למי שרוצה להמשיך ולקרוא...
הבלוג של דנה ממשיך ב:
בלוג מיילדת מתחילה

איזה כח משיכה יש לדפים האלה שלך

מעניין לפגוש אדם כמוך יום אחד
אני הייתי באימן גם באנגליה
וגם בארץ ,מתחילת דרכו

הלב הולך ומתרחב כאן

גמני יושבת ,לא בשורה הראשונה , ומתרגשת מהאופן שבו את חושבת, מתרגשת, מעבדת כל מיני מצבים
ובעיקר מביאה המוווון לב והמוווון אהבה ואמונה באנושי

תודה ענקית

התחלתי עם הארכיון והמשכתי דרך כל הבלוגים עד הלום ועכשו כבר אחרי שתיים בלילה!
מקווה שדנה תחזור
היה מאלף
תודה

דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית
דף סיפור לידת פג

ניק זמני, תודה על העידכון, מסרי לדנה שיש לה כאן מעריצות מתגעגעות!

דנה עסוקה מאוד, עד כמה שידוע לי, והיא תחזור לכאן מתישהו, לא ידוע לה מתי....

איפה דנה?

דנה זנחה אותנו.....)-:

גם אני מצפה ומחכה

מצטרפת לקריאה!!!
עד שהצלחתי להתמכר פה למשהו...
קדימה דנה, רוצים לשמוע עוד!

דנה, דנה, השמיעי קול!
(אין להסתפק ב "קוקוריקו, תרנגול! (-: )

שלום דנה, היה כיף לארח אותך בפורום "לידה פעילה וטבעית" בתפוז.
אשמח אם תקפצי לשם לעיתים קרובות יותר

הי נעמי!
אני שמחה שקפצת לבקר אצלי. לא מזמן כתבתי לך באתר אחרי שסיפרת על עצמך, אבל כנראה לא חזרת לשם. אתקשר בשמחה בימים הקרובים (אני שומעת עדכונים מאירית, ואני בהחלט זוכרת את בילויינו המשותף בגרמניה ובאיסטנבול...).

מרי קו - תודה רבה, מקווה בשבילך שתיכנסי להריון בקרוב, ואז אולי תגלי שנוזלי הגוף זה לא כזה אתגר

גיליתי את הדף הזה לפני כמה ימים ומאז אני לא יכולה להתנתק. קראתי את כולו, ואז את ארכיון בלוג שוליית המיילדת, ועכשיו יש לי עוד חומר קריאה לימים הקרובים ב בלוג שוליית המיילדת.
את כותבת נהדר, ועושה לי ממש חשק שנע בין להיות מיילדת ללדת. טוב, מיילדת אני כנראה כבר לא אהיה, וגם לא נראה לי שאני אוכל להתמודד עם כל נוזלי הגוף באותה גבורה בה את עושה את זה.
אבל ממש ממש עשית לי חשק ללדת. עכשיו רק נשאר להכנס להריון.

היי דנה
עברתי, קראתי והתרגשתי. הפורום הזה גדול ! למדתי ממנו המון!

"את מכירה איזשהו אדם או מוסד שיכול לעשות דבר כזה? בישראל? נגד הזרם?"
כן דנה , רציתי להזכיר לך שאת מכירה ואפילו בילית איתה כמה ימים נחמדים בגרמניה.
אנא, צרי קשר
להת'
נעמי
054-4795241

אמא הטילה ביצה טוב, אצלנו זה לא היה יכול לעבוד - הוא ראה את ההטלה

היי דנה,

בגן של הבן שלי, כששאל מיהו אלוהים, ענתה הגננת שהוא הרוח.
שבוע מאוחר יותר הוא הגיע ואמר: אמא, את יודעת, נטע הוא שקרן!
שאלתי - למה?
הוא ענה: נטע אמר לי שסבא שלו עכשיו הוא הרוח, אבל זה לא יכול להיות כי רק אלוהים הוא הרוח!
(סבא של נטע נפטר לפני שנתיים...)
ולא שמעתי על הנחיה כזו- ילדים מדברים על מה שהם רוצים. היתה תקופה שבגן של הילד קראו באובסיסביות את "אמא הטילה ביצה" עד שהוא דילקם אותו בע"פ בכל מקום אפשרי (גם במקומות לא נורא מתאימים)
אשמח ליצור עימך קשר, הסרט מאוד מענין אותי !
(ומבטיחה בתמורה סיפור לידה)

לא לא... (וואו איזה מוזר, עלה לי המשפט "ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו" ומוזר ששתינו עלינו על המחשב באותה שעה בישראל ובאוסטרליה)

זאת יעל אברהמי (אולי תזהי בתמונה שבסיפור?) אני ממש לא בענייני מיילדות... אני מרצה למקרא
of all things הגשתי את הדוקטורט לפני שבועיים אז יש לי שוב זמן אינטרנט.

הי יעל, בדיוק חשבתי עליך (יעל אמנו"ן, נכון?) לפני כמה ימים ותהיתי אם התחלת במסע ללמוד מיילדות או לא...

לגבי הכסא לידה - קשה עד בלתי אפשרי "להגן" על הפרינאום בתנוחה הזו. אפשר רק למתן את יציאת הראש - שלא "יקפוץ" החוצה בבת אחת. מחקרים שעשו לגבי זה ראו שאין ממש הבדל במספר הקרעים במיטה או בכסא. כך שיכול להיות שהיית נקרעת עם או בלי המיילדת, עם או בלי לחיצה חלשה / חזקה, על הכסא / על המיטה.

הולכת עכשיו לקרוא את סיפור הלידה שלך (בטח שאני מהמכורות).

לא הייתי פה יותר משנה (פעם אחרונה שקראתי היית באמצע ההריון).... אז מזל טוב על הכל! על הלידה, על העבודה, על יומולדת שנה.... שוב קראתי את כל מה שפספסתי בבת אחת... ושוב לא יכולתי שלא להגיב... כמו שכתבתי לך בפעם הראשנה - אני מרגישה שבגלל שאני קצת מכירה אותך מפעם, לא להגיד לך שקראתי את הבלוג זה קצת כמו חטטנות או בילוש.

כתבת שלא צריך לדאוג לפירנאום בכיסא לידה. למה התכוונת? אני ילדתי על כיסא לידה ונקרעתי... דרגה 2, והזריקה של ההרדמה זכורה לי כרגע הכי כואב בלידה.אני מאשימה קצת את המיילדת (שאמרה לי שאם אני אלחץ ככה אני בחיים לא אלד) וקצת את עצמי (שניצלתי את זה שהיא לא הייתה בחדר, לחצתי חזק חזק ובציר אחד... מראש שאפשר להרגיש 2-3 ס"מ שלו - הראש היה בחוץ. אם את מהמכורות לסיפורי לידה תקראי 1]כאן 92573143[/po].doc. אגב, גם הבן שלי (שנה וחודשיים לא נותן לי לעשות כלום על המחשב).

חוצמיזה בכיתי כשקראתי את התיאור של התינוקיה והפגיה... ממש עצוב. אוף. עדיף שאני לא אכתוב על זה כלום.

תודה על כל הסיפורים והשיתוף.

אני לא חושבת שצריך להחליט אם לעשות שיעור לבנות הגן או בית הספר. אני חושבת שגם וגם.
טוב, מסכימהD-)...

ראיתי לידה מדהימה- תאמינו או לא- בערוץ הופ הורים- זו הייתה תוכנית על לידות לא שגרתיות או משהו כזה, והיתה שם אישה מדהימה שילדה עם בעלה. הם נסעו לגור איזה כמה שבועות על אי מדהים והיא ילדה באיזה מפרצון קטן באוקינוס. ראיתי את זה לפני הלידה שלי וזה עשה לי כל כך טוב. יש המון שידורים חוזרים, שווה לנסות לתפוס..

איפה אפשר להשיג את הסרט המדובר?
אפשר להשאיל ממי שיש לה (מיילדות בגישה טבעית?, מיילדות בית? מיילדות או אחרות שהיו במפגשים עם נאולי לפני מספר חודשים...) או לקנות - להזמין את הסרט באינטרנט. קצת יקר אבל מה זה שווה...
מי שרוצה מוזמנת לבוא אלי הביתה לראות.

אגב, אני לא חושבת שצריך להחליט אם לעשות שיעור לבנות הגן או בית הספר. אני חושבת שגם וגם. המצב הטוב ביותר היה שילדים ייחשפו ללידות כבר מינקותם, יחוו לידות בית, כמו גם מיתות בית, טיפול באנשים חולים, וכו'. היום לצערי הדברים הללו נחסכים מרובינו ואנו גדלים בעולם סטרילי ונקי, בלי דם, בלי כאב, בלי מוות, אבל גם בלי הרבה מן היופי שיש בעולם הטבעי.

אני מעדיפה שהבן שלי יחשף לתכנים האלה מהבית ולא מ"תכנים רשמיים של משרד החינוך". אלודיאה - אני מאוד מסכימה איתך. גם אני חושבת שזהו תפקידם של ההורים. ומצד שני - ילדים שואלים כל כך הרבה שאלות על התחומים הללו בגילאים הללו, שזה בטח מוזר לא לענות ולא לפתח שיחות מעניינות בנושא.
ילד: גננת, מה זה אלוהים?"
גננת: "מצטערת, משרד החינוך אוסר עליי לענות לך..."

טוב, זה בטח לא ממש קורה ככה..

מסכימה עם גברת פלפלת ו{{}}אלודאה בלבן. זו לא תחרות לקבוע למה תהיה החשיפה הראשונה - אם זה היה מה שקובע, אף אשה מערבית לא היתה יכולה ללדת באופן טבעי. בעצם, שום שינוי חברתי משום סוג לא היה מתאפשר! דוקא גיל 11-12 הוא גיל מצוין, כי הן מתעסקות בנושאים האלה של נשיות וגוף במילא, והעניין הזה יכול לגרום להטמעה יותר טובה של רעיונות אחרים.

וואו, דנה, מדהים!

הציורים הראו לי שכתה ז' זה כבר מאוחר מידי
מצד שני, הן תזכורנה את זה, ומהנקודה הזו הן יראו ויחוו כל סיפור לידה מעתה. בגן- לא בטוח שיזכרו והסיפורים והחוויות שיחשפו אליהם כנראה יעמעמו כמעט לחלוטין את החוויה שהענקת להן.

הציורים הראו לי שכתה ז' זה כבר מאוחר מידי
נראה לי שאת צודקת.
מצד שני - זה יותר טוב מלֹא לדבר על זה בכלל.

שמשרד החינוך לא מאשר לדבר בגנים על מין, מוות ואלוהים
אז תנסי בכיתות א'

דנה ה זה מקסים @} @} @}
איזה יופי.
כל הכבוד לך... !

זהו. עכשיו בא לי פתאום להכין שיעור כזה לילדי הגן

שמשרד החינוך לא מאשר לדבר בגנים על מין, מוות ואלוהים אני מעדיפה שהבן שלי יחשף לתכנים האלה מהבית ולא מ"תכנים רשמיים של משרד החינוך".

גיל 12 הוא לא מאוחר מדי לדבר על לידות טבעיות. הנה - אני התחלתי לדבר על זה רק בגיל 26, וחוויתי לראשונה בגיל 29

שמחה שחזרת לכתוב.

היי דנה, איפה אפשר להשיג את הסרט המדובר?

קורס הכנה ללידה לבנות 12. את הרעיון הזה בדקתי היום על 11 בנות שלומדות בביה"ס אצלנו, במסגרת שבועיים של שיעורים נפרדים לבנים ולבנות סביב כל התחום של התבגרות, מיניות, חברויות בין בנים לבנות וכו' וכו'. ביקשו ממני להעביר שיעור ובחרתי, כמובן, בנושא קרוב לליבי - לידה.

התחלתי בתרגיל מעניין - ביקשתי מכל אחת לצייר לידה. זה גרר שפע מחאות - "אבל מה לצייר בדיוק?", "מאיפה לי לדעת איך נראית לידה?" וכו'. אבל אחרי 2 דקות כבר ישבו כולן שקועות בציורן, ואחרי רבע שעה היה קשה להפסיק.
במעגל על השטיח שאלתי אותן מה זאת לידה בעצם, וביקשתי שיסבירו באמצעות הציורים שציירו. זה היה מעניין מאוד, מרתק בשבילי. הציורים הראו לי שכתה ז' זה כבר מאוחר מידי. היו שם ציורים של נשים בבי"ח, כולן שוכבות על מיטה. בציור אחד היתה אישה בתנוחת ליטוטומי (רגליים פשוקות ומורמות), בציור אחר הבעל חיכה בחוץ. מישהי ציירה רק את הפנים של היולדת שהיו מבועתים לחלוטין, אחרת ציירה קומיקס שבו היולדת צועקת : "אאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאה". היא מחזיקה את הבעל בידו והוא חושב "למה זה מגיע לי".

ניסיתי לברר עם כל אחת שהציגה את ציורה, מה עומד מאחוריו ומה עוד היא יודעת, למשל - את זאת שציירה את האשה בליטוטומי, שאלתי כמה זמן לדעתה האשה שוכבת כך. את זאת שציירה את הבעל בחוץ, שאלתי למה הוא בחוץ והאם מותר לו להיכנס, וכו' וכו'.

הבנות היו נלהבות, פתוחות, משולהבות משהו. זה גיל כל כך מבלבל ומבולבל. אפשר ממש לראות על הפנים שלהן את סערת הרגשות / הורמונים / מחשבות שמסתערת להן שם בפנים. יוהו - כמה קשה. לא הייתי חוזרת לגיל הזה בעד שום הון שבעולם.

אח"כ שאלתי אותן מה לדעתן עושה האשה בלידה, וגם זה היה דיון מעניין. היו לי עוד שאלות אבל לא הספקתי לשאול, וגם הן הפציצו אותי בשאלות מרובות - מה זה המים האלו שיורדים, לאן מחוברת השליה, למה עושים ניתוח קיסרי, ועוד ועוד ועוד. והן גם רצו לספר, על הלידות של אח שלהן או על תוכניות שראו בטלויזיה...

ולסיום ראינו את הסרט birthday של נאולי (מי שלא מכירה - מהר מהר לתקן את המעוות) וזה היה נהדר וממש הרגשתי שזה זורע בהן זרעים טובים של משהו אחר - לידה טבעית, בבית, במים, בנוכחות הבעל והמשפחה, ללא מיילדת.....

זהו. עכשיו בא לי פתאום להכין שיעור כזה לילדי הגן. אבל שכנתי הגננת ריפתה קצתאת ידי ואמרה שמשרד החינוך לא מאשר לדבר בגנים על מין, מוות ואלוהים ("מהההה?" נזדעקתי, כששמעתי את זה). מקווה שלידה לא נכנסת בקטגוריית ה"מין".

אלף תודות.

אחד החלומות שלי הוא לעשות קורס לילדות בגן או בגילאי ביה"ס הנמוכים - אז הנה, מישהו מקשיב לחלומות. אספר לכן איך היה..
מחכה לשמוע..

וחוץ מזה את בכלל במחשבות שלי בזמן האחרון - הגדולה שלי מתכוננת ללידה. ספר הלילה טוב החדש שלה זה "לידה פעילה"
ולכל מי שרק מביע רבע התעניינות היא מעבירה קורס הכנה ללידה כמעט מלא בעזרתו. ונזכרתי שאת כתבת על זה..
אז אם תצטרכי מרצה תומכת להגשמת החלום - אני חושבת שהיא תשמח להתנדב..

מטפחת - אני לא יודעת לאיזו פתיחה הגעת, אם העובר היה קטן מאוד, יתכן שלא הגעת לפתיחה מלאה, אבל אין ספק שהלידה היתה לידה לכל דבר. עובדה - ילדת, לא?
אנחנו מתייחסים לנשים שילדו עובר מת כנשים אחרי לידה ובעתיד הלידה הזו נספרת להן. זה נכון מעבר לשבוע 23. עד אז זה נחשב הפלה ולא לידה, ומתנהג קצת שונה.
אבל לא קוראים לזה לידה רגילה, כי בלידה רגילה נולד תינוק חי ובלידה שקטה לא. זאת לידה מאוד לא רגילה.
קראתי קצת אצלך את דף הבית ואני מקווה שבקרוב משאלתך תתגשם...

דנה, את מלאך, כבר אמרתי?!
אני שוקלת מעבר לצפון, רק כדי לזכות במיילדת כמוך בבוא העת!!!!

עירית - כמו שמטפחת אמרה, הם לא יכולים לכפות עלייך שום טיפול רפואי שהוא, אלא אם כן הם חושבים שאת בסכנת חיים מיידית, וגם אז 3 רופאים צריכים לחתום על ביצוע הפעולה...,
מה שכן, הם יכולים לנדנד ולנדנד. בררי אולי בשיחה אישית עם מישהי שילדה שם או מישהו שעובד שם, מה המדיניות האמיתית ולא זו המוצהרת בסיורים, או שתנסי למצוא מקום שכן מעודד לידות טבעיות. אגב, גם בלידה שניה אפשר להספיק לנסוע לאן שהוא, אולי באזור ת"א?

שאלת למה הם מתעקשים על וריד פתוח - לידות מסתבכות לעיתים, וכאשר ישנו סיבוך (יחסית נדיר, אבל לא נדיר מידי) של דימום מסיבי אחרי לידה, אז באמת צריך וריד פתוח במיידי. אם אשה דיממה הרבה ומהר (כלי הדם של הרחם עשויים לדמם במהירות של 700 סמ"ק לדקה), אז די קשה עד בלתי אפשרי למצוא לה וריד במצב כזה (ובעיקר אם כולם לחוצים ומתרוצצים סביבה, ואולי למי שמנסה למצוא וריד אין מיומנות מצוינת בזה). וריד פתוח במקרה כזה יכול לחסוך הרבה מאוד בעיות, ולעיתים אף להציל חיים.
יחד עם זאת, אין במה שכתבתי המלצה על וריד פתוח בכל לידה.... אולי רק בלידות שיש בהן סיכון מיוחד לדימומים, כגון - שליה נמוכה מאוד, עובר גדול וריבוי מים, לידות ממושכות מאוד, בעיות קרישה ידועות של האם, המוגלובין נמוך של האשה, סיפור של דימום גדול בלידה הקודמת וכו'.

מטפחת - אענה לך בקרוב, עכשיו אני הולכת לישון...

עירית, אענה לך ממה שידוע לי.
יש חוק שנקרא חוק זכויות החולה. אף אחד לא יכול להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה,
וזה כולל את פתיחת הוריד. נכון, הם ילחצו ויאיימו, אבל זכותך להיד "לא". אם יש לך ורידים טובים, או סתם ורידים רגילים, לפתוח וריד לוקח שניות ספורות.
למה זה יכולה להיות בעיה? - כי תסומני ע"י הצוות המטפל כאחת שבאה לעשות בעיות, וחבל.
בהצלחה ובשעה טובה!

דנה, את פשוט מלאך שיש לך סבלנות לכל השאלות שלי.
לאן אני בעצם חותרת?
אני רוצה להבין אם אפשר להיחשב את הלידה השקטה שלי כלידה רגילה (למעט בלון שלא פעל לא בוצעו שום הליכי זירוז). כלומר, 5 וחצי שעות של לידה בסה"כ, ללא התערבות, עד ליציאת הגוף. לא שאלתי אז את המיילדת, והיום אני רוצה להבין אם באמת הגעתי לפתיחה רגילה ול"רפלקס פליטת התינוק" או שהפתיחה הייתה קטנה יותר וציר הלחץ היגע מוקדם, ואם בכלל לידה שקטה בשלב מוקדם (שבוע 30 עם עובר בשבוע 27) היא שונה מהותית מלידה רגילה.

אני מצטערת להעמיס על הדף שלך, זאת הפעם האחרונה, מבטיחה.

היי דנה.. מתגעגעת לסיפורים!!

דנה שלום, אני מבקשת לשאול, אם זה לא המקום, אנא הפני אותי הלאה, אני אמורה ללדת בסוף מאי (לידה שניה), בכל בתי החולים בירושלים מתעקשים נחרצות על נוהל "וריד פתוח" (בלידה הראשונה ילדתי במאיר ושם לא היתה חובה כזו) מנימוקים שונים בסגנון "אם חס וחלילה תהיה בעיה, יהיה מאד קשה למצוא וריד ולכן עדיף שיהיה כבר מהתחלה". לי אישית זה מאד מפריע וכואב, וקשה לי לדמיין לידה פעילה וטבעית עם הדבר הזה. מהכרותך עם המערכת, האם נראה לך שאסרטיביות תניב "פטור" מהעונש הזה? למה באמת כ"כ מתעקשים (חוץ מכסת"ח) אגב, כששאלתי נאמר לי שהם לא מתפשרים, אבל זה היה בסיור, בפורום של עוד כמה עשרות אנשים (אז אולי באחד על אחד יהיה סיכוי...)

מחול - כן, אצלנו. מה, את לא מעודכנת? איך זה יכול להיות?

מטפחת - עשו לה קיסרי כי - א. לידה נרתיקית בשבוע כזה מעמידה את הפגונת בסיכון גבוה יותר לדימום תוך מוחי (שגם ככה היא בסיכון גבוה מאוד לזה). ב. זה היה מצג footling - כלומר לא עכוז רגיל, אלא רק רגל שיצאה, ואז באמת הפתיחה עשויה להיות קטנה מדי לראש. ג. האשה לא שאלה ולא ביקשה משהו אחר. במקרה כזה בד"כ הולכים אל ברירת המחדל - עכוז=ניתוח. סתם לדוגמא, לפני כחודש הגיעה אשה בפתיחה גמורה, באותו מצג (פוטלינג), בלידה שישית, ויילדנו אותה נרתיקית. זה מה שהיא רצתה, ומנהל המחלקה היה במקרה נוכח והוא יילד אותה.

בשבוע הבא הוזמנתי לבי"ס להעביר סדנה על לידה לילדות בכתה ז'
אצלנו?

אחד החלומות שלי הוא לעשות קורס לילדות בגן או בגילאי ביה"ס הנמוכים - אז הנה, מישהו מקשיב לחלומות. אספר לכן איך היה..

נשמע נהדר!
מחכה בסבלנות להמשך...

בת שנה ויומיים
מזל טוב!

תודה לך, דנה יקרה, על התשובה המהירה!
גם בלידה השקטה שלי התינוק היה במצג עכוז, והוא נולד בלי שלחצתי כלל, הייתה לי הרגשת לחץ ותוך כמה שניות יצא העכוז ואז כל הגוף כולו.
סתם, חשבתי לעצמי שבטח לא הייתי בפתיחה מלאה, כי לא צריך כזאת בשביל ללדת 800 גרם. הנה, אני מבינה שצדקתי.
אגב, למה לא יילדו אותה רגיל, הרי בקושי יש שם קילו, מה כבר יכול להיתקע?! הראש קטן מאוד, וגם עם פתיחה של 8 הוא ייצא בקלות, נדמה לי.
האם אני צודקת?

לגבי קורס - וואו, זה מאתגר!!! נצלי את ההזדמנות לעשות חיל ולתת לבנות נקודת מבט חיובית על הלידה. בעצם, מי כמוך יודעת!!!

שלום מטפחת ירוקה. תודה שאת מתגעגעת...
אמנם אני לא כל כך כותבת לאחרונה, אבל לא בגלל שהלידות הופכות לשגרה. כל לידה היא עדיין כל כך מיוחדת מבחינתי ואני כל הזמן בתהליך של למידה - גם חיצונית (נהלים, תרופות, וכו') וגם פנימית - תפקוד במצבי לחץ, בטחון עצמי, רכות, אסרטיביות ועוד ועוד. זה בלתי פוסק, ממש אין סופי.
הסיבה שאני פחות כותבת היא בעיקר אימהותי - ילדתי (בת שנה ויום, מזל טוב!) צריכה אותי בעיקר ברמת השטיח - שם אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה והיא משחקת בשלווה במרחק מה ממני. איך שאני מתיישבת ליד המחשב, היא רוצה גם, ודי קשה להקליד במצב כזה... וחוץ מזה, אני פשוט עייפה. גם עכשיו - דווקא יש לי נושא שהייתי רוצה להעלות, אבל אין לי כוח לחשוב/לנסח/להקליד/לתקן.....

בשבוע הבא הוזמנתי לבי"ס להעביר סדנה על לידה לילדות בכתה ז'! זה די נחמד בהתחשב במשהו שכתבתי פה לפני כמה חודשים -
אחד החלומות שלי הוא לעשות קורס לילדות בגן או בגילאי ביה"ס הנמוכים - אז הנה, מישהו מקשיב לחלומות. אספר לכן איך היה..

ולגבי שאלתך, מטפחת -
תינוקות קטנים מאוד עשויים להיוולד לפני פתיחה של 10 ס"מ. היה לנו מקרה כזה השבוע של לידה בשבוע 26. זה עשוי להיות בעייתי בעיקר בלידות עכוז, כי הטוסיק קטן יותר מהראש של העובר, והוא עשוי להיוולד גם כשאין פתיחה גמורה (בד"כ לא בתינוק רגיל אלא בפגים), ואז הראש יתקע כי הוא דווקא כן צריך פתיחה מלאה. במקרה שהיה לנו התינוקת פשוט שלחה רגל אל הנרתיק, ומאחר שלא מיילדים מצג כזה (footling) כמעט אף פעם, אז היא הגיעה לניתוח קיסרי, לצערי. התינוקת מונשמת בפגיה במצב לא כל כך טוב.

דנה, יש לי שאלה קטנה,
בזמנך הפנוי...
האם תינוקות מאוד קטנים (כמו, למשל, במרה של לידות מוקדמות ובמקרה של לידות שקטות) נולדים בפתיחה קטנה מ10 סמ'?
תודה!

דנה יקרה!
מה שלומך?! אני מתגעגת לפוסטים שלך,
לחוויות...בטח את בשלב, שהלידות הופכות לשיגרה, ואין כ"כ ממה להתלהב,
אבל בבקשה, תכתבי כמה מילים מדי פעם, על העבודה ועל עצמך!
שבוע טוב,
ממטפחת ירוקה

גם אני שמחה לשמוע שהכל בסדר.
וואו אף לידה, מקווה שהיה משהו מעניין בטלויזיה.

דנה ה,
איזה מוזר לשמוע על חדר לידה ללא יולדות.
בהדסה בטח לא היו מאמינים לך בכלל (-:

רציתי לשאול אותך על תוכנית לידה.
כמיילדת וכעמיתה לעבודה של מיילדות אחרות, האם באמת יש משמעות לתוכנית לידה, למה שבני הזוג תכננו וכתבו,
או שזה סתם, לשם שיווק מספרים לכל ה"משוגעים לדבר"?

תודה!
נ.ב. טוב לשמוע שהכל בסדר. בשורות טובות!

לא נעלמתי... פשוט כבר 3 ימים לא עבדתי, ובמשמרת האחרונה ישבנו וראינו טלויזיה כל המשמרת. רק רבע שעה לפני הסוף הגיעה יולדת...
יש גם משמרות כאלו אבל הרבה פחות מעניין לספר עליהן בבלוג.
תודה על ההתעניינות, ואצלנו אכן הכל טוב.

דנה, אל תיעלמי!
מקווה שהכל טוב אצלכם...

דנה, שעות על גבי שעות ישבתי עכשיו (הטוסיק שלי בטח נראה מרובע עכשיו) וקאתי קראתי קראתי...
כ"כ הרבה רגשות מעורבים בלידה, כ"כ הרבה שמחה ודמעות ועצב וכאב ואושר,
כמה התמזל מזלן של אלה שקבלו אותך כמיילדת!!!

אשמח אם תעברי להדסה עין כרם, כי שם אני יולדת תמיד (-:

לא מכירה את המונח. המשמעות המילולית היא - תוצרי הפריה. מין הסתם הכוונה ל"חומר הריוני" - שק ההריון, השליה, העובר .
מקווה ששלומך טוב ושאת מבריאה ומקבלת את התמיכה לה את זקוקה.

דנה שלום, הגיעו לידי סופסוף תוצאות הגרידה וכתוב שם: products of conception/
מה זה אומר? תודה על התשובה.

ל רוצה _לשאול אם את עוד כאן-
אני צלחתי שתי לידות שהתחילו בזירוז (בעקבות רעלת), והסתיימו במזל טוב ללא שום אפידורל.
זה אמנם לא כיף כמו ללדת בבית בבריכה (-: אבל אפשרי לגמרי. את מוזמנת לכתוב לי בדפבית ואשמח לספר לך יותר על כך.
ולדנה היקרה- אני עוקבת המון זמן אחרי הדף המקסים והמרגש הזה שלך. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להגיד - תודה!@}

_אני כבר יודעת מה "עשיתי לא נכון"
את יכולה לפרט?_
ראשית, כתבתי את זה בתגובה לדבריה של אמא אינקובטור, כי הפריע לי שהיא הוציאה את דבריה של דנה ה מהקשרם (הקורא להירגע מהלחצות מיותרות בהריון) והפכה אותם למקפצה לתלונה על חוסר ההתחשבות באותן אמהות (כמוה וכמוני) שלא היה שום דבר בהריונות שלהן שאפילו הזכיר "לרקוד בין שיבולים" או "כוכבים ומעיינות".

(רק שלי היה מזל: ההיי ריסק בביה"ח באיכילוב, בית היולדות "ליס", היה אז עדיין מאוד חדש ולכן שום דבר לא היה "ג'יפה").

שנית, יש פירוט מאוד מאוד מקיף של "מה עשיתי לא נכון" בדף אחריות מול אשמה. בקטע שקשור לבחילות ולהקאות בהריונות שלי.

כן, אני מבינה.
כשאני מסתכלת מקרוב על מה שכתבת, אני מבינה שמה שלא אהבתי זה רק את המלה "צריכות", עלול להשתמע מזה (ואני פירשתי את זה) כאילו היא צריכה להצליח ליצור את האווירה הזאת בעצמה, נגד הזרם. זו מעמסה כבירה לאשה אחת בהריון, ואני לא בטוחה שאני עצמי הייתי עומדת בה.
(אני יודעת על נשים שעברו הריון אחד בחו"ל ואת השני בארץ, כלומר הן ידעו איך זה יכול להיות, ואיך הן היו רוצות שזה יהיה, ולא הצליחו שלא להיסחף בדאגה ובלחץ הכלליים)

וחוץ מזה @} !!!

אבל דנה, אני דווקא חושבת שהלוואי וזה היה כך. וחוצמזה תמשיכי לכתוב ולספר לנו. את מרגשת ומקסימה.

נשים בהריון צריכות להיות קלילות ושמחות, לרקוד בין שיבולים, לרחוץ במעיינות ולהסתכל בפרחים ובכוכבים
אני מרגישה שדבריי כאן, קצת הוצאו מהקשרם, ובנוסף היו מספר התייחסויות בטון שלא כל כך אהבתי כי היתה מהולה בו קצת ציניות.
אני כתבתי את זה בהתייחס לדבריה של רוצה לשאול. הרגשתי מדבריה שהיא מוטרדת, ובאופן כללי אני חושבת שנשים בהריון מוטרדות היום יתר על המידה (ע"י הרופאים, המערכת, הבדיקות השונות, הנשמות הטובות וכו'). ניסיתי לומר משהו שמגיע מהקיצוניות השניה (כוכבים ומעיינות) כדי לעזור להגיע למקום מאוזן יותר באמצע. למקום מוגן, בריא, שמשדר בריאות ואמונה ותמיכה, ונמנע בצורה מושכלת מלהלחיץ.

את מכירה איזשהו אדם או מוסד שיכול לעשות דבר כזה? בישראל? נגד הזרם?
היי, רעיון- ויפאסנה! (רק חבל שזה לא נמשך 9 חודשים)

נשים בהריון צריכות להיות קלילות ושמחות, לרקוד בין שיבולים, לרחוץ במעיינות ולהסתכל בפרחים ובכוכבים
גם קודם לא אהבתי את המשפט הזה, למרות שאני יודעת שהוא נכתב ברוח טובה.

בהריון אנחנו צריכות ליווי הריון במסגרת של מרחב מוגן, בריא, שמשדר בריאות ואמונה ותמיכה, ונמנע בצורה מושכלת מלהלחיץ.
את מכירה איזשהו אדם או מוסד שיכול לעשות דבר כזה? בישראל? נגד הזרם? ולנטרל את כל סיפורי האימה של החברות והדודות? פחחחח....

אני כבר יודעת מה "עשיתי לא נכון"
את יכולה לפרט?

נשים בהריון צריכות להיות קלילות ושמחות, לרקוד בין שיבולים, לרחוץ במעיינות ולהסתכל בפרחים ובכוכבים... ידעתי שעשיתי משהו לא נכון, כשרקדתי בין המוניטורים, רחצתי במקלחת המג'וייפת של מחלקת היי-ריסק
צריכות.
אמורות.
זה לא בהכרח מתאפשר.
אני כבר יודעת מה "עשיתי לא נכון" אבל חלק מזה כל כך "גנטי" שאני לא בטוחה שאת הכל אפשר היה למנוע.

נשים בהריון צריכות להיות קלילות ושמחות, לרקוד בין שיבולים, לרחוץ במעיינות ולהסתכל בפרחים ובכוכבים... ידעתי שעשיתי משהו לא נכון, כשרקדתי בין המוניטורים, רחצתי במקלחת המג'וייפת של מחלקת היי-ריסק והסתכלתי פעמיים ביום במסך האולטרסאונד לראות אם צמח לנו פתאום גל דיאסטולי

ועליתי לאוטובוס. אאוץ'. ואני ריחמתי על עצמי כשהייתי צריכה לנהוג שישה ימים אחרי ניתוח קיסרי.

דנה- תודה על התשובה הנעימה. אני כבר מאחלת לעצמי לרקוד בין שיבולים ולרחוץ במעיינות (-: ולא רק לדאוג לאן הלך הביוץ לאיבוד והאם ההריון הבא יחזיק יותר מדקה רצוף...
פשוט בגלל שאת פה חשבתי לשמוע מה דעתך בנושא זה.
בינתיים אני נתקלת בעיקר ביחס ובגישה של קופות החולים והרופאים שלהם, ואני מרגישה כ"כ "באופנית" מולם. כותבים פה הרבה על לידות טבעיות ומה קורה בבי"ח כשהולכים ללדת, אבל אני מגלה שגם בדרך להריון המיוחל צריך הרבה כוח רצון כדי לעשות את הדברים בדרך שרוצים (שלא תמיד משמעותה ציות מוחלט לדעתה של הרופאה).

מתי הם יקלטו שאמתינוק הם (גם) יחידה פיזיולוגית אחת, ולא סתם שני אנשים נפרדים???

הו, יפה אמרת.
כשלקחו ממני את התינוקות שלי בחדר לידה (בשתי לידות נפרדות) הרגשתי שעולמי קורס.
ידעתי שהולכים לקחת אותן לבדיקות - ובכל זאת לא הייתי מוכנה.
למה צריכים להפריד ביננו כל כך מהר ולכל כך הרבה זמן?
למה לא מבינים שאני צריכה את התינוקת שלי בדיוק כפי שהיא צריכה אותי?
פיזית, רגשית. לא טוב לנו בנפרד.
למרות הביות אספו תינוקות 3 או 4 פעמים ביום - להאכיל ולחתל, וזה היה חובה.
אבל אני, אני מאכילה אותה ומחליפה לה!
לא קשור - צריכים לבדוק שכולם פה.
ואז בזמן שמחליפים לכולם ופה ושם גם נותנים מטרנה, הבת שלי בוכה בתינוקיה ואני בוכה בחוץ.
כל מה עשיתי בזמן שהבת שלי הייתה בתינוקיה היה להתגעגע אליה.
כעבור שעתיים על הדקה כמובן אני נכנסת (כל הזמן הזה סתם עמדתי ליד התינוקיה) לקחת והאחיות מתחילות לצעוק את המשפט הקבוע שלהן:

• אנחנו רק 2 ל-50 תינוקות, לא עכשיו!
• אבל באתי רק לקחת...
• לא עכשיו!

למה כל הטימטום הזה? למה האמא לא יכולה להחליף , להאכיל ולספור את התינוק שלה בעצמה?
ולמה גם מי שמעוניינת לטפל בתינוקה באופן שוטף - מונעים בעדה?

(דנה סליחה שהכל נופל על הבלוג שלך, לא כועסת עליך אישית, סתם הנושא של לידות בבתי חולים טעון אצלי כפי שאת רואה )

נשים בהריון צריכות להיות קלילות ושמחות, לרקוד בין שיבולים, לרחוץ במעיינות ולהסתכל בפרחים ובכוכבים... (-:
ובהצלחה ל רוצה לשאול

אני לא יודעת מהי המדיניות אצלנו במחלקה לגבי נשים שמקבלות קלקסאן (ובהמשך אברר), אבל נראה לי שמה שאת מתארת זו בהחלט המדיניות. אני יודעת לגבי אפידורל שלא נותנים אותו פחות מ- 12 שעות אחרי המנה האחרונה של הקלאקסן.
בלידה נשים מאבדות כ- 600 סמ"ק דם ויש הטוענים שאפילו ליטר נחשב לתקין. זה המון. אם יש הפרעה בקרישה בעקבות מתן קלקסאן, זה יכול להיות באמת מסוכן לאשה.
לא מזמן טיפלתי באשה כזו שטופלה בקלקסאן ואכן לידתה זורזה.
אני אנסה לשאול במחלקה אם יש אופציות אחרות, למרות שמבחינה הגיונית אני לא רואה כאלו.

בכל אופן אני מקווה שתיכנסי להריון בהקדם ושתלדי בבטחה. אל תוטרדי יותר ממה שצריך מכן או לא זירוז, אפידורל כן או לא. כשזה יבוא, זה יבוא, ועד אז כבר תדעי את כל החלופות, וגם מה שאת רוצה יהיה לך ברור יותר. רק אל תוטרדי. נשים בהריון צריכות להיות קלילות ושמחות, לרקוד בין שיבולים, לרחוץ במעיינות ולהסתכל בפרחים ובכוכבים...
ובכל זאת - אברר לך.

לא רוצה כרגע להיחשף פה כי כל הבירור שלי מאוד ראשוני, אבל רציתי לשמוע מה אולי צפוי לי בהמשך...
גילו אצלי APLA, בעקבות ארבע הריונות כימיים וממצאים בבדיקות דם. זה אומר שהחל מהביוץ הקרוב אני אתחיל לקחת קלקסאן ואספירין עד סוף ההריון בתקווה שזה מה שישמור לי על ההריונות.
קראתי שבמקרים של APLA רופאים הרבה פעמים משרים לידה בשבוע 38 כדי שאפשר יהיה להפסיק את מדללי הדם מראש ולא להסתכן בלידה כשפתאום היולדת מדממת בלי הפסקה או משהו, או שצריך לעשות ניתוח חירום והדם לא נקרש. הבנתי שגם לא נותנים אפידורל אם לא עברו 12-24 שעות מהקלקסאן האחרון.
אני לא יודעת אם יש לי מספיק כוח ואומץ ללדת בלי אפידורל (הייתי רוצה, אבל אני קצת מפחדת והמחשבה שלא תהיה לי אפילו האפשרות...),
אבל מה שדי ברור לי הוא שאני לא רוצה לקבל זירוזים למיניהם. ממה שקראתי שנשים במצבי כותבות בפורומים, זה מאוד מקובל וזה מה שרובן עשו ויעשו.
מה עושים אצלכן במחלקה? את מכירה את התופעה הזאת?

כרגע זה עוד לא רלוונטי כי אני לא בהריון, אבל אני מאוד רוצה כבר ומתפללת שהפעם זה ילך. רוצה להתחיל להבין מה המשמעויות.
כיף שיש אותך פה, שיש מישהו מ"כוחותינו" לשאול שאלות כאלה (-:

אני לא אמא מזניחה, אני אמא שיודעת שיש עוד מקומות שחייבים להשקיע.

הו, לא.
בפשטות, את אמא שהוזנחה על ידי המערכת. בדיוק כמו הפגית שלך. שתיכן הייתן באותו סל, פחות או יותר.
(אין שירותים, אין כסאות, אין אוכל זמין... מתי הם יקלטו שאמתינוק הם (גם) יחידה פיזיולוגית אחת, ולא סתם שני אנשים נפרדים??? אפשר לחשוב שבאת לבקר שם קרוב משפחה בוגר, כדי לארח לו לחברה, ולא את תינוקך עצמך ובשרך - וחלבך).
גררררר.

את לא אמא מזניחה. ממש לא. ובאמת חבל שביה"ח לא תמך באופן נמרץ בהיותך שם.


תארי לך, שהיה אפשר להביא לך את האינקובטור הביתה
בדיוק אתמול סיימנו לארח זוג חברים מאוסטרליה שילדו פגית (לפני 7 שנים), והם שוחררו הביתה כשהיא שקלה קילו וחצי. כל יום באה אחות מן הפגיה אליהם הביתה לטיפולים או בדיקות. אני בטוחה שלמערכת זה עולה פחות (עלות גידולו של פג קטן יכולה להגיע לחצי מיליון דולר), ומבחינת התינוקת - היא התחילה לפרוח כאשר הגיעה הביתה.

אני לא אמא מזניחה
את בהחלט לא אמא מזניחה. את אמא נהדרת. עשית ככל יכולתך ואף למעלה מזה, בכוחות שלא היו לך, בתנאים קשים ביותר.

את לא הזנחת. אבל הפגית שלך היתה זנוחה.
כי בית החולים. כי בית החולים. כי הפגיה. כי בית החולים.
בית החולים פועל מתוך הרעיון שפגים אינם בני אדם. כל המערכת בנויה ככה, וככה זה נראה.
תארי לך, שהיה אפשר להביא לך את האינקובטור הביתה, עם אחות צמודה, וגם להיעזר בשיטת הקנגורו. תארי לך, שהיא היתה אצלך, עם עזרה רפואית ואנושית צמודה לשתיכן.
IMAGINE

אתמול חברה שלחה לי לינק לכאן. אני קוראת ומתפעלת. לצערי אני דרומית, ולא אוכל ללדת אצלך.



בקשר לפגיה, רציתי גם להגיד. בעברי ילדתי פגה, קטנטונת, שהיתה חודשיים וחצי בפגיה.

יום למחרת השחרור מבית החולים, כשכל יולדת מתפנקת במיטה עם חביתה חמה מאמא, או לפחות קפה מהבעל, קמתי אני, הכנתי לעצמי ארוחה שאמורה להשביע אשה מניקה (ויותר מזה, שואבת, וזה לוקח הרבה יותר אנרגיות) בלי להתייחס ולהתפנק מכאב הניתוח, ומהטראומה של הלידה הפתאומית, ועליתי לאוטובוס.
אין לי רכב פרטי. ועלי לנסוע בתחבורה ציבורית, נסיעה בינעירונית, וללכת עוד כברת דרך ברגל. אחרי שעה וחצי בערך הגעתי לפגיה.
בינתיים בעלי טיפל בגדולים יותר (לידה שלישית).
הגעתי לפגיה. אין כסאות. למה שיהיה? לא הרשו לי לשאוב כי התינוקת עדיין בצום. "תשאבי בבית". אסור להרים פג כל כך קטן, לא לפני קילו. אז עמדתי ליד האינקובטור, ולצלילי הביפ ליטפתי וליטפתי. אחרי פחות ממחצית השעה נאלצתי ללכת לחפש מקום לשבת. הצלקת כאבה נוראות.
שירותים? לא בקומה! בקומה יש רק שירותי צוות או שרותים ליולדות. לכי לקומה מתחת.
ארוחת צהרים? בקפטריה המחיר אסטרונומי. אכלתי מה שהבאתי עימי.
ב2 בצהרים יצאתי, לבעלי יש הפסקה עד 4, הייתי חייבת להיות עם הגדולים בבית.

בערב מאוחר הגיע בעלי, ולא כל יום. הוא לא תמיד פנוי בערב.


תמיד קבלו אותי בעיקום אף, כמעט אף פעם לא שאלו לשלומי. ותמיד הייתי צריכה לחפש לי כיסא לבד. כיסא כתר לבן, שכל כך קשה לשבת עליו במשך זמן ארוך.

אחרי שבועיים קבלתי מסר מהעו"סית שאני מגיעה מידי הרבה... ("לפעמים מותר לך לנוח בבית")

בערב לא יכלתי להגיע שוב, זה היה מאמץ קשה, והיו לי בבית עוד ילדים.


זו לא היתה תקופה קשה. במהלך התקופה היו ימיים שלא הצלחתי להגיע, כי היה לי חום, ואסור לבוא עם חום לפגיה.

ובכל זאת, כשהגיע שלב האכלה, רק 2 ארוחות ביום הצלחתי להאכיל (9 ו12). מידי פעם מצאתי שמרטף לגדולים, ונשארתי עד 3.
בעלי היה מאכיל ב9. בקבוק. ושוב, לא כל יום.



אני לא אמא מזניחה, אני אמא שיודעת שיש עוד מקומות שחייבים להשקיע.

על הכתבה, ובכלל

עדכון מהלילה - מתארחים אצלנו חברים עם ילדים, אז החלטתי לא לנסות את ההצעה ממש הלילה אלא אחרי שילכו (עוד יומיים), אבל בכל זאת דיברתי קצת עם נעמה, וכבר היה שיפור למרבה הפלא. היא התעוררה רק כל שעתיים, ואח"כ הצלחתי להתנתק ולישון על הבטן! או! הבטן הנפלאה! הנהדרת!

בכל מקרה אני לא תופסת את עצמי כקורבן. זו לגמרי הבחירה שלי לגדל אותה ככה, ואני שלמה עם זה 99% מן הזמן (רק שכמהה לישון על הבטן..
מבינה בדיוק.
המקום שבו את מכניסה את עצמך לתפקיד "הקורבן" הוא המקום שבו
לא ניסיתי להגיד את זה בלב מלא ומעומק האמונה, כמו שאת אומרת
כי לא היתה לך אמונה שלמה שיש לך זכות לזה. הרגשת שזה "על חשבונה".
המקום של האמונה השלמה במשהו - הוא המקום הכי חשוב עם ילדים. זה מקום שמעצים גם אותנו וגם אותם, ונוסך ביטחון ואמון גם בנו וגם בהם.
בדיוק מה שאת עושה עם יולדות, לא?

אום אל קיצ קיצ - תודה. זה באמת בסדר להם וגם איתן מאוד אוהב את הזמנים הללו. זה הדבר שמאפשר לי לתפקד בצורה די מצוינת רוב הזמן. בלי העזרה הזו לא הייתי מחזיקה מעמד (אני חושבת. אי אפשר לדעת מהם באמת גבולות היכולת שלנו).

בשמת - ניסיתי אמנם להגיד לה כמה פעמים, ותמיד היא בוכה נורא שהיא לא מקבלת את הציצי. אבל לא ניסיתי להגיד את זה בלב מלא ומעומק האמונה, כמו שאת אומרת. הלילה אנסה. אני יודעת שבתחומים אחרים זה עובד, אם למשל אני צריכה לשירותים או חייבת להתעסק עם הכיריים באופן שאין אפרות שהיא תהיה עלי, אז אפילו אם היא מוחה, אני החלטית והיא מקבלת. בכל מקרה אני לא תופסת את עצמי כקורבן. זו לגמרי הבחירה שלי לגדל אותה ככה, ואני שלמה עם זה 99% מן הזמן (רק שכמהה לישון על הבטן..

רציתי לרוץ החוצה למחלקת יולדות ולצרוח לכל האימהות: התינוקת שלכן צורחים עכשיו בתינוקיה! רוצו לשם מהר וקחו אותם!, קראתי ובכיתי.
בכיתי מצער ומאושר.
מצער- על בכורתי הנפלאה, שהופקרה מתוך בורות בדיוק בדרך זו.
מאושר- על כך שזכיתי "לתקן" בלידת בית מופלאה..
תודה לך, את כותבת נפלא.

יש משהו שלקח לי שנים להבין:
אפשר להגיד לילד מה אנחנו רוצות!
כן. מתוך שינה. כן. באמצע הלילה. כן, זה לפעמים נענה בפשטות ובלי בעיה.
פשוט להגיד, לתינוקת הישנה המחפשת כירבול: "עכשיו ישנים" או משהו כזה, ולישון על הבטן.
לפעמים צריך להגיד שלוש ארבע פעמים, את מגלה איזה ניסוח עובד יותר טוב, איזה טון (בכל מקרה, חם, עדין, אוהב, אבל מאוד ברור. זה בא מהבטן, מהנשמה, מעומק האמונה שלך שטוב מאוד לישון ליד אמא, זה מספיק טוב, ועכשיו אמא תישן קצת על הבטן כמו שהיא אוהבת, והמתוקונת הקטנה תתכרבל ליד ותהיה לגמרי בסדר עם זה).
כשזה ברור לך, שבאמת באמת באמת מגיע לך לישון גם על הבטן (לא כל הזמן, לא במקום כל ההנקות - רק חלק קטן מכל לילה! אז בלי רגשי אשמה, בלי התנצלות, פשוט - יש תורות, הרבה היא, קצת את. עכשיו תורך. בגיל עשרה חודשים, התור שלך מאוד קצר, יחסית. ואת עדיין בסוף התור. אבל כבר יש לך מקום בתור. ככל שהיא גדלה - גדל גם השיוויון בתורות).
אמא לא קורבן. גם לאמא מותר לקחת קצת מקום במיטה. באמת! (-:

נראה לי שאם הם מסתדרים יפה עם המנשא אז למה לא. בלילות שהילדה שלי מתעוררת להנקות צפופות כשזה מגיע לשלב שהספיק לי, אני ממרפקת את הבנזוג במותן "חבוב, לטיפולך". הוא שם אותה במנשא והולך איתה בבית עד שהיא רדומה היטב ועד שהספיק לו (למעשה מסתבר שהוא מתמלא עונג מהזמנים הקסומים האלו שלו איתה באמצע הלילה) ואז מוריד אותה חזרה למיטה. אם זה בסדר לה אז למה לא?

רציתי לשאול בעצתכן. אני יודעת שיש כאן הרבה דפים בנושא שינה, הנקה וכו', ונדמה לי שקראתי את כולם. אולי אפילו כמה פעמים. ובכל זאת...

נעמה בת 10 חודשים עכשיו, יונקת המון וגם אוכלת אוכל מוצק די יפה (פירות, ירקות, אורז, קוואקר, טחינה, חומוס וכו'). עולה במשקל טוב, בריאה לגמרי (מקסימה, כבר ציינתי?). יצאו כבר שתי שיניים תחתונות. לא ברור אם יש עוד בדרך בקרוב.
בלילות מתעוררת כל שעה/שעתיים, ולעתים נדירות ביותר (כל כמה שבועות), ישנה יותר מזה, נאמר 3 שעות. בד"כ את הלילה היא מתחילה בשינה קצת יותר ממושכת (שעתיים), ואחרי זה מתחילות ההתעוררויות. אין לי בעיה עם ההתעוררויות, ואין בעיה להרדים אותה שוב (ציצי, היא ישנה איתי במיטה), הבעיה היא שהיא רוצה לישון רק עם הציצי קרוב קרוב, רצוי בתוך הפה שלה. אם הוא יוצא מן הפה, אז רצוי שאמא תהיה מכורבלת סביבה. אם אני מנסה לעבור לישון על הבטן (שזו מבחינתי התנוחה המועדפת), ישר היא מתעוררת. אני ישנה לא טוב על הצד. לצערי אין לי ציצי בגב...
מתישהו בשעות הבוקר היניקות כל שעה הופכות למקבץ הנקה של שעתיים- שלוש, שברובו היא פשוט יונקת, מתוך שינה, ואז אין שום סיכוי לחלץ את הציצי מן הפה.
לפעמים איתן לוקח אותה למנשא בשלב הזה של הבוקר, ואז הם ישנים יחד על הספה בסלון לעוד איזה שעתיים, בלי להתעורר בכלל.

אני יודעת על כל הסיבות להתעוררות ואני יודעת שהיא צריכה את אמא צמוד. אני חושבת היא צודקת. אני בעד.
אבל אני רוצה לישון על הבטן. כמהה לישון על הבטן. זו התנוחה היחידה שבה אני מרגישה שממש נחתי, ויש לילות שבהם אני לא ישנה אפילו דקה אחת כמו שאני רוצה.
לא רוצה גמילת לילה. השאלה היא האם לבקש מאיתן שהוא יטפל בחלק מן ההתעוררויות בלילה? (ב- 3 פעמים שעבדתי משמרת לילה, היא התעוררה פחות, רק כל שעתיים/שלוש). או אולי משהו אחר?....
לעצתכן הטובה אחכה.

מתישהו בשנים הקרובות אני חוזרת לארץ, אז בואי נשמור על קשר ונעשה קורסים כאלה ביחד... מתאים לך?
כן. כן!

האם אתן מכירות את הספר - "בגן הילדים כבר מאוחר מידי"? - אני חושבת שזה נכון מאוד לגבי כמעט כל דבר שאנו מנסים להעביר לילדים.
ומצד שני- אף פעם לא מאוחר מדי.
מאוד מעניין הדיון שהתפתח פה.

הבעייה היא, שבגילאים הצעירים (אפילו 16), זה עוד נראה להם כל כך רחוק, שרוב הדברים שיאמרו, יחלפו לידם.

אני חושבת שצריך להביא את האפשרות לבנות בחטיבה העליונה (גילאי 16-18, בלי הפרדת גילים מלאכותית), להציג שעור מבוא אחד כחובה, ולתת להן לבחור אם הן רוצות להמשיך.
יהיו להן שלוש הזדמנויות (בכתה י', י"א וי"ב) ומי שלא מרגישה מוכנה, בחירתה תכובד על ידי המערכת.
היה נחמד גם להכניס דבר כזה באוניברסיטאות. למיטב זכרוני, באוניברסיטה העברית היו המון "חוגים" וקורסים סמסטריאליים בכל מיני נושאים - בעיקר פעילות גופנית אבל לא רק- ובמחירים נוחים.

אישית, אני יודעת שכשגיסתי וחברה שלה התחילו לנהל שיחת הריון ולידה בנוכחותי כשהייתי בת 18 - אני פשוט בלעתי כל מילה ונורא התאכזבתי כשהן הפסיקו.

לקחת את בתי לחוג / סדנה, שתלמד אותה
אל תפתחי ציפיות
בתי המתבגרת נחשפה לנושאים האלה מגיל די צעיר ועדיין ברגע האמת לא היתה מוכנה לשמוע על סדנאות/פגישות/מודעות
התגובה הראשונית הקשה הפתיעה אותי מאוד כי דיברתי איתה על הכל בפתיחות, אבל התברר לי שהרבה מהמודעות צריכה לבוא מהנערה עצמה
היתרון הוא אכן שכשהנורמה בבית היא לידה טבעית והנקה זה כן משפיע על הבנות.

כן, אבל אמא שלהם ילדה בבית, כשהם היו בני ארבע (ואפס), ומאז - כל מה שהם מכירים מאחרים (ואנחנו לא בחינוך ביתי) הוא רק בי"ח.
אני לא "מחנכת" אותם, אבל כן מתייחסת לנושא כשזה עולה, ולכך שתינוק אמור לינוק ולהיות צמוד לאמו, או מספרת על מה שהיה.