על ידי חמוטל_בת_חוה* » 01 יולי 2006, 19:17
חזרנו ממחנה החינוך הביתי לפני כשעה. הנה אני ליד המחשב, רוצה לתפוס את החוויות ברשת הזיכרון החמקמקה ולחלוק אותן אתכם כשהן עדיין בהירות.
אבל מאיפה להתחיל???
היו לנו חוויות מדהימות. היה מחנה אדיר. שבוע ימים באי קטן לא רחוק מהחוף הדרום מזרחי של אנגליה.
הקמנו את האוהלים קרוב לחברים הקרובים שלנו, קאת'י ולוסיאן עם הקומבי ואן שלהם, וארגנו מטבח ממולו תחת הגגון, סוניה עם בתה אמה, אבא של קאת'י לורנס גם נסע איתנו. לולה וזביאר, ועוד חברים שמצטרפים אלינו הרבה פעמים כשאנחנו עושים את המחנה ביער אפינג.
היו השנה במחנה כארבע מאות וחמישים משפחות. המוני אוהלים, בתים על גלגלים, וקראוונים... בשדה הכללי הקימו ארבעה אוהלים ענקיים. באוהל המרכזי הקימו במה גדולה ועליה היו הופעות, גם הופעות מוסיקה וגם ריקודים, וגם את קברט הילדים, שבו כל ילד שרוצה עושה מה שהוא רוצה על הבמה לכבוד הקהל. האולם הזה מחזיק כשמונה מאות איש, לפעמים פחות, לפעמים יותר. האוהל השני, עגול וגדול וכחול, הוא אוהל חשוך שבו הקרינו סרטים כשהמקרן והאורות מתופעלים על ידי אנרגיה סולארית. הקימו שם גם במה קטנה, ועליה נתנו הרצאות בנושאי מדע, אסטרונומיה (לילה אחד עשו שם הופעת פלניטריום מלאה) ועוד. מדי פעם גם הופיעו שם מוסיקאים. (כמו למשל המוסיקאים שניגנו בכלי נגינה ספרדיים ממחוז גליציה, שהופיעו עם מנדולינה ותוף מוזר שלא ראיתי כמוהו, ועל הכל מן חליל שק קטן יותר מהחליל הסקוטי.
האוהל השלישי היה מיועד לעבודות אומנות, ושם היו פעילויות אריגה, ריקוע נחושת, ועוד. כל הפעילויות האלה מוצעות כך שהמבוגרים יוכלו לעבוד והילדים יוכלו לחקות אותם אם יירצו, או לשחק בחומרים כראות עיניהם.
באוהל הרביע התקיימו עוד סדנאות אומנות ומדע.
בנוסף התקיימו פעילויות תחית כיפת השמיים (היה מזג אוויר מדהים), כמו טאי צ'י, ריקודי בטן, עבודה בעץ עם מחרטות גלגלת שמונעות עם פדל גדול... וכמובן יריה בחץ וקשת.
היו גם פעילויות של תיפוף, ריקוד ומשחק.. בקיצור המון דברים.
כל זה לא היה מלחיץ או יותר מדי, כי פשוט אפשר ללכת למה שרוצים או לא, ואז אפשר לשחק עם חברים על הדשא או ללכת לבריכה או לחוף הים.
הים היה מלא צדפים מקסימים וסרטנים, והילדים שיחקו בכייף על החול הרטוב בזמן השפל.
סמל המחנה הוא תמיד ציור של מבוך, וכל שנה בונים את המבוך על החוף מאבנים, צדפים ואצות ים. אחר כך מי שרוצה מוזמן ללכת במבוך מן החוץ אל המרכז ושוב החוצה. החוויה יוצאת דופן.
במקום שבו עשינו את המחנה אסור לעשות מדורות על האדמה, אבל מותר להבעיר אש בתוך משהו גבוה יותר. לוסיאן הביא תוף ישן של מכונת כביסה, והנחנו אותו על שלוש לבנים והבערנו אש כל לילה. תענוג לשבת ליד המדורה בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון ולדבר ולשיר ביחד. לוסיאן מוסיקאי מקצועי, והגיע עוד חבר שקוראים לו ג'ון והם ניגנו בשתי גיטרות. היתה אווירה נעימה נורא. אתמול בלילה כשישבתי והקשבתי למוסיקה, פתאום הרגשתי שאני שומעת גם כינור. הסתובבתי וראיתי שהגיע בן, והוא אכן עומד על הברכיים מאחורי ומנגן בכינור... אחר כך מישהי הוציאה גם חלילית אלט, וככה שרנו עד שתיים וחצי בלילה. מבחינתי, זו חוויה שלא משתווה לשום דבר. אני מאושרת שיש לנו אפשרות לחיות ככה.
תום הכין הופעה לקברט הילדים. הוא הכין ריקוד עם מקל של מטאטא!!!
בהופעה ביום רביעי בערב השתתפו בערך מאה ילדים!!! וזה הסתכם בכשבעים הופעות קטנות ברצף. זה עובד ככה: בצהריים תולים נייר גדול באולם ההופעות, ומי שרוצה להופיע כותב את שמו על הדף. ככה מתארגנת רשימה של ילדים שרוצים להשתתף. בערב הם נקראים זה אחרי זה לבמה ומופיעים. אף אחד לא רואה את ההופעות שלהם לפני ההופעה ואף אחד לא מסווג או מצנזר את ההופעות. כל מי שרוצה מופיע בדיוק עם מה שהוא רוצה.
ישבתי בהופעה הזו ושוב נדהמתי מהכוח המופלא והאנרגיה המסוימת של החינוך הביתי. בצורה פשוטה וחסרת מאמץ התגלגלה מולי הופעה מדהימה!!1 אילו מישהו מהמבוגרים היה צריך לארגן מופע, הוא בחיים לא היה יוצא נהדר כמו המופע שנוצר. כל ילד הופיע עם מה שהוא רצה, עם מה שהיה רלוונטי ומלא גאווה עבורו. היו ילדים שנגנו בקבוצה שיר רוק, היו ילדות קטנות שרקדו, בלט, או ריקוד חופשי למוסיקה. היה נער שניגן בפסנתר, היתה ילדה שעשתה מופע לוליינות, היה ילד שדיקלם תעלול לשון (משהו כמו שרה שרה שיר שמח), היו מערכונים שהילדים הכינו בעצמם... וכמובן הריקוד של תום... !
עוד דבר שנתן לי הרגשה טובה היתה האיכות הכל כך מפרגנת ותומכת של הקהל. היה למשל ילד שהתחיל לנגן שיר, ואחרי כמה תיבות הוא הרגיש שלא יצא לו, וכל הקהל, ממש כאיש אחר צעק לו :"נסה שוב!!!", והוא אכן ניסה שוב והצליח... ההופעה הזאת התחילה בשבע בערב והסתיימה קצת לפני חצות!!! והילדים ישבו בנחת והתעניינו בכל מופע ומופע. זה היה תענוג. במיוחד בשבילי, ניצולת בית הספר לאומנות תלמה ילין... שם איבדתי את חדוות הבמה, והיא הוחלפה ברצינות תהומית ותחרותיות חולנית.
אז ככה, אכתוב עוד בקרוב, בינתיים תום מבקש את המחשב... בכל אופן קיבלתם איזה רושם?...
חזרנו ממחנה החינוך הביתי לפני כשעה. הנה אני ליד המחשב, רוצה לתפוס את החוויות ברשת הזיכרון החמקמקה ולחלוק אותן אתכם כשהן עדיין בהירות.
אבל מאיפה להתחיל???
היו לנו חוויות מדהימות. היה מחנה אדיר. שבוע ימים באי קטן לא רחוק מהחוף הדרום מזרחי של אנגליה.
הקמנו את האוהלים קרוב לחברים הקרובים שלנו, קאת'י ולוסיאן עם הקומבי ואן שלהם, וארגנו מטבח ממולו תחת הגגון, סוניה עם בתה אמה, אבא של קאת'י לורנס גם נסע איתנו. לולה וזביאר, ועוד חברים שמצטרפים אלינו הרבה פעמים כשאנחנו עושים את המחנה ביער אפינג.
היו השנה במחנה כארבע מאות וחמישים משפחות. המוני אוהלים, בתים על גלגלים, וקראוונים... בשדה הכללי הקימו ארבעה אוהלים ענקיים. באוהל המרכזי הקימו במה גדולה ועליה היו הופעות, גם הופעות מוסיקה וגם ריקודים, וגם את קברט הילדים, שבו כל ילד שרוצה עושה מה שהוא רוצה על הבמה לכבוד הקהל. האולם הזה מחזיק כשמונה מאות איש, לפעמים פחות, לפעמים יותר. האוהל השני, עגול וגדול וכחול, הוא אוהל חשוך שבו הקרינו סרטים כשהמקרן והאורות מתופעלים על ידי אנרגיה סולארית. הקימו שם גם במה קטנה, ועליה נתנו הרצאות בנושאי מדע, אסטרונומיה (לילה אחד עשו שם הופעת פלניטריום מלאה) ועוד. מדי פעם גם הופיעו שם מוסיקאים. (כמו למשל המוסיקאים שניגנו בכלי נגינה ספרדיים ממחוז גליציה, שהופיעו עם מנדולינה ותוף מוזר שלא ראיתי כמוהו, ועל הכל מן חליל שק קטן יותר מהחליל הסקוטי.
האוהל השלישי היה מיועד לעבודות אומנות, ושם היו פעילויות אריגה, ריקוע נחושת, ועוד. כל הפעילויות האלה מוצעות כך שהמבוגרים יוכלו לעבוד והילדים יוכלו לחקות אותם אם יירצו, או לשחק בחומרים כראות עיניהם.
באוהל הרביע התקיימו עוד סדנאות אומנות ומדע.
בנוסף התקיימו פעילויות תחית כיפת השמיים (היה מזג אוויר מדהים), כמו טאי צ'י, ריקודי בטן, עבודה בעץ עם מחרטות גלגלת שמונעות עם פדל גדול... וכמובן יריה בחץ וקשת.
היו גם פעילויות של תיפוף, ריקוד ומשחק.. בקיצור המון דברים.
כל זה לא היה מלחיץ או יותר מדי, כי פשוט אפשר ללכת למה שרוצים או לא, ואז אפשר לשחק עם חברים על הדשא או ללכת לבריכה או לחוף הים.
הים היה מלא צדפים מקסימים וסרטנים, והילדים שיחקו בכייף על החול הרטוב בזמן השפל.
סמל המחנה הוא תמיד ציור של מבוך, וכל שנה בונים את המבוך על החוף מאבנים, צדפים ואצות ים. אחר כך מי שרוצה מוזמן ללכת במבוך מן החוץ אל המרכז ושוב החוצה. החוויה יוצאת דופן.
במקום שבו עשינו את המחנה אסור לעשות מדורות על האדמה, אבל מותר להבעיר אש בתוך משהו גבוה יותר. לוסיאן הביא תוף ישן של מכונת כביסה, והנחנו אותו על שלוש לבנים והבערנו אש כל לילה. תענוג לשבת ליד המדורה בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון ולדבר ולשיר ביחד. לוסיאן מוסיקאי מקצועי, והגיע עוד חבר שקוראים לו ג'ון והם ניגנו בשתי גיטרות. היתה אווירה נעימה נורא. אתמול בלילה כשישבתי והקשבתי למוסיקה, פתאום הרגשתי שאני שומעת גם כינור. הסתובבתי וראיתי שהגיע בן, והוא אכן עומד על הברכיים מאחורי ומנגן בכינור... אחר כך מישהי הוציאה גם חלילית אלט, וככה שרנו עד שתיים וחצי בלילה. מבחינתי, זו חוויה שלא משתווה לשום דבר. אני מאושרת שיש לנו אפשרות לחיות ככה.
תום הכין הופעה לקברט הילדים. הוא הכין ריקוד עם מקל של מטאטא!!!
בהופעה ביום רביעי בערב השתתפו בערך מאה ילדים!!! וזה הסתכם בכשבעים הופעות קטנות ברצף. זה עובד ככה: בצהריים תולים נייר גדול באולם ההופעות, ומי שרוצה להופיע כותב את שמו על הדף. ככה מתארגנת רשימה של ילדים שרוצים להשתתף. בערב הם נקראים זה אחרי זה לבמה ומופיעים. אף אחד לא רואה את ההופעות שלהם לפני ההופעה ואף אחד לא מסווג או מצנזר את ההופעות. כל מי שרוצה מופיע בדיוק עם מה שהוא רוצה.
ישבתי בהופעה הזו ושוב נדהמתי מהכוח המופלא והאנרגיה המסוימת של החינוך הביתי. בצורה פשוטה וחסרת מאמץ התגלגלה מולי הופעה מדהימה!!1 אילו מישהו מהמבוגרים היה צריך לארגן מופע, הוא בחיים לא היה יוצא נהדר כמו המופע שנוצר. כל ילד הופיע עם מה שהוא רצה, עם מה שהיה רלוונטי ומלא גאווה עבורו. היו ילדים שנגנו בקבוצה שיר רוק, היו ילדות קטנות שרקדו, בלט, או ריקוד חופשי למוסיקה. היה נער שניגן בפסנתר, היתה ילדה שעשתה מופע לוליינות, היה ילד שדיקלם תעלול לשון (משהו כמו שרה שרה שיר שמח), היו מערכונים שהילדים הכינו בעצמם... וכמובן הריקוד של תום... !
עוד דבר שנתן לי הרגשה טובה היתה האיכות הכל כך מפרגנת ותומכת של הקהל. היה למשל ילד שהתחיל לנגן שיר, ואחרי כמה תיבות הוא הרגיש שלא יצא לו, וכל הקהל, ממש כאיש אחר צעק לו :"נסה שוב!!!", והוא אכן ניסה שוב והצליח... ההופעה הזאת התחילה בשבע בערב והסתיימה קצת לפני חצות!!! והילדים ישבו בנחת והתעניינו בכל מופע ומופע. זה היה תענוג. במיוחד בשבילי, ניצולת בית הספר לאומנות תלמה ילין... שם איבדתי את חדוות הבמה, והיא הוחלפה ברצינות תהומית ותחרותיות חולנית.
אז ככה, אכתוב עוד בקרוב, בינתיים תום מבקש את המחשב... בכל אופן קיבלתם איזה רושם?...