_התפיסה הבסיסית הזו, הגורסת ש-shit happens והיא האסטרטגיה הראשונה שהיא מציגה (אנשים חסונים רגשית מבינים שסבל הוא חלק מהקיום האנושי, ובזאת בעצם הופכת השאלה ״למה אני?״ לשאלה ״למה לא אני?״), ולמעשה גם האסטרטגיה השנייה, מתלבשות יופי על מקרים טרגיים, או נכון יותר, מאוד ״חיצוניים״ לאנשים שמסביבנו. למשל: שיטפון, מוות, שריפה, הפלה וכדומה.
כשניסיתי לפרוט את זה לחוסן רגשי אל מול הזולת המטריד ברמה היומיומית, כשלתי.
איך מפתחים חוסן מול משהו שמציק ומעכיר ברמה היומיומית, והוא תוצאה של פעולת הזולת שלא רואה אותי ממטר, במכוון או בשוגג?
הייתי כמהה לדעת איך מממשים או מתרגמים את העניין אל היומיום הטפל.
כי יש משהו מאוד הירואי ונאצל בטרגדיות גדולות, ומשהו מאוד קטנוני ועלוב בדייסות היומיום, ואלו גם אלו נושאות פוטנציאל למרר את החיים._
בהתחלה כשקראתי אותך הסכמתי עם כל מילה ואמרתי "נכון! גם אני רוצה לדעת!"
וחשבתי לעצמי שאילו לוסי הון היתה מתמקדת בדברים ה"קטנים" והיומיומיים האלה - היא היתה מדברת אחרת. אולי מיישמת את אותם עקרונות, אבל בצורה שונה ועם דגשים שונים.
אבל אחר כך חשבתי: למה, בעצם?
ואני חושבת שהעקרונות האלה עדיין תקפים, רק בכיוונון מעט שונה, ניואנס.
Shit happens, מתורגם ל"יש ערמות של אנשים מגעילים / חסרי התחשבות בעולם. זה מצב נתון. הם לא תוקפים אותך כי הגיע לך, הם תוקפים אותך כי הם יתקפו כל דבר שמתאפשר להם לתקוף, כי כאלה הם".
ולכן מאוד מועיל, דווקא כאן, לאתר את המקומות שבהם את חושבת/מרגישה "למה אני?". כאילו באמת יש תשובה לשאלה הזאת. למה את - כי יצא לך להיות בטווח שלהם.
אבל חשוב גם להבין שיש פה בעיה נוספת, הרבה יותר חמורה, ואת הדגמת אותה יופי עם הסיפור האחרון.
וזאת העובדה שאת חיה בחברה שמעודדת ומטפחת התנהגויות אלימות ודורסניות.
את חיה כרגע באסון טבע חברתי מתמשך.
אני לא אפרוש כאן את כל משנתי בנושא (זה נאום ארוך). אבל בתכלס, ישראל מצטיינת כבר עשורים בהיעדר של התנהגויות-שלום, קרי: מיומנויות של conflict management.
אין את זה לחבר'ה. לא לומדים את זה בשום מקום.
התרבות שלנו, לאורך כל שנות ילדותי, קידשה את ה"שלום" בתור משהו קסום ונפלא שיושבים על התחת ומחכים שהוא יבוא.
אני נולדתי לשלום שרק יגיע... אני רוצה, אני רוצה להיות כבר בו
פחחחחחחחח.
ביומיום, "שלום" הוא משהו שעובדים עליו ובונים אותו ומשפצים אותו, לבנה אחרי לבנה. בכל אינטראקציה אנושית.
אבל את זה, החברה בה את חיה לא יודעת ולא רוצה לדעת.
אז הנה: "מצב נתון, shit happens: אני חיה בחברה אלימה שמאפשרת כנורמה לאנשים להתנהג בצורות מגעילות וחסרות התחשבות ולא מפעילה מספיק מנגנונים של ריסון וטיפוח התנהגויות נעימות".
בכאן ועכשיו שלך זה מצב אוניברסלי,
וכולם סובלים מזה. ללא יוצא מן הכלל.
זה לא את אשמה
וזה לא את שכשלת
_בדיעבד, תמיד יש לי תשובות על איך הייתי צריכה להתנהג, ומה הייתי צריכה להגיד.
אבל ברגע האמת, אין לי חוסן. ואני מתפוררת._
את רואה, את מאוד קשה אל עצמך, מניחה מראש שהיית אמורה לדעת ולהיות מסוגלת איך לא להתאפס ולהתאיין.
וזה קצת לא הוגן כלפיך
כי
את עובדת פה מול מאסה עצומה של גועל-נפש, ששקולה בהיקפה לרעידת אדמה.
אז דבר ראשון, לא להקטין את הבעיה ולא לטאטא אותה מתחת לשטיח.
מה שאת מתמודדת אתו איננו טפל, איננו קטן, ואיננו קטנוני. כלל וכלל לא!!
(למה את חושבת שהתחפפתי מישראל? טוב, לא צפיתי את זה. אבל ברגע שהגעתי לפה, ותאמיני לי שהיה לי קשה מאוד להגיע לפה ולנחות פה ולהרגיש ל ב ד ובהלם כמו שרק מהגר טרי יכול להרגיש, ויחד עם זאת - פתאום יכולתי לנשום. לרווחה. במלוא הריאות. והרגשתי לפתע כמו אסיר שברח מהכלא - ואני אפילו לא ידעתי שהייתי בכלא! זה היה הכלא המנטלי של המאמצים היומיומיים שלי, עם כל נשימה, להתמודד עם כל הזבל הזה שמסביב. ותזכרי שאנחנו מדברים על 2005. תרבות החיברות הישראלית עוד הידרדרה מאז
)
_התפיסה הבסיסית הזו, הגורסת ש-shit happens והיא האסטרטגיה הראשונה שהיא מציגה (אנשים חסונים רגשית מבינים שסבל הוא חלק מהקיום האנושי, ובזאת בעצם הופכת השאלה ״למה אני?״ לשאלה ״למה לא אני?״), ולמעשה גם האסטרטגיה השנייה, מתלבשות יופי על מקרים טרגיים, או נכון יותר, מאוד ״חיצוניים״ לאנשים שמסביבנו. למשל: שיטפון, מוות, שריפה, הפלה וכדומה.
כשניסיתי לפרוט את זה לחוסן רגשי אל מול הזולת המטריד ברמה היומיומית, כשלתי.
איך מפתחים חוסן מול משהו שמציק ומעכיר ברמה היומיומית, והוא תוצאה של פעולת הזולת שלא רואה אותי ממטר, במכוון או בשוגג?
הייתי כמהה לדעת איך מממשים או מתרגמים את העניין אל היומיום הטפל.
כי יש משהו מאוד הירואי ונאצל בטרגדיות גדולות, ומשהו מאוד קטנוני ועלוב בדייסות היומיום, ואלו גם אלו נושאות פוטנציאל למרר את החיים._
בהתחלה כשקראתי אותך הסכמתי עם כל מילה ואמרתי "נכון! גם אני רוצה לדעת!"
וחשבתי לעצמי שאילו לוסי הון היתה מתמקדת בדברים ה"קטנים" והיומיומיים האלה - היא היתה מדברת אחרת. אולי מיישמת את אותם עקרונות, אבל בצורה שונה ועם דגשים שונים.
אבל אחר כך חשבתי: למה, בעצם?
ואני חושבת שהעקרונות האלה עדיין תקפים, רק בכיוונון מעט שונה, ניואנס.
Shit happens, מתורגם ל"יש ערמות של אנשים מגעילים / חסרי התחשבות בעולם. זה מצב נתון. הם לא תוקפים אותך כי הגיע לך, הם תוקפים אותך כי הם יתקפו כל דבר שמתאפשר להם לתקוף, כי כאלה הם".
ולכן מאוד מועיל, דווקא כאן, לאתר את המקומות שבהם את חושבת/מרגישה "למה אני?". כאילו באמת יש תשובה לשאלה הזאת. למה את - כי יצא לך להיות בטווח שלהם.
אבל חשוב גם להבין שיש פה בעיה נוספת, הרבה יותר חמורה, ואת הדגמת אותה יופי עם הסיפור האחרון.
וזאת העובדה שאת חיה בחברה שמעודדת ומטפחת התנהגויות אלימות ודורסניות.
את חיה כרגע באסון טבע חברתי מתמשך.
אני לא אפרוש כאן את כל משנתי בנושא (זה נאום ארוך). אבל בתכלס, ישראל מצטיינת כבר עשורים בהיעדר של התנהגויות-שלום, קרי: מיומנויות של conflict management.
אין את זה לחבר'ה. לא לומדים את זה בשום מקום.
התרבות שלנו, לאורך כל שנות ילדותי, קידשה את ה"שלום" בתור משהו קסום ונפלא שיושבים על התחת ומחכים שהוא יבוא. [url=https://www.youtube.com/watch?v=3ivSCrzPYd4]אני נולדתי לשלום שרק יגיע... אני רוצה, אני רוצה להיות כבר בו[/url]
פחחחחחחחח.
ביומיום, "שלום" הוא משהו שעובדים עליו ובונים אותו ומשפצים אותו, לבנה אחרי לבנה. בכל אינטראקציה אנושית.
אבל את זה, החברה בה את חיה לא יודעת ולא רוצה לדעת.
אז הנה: "מצב נתון, shit happens: אני חיה בחברה אלימה שמאפשרת כנורמה לאנשים להתנהג בצורות מגעילות וחסרות התחשבות ולא מפעילה מספיק מנגנונים של ריסון וטיפוח התנהגויות נעימות".
בכאן ועכשיו שלך זה מצב אוניברסלי, [b]וכולם[/b] סובלים מזה. ללא יוצא מן הכלל.
זה לא את אשמה ((-))
וזה לא את שכשלת ((-))
_בדיעבד, תמיד יש לי תשובות על איך הייתי צריכה להתנהג, ומה הייתי צריכה להגיד.
אבל ברגע האמת, אין לי חוסן. ואני מתפוררת._
את רואה, את מאוד קשה אל עצמך, מניחה מראש שהיית אמורה לדעת ולהיות מסוגלת איך לא להתאפס ולהתאיין.
וזה קצת לא הוגן כלפיך (()) כי [b]את עובדת פה מול מאסה עצומה של גועל-נפש, ששקולה בהיקפה לרעידת אדמה.[/b]
אז דבר ראשון, לא להקטין את הבעיה ולא לטאטא אותה מתחת לשטיח.
מה שאת מתמודדת אתו איננו טפל, איננו קטן, ואיננו קטנוני. כלל וכלל לא!!
(למה את חושבת שהתחפפתי מישראל? טוב, לא צפיתי את זה. אבל ברגע שהגעתי לפה, ותאמיני לי שהיה לי קשה מאוד להגיע לפה ולנחות פה ולהרגיש ל ב ד ובהלם כמו שרק מהגר טרי יכול להרגיש, ויחד עם זאת - פתאום יכולתי לנשום. לרווחה. במלוא הריאות. והרגשתי לפתע כמו אסיר שברח מהכלא - ואני אפילו לא ידעתי שהייתי בכלא! זה היה הכלא המנטלי של המאמצים היומיומיים שלי, עם כל נשימה, להתמודד עם כל הזבל הזה שמסביב. ותזכרי שאנחנו מדברים על 2005. תרבות החיברות הישראלית עוד הידרדרה מאז :-()