לא מספיק טובה
לא מספיק מסודרת
לא מספיק נקייה
לא מספיק מבשלת
לא מספיק עושה סקס
לא מספיק מפרנסת
לא מספיק אמא
אז למה?

אחרי המון זמן שלא כתבתי, מרגישה צורך לכתוב, להוציא קצת מחשבות מהראש, נגמר לי המקום..
"כשאת לא יכולה יותר אל תכילי"
אני מסתובבת ברחוב ובתוך הראש מסתובבות לי מחשבות (כתבתי מחששות בטעות.. מעניין), בא לי לכתוב את כולן, אבל אז אני אעצר על כל מחשבה וזה בטח יקטע לי את החוט.
יש מחשבות שאני בטוחה שיכולות להפוך להיות התחלה של סיפור נהדר או שיר קצר, (על האיש עם החולצה הורודה או המשוגעת ההיא מהרחוב) אבל אף פעם לא כתבתי שיר או סיפור, אז אני לא..
רציתי לכתוב נקי, דברים שעוברים לי בראש עכשיו, משהו משך אותי אל מעלה הדף. מעניין לקרוא ממרחק הזמן.
לראות את הדברים שנשארו בדיוק אותו הדבר. לראות את כל הדברים השונים.
רציתי לכתוב מחשבות על אוכל, תזונה, משקל, זה מעסיק אותי לאחרונה.
פתאום זה נראה לי מטופש.
אז אולי מחר..

השכנה מעבר לקיר.
אני מדברת איתה די הרבה.
היא לא יודעת את זה.
כמה פעמים בשבוע.
בדרך כלל כשאני שוטפת כלים.
אנחנו לא מכירות.
מעולם לא דיברנו.
מעולם לא נפגשנו.
פעם אחת היא אמרה עליי משהו לשאר הדיירים, מאוד נעלבתי.
ומאז אנחנו מדברות.
בדרך כלל כשאני כועסת, נוח לי להוציא עלייה את העצבים.
מצטערת שאף פעם לא דיברנו, דווקא נראה לי שהיינו יכולות להיות חברות.
אז אנחנו מדברות. על הכל.

אחרי תקופה יחסית טובה- שוב נפילה.
הנפילות מאוד חדות.
לרגע נראה שדברים מסתדרים.
ופתאום כלום לא מסתדר.
לא מוצאת את עצמי בעולם.
לא יודעת מה לעשות.
איפה לגור, במה לעבוד, שאלות בסיסיות כאלה.
אבודה
לא רוצה לעשות כלום
לא רוצה לעבוד
לא רוצה לטפל בבית
לא בעצמי
להיכנס מתחת לשמיכה ולשכוח שקיים עולם בחוץ
כל האופציות פתוחות
יכולה לעשות מה שאני רוצה
ולא יכולה לעשות כלום
הכל כל כך פשוט
ובעצם כל כל מסובך

נמחק לי מה שכתבתי, אנסה רק תמצות: את מדהימה שככה מבטאת את הפחד שלך. משם הדרך רק למעלה, מישכי בחבל, הוא קשור לעץ, טפסי.
החיים מחכים לך ומזמנים לך הפתעות

מיק ושרה תודה על המילים!
המחשבות האלה מעסיקות אותי מאוד לאחרונה..

מפחדת לגדול
מפחדת להתחתן
מפחדת לגדל ילדים
מפחדת להזקן
מפחדת לחלות
מפחדת למות
חושבת על זה המון
מפחדת שיש דברים שיותר לעולם לא אוכל לעשות
נפער לי בור בבטן

מסתכלת רגע מבחוץ
לפני כמה ימים יצא לי "להציץ" על אהבה חדשה בהתהוותה
ממש כמו שאנחנו היינו לפני מספר שנים
הסיטואציה הייתה ממש דומה
לחישות באוזן, מגע מקרי, התקרבות...
התרגשתי בשבילם..
יפים וצעירים
הייתי עצובה בשבילי
לעולם לא יהיה לי שוב.
החיים זורמים בכיוון אחד, אי אפשר לחזור אחורה.
יש דברים שכבר לעולם לא יקרו
וזה מפחיד אותי

מחשבה,
אהבה גדולה זו אכן מתנה גדולה!
_ופתאום אני מרגישה שאני רוצה משהו אחר
להישאר צעירה
לפלרטט
שיתחילו איתי בחורים
לרקוד במסיבות...
לא מתחשק לי לעבור לצד השני
מפחדת פחד מוות מה"חיים_
החיים לא נגמרים בגלל אהבה.
היחידה שיכולה להכניס אותך לכלא-זו את!
או הדמיון שלך או הפחדים שלך..
מאחלת לך הרבה בריאות ואושר ב2012
ושתעופי גבוה בקלילות ובשמחה
ותגשימי חלומות!

אשרך שאת מרגישה את הריק
מכאן אפשר לחפש את היש לצקת לתוכך, לגמוע אט אט ולהרגיש את דפנותייך מתמלאות בהנאה

ריק לי בבטן.
יש לי וואקום.
אין לי אוויר.
הבית שקט כל כך וזה עושה לי רעש במחשבות.
מדליקה מוזיקה- רק שלא יהיה שקט...
יש לי משהו שאנשים מחפשים כל החיים - אהבה גדולה
ופתאום אני מרגישה שאני רוצה משהו אחר
להישאר צעירה
לפלרטט
שיתחילו איתי בחורים
לרקוד במסיבות
עומדת על הגבול
כנראה שקוראים לזה "להיות גדולה"
לא מתחשק לי לעבור לצד השני
מפחדת פחד מוות מה"חיים"

מנותקת.
מעצמי.
מהגוף שלי.
מהרצונות שלי.
מהמחשבות שלי.
לא מוצאת את עצמי.
לא יודעת מה מתחשק לי לעשות.
המחשב לא מעניין, הספרים לא מעניינים, הטלוויזיה לא מעניינת.
לא מתחשק לי לצאת מהבית.
לא מתחשק לי לפגוש אף אחד.
לא יודעת מה בא לי לאכול, אז אוכלת זבל, דווקא כשהגוף חלש וצריך חיזוק.
והצהוב- "כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון"
מנסה לכוון את הצליל..
מתחילה את הבוקר עם כוס מים ג'ינג'ר דבש וקינמון..
מקווה שהיום יהיה יותר טוב.

מיק- תודה על היד במיון, הייתי צריכה אותה.

(())
מחשבה, שולחת לך הרבה אומץ ומחזיקה לך את היד בדרך למיון.
רוצה גם להזכיר לך איך בקוסם מארץ עוץ, האריה חיפש את האומץ, שהיה בתוכו כל הזמן.
_השכל יודע שיהיה בסדר.
הלב מפחד._
אישית דוקא חושבת שהלב יודע שיהיה בסדר והשכל הוא שמפחד.
מה זה משנה בעצם?
העיקר שיהיה בסדר בסוף.
קחי אויר ותנסי להתייחס ליחידות זמן קטנות כדי לעזור לעצמך להתמודד.
הרגע הזה. הרגע הבא. חצי השעה הקרובה.
נראה שהעצבים הם תוצאה של תהליכיים פיזיים (המחזור).
תשתדלי לנשום בצורה מודעת. יעזור לך להתמודד עם הכאב, הפחד והעצבים.
בהצלחה!

אחרי שיפור מאוד גדול במצב, פתאום החמרה.
הרופא רוצה שאבוא למיון.
אני מפחדת.
ולבד.
האיש בעבודה.
אמא רחוקה.
השכל יודע שיהיה בסדר.
הלב מפחד.
מחפשת את הנסתר מאחורי מה שקורה.
זוכרת שמאוד כעסתי ואז פחות או יותר התחילו כאבים.
כל כך כעסתי.
הרגשתי את הדם שלי מבעבע.
בגלל שטות.
בנוסף להכל גם הגיע הוסת, שבטח לא תרמה לעצבים.
ובט לא תורמת לחולשה.
ולמצב הרוח.
כעס. פחד. רחמים עצמיים.
מנסה להזכיר לעצמי שבסוף זה יגמר. מתי הסוף?

תודה אהבת.
תודה לך גבירה בחום על המילים.
בדקתי מה הן עושות אצלי.
אני אוהבת לבשל, אוהבת אוכל בריא, מתענגת על אבודקו, טחינה ואגוזים, כמו שמישהו אחר יתענג על המבורגר או גלידה.
לא עושה את זה מתוך אילוץ, אלא בהנאה רבה.
אבל אולי צריכה יותר דיוק.

מבינה אותך כלכך.
((-))

הי מחשבה,
נשמע לא פשוט מה שאת עוברת ומאוד מאתגר פיזית ונפשית.
זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לדף הזה כך שלא עקבתי אחרי כל השתלשלות העניינים, אבל דברייך האחרונים מאוד נגעו בי.
אני מאוד מזדהה עם ההרגשה שאת מרגישה לגבי זה שאת עושה כ"כ הרבה למען בריאותך וסביבתך ובכל זאת, את לא מרגישה בריאה וסובלת מתחלואים שונים לעומת אנשים אחרים...

עולה לי איזו מחשבה לשתף אותך בה, ותבדקי אם היא מתאימה לך או לא: המחשבה הזאת קשורה לסיבה שבגללה אנחנו עושים דברים ולציפיה שלנו שהתנהגות מסויימת תביא לתוצאות מסויימות.
למשל השקעה רבה בתחום המזון הבריא ובריאות בגוף והנפש מתוך ציפיה שהיא תביא לי בריאות וחיוניות, לעומת השקעה במזון בריא, פשוט כי זה עושה לי טוב. כי זה משמח אותי להתעסק בזה, גורם לי לתחושות של שמחה וחשק.
הרבה פעמים אני פוגשת אנשים שמשקיעים הרבה מאוד אנרגיות בעיקרון מסויים שהם מאמינים בו (צמחונות, אוכל נא, מזון אורגני וכ' וכ') אבל לא ממש נהנים מזה, ומהחיים בכלל אלא רודפים כל היום אחרי העקרונות שמנחים אותם ומקפידים לעמוד מאחורי התדמית שיצרו לעצמם.
ולגבי אותם אנשים סביבך שאוכלים אוכל זבל, קודם כל, את לא ממש יודעת מתי כל הזבל יצטבר ויתן אותותיו בגוף שלהם או בחלקים אחרים, ודבר שני, אולי הם פשוט נהנים יותר מהחיים שלהם, שמחים במה שהם אוכלים, מתענגים על העשיה שלהם...?
אני לא יודעת, זאת רק מחשבה שעלתה לי, מוזמנת להתעלם או למחוק אם לא מתאים לך.

[u]מהרצון שלי להתנתק מהגוף שלי, שכבר לא מרגיש לי שלי.[/u]
עוד תהיה שעברה לי בראש, אילו פעולות את חושבת שאת יכולה לנקוט שיגרמו לרצות להתחבר מחדש אל הגוף שלך? כדי ששוב תרגישי בתוכו בבית..?
(()) @}

נמאס לי.
נמאס לי מהרופאים שנוגעים בי.
שעושים מה שהם רוצים בגוף שלי.
שלא שואלים אותי.
שלא מזהירים אותי.
שלא אומרים לי מה הם עושים.
שפוגעים בפרטיות שלי.
מהתרופות, שמצד אחד מצילות אותי, מצד שני מרסקות אותי.
מעצמי שעוד לא למדתי להגיד לרופאים ולבקש מהם.
מהרצון שלי להתנתק מהגוף שלי, שכבר לא מרגיש לי שלי.
מהבית שלי שהקירות שלו סוגרים עליי.
ובתוך כל זה לא יכולה שלא לחשוב האם ההתעסקות הבלתי נגמרת שלי עם בריאות היא בעצם התעסקות בלתי נגמרת עם חולי?
ואיך זה שעם האוכל הבריא והבייתי שאני מבשלת, עם ההתנקות של הבית מכימיקלים וחומרים לא טובים, דווקא אני, שמשקיעה יותר מרוב האנשים בסביבה שלי, דווקא עליי נוחתות כאלו צרות.
בזמן שהאנשים שסביבי יכולים לאכול זבל כל היום וכל הלילה, בלי להשמין, לעבוד בעבודות לא בריאה, לא לחשוב על כל זה בכלל, לא להתעסק עם זה בכלל ולהסתובב בריאים כל כך בעולם?

ומה שלומך מבחינה בריאותית? כתבת לא מזמן על ניתוח שתצטרכי לעשות,
ומאז חשבתי מה איתך...

(())

[u]רוצה לתת לו את הזמן שלו, אבל גם לספר שלו שיש בשביל מה לצאת.[/u]

@}

מרגישה צורך להתחבר.
לכל מיני דברים.
אולי כדי לא ללכת לאיבוד.
לשמוע מוזיקה בעברית.
לאכול תפוז ישר מהעץ.
להרגיש את האדמה מתחת לרגליים יחפות.
להכנס לים.
לנשום אוויר צח ולמלא את הריאות.
לשכב על ערסל בשמש.
לאכול אוכל ביתי.
לחבק ולהיות מחובקת.
להיות בשקט.

[u]אולי את יכולה לשבת ולדמיין את הגולם הזה?[/u]
יושבת ומדמיינת את הגולם.
מלטפת אותו. בעדינות. רך ועדין.
מחפשת קצה חוט שהשתחרר ונפרם.
מוצאת קצה חוט קטנטן, כמעט בלתי נראה. כמעט בלתי מורגש.
מושכת קצת קצת. ממש בעדינות.
רוצה לעזור לפרפר לצאת, בזהירות שלא יפגע.
רוצה לתת לו את הזמן שלו, אבל גם לספר שלו שיש בשביל מה לצאת.
פורמת קצה חוט, ומשהו בפנים משתחרר, רעיון חדש צף, הולכת ליישם אותו ולא נותנת לו להישאר תקוע.
עוד קצה חוט, יוצאת מהבית, נושמת אוויר, רואה אנשים.
עוד קצה חוט, נפגשת עם חברה.

מיק- קבלי במתנה גם את הצהוב שלי "שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו."
אמן

התכוונתי לכתוב שאני מצטרפת אליך למועצת הגלמים, אלו שיושבים בצד והחיים חולפים על פניהם ומה מבטיח בכלל, שאי פעם יצא ממני פרפר?
אבל הצהוב אומר שבכל מקרה, לכל אדם,
יש מקום.
מאמצת בחום. (())

[u]ואני תקועה בתוך הגולם.[/u]
המממ....
אולי את יכולה לשבת ולדמיין את הגולם הזה? איך הוא מרגיש?
ואולי מתישהו מתוך הדימיון יתחיל להגיע קצה חוט של -
מה יעזור לו?...

מרגישה כאילו אני ליד החיים. לא בתוכם. לא חלק מהם.
יושבת בצד ומסתכלת עליהם חולפים.
מן תקופה כזאת. הגולם שבין הזחל לפרפר.
והחיים חולפים.
ואני תקועה בתוך הגולם.

[u]תודה שהצלחת להפוך את הקושי מקרקרעית של בור לתחילתו של מסע.[/u]

@} זה ברור לי, אחרת לא היית כותבת כאן. את כותבת, אני חושבת, כדי להתחיל להתניע את התהליך שלך.
תהליך מתחיל מאיזשהו אמון. אמון שעדיין לא מבוסס. אמון בזה שאפשר להתפתח עם הדברים האלה. את האמון אנחנו מספקות. אי אפשר לקבל אותו מבחוץ, והוא לא מסתמך על הוכחות. זה למעשה סוג מסוים של אמונה (משהו שאי אפשר להוכיח ואי אפשר להפריך...). ועם האמון הזה התהליך יכול להתחיל. אמון גם מאפשר בדיקה של מה יכול לעזור בתהליך.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

איתך, נדמה לי שהמחשבות שלך נושרות לאיטן מן העץ באופן הכי פיוטי שיש, כך שגם העצב שלך הוא קסום. איספי את מחשבותייך הנושרות ושיזרי לך זר, את ראויה למלכות.

חלום עצוב.
בחלומי נפרדנו.
באתי אלייך עם תיק גדול להחזיר לך את הדברים שלך.
ושאלתי אותך "למה?"
ואתה ענית "כי את מרעיבה אותי".
התעוררתי בוכה ונצמדתי אלייך.
הדימוי שעלה לי לראש הוא שאני מנסה להחזיק בכל כוחי גוש קרח ענק, ולא משנה כמה אני אתאמץ הטיפות זולגות לי בין האצבעות.

מיק, תודה שאת פה. לצערי לא עשיתי את הטלפונים, ופיספסתי...

תודה סאלי על המילים שלך.
תודה שהצלחת להפוך את הקושי מקרקרעית של בור לתחילתו של מסע.

מחשבה, קבלי ממני ((-)) @}

ויש לי תחושה שאת בפתחו של מסע שינוי... אותו כתבת בצורה קריאה להפליא :--)
מתחילה לשים את האצבע על מה שמפריע לך בחיים. שזה צעד ראשון חשוב ביותר. זה נמצא בתקשורת וזה נמצא ביחסים עם בן זוגך וזה נמצא אולי קצת בעבודה.
עוד שני שלבים הם - להתחיל לשאול את עצמך - מה את רוצה? במפורט. והשלב הנוסף - מה יקדם אותי לשם?... מה יסייע לי בתהליך שלי הזה?... חוץ מההקשבה החמה והאמפטית שמקבלים פה בכמויות נפלאות :-)

אני לא רואה קשיים ואתגרים כמקום רע. מתוך הסביבה שאני נמצאת בה האתגרים הם איזשהו דלק לתנועה שלנו קדימה.

חיכיתי לך, מה שלומך?
איך היו הטלפונים?
מקוה שתמצאי את דרכך, לעוד ועוד אושר. או שתזמיני אותו, בחיוך, להיכנס פנימה..
(כמה זה נשמע קל כשכותבים את זה למישהי אחרת.. ) @}

שיחות טלפון.
כל כך קשה לי לעשות שיחות טלפון.
אני שונאת את זה, את תחושת החרדה הזאת שמטפסת עליי כשאני צריכה להתקשר.
בדרך כלל לאנשים שלא מכירים אותי הכי קשה לי.
אם אפשר לשלוח מייל או סמס אני מעדיפה.
רק לא לדבר.
וזה לא שאני לא יודעת לדבר. אני אפילו די טובה בזה. ויודעת להיות רשמית אם צריך.
אולי פחד מרושם ראשוני לא טוב. לא יודעת.
ברגע הנתון הזה אני צריכה לבצע 3 שיחות טלפון שיכולות לגרום לשינוי גדול וחיובי בחיים שלי, ואני לא מצליחה.
רק המחשבה על שיחת טלפון מאיצה לי את הדופק.
אוף!
והצהוב "האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר"
ואני באמת רוצה להיות מאושרת, אולי לא מספיק?

_ולא מבינה למה זה מגיע לי.
מה עשיתי לא בסדר._

אחרי שרוב החיים אני נוטה לזלוג למחשבות מהסוג הזה כל פעם שקורה משהו, באיזה שלב הבנתי שאין לזה שום קשר ל'מגיע לי' או 'לא מגיע לי', אם הייתי 'בסדר' או 'לא בסדר'.
אם זה היה ככה, אז רוב הרשעים היו סובלים, והאנשים הטובים היו בריאים ומאושרים. ולרוב זה דווקא להפך.
אז ככה שהמצב מספיק קשה, לא כדאי לך להוסיף לעצמך עוד עם רגשות שליליים כלפי עצמך. את בסדר גמור.
את בסדר גמור !

לפעמים דברים קורים מסיבות שלא ידועות לנו.

כפי שהבנתי ממך, המצב מחורבן אבל לא סופני.
עכשיו רע לך ומפחיד לך, אבל יש לשער שאחרי תקופה זה יעבור.
בינתיים תמשיכי לשתף ולהיתמך.
ותחזיקי מעמד, עוד יגיעו ימים טובים....
(())

חרדה.
נהפכתי להיות חרדתית פתאום.
כל צלצול טלפון מבהיל אותי.
החתול של השכנים מלחיץ אותי.
איש זר שמופיע פתאום בגינתי משתק אותי, וכשהוא דופק בדלת אוזל ממני כל הדם.
עצבנית.
כל דבר קטן מעצבן אותי.
רעש משגע אותי.
ליטוף לא במקום מוציא אותי מכליי.
מזכירה חטטנית של רופא מצליחה להוציא אותי מאיזון עם השאלות שלה.
עצובה.
ולא מבינה למה זה מגיע לי.
מה עשיתי לא בסדר.
למה עכשיו.
למה דווקא פה.

תודה }{ שיתפתי את אמא באמת.

את אמא, מחשבה.
תשתפי את אמא.
גם את בן הזוג.
ואותנו גם.
אבל קודם כל -
את אמא.

באמת [u]טוב שלא סרטן[/u]
מאחלת לך רפואה שלמה
והחלמה נסית, מהירה
|*|

אוי ((-)).

טוב שלא סרטן. אבל מה זה כן?

שיעבור בקלות, ושיהיה לך הרבה הרבה אוויר....
אני פה איתך. תמשיכי לעדכן.
{@

זה התחיל מדקירה קטנה לפני כמה חודשים.
דקירה פנימית כזאת, צביטה, כאילו מישהו צובט אותי מבפנים.
אחרי כמה ימים מיששתי ומצאתי גוש. קטן. כמעט ולא מורגש. עמוק בפנים.
עברתי דרך כמה רופאים מכל מיני סוגים.
עכשיו הגיעו התוצאות של הבדיקה. בפקס. איזו מן דרך זו להודיע לבן אדם שמשהו לא בסדר??
בשנייה הראשונה הקלה, לפחות זה לא סרטן. כי הרי זו המחשבה שמסתובבת לי בראש כבר 3 חודשים ולא מעיזה לצאת מהפה.
שנייה אחרי זה משוטטת באינטרנט מנסה להבין את כל המילים בשפה הרפואית.
סיפור לא פשוט. כנראה ניתוח לא קל עם תקופת החלמה לא קצרה.
אני לבד בבית. לא יודעת את מי לשתף. האיש בעבודה ואני מעדיפה לא לספר לו בטלפון.
אמא מטפלת באבא אחרי ניתוח, אבא מטפל בסבא אחרי ניתוח.
זה לא הזמן להכביד עליהם.
אבל אני פה לבד ולא נשאר לי אוויר.

הקליפה שלי דקה.
הכל אני מרגישה.
הכל נכנס בקלות ומשפיע.
גם דברים טובים וגם רעים.
משב רוח שמגיע מהחלון גורם לי אושר גדול.
אוכל טעים מסב לי עונג.
משפט לא במקום מרסק אותי.
שיחה לא נעימה מהדהדת בתוכי עוד שעות.

משהו בתקשורת שלי עם העולם לא עובד.
לא יודעת לשים את האצבע.....
אני שולחת למישהו מייל והוא לא עונה, אני מתקשרת למישהו והוא לא חוזר אליי, אני מזמינה אליי חברים והם לא מגיעים, אני מבקשת דברים מאנשים והם לא עושים את זה.....
זה קרה עוד פעם ועוד פעם בזמן האחרון. משהו לא עובד.
המקרים והאנשים לא קשורים אחד לשני, קצת חברים, קצת משפחה, קצת אנשים שקשורים לעבודה. ובכל זאת בין כל המקרים עובר איזה חוט דק וקושר אותם לאותו מקום.
יש איזו תקיעות גם בעבודה, והעבודה היא רובה מול אנשים, אז אני מרגישה שיש קשר גם לשם.

גוף יקר שלי, בוא נדבר.
הרבה זמן לא דיברנו.
כבר עברנו כמה דברים ביחד. חלקם לא פשוטים. אבל שרדנו.
נשארו צלקות, תמיד נשארות.
היה לי די פשוט להתעלם ממך בשנים האחרונות, אתה היית שם, אני הייתי במקום אחר, לא ממש היינו מחוברים.
מדי פעם אתה מזכיר לי שאתה קיים.דלקת גרון פה, כאב בטן שם, קצת כל פעם, צועק לי "היי! את שם למעלה! זוכרת שאני פה? שאני צריך קצת תשומת לב מדי פעם??".
ואני משנסת מותניים זוכרת לקחת את ויטמנים, להכין סלט כל ערב, להפחית חלב,להוסיף קטניות, לעשות בדיקת דם אולי אפילו לקפוץ לשיננית.
לאט לאט מחפפת ושוכחת. ואז אתה מתעצבן "חכי חכי...." ואחרי כמה חודשים מגלה שעליתי 20 קילו...
אבל לא ממש אכפת לי... פשוט מפסיקה להסתכל במראה....
והפעם נמאס לך והתעצבנת באמת, ואני אוכלת את הדייסה שבישלתי לי כל כך הרבה זמן...
גוש. גוש קטן. קצת כואב. מנסה להתעלם כמה ימים.... לא עוזר.. הגוש קצת גודל.. קופצת לרופא משפחה.. הוא לא יודע.. מפנה לכירורג.. גם הוא לא יודע.. מקווה שזה יעבור מעצמו ולא אצטרך ניתוח..
אז בוא נעשה עסק- אתה מעלים את הגוש, ואני מתחילה לתת לך תשומת לב.
אני כנראה עוד צריכה ללמוד איזה סוג של תשומת לב אתה צריך, אבל בוא נעבוד על זה ביחד... מסכים?

המורה שלי בכיתה ג' אמרה לי שכנראה לא יהיו לי חיים קלים, כי לאנשים שהולכים עם העקרונות שלהם עד הסוף- לא קל.
והיא צדקה.
אני לא יכולה לפעול נגד העקרונות והאמונות שלי. וזה מתחיל לגבות ממני מחיר.
אז אולי אני מרגישה טוב עם עצמי שלא בגדתי בעצמי, ושעשיתי את מה שנראה לי נכון. אבל שילמתי מחיר כבד. שוב.

@}

מתחדשת, כן זו אני, ואולי - לגבי השאלה השניה, הרבה דברים טוויים ברבדים נסתרים ואם לפעמים הם נגלים זה אכן מדהים. בכל אופן העלת בי חיוך:-)

את אותה שרה מהדף [po]מבאר מקורותי אשאב אמון[/po]?

את אני במקרה? :-0

הי, בזמנים שכאלה הייתי מזמזמת לעצמי, תוך כדי דמעות את השיר שיהודית רביץ שרה: מילא שיהיו ימים כאלה... מכירה? אני לא טובה בלחפש ולקשר לינקים וכאלה אבל זה די מוכר.
חיבוק ענק
מאחלת לך חיוכים רבים שמתפרצים מן הפנים (כלומר מהבפנים) ומתפרשים על הפנים

מחכה שיגמר כבר היום.
מחכה שיגמר כבר השבוע.
כשנגמר היום אני לא מבינה לאן הוא נעלם.
כשנגמר השבוע- עצובה שמתחיל שבוע חדש.

מחשבה יקרה - רק כניסה קטנה לדקויות, נדמה לי שאת מודעת להן, אבל בכ"ז, אולי בשבילי, הצלילות והעכירות היא בתוכך, וזה כמו תרגיל עיניים, שרואים מטושטש ואז מתרכזים ורואים ברור, כך שאין צורך לחכות אלא לבחור להצטלל... ברור לי שזה לא פשוט ויבוא בזמנו, רק שתדעי שזה איתך ובאפשרותך כשתרצי.
ובקשר לנידה, היתה רחוקה גם מעולמי, ובצעדים מהוססים אך מלאי תקווה פותחת לה את דלתי, זו דוגמא למשהו שנוגע בי כרגע שיוצר רעננות וחידוש, מאין להתחיל דף חדש בעזרת פעולה מסוימת, ובעדינות אני מציעה לך, לבחור משהו שהוא כמו מישהו שנותן יד למסע שאת בתוכו.. משהו שקרוב לעולמך, או שתרצי לקרב...

שרה- תודה לך על המילים שלך - אני בנתיים מחכה [u]שהעכירות תתפוגג[/u].
מוזמנת תמיד לחדרי ושולחני, תשאיר תמיד פתק או סימן שאדע שהיית.

[u]זהו היום הראשון שבו אנו שומרים נידה[/u]
אומנם רחוק מעולמי, אבל נשמע לי מרגש. וחשוב.

פולשת לחדרך, למשרדך, יושבת לשולחנך ומרגישה מאד בנח לכתוב לך פתק, אחר כך אעלם דרך איזו דלת צידית ותוכלי להמשיך בפרטיותך. שיתוף: זהו היום הראשון שבו אנו שומרים נידה, הגדרנו את האופן שבו זה מתאים לנו, וזה גורם לי ללבלוב חדש בלב ובבטן, כמו בלון עייף שמתחילים לנשוף לתוכו עם קש, לאט לאט, אבל זה מזיז משהו, זה מרגש, יוצר געגוע וכמיהה, הנאה מדברים חדשים נושנים.

את יודעת מה טוב לך, את מודעת לעצמך ולסביבתך הקרובה ולקשר בינך לבין האיש שאיתך, את נוכחת. יש ימים בהם את שוחה במים עכורים, שגרתיים שנעכרו מתנועות היומיום המרובות ,אבל יש בך היכולת לעצור, לחכות שהעכירות תתפוגג ותביטי היטב לקרקעית ותדעי מה יעשה לך טוב, מה יוביל לדבר שטוב עבורך. בוטחת בך.

מתבגרים
קמט ראשון
הוא חזר משבועיים שלא היה בבית, וגיליתי אצלו קמט קטן, ראשון, בזווית הפה.
שערות לבנות מתחילות להתפזר לנו על הראש, התחילו מוקדם יחסית.
ההורים מתחילים ללחוץ בקשר לנכדים, פעם ראשונה.
הסבים והסבתות מזדקנים בבת אחת, נחלשים, מתפוגגים, מתחילים לדבר על איך יהיה כשהם לא יהיו.
תקופה של התבגרות.

החיים הבסיסיים שלי
בשיחה מעניינת שהייתה לי הבנתי שגדלתי בבית מאוד בסיסי.
היה לי הכל. מעולם לא חסר לי ולאחיי כלום. או בכל אופן זה מה שהורינו שידרו לנו.
ואני מניחה בדיעבד שכנראה הם ויתרו על הרבה דברים לעצמם כדי שיהיה לנו.
תמיד היה אוכל, קורת גג, בגדים (שעברו מאחד לשני), והרבה הרבה הרבה חום ואהבה. וזהו.
למדנו בבית ספר רגיל, בפריפריה. עם מורים סבירים ומטה. לכל אחד היה מותר לבחור חוג אחד בשנה (ואני מניחה שזה הרבה יותר ממה שיש להרבה ילדים אחרים)
וחלילה שזה לא ישמע כמו תלונה. רק מן הארה כזאת. חיים בסיסיים כאלה.
כשהתבגרתי והתחלתי להסתובב בארץ ובעולם לעיתים הרגשתי רגשי נחיתות, הבנתי שכשגדלים בבתים עשירים (ולא במובן הכספי בהכרח, אבל גם לפעמים), יודעים הרבה יותר דברים. הידע הכללי הוא הרבה יותר רחב, בכל התחומים. מוזיקה, סרטים, אוכל, הצגות, ועוד כל מיני דברים.
להורי לא היו שאיפות רבות, והם לא לימדו אותנו לשאוף גבוה מדי. להסתפק במה שיש.
כשהכרתי את אישי גיליתי שיש עולם גדול בחוץ שאני לא מכירה, בהתחלה קצת התביישתי, אפילו הרגשתי בורה, לאט לאט יצאתי מהקונכיה והבנתי שאני חייבת לצאת ממנה כדי ללמוד דברים חדשים.
לפעמים בסיסי זה טוב ומספיק. אני לא חולמת על בית ענק עם בריכה, בית קטן וצנוע מספיק לי. אני לא צריכה מכונית מפוארת. ולא בגדים נוצצים. אני מסתפקת מבחינה חומרית מדברים די פשוטים.
אני מתכוונת למה שמעבר. לידע, לחוכמה, לשאיפות, לחלומות, לתחביבים, להעשרה.
רוצה חיים עשירים לי ולמשפחתי.

[u]יכול להיות שאני אקום מחר בבוקר והוא לא יהיה שם....[/u]
נכון. ואת יודעת מה? בהתחלה זה משתק. אחר כך מפרה. מתחילים להמציא את הריגושים ולראות שמחות קטנות.
בתחילת הדרך הוא אמר פעם - בזוגיות, צריך חוזה, כמו כששוכרים דירה - כל שנה בודקים מחדש אם מתאים או לא. אני לא יודעת אם הוא זוכר. אני כן.
בחרנו לערוך בינינו חוזה. לא התחתנו, לא בער. בינתיים נולדו הילדים, המון סיבות שוליות נשרו בדרך... פתאום התחלנו לדבר על זה. חתונה - ככה, כי פתאום מתאים.

שום דבר כבר לא מובן מאליו.
הוא קם והלך. פעם ראשונה. זה היה כל כך מפחיד.
השתיקה הרועמת הייתה הרבה יותר כואבת מאשר אם היינו צועקים.
הוא פשוט שאל "המצב הזה עומד להשתפר?" עניתי לו "צריך שניים לטנגו".
אז הוא קם והלך.
ארז תיק, והלך למשפחה שלו לכמה ימים.
ואני נשארתי לבד. פעם ראשונה. לא יכולתי לסוע למשפחה שלי, בגלל בעיות טכניות. אז נשארתי לבד.
הוא חזר אחרי כמה ימים, והשלמנו.
אבל פתאום כבר שום דבר לא מובן מאליו.
ופתאום המשפט-
[u]לא משנה איך אני אדבר אליו, הוא לא ילך לשום מקום, לא משנה איזה טעויות הוא יעשה, אני לא אלך לשום מקום.[/u]
איבד מהתוקף שלו.
יכול להיות שאני אקום מחר בבוקר והוא לא יהיה שם....

קוראת @}
[u]נסחפים לתוך השגרה הנוראית[/u]
אני גיליתי שלפעמים לעשות משהו, אפילו קטן קטן, ששובר את השגרה יכול להיות התחלה של מפנה.
והצהוב שלי: הספק מבורך.

תודה [po]מי מה[/po], שאת קוראת ומגיבה.
אני הולכת לישון על הדברים שלך, אמשיך מחר.
והצהוב : כולנו זקוקים לחיבוק
@}

לפני כמה זמן הבאתי איזה קטע יוגי ל [po]מועצת החירום לנקבות היסטריות[/po] ואחד מהסעיפים בו טען שבדידות היא עובדה קיומית , בין אם את במערכת יחסים ובין אם לא. אז הבדידות קיימת תמיד וזה בסדר, אבל ריקבון מעיד על חוסר תנועה, מיים עומדים והתחושה הזאת שלך שמשהו רקוב מבפנים היא משהו שמענין לי לשאול אותך עליו. מה רקוב? איפה יש תקיעות אצלכם? בעיני הידיעה שאתם ביחד היא דבר נפלא, יש המון כוח ומקום לגדול מתוך ידיעה כזאת אבל את הריקבון שווה לחקור ולראות אם אפשר להכניס לשם קצת אויר רענן או מיים חיים .
אני פה קוראת , אם בא לך לכתוב על זה....

הכל הפך להיות מובן מאליו
מתעוררים אחד ליד השני בבוקר, הולכים לישון אחד ליד השני בלילה.
לא משנה איך אני אדבר אליו, הוא לא ילך לשום מקום, לא משנה איזה טעויות הוא יעשה, אני לא אלך לשום מקום.
לשנינו ברור שנתחתן מתישהו. שנגדל ילדים ביחד. וזאת בדיוק הבעיה, ברור לנו שזה יקרה, אז כבר לא מתאמצים.
מתגעגעת לפרפרים בבטן, למבט הראשון, למגע הראשון, לנשיקה הראשונה, לחיזורים!, לצמרמורת שעוברת בכל הגוף כשאני רק חושבת עליו.
כבר אין רומנטיקה, אפילו מתנה ליום ההולדת הוא לא קנה לי.
גרים בבית יפה, עובדים בעבודות מוצלחות, כלפי חוץ הכל נראה מושלם, בפנים הכל מתחיל להירקב.
כבר לא עושים שום דבר מעניין ביחד. נסחפים לתוך השגרה הנוראית.
שום דבר כבר לא מרגש, אין הפתעות.
והכי עצוב זה שאנחנו ממש צעירים, ובסך הכל כמה שנים ביחד. מה יקרה בעתיד?
"בחוץ אנחנו ביחד, אבל בפנים אני לבד..."

לא כולם אוהבים אותי.
לא - לא כולם.
מה לעשות...
אני יכולה להשתדל, אבל לא תמיד זה מצליח.
לפעמים זה רושם ראשוני, ואז אני בדרך כלל מתקשה לשנות את זה, למרות שהיו פעמים בעבר שהצלחתי.
לפעמים זה דורש מאמצים רבים והרבה חיוכים..
ולפעמים בגלל משהו שעשיתי.
אבל למה בעצם כולם צריכים לאהוב אותי? גם אני לא אוהבת את כולם.
לפני הרבה שנים מורה יקרה שלי אמרה לי "אנחנו מתעוררים בבוקר כדי שיאהבו אותנו, וכל דבר שאנחנו עושים אנחנו עושים כדי שיאהבו אותנו" אז אומנם זה לא אבסולוטי, אבל אם בוחנים את זה לעומק, אנחנו באמת עושים הרבה דברים בחיים כדי לזכות לאהבה ואהדה של מישהו אחר.

{@

סדר בבית
סדר בנשמה
שבת נעימה, אוויר נעים וענני נוצה
מתעוררים מאוחר, קפה ועיתון במיטה
מחפשת משהו ללבוש ומבינה שאין ברירה, דחיתי את זה מספיק, חייבים לסדר את הארון
ואולי אם נוריד את הסוודרים למטה - החורף יסכים לבוא
מתחילה עם החלק שלי, ומודיעה לו שיתכונן, תכף עוברים לחלק שלו
מתחילה לשחרר - גופיה נעימה שכבר יש בה חורים מרוב שימוש, ג'ינס קרוע מהטיול הגדול, מכנסיים מתקופת הצבא, נוסטלגיות בארון
משחררת ומרגישה טוב
מוצאת כמה חולצות שאחותי וודאי תשמח לקבל, ועליי כבר לא עולות, מקפלת ושמה בשקית
את מה שנשאר מקפלת יפה מחזירה לארון - מפנה מקום לדברים חדשים - בארון ובחיים
חייבים להוציא את הישן - כדי שיהיה מקום לחדש
עוברים לחלק שלו, הערמה של הבגדים לזבל הולכת וגדלה ג'ינסים קרועים, מכנסי עבודה מתפרקים, חולצות מוכתמות וקרועות, שמים בשקית גם בגדים למסירה
מחליטים שאם כבר אז כבר - ועוברים למחסן
ערימות גדולות של ניירת, דואר, מכתבים מהבנק, ברכות יום הולדת ישנות, רשימת קניות, קבלות מהסופר, ומכתב אהבה
שקיות זבל מתמלאות, ערימות של נייר לפח המיחזור, אוסף בקבוקים מרשים למיחזור, זבל ועוד זבל, תענוג של זבל
בקרוב נצטרך לעבור דירה, ואני שמחה שאנחנו עושים את זה עכשיו ולא בזמן המעבר, ככה יהיה הרבה יותר קל לעבור דירה
חייבים להוציא את הישן - כדי שיהיה מקום לחדש - בארון ובחיים

כל שתבקשי לו יהי (())

תתחדשי!
זה נראה בלוג מבטיח...
שיתגשמו לך האיחולים, אמן.
שמעת את הביצוע של ישי לוי [url=http://www.youtube.com/watch?v=XPjYq0LwI8Y]למלנכולי[/url] ? בעיני הוא מעולה

מאחלת לך גם...
{@.

מתי יש לך יומולדת?

לא חשבתי שמישהו יכתוב פה.
מתחדשת- תודה על המשפט הזה...
[u]אני הבנתי שאי אפשר להיות בעד או נגד, כי במילא אי אפשר להחליט על תינוקות של אחרים. אפשר רק לבחור לעשות או לא[/u]
אני לוקחת אותו איתי להמשך הדרך..

אהבת עולם
[u]מי אמר שחייבים שתהיה דעה מגובשת על כל דבר?[/u]
את כל כך צודקת!

הזדהיתי מאוד.
אני חושבת שכך אנשים שלא חושבים בשחור לבן.
שרואים גם גוונים. שמסוגלים לראות דברים מזוויות שונות. שרואים כל עניין לגופו.
דווקא מאוד מעריכה את זה (גם אצלי, וגם כשרואה זאת אצל אחרים).
מעדיפה את זה מאנשים שתמיד 'יודעים'. שיוצאים בהצהרות. שתמיד ברור מראש באיזה צד הם.
מי אמר שחייבים שתהיה דעה מגובשת על כל דבר?

[u]לא החלטתי אם אני בעד או נגד ה"כיבוש" אז נסעתי, בדרך עברתי מחסומים, פחדתי, נורא רוצה לבקר חברים שגרים על גבעות והרים, אבל לא בטוחה שאני מאמינה במה שהם מאמינים. אני צריכה להאמין כדי לנסוע?[/u]

כדאי להאמין במשהו. לאו דווקא במה שהם. אבל במשהו, משהו טוב. יותר נעים לפחד ככה אחרי שעוברים את המחסום.
יש לי חברים מאוד טובים "שם", שם עמוק, עמוק תרתי משמע.
בכל פעם שאני נוסעת אליהם מתחדד לי יותר במה אני מאמינה (ותמיד רואה את הדומה והשונה מהאמונה שאני מוצאת אצלם)
וזה תמיד עושה לי נורא טוב.


[u]לא החלטתי אם אני בעד או נגד ברית מילה[/u]
אני הבנתי שאי אפשר להיות בעד או נגד, כי במילא אי אפשר להחליט על תינוקות של אחרים. אפשר רק לבחור לעשות או לא.
אני בחרתי למול אבל תמיד כואב גם לי על תינוקות ואמהות ואני שונאת ללכת לבריתות.
[u]או שאחכה קצת ואבוא לבקר יותר מאוחר.[/u]
רעיון טוב בעיניי :-)

האם זה [po]דף בלוג[/po]?
(מקווה שכן, התחלת מעניין ויפה :-))

אפשר קצת זמן לחשוב לפני שמחליטים?
לא החלטתי אם אני בעד או נגד ברית מילה, אז הלכתי, כאב לי על התינוק, כאב לי על האמא הבוכייה. לא יודעת אם אלך שוב בפעם הבאה, או בפעמים הבאות. אולי אשלח מברק כמו פעם, או שאחכה קצת ואבוא לבקר יותר מאוחר.
לא החלטתי אם אני בעד או נגד ה"כיבוש" אז נסעתי, בדרך עברתי מחסומים, פחדתי, נורא רוצה לבקר חברים שגרים על גבעות והרים, אבל לא בטוחה שאני מאמינה במה שהם מאמינים. אני צריכה להאמין כדי לנסוע?
לא החלטתי אם אני עדיין רוצה להיות צמחונית או לא, אחרי כל כך הרבה שנים פתאום אני מרגישה שהגוף רוצה, אולי צריך, אני לא מדברת על זה כדי שלא יפעילו עליי לחץ לכאן או לכאן.
לא החלטתי אם לתת מתנה או לא, מצד אחד ההנאה שלי לראות את הצד השני כל כך שמח ומודה, מצד שני אי אפשר לפנק את כל העולם.

אז אפשר קצת זמן לפני שמחליטים?