לאחר לידת הבכורה היה קשה מאוד!
אחר-כך נולדו התאומות, ולא במפתיע היה קשה מאוד...
בעקבות שתי הלידות הבאות היו תקופות הסתגלות סבירות למדי!

לא יודעת אם הדפוס הזה קיים, מנסיוני , לנו היה מאוד קשה רק בפעם הראשונה, עם השני והשלישי הכל די זרם בקלות. עד כדי כך שלא שמתי לב איך הם גדלו פתאום(-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לנו 3 ילדים מקסימים. רוצים עוד אחד בקרוב.
עם הילד הראשון היתה התאקלמות משפחתית מעולה, כך גם עם השלישי.
עם הילד השני היה לי ממש קשה, לקח לי המווווון זמן להתרגל ולאהוב ולהרחיב את הלב. והמון עגמת נפש ויסורי מצפון.

שמעתי פעם שהעניין הזה חוזר על עצמו בכפולות של 2 -
כלומר גם בילד השני וגם ברביעי (או לחילופין בראשון ובשלישי וכך הלאה).

רציתי לשאול אמהות להרבה ילדים האם הם הרגישו איזה דפוס כזה? מה עושים עם החששות האלו? אני ממש דואגת, וכמובן שהדאגה מוסיפה לסיכוי שאכן זה יקרה...

תודה @}

לא.

אוף אני רוצה כבר להיכנס להריון!

אור כבר בן 3 וקצת, ואני בת 34. איך בא לי תינוקי קטן קטן, חמודדדדדדדדדד...

אם נרצה עוד 3 ילדים, נניח, זה כבר מתלחץ. אני לא רוצה לעשות אותם סמוכים מידי אחד לשני.
כבר יותר מחצי שנה אנחנו מנסים.

להילחץ?

\תינוק\

זה בסדר, גם אני כל הזמן בטוחה שאני בהריון. כל פעם שאני קצת יותר רעבה מכרגיל, קמה עם התקפת רעב, עייפה קצת יותר, או סתם חושבת שאני "מרגישה" משהו קורה
>ורד שעוד לא קיבלה בכלל מחזור אחרי שנה וחצי (אתמול)<

ממש לא כל הזמן מנסה , מנסים , וכל הזמן גם בטוחה שאני בהריון .

עצוב לי על עצמי שרוצה ולא יכולה להביא עוד ילדים
הרמת ידיים?

אני מנסהלהכנסלהריון שני כבר שנתיים וחודשיים , הילד הבא נמצא איתי כל דקה ודקה . אופטימית שכמותי כל הזמן בטוחה שהוא כבר איתי בבטן . אני קוראת פה למעלה את כל התכנונים שלכן מתי נכון להביא עוד תנוק , וכמה אתן רוצות אבל דוחות את זה מכל מיני סיבות .
וחושבת על הרצף .
הכמיהה הזו להביא עוד ילדים ולהיות אמא שוב ושוב היא חלק מידיעת הרצף התבועה בנו , וכמה אכזרית החברה שלנו שיצרה מערכת שיקולים כזו, משיקולי קריירה ועד שיקולי: "הכי טוב שיהיה רווח של ארבע שנים בין ילד לילד..."
השיקולים האלה מחבלים בצורך הטבעי להביא ילדים מתי שהם אמורים לבוא ולא מתי שאנחנו רוצים אותם , כל העניין של תכנון המשפחה שהעלו אותו על נס , ההתנגדות לתחושת הרצף , אפילו עוד לפני שהתנוק נוצר .
עצוב לי על עצמי שרוצה ולא יכולה להביא עוד ילדים , ועצוב לי על כל הילדים שלא נולדים בגלל שיקולים ,וגם ובעיקר עליכן שיכולות ורוצות ובכל זאת לא מביאות עוד ילדים .

אני עוד בהיריון של השניה כבר קנאתי בכל מי שהיא בהיריון שלישי.

זהו, אני ממש מתרגשת.
הילדה הגיעה לגיל שנתיים ואנחנו מתחילים לנסות, הריון.. סוף סוף עוד ילד.
חודשיים אחרי שהיא נולדה, כבר רציתי עוד אחד, אבל עצרתי את עצמי. החלטנו, אני ובעלי, שכשהיא תיהיה בת שנתיים- נתחיל "בפרוייקט" הבא.
שנתיים שלמות אני מתכננת וחולמת על הלידה(בבית?) תחילת ההנקה (אולי בו"ז), לתקן טעויות שעשיתי עם הראשונה.
עם הראשונה, כל כך אהבתי את ההריון, הלידה (למרות שהיתה קונבנציולית של ביה"ח), הנקה. הכל כיף, אני מרגישה שאני מתמלאת אושר כשאני עם הילדה.
כבר אין לי סבלנות לחכות.

שגית, אולטרסאונד.
כשהפסקתי לקחת גלולות לפני ההריון באמצע החודש תקפו אותי כאבי בטן חזקים. הלכתי לרופאת הנשים שלי חצי מעולפת, היא עשתה לי אוטרסאונד וראתה 3-4 גופים צהובים (או איך שזה נקרא, השלב לפני שהביצית משתחררת). אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי נכנסת אז להריון (שלישיה-רביעיה?).

איך מוודאים שיש רק ביצית אחת???

כן, זה היה הפחד העיקרי.

רציתי לספר בדף זה כי חברה שלי , ברגע שרצתה להרות היתה עוקבת אחרי הביוץ ומוודאת (שאלו רופא פריון איך) שיש באמתחתה רק ביצית בודדת באותו מחזור - על מנת למנוע תאומים (היתה לה נטיה לביוץ כפול)
כדאי לשים לב לזב למי שמעדיפה לא תאומים.

גם אנחנו כל הזמן חושבים על התאומים הבאים (-;

כרמית. בשעה טובה ובהצלחה.
אגב, החשש הבא הוא שגם ההריון הבא שלי יהיה עם תאומים....
ואז זה לא רק מה נעשה עם עוד ילד, אלא עוד שניים.
יש מספר שיקולים: כלכלי, וגודל בית, וקריירה, וטובת הילדים _הם הרי עוד תינוקות בעצמם, קטנים ויונקים. הם צריכים עוד תינוק? יש להם בובות. מספיק).
וגם קושי בהריון. ההריון היה קשה לי. בלי שמירת הריון ובלי אשפוזים וסיבוכים. פשוט קשה.

מיד אחרי שאיתמר נולד רציתי עוד אחד. ניסיתי להיכנס להריון ובסוף ההריון הסתיים בלידה מוקדמת. אחרי הרבה נסיונות ומפחי נפש החלטתי לעשות הפסקה. ואז איתמר גדל והפך להיות ילדון שאפשר לדבר איתו ולתקשר באמת וכבר לא התחשק לי לחזור לשיגרת תינוק אבל ליאור ביקש מאד מאד וניסינו שוב. זה לא היה קל אבל בסוף נכנסתי להריון שגם הצליח להחזיק מעמד. נבו נולד ועוד בזמן ההריון שלו כבר אמרתי שאין לי שום כוונות ללדת ילד נוסף. גם היום שנתיים פלוס אחרי אני מרגישה ככה. אין. פשוט אין שום סיכוי שאני ארצה שוב תינוק. הילדים כבר מספיק גדולים בשביל להסתדר קצת בעצמם ואני מוצאת את עצמי לפעמים חופשיה מטיפול בהם לפירקי זמן קצרים וזה עושה אותי מאושרת מאד.
אני נהנת לצאת מהבית עם תיק קטן ובו חטיף ומים ו... זהו! לא חיתולים, לא בקבוקים, לא בגדים להחלפה. אני נהנת לנסוע איתם נסיעות ארוכות ולהציץ עליהם במושבים האחוריים יושבים ומציירים ומשחקים או מדברים בינהם בלי צורך בהתערבות שלי. אני מאושרת לישון לילות שלמים רק שנינו במיטה הזוגית והילדים ישנים במיטות שלהם בחדר שלהם. אני מאושרת לקנות חזיות רגילות ולא חזיות הנקה ובגדים יפים ואופנתיים שאני בוחרת בגלל שהם יפים ולא בגלל שהם נוחים להנקה.
אני ממש לא מתגעגעת לילד נוסף. תינוק נראה לי כמו פלישה בלתי נסבלת לפרטיות שלי. לאחרונה מס' חברות שלי נכנסו להריון ואני פתאום שאלתי את עצמי אם אני לא אצטער שלא מיהרתי וילדתי ילד נוסף (שלישי).
במחזור האחרון היה לי איחור של מס' ימים ופתאום השאלה הזו היתה מוחשית מאד. והרגשתי במצוקה כל כך גדולה, הרגשתי אומללה ומאויימת. וידעתי שאם אני בהריון אני אעשה הפלה. וזו היתה התשובה הסופית שלי לעצמי בנושא.

אני מרגישה בשלה להתחיל את השלב הבא בחיי, שלב שבו יש לחיי כמבוגרת עצמאית משמעות הרבה יותר גדולה מזו שהיתה לי בעשור האחרון.

גילה וא.ילת - בהתחלה גם אצלנו זה היה ככה - כבר רציתי מאד, אבל היה לי ברור שלא נהיה מסוגלים לעמוד בזה. לא מבחינה כלכלית כמו מבחינת התארגנות. שלושה ילדים מתחת לגיל שנתיים וחצי נשמע לי טירוף (האמת היא שלרובם, תאומים נשמע טירוף, ועמדנו בזה). בשלב מסוים, הרגשתי שעכשיו זה כבר בסדר. לקח עוד הרבה זמן לשכנע את האחראי השני. גם הוא מבחינתו - לעולם לא, ויש לו את כל הטיעונים המאד הגיוניים.
מבחינתי - אני מוכרחה עוד ילד. לחוות עוד פעם את הינקות. לחוות בצורה נורמלית את כל הסיפור הזה של הריון-לידה-הנקה-גידול תינוק יחידאי. כבר בהריון אני מרגישה את ההבדל (וההריון הקודם היה סביר בכל המדדים - אבל הוא היה עם תאומים). בסוף, הוא הבין אותי, וקיבל. למרות שהוא עדיין חושב שזו טעות. (כמובן שהסכמתו היתה תנאי. לא העליתי על דעתי לעשות "טריקים" למרות שהיה מי שהציע לי).

אולי אני לא דוגמא (4 תוך פחות מ-7 שנים:-)) אבל נראה לי שאם רוצים ילד עושים ולא חשבונות אלא ילד. זה די פשוט לי, האמת. בלי לערב אפילו טיפטיפה של הקטע שהדתי בנושא (טוב, אולי קצת, כי בחברה שלנו זה לא לא-מקובל אז יותר קל. וגם השכנות עוזרות יותר והכל)
נכון שאחרי תאומים;-) היה לוקח לי בטח זמן להתאושש.

אז למה את מחכה לגיל שש?
(שמחה שיש שותפים להתלבטות בין "רוצה, אתמול" ל "תיאורטית, אנחנו לא מסוגלים בעשור הקרוב")

אנחנו החלטלנו לחכות עוד קצת עד הילד הבא. בעלי החליט לחכות עד שהילדים יהיו בני עשר, אני מחכה שהם יהיו בני שש. (הם בני שנתיים). כמובן שאף אחד לא מבטיח שאני אכנס מייד להריון.
בכל מקרה, בכל פעם שאני רואה תינוק עולות לי דמעות בעיניים ואני רוצה עוד אחד. עכשיו.

אחרי הלידה של הקטן, לא יכולתי לשמוע על זה במשך שנה +. ומאז אני לא מפסיקה להגות בענין. לקח לי לשכנע את המשלים שלי כשנה, הוא כבר מזמן טוען שאין לו כח (נדמה לי שאיך שנכנסתי להריון הראשון).

אופס... נכון, פעם כתבת משהו כזה, שכחתי.

ומה אם תרצי בכל זאת בעוד כמה שנים?
את אופטימית, חבצלת. בעוד כמה שנים יהיה מאוחר מדי...

ואפילו חשבה לאמץ רק שילדיה לא היו מוכנים לשמוע אז היא וויתרה.
שאלתי פעם מישהי שאימצה ילדה, אחרי שהיו לה 2-3 ילדים ביולוגיים בסביבות גיל העשרה המוקדם, אם שאלה אותם קודם לכן, והיא אמרה שלא, "כמו שלא הייתי שואלת אותם אם להיכנס להריון או לא". נקודה מעניינת למחשבה.

זה נשמע לי כזה...סופי...להגיד -"זהו סגרנו". ומה אם תרצי בכל זאת בעוד כמה שנים? לכן אני לא אומרת "סגרנו" אפילו שבשלב הזה 4 נראה לי מקסימום ילדים שאני מסוגלת לגדל.
סתם סיפור בשביל להעמיק את ההרגשה הזו של "זהו"-
במשפחה המאמצת שלי, שיש להם 7 בנות, האמא אחרי הלידה ה-7 עברה הפלה קשה ולא הצליחה יותר להכנס להריון (היא לא הייתה כל כך מבוגרת בכלל, אבל פעם רופאת נשים ידועה מאוד אמרה בהרצאה ש"35 זה כבר גריאטרי בשביל פוריות האשה") והיא עד עכשיו מאוד כואבת את זה (אחרי 7 ילדים!) ואפילו חשבה לאמץ רק שילדיה לא היו מוכנים לשמוע אז היא וויתרה.

כמו שגית - לקראת שי, כל הזמן תיכננתי וחלמתי והכל בדיוק כמו שתיארתן. ועכשיו אני מגשימה.
ואני לא עוברת עוד בחיים הריון כזה שוב. גמרנו. סגרתי את הבאסטה. ואגב, המטפל הסיני שלי אמר לי היום, שאקח בחשבון, שכמו ששי אלרגי עוד יותר מאחותו (לדברים שאני אוכלת!), ככה, אם יהיה שלישי הוא יהיה עוד יותר אלרגי, וההריון יהיה עוד יותר קשה (והלידה עוד יותר קצרה? ).
טוב, את הטעויות שאני עושה עם שי עכשיו אפשר יהיה לתקן רק עם הנכדים... D-:

אפשר להיות אבא גם בגיל 60. שירגע (-:

הוא מבין הבעיה היא שהוא חושב שהשעון הביולוגי שלו מתקתק (ושלי לא כי אני צעירה ממנו ב-8 שנים) ולא עוזר כמה שאומרים לו שאפשר גם להיות אבא בן 45.

טוב, לא הוא צריך לדאוג פיזית להבשלה, לחימום, לגדילה, להזנה וכו'...
הוא בטח מבין את זה, לא?

אני חושבת בשמחה רבה מאוד על כך שכפי שאני מקווה יש לי לפחות כמה וכמה שנים ללא (ואולי זהו לגמרי, לא יודעת בשלב הזה). אפילו שהלידה הייתה מדהימה והכל, ואלישע הוא ילד מהמם. אבל 4 תוך פחות מ-7 שנים זה מספיק לי בנתיים.
אבל כמו שגילה אמרה לא כל דבר לפי התוכניות...
מה שכן- אני מרגישה שהגוף שלי זקוק ל..."אוברול" או טיפול 10000 או משהו כזה.
אבל- בעלי כבר מתכנן את הילד הבא:-D ממש לא נורמלי:-D

אני תמיד תוהה אם אני אגיע לתחושה הזו ש...זהו עד כאן ילדים. יש לי עוד הרבה זמן, אבל יש לי גם הרבה פנטזיות על המון ילדים, למרות שאנחנו בהחלט לא פוסלים מתישהו לאמץ אולי.
אבל זו צריכה להיות ממש תחושה מדהימה לחשוב שהנה, זה מספיק ואולי זו/ה הילד/ה האחרון/ה, לא?

בהריון והלידה של ליבי, עשיתי כל מה שכתבתן.
תכננתי, חשבתי, רציתי לתקן. עכשיו אני מרגישה שזהו, מספיק לי, ואולי ליבי האחרונה (מנהל הבנק). מילאתי את משאלותיי בנושא.

גם אני מחכה לילד הבא כבר מההתחלה.
כבר רוצה, ויודעת שזה עוד קשה לנו מדי.
מתכננת ויודעת שאי אפשר שהכל ילך בדיוק לפי התכניות.

אני חושבת על זה עוד מאז שאומני נולדה, למרות שברור לי שזה ייקח זמן, אפילו רב, כי אני מאמינה שהפרש בין הילדים הוא חיוני. גם לילד, כך שיוכל לקבל זמן הורים משלו, עד מתי שצריך לפני שאפשר יותר לשחרר אותו- זה אינדיבידואלי כמובן. וגם ואולי במיוחד לאם, שצריכה להשיב את כוחותיה לגופה ולנפשה. יעני, לתת לגוף להיבנות מחדש עם מאגרי החומרים החיוניים, עם המערכות שיעבדו כמו שצריך, עם כל מה שהגוף "משלם" על ההנקה הממושכת, אם היא קורית.
נראה לי שיש גם לחשוב (לפחות כך זה בשבילי) גם על המערכת הזוגית ולדאוג ל"שיקומה" היטב לפני שמגיע עוד בייבי. לא מבחינה אגואיסטית, אלא כדי לנסות להגיע למעין נקודת מוצא טובה שבה כבר אין את העייפויות של הקטנצ'יק, המטלות הביתיות, העבושה בחוץ, המחויבויות המשפחתיות, התקשורת, היחסים, הסקס וכו'.
אני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי איך זה היה לפני שאומני נולדה, ביני לבין עצמי וביני לבין דודו ובכלל. אז ברור לי שזה לא יהיה שוב כך לעולם, כי חל שינוי (מדהים) בחיינו, אבל אני חושבת שכן אפשרית איזושהי תחושה מוכרת של זה...
אלו כמובן הגיגים שלי, ולא חייבים לחול על אף אחד מלבדי

זה קורה רק לי או שזה קורה לכולן (האמהות שביננו)
כל היום אני חושבת על הילד הבא למרות שעד ההריון הבא אנחנו נחכה לפחות שנה, כל היום אני עסוקה באיך יהיה ההריון, איך תיהיה הלידה, איך יהיה הגידול .
כל הזמן אני קוראת חומר על הריון ולידה- ומתכננת הכל בפרטי פרטים.
אני מאוד רוצה לעבור שוב את החוויה של ההריון והלידה, אבל אני 'עוצרת' את העצמי כי אני יודעת שיהיה לי קשה עם שני פעוטות בהפרש קטן, למרות שלפעמים אנחנו לא נזהרים ובתוך תוכי אני מקווה שאולי האי הזהירות הזו בכל זאת תקדים את החוויה.