אני חולה...
בני ובעלי היו חולים
במחלת השילשולים,
מחלה מדבקת!
ורק אני בריאה.
איך אני מעיזה?
מיד הרגשתי אשמה.
במקום לשמוח בבריאותי,
ביכולתי לטפל בשמחה במשפחתי,
הרגשתי שזה מעיד משהו רע על עצמי.
שאני בעליונות מעל בני האדם הממוצעים שחולים.
איך קרה שבני הגיבור, ובעלי הנפלא חולים?
ואני בריאה?
בושה וחרפה! !
עז עכשיו אני חולה,
והכל בסדר...

עכשיו בני צורח לידי,
הוא רוצה את תשומת ליבי,
ביקשתי שיתן לי כמה דקות.
והינה הוא נתן,
קורא בספר לידי,
חוזר על המילים שלי,
מתאים אותן לתמונות.

---

היום הלכתי לפסיכולוג,
300 שקלים לשעה,
וזה אחרי שבפילפולי לשוני קיבלתי הנחה...
ואולי מבחינתי זאת היתה נקודת הסי של הפגישה.
כל כך מנוקר בעיניי כל העניין הזה.
לנסוע רחוק, לשבת על כורסה.
לבלבל למשהו בסכל על אומללותך.
ובתמורה לשלם לו 400 ש"ח על השעה.
הוצאה חודשית של 1200 שקלים(אחרי ההנחה)
וכמה דברים יכולתי לעשות עם הכסף הזה.
אין סוף דברים קסומים.
ואם המיר את הכסף הזה לסחר של 30 ש"ח לשעה.
הסחר הממוצע של עובדת פשוטה כמוני,
זה יוצא 40 שעות עבודה חודשייות.
אולי במקום אכך לי 20 שעות חופשה חודשיות.
שבהם אני חופשיה להיות.
שבהם אני בטיפול פסיכולוגי.
בטיפול פיסיולוגי.
בקיצור.
כל מה שאני צרכה
זה קצת אהבה.
בעיקר מעצמי,
וגם מהסביבה.

עברתי עוד נקודה עם עצמי היום.
למדתי עוד שיעור,
על כאב,
על ענווה.
על מוגבלותי כאדם.
על אנושיותי ופגיעותי.
על רמת רגישותי.
והינה אני חווה בהורות גם היום,
את אותם דברים שחוויתי מאז ומעולם.
ובעיקר הם משתקפים בזוגיות.
ואני כאובה ומפוחדת,
נוכח החולי של בני,
וכן, גם של אישי..
וכועסת עליו, על אישי,
שבוחר להיות חלש..
והאם באמת הוא בוחר...?
והינה הוא בחוץ עכשיו בונה לי גלריית שינה.
כן... איזה איש יש לי...
פשוט סוכריה.

רננה יקרה,
רוצה לענות לך,
כילדה ולא כאמה.
כילדה מורדת.
המרידה היא חלק בלתי נפרד מהצמיחה.
מגיבוש הזהות הנפרדת כאדם בעולם.
שצןמח מתוך עצמו, ולא רק שלוחה של ההורה שלו.
אני מאוד משתדלת כאמא, לתת רק מהמקום ששמח לתת.
ולא מתוך קורח, ולא מתוך נתינה לשם קבלת דבר מה בתמורה.
כמו- ילד מחונך. ילד צייתן. ילד חכם, ילד טוב.
אני פשוט אמא שלו, מראה לו אותי הכי אמיתי.
אני בהחלט לא מודל מופלא להורות.
ואני אקבל ממנו בשמחה כל קוטן של תוכחה.
כשיגיע לגיל המתאים של התפתחות התודעה.
ואולי זה יכאב, ואולי גם אני עליו אצעק.
אך אדע את הפיתגם, את החידה.
'התפוח לא נפל רחוק מהעץ'.
ואני מורדת גדולה ודגולה.
כל יום מזכירה לעצמי,
עם כל הביקורת שיש לי על דור ההורים שלי.
עדיין אני תפוח, שזרעיו נבטו,
והנה אני עץ.
ויום יבוא וגם תפוחי שלי יפל אל האדמה.
ויתבונן מהצד באמא שלו השונה.
וטוב שכך.

ילדים הם מתוקים כשהם קטנים
ונעשים כפויי טובה כשהם כבר גדולים
לשמוע התפרצויות ומילים קשות מילדים שגידלת בדאגה ואהבה זה גורם ממש לדיכאון.
ולעיתים אין את הכח הנפשי להורים להתמודד עם היחס כפוי הטובה הזה למרות שאנו ממשיכים לאהוב ואז פשוט לאט לאט מתרחקים וממעטים לשוחח או להיפגש מתוך החרדה שאולי תבוא לנו עוד התפרצות על לא דבר ואנו נישאר עם דכדוך מדכא.

גם אנחנו חולים,
ילדי עם שילשולים,
מתעוררים בלילה מיליון פעמים.
ומתוכם פעמים בודדות שילשול, לפעמים יוצא במכנסיים,
לפעמים מצליח להתאפק רגע או שניים.
לפעמים אני מקיצה משינה עמוקה עמוקה,
והעפעפיים בקושי רב מציתות לי,
נפתחות,
ואני בדבקות קמה מהמיטה,
ממלאת את ראותי בנשימה עמוקה עמוקה.
למלא את מצוותי בשמחה.
לפעמים אני מנטרת מהמיטה ללא שמץ של מצוקה,
כאילו עובר לו אוטו גלידה ברחוב,
בשעות צהריים חמות ואני מחקה לו כבר שעות,
קופצת ורצה אצה לספק את זאת התשוקה.
והיום, הבוקר אני עיפה,
קצת מחוקה.
ותודה לאל שאינני לבד במערכה.
ויש לי איש כזה נפלא.
שלמרות שהלך לעבודה,
הוא איתי פה, באהבתו.

והיום צחקתי, השתובבתי, השתוללתי עם בני.
ומתוך ההויה הזאת,הופתעתי לגלות,
שכבר הרבה מאוד זמן לא עשיתי זאת.
הרבה עבר מאז אותו צחוק מתגלגל,
חסר הצדקה, חסר מטרה.
סתם שרועים ביחד במיטה,
מתגופפים , מתגלגלים,
שמחים.

ואיזה כייף היה לדעת שזה לא אומר כלום על שום דבר בכלל.
שלא משנה אם לא השתובבתי כבר חודשים,
ולא משנה אם אני נזפתי בו כבר כמה ימים,
ולא משנה אם הלכנו לגינה או ביקרנו את השכנה.
ולא משנה אם אפינו עוגה או טיגנו לביבה.
ולא משנה אם אני מניקה או מעיקה.
ולא משנה אם אני שובבה או אני מדוכא.
בסופו של דבר פשוט היינו.
אהבנו.
חיינו.
וגם עכשיו כשהוא ישן לידי על מזרון.
ואני כותבת פה פיזמון.
אנו אוהבים.
חיים.