מקסים, יש כאן כמה המלצות מעולות!

קראתי. חזק מאוד.
תוך כדי קריאה חזרתי איזה עשור אחורה, כשהייתי באותו מצב. ואני כן התקשרתי. בשבת. לראשונה בחיי. ועוד שפע זכרונות.
אשמח שתמשיכי לשתף ולעדכן.

"כשהדעת נחה, עולה נחת רוח - מה יניח את דעתך?". קלע בול, הצהוב.
(בליינד משפט של צפריר🙂).

אסור לי להתקשר. אין בשביל מה להתקשר.
יש לי קריז להתקשר. היחיד ששותף לבאסה עכשיו זה הוא.
אבל אין מה להתקשר. כי הוא לא מתקשר.
והוא לא מתקשר, לא בגלל שהוא לא בקטע שלי. כי הוא כן.
אין מה להתקשר, כי השיחה איתו לא תפתור כלום.
כי הבעיה היא בתכונה שלו.
זה מי שהוא.
הוא לא יכול לשנות את זה
ואני לא יכולה לשנות את זה.
וזה לא קשור בכלל אלי.
או לכמה הוא בעניין שלי, או לא.
אז עם כל האכזבה,
אני לא מתקשרת.
טוב הכל עוד טרי.
ככל שיעבור הימים עד שיתקשר,
רק תגדל בי ההשלמה שבאמת לא היתה לי ברירה.
אני יודעת שיש לו סבלנות
והוא מבחינתו יעדיף לחכות
עד יעבור זעם,
ואז, אולי, למצוא דרך חזרה.
הוא יתקשר מתישהו.
אני יודעת, והוא גם כתב זאת בפירוש.
"נגמור להשתבלל, נתנשק, נתחבק, נאהב ונפתור ת'שטויות".
אבל מבחינתי
ככל שעובר הזמן אני רק מתרחקת ורק מבינה כמה אין סיכוי שמערכת יחסים איתו, יכולה לעבוד מבחינתי.
אז אני לא מתקשרת.
מדליה בבקשה
כי באמת היה כיף.
ומרענן. ככ המון שנים שלא היתה לי זוגיות.
המון. המוןהמוןהמון
הקשר בינינו ממש היה בחיתוליו,
לכן אי אפשר לדבר על אהבה,
אבל האופי היה דומה לתחילת התאהבות.
מלא הודעות וואטסאפ ושיחות טלפון, כל יום, ולאורך כל היום. (מובטלת).
נפגשנו מעט, אבל המפגשים היו מרגשים, מצחיקים, מעניינים, ומלאי תשוקה. נפתחנו אחד אל השני. היכרות של הלב, והנפש. והאדם.
אבל עכשיו ירד האסימון לגבי תכונת אופי שלו,
שהופכת את הקשר איתו לבלתי אפשרי, עבורי.
אז לא מתקשרת.
יותר קל לי אחרי המגילה שכתבתי.
תודה על הדף הזה
הקלדתי בסמארטפון ובטח אאלץ לערוך עשרות פעמים.
שבת שלום

מי צריך אח כשיש לך אחות?
(())(())(())(())(())(())(())(())
(עוברת לאימייל)

או לאח פנימי כזה.

מעולה. כל אחת זקוקה לאח כזה.

הנה שיר מאוד מתאים להרבה מקרים פה:
https://www.youtube.com/watch?v=W53q-MdRKSM

[u]בכל מקרה לא קל למצוא גבר שהוא גם לא חסר אחריות לחלוטין וגם אמיץ מספיק להכניס את עצמו לחיים של יתומים.[/u]

יש אינספור אנשים שנכנסים לזוגיות שבה כל אחד מביא את ילדיו. זה ממש נפוץ.

בכל מקרה לא קל למצוא גבר שהוא גם לא חסר אחריות לחלוטין וגם אמיץ מספיק להכניס את עצמו לחיים של יתומים.

זה משהו שיכול לקרות. מעדיפה לא להגיע למצב שמגלים שבעצם אני לא זכאית לקצבה כבר תקופה ופתאום להיות חייבת כסף...

[u]זה יותר מסובך מזה. לגור יחד עם מישהו (כמו להתחתן) אני לא יכולה, כי אאבד את הקצבה ואת מלגת הלימודים, ואין לי כמעט הכנסה אחרת, ואני לא מתאהבת באנשים לפי כמה כסף יש להם. אז לפחות עד שאסיים את הלימודים (שנתיים בערך), זה לא על הפרק בכלל.[/u]

ממש עוקבים אחרייך ובודקים את זה? :-(

תודה יקירות.

זה יותר מסובך מזה. לגור יחד עם מישהו (כמו להתחתן) אני לא יכולה, כי אאבד את הקצבה ואת מלגת הלימודים, ואין לי כמעט הכנסה אחרת, ואני לא מתאהבת באנשים לפי כמה כסף יש להם. אז לפחות עד שאסיים את הלימודים (שנתיים בערך), זה לא על הפרק בכלל.
וגם, בעולם שבו אני חיה, לפני שמתחתנים או עוברים לגור עם מישהו או אפילו מכריזים בינינו לבין עצמנו שאנחנו זוג, רוצים להכיר אחד את השני, לישון ביחד, להיות יחד קצת זמן רצוף. אבל הסיטואציה שלי מאפשרת מעט מאוד מזה.

גמני מכירה אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים שנישאה לרווק.

נשמע ממש לא פשוט :-(

לא יודעת אם זה יעזור או לא, אבל למקרה שנראה לך כבר שאין סיכוי שתהיה זוגיות למישהי בסיטואציה כמו שלך (אם את מתכוונת להיותך אלמנה עם שני ילדים), אז אני רק רוצה לומר כאן שאני מכירה נשים לא מעטות שאני שנישאו כאלמנות עם שלושה וארבעה ילדים לגברים בלי ילדים, כולל רווקים שמעולם לא נישאו.

אמנם הנשים הללו שאני מכירה אישית הן דתיות/חרדיות, אבל אני רק רוצה להצביע על העובדה שיש גברים (אני בטוחה לגמרי שלא רק דתיים!) שלא רואים באישה עם ילדים סיטואציה שחייבים לברוח ממנה. סביר שקשה הרבה יותר למצוא אותם, כמו שבאופן כללי קשה יותר לאתר אנשים ערכיים ושווים. אבל הם בהחלט קיימים. (אמרה מאי שקרובת משפחתה, אם חד הורית ליותר ילדים משלך, עניה מרודה ונטולת נתונים אטרקטיביים במיוחד במבט שטחי, נישאה לאחרונה לגבר אוהב, מופלא, ומסודר כלכלית, ושמכרה שלה (אלמנה עם כמה ילדים) בדיוק התארסה עם גרוש בלי ילדים. )

יעלי, אני כאן, מקשיבה לך.
(())
יש לי להסכים שטוב לגלות מה נכון לנו, מה מתאים לנו.
בבודהיזם אומרים שהדבר הקבוע היחיד הוא השינוי.
(()) (()) (())

חוזרת לפה.
לא יודעת מה אני רוצה לכתוב פה בכלל. מתוסכלת.
ניסיתי, בדקתי, הבנתי והשלמתי עם זה
שזוגיות - כשלעצמה - זה צורך בסיסי שלי.
ההבדל באיכות הקיום שלי עם ובלי, הוא פשוט דרסטי.
לא מצאתי דרך לשנות את זה והפסקתי לחשוב שצריך.
ככה אני.
אבל החיים הפסיכיים שלי לא מאפשרים לי ליצור זוגיות.
גברים מתאהבים בי, רוצים אתי הכל, מבינים את הסיטואציה שלי ובורחים.
(אולי זה בכלל לא לפה, בעצם מתאים יותר לדף [po]תוגת האם החד הורית[/po].)

אייקון של לב ושל חיבוק.

[u]לשאול את עצמך: "איך אני רוצה לחיות?" על פי "משל האבנים הגדולות"[/u]
[u]מה האבנים הגדולות שלך?[/u]
[u]למה את זקוקה על בסיס יומי, שבועי, חודשי ושנתי כדי להיות מאושרת?[/u] (בשמת)
_זה בדיוק העניין. האבן הכי גדולה שלי היא... זוגיות. בנזוג. מישהו לחלוק אתו את היום יום, לאו דווקא מבחינת שותפות ועזרה אלא מישהו לדבר אתו בערב על היום שלי, מישהו להתחבק אתו לפני שאני נרדמת.
כבר הרבה זמן אני שואלת את עצמי איך לפרק את זה, איך להפסיק לראות את "זוגיות" ככותרת ל"אבן גדולה" כזאת._ (אני)
וואו, מעניין לקרוא את זה, פחות מארבעה חודשים אחר כך.
זה השתנה.
חלקית מפני שהקיץ (היה) כל כך אינטנסיבי, וכל כך מכלה, שהאבן הזאת בכלל לא נשקלת אצלי בפער כלשהו מהאחרות. התעסקתי בתקופה הזאת ביחסים אחרים. הילדים שלי וההורים שלי.
במובן מסוים, אולי, ה"אבן" הזאת שקראתי לה זוגיות גדלה והפכה להיות אבן של יחסים.
ודווקא יש לי (מזה חודש) משהו שמבקש להיקרא זוגיות.
אבל אני כל כך לא משתמשת בו כקרש הצלה. לא נקבה היסטרית.
כנראה למדתי לחיות לבד, בקטע טוב.
אני מקווה.
זה מה שביקשתי @}
תודה על הדיון |L|

תודה יוליקו |L|

אני עושה צעדים בכיוון הכנסת מטפלת לחיינו. אחהצ+לילה+בוקר אחד בשבוע.
אם זה יצליח או לא, תלוי רק בשאלה אם אמצא מישהי שהילדים יתחברו אליה.
אז אשמח לאיחולים בכיוון הזה :-)

העול כבד מאוד.
אני מקווה שהאכפתיות כלפייך עוברת דרך המסך ובין המילים.

שני דברים:

בהנתן שזה המצב כרגע, איך את נטענת? מה תומך בך? מה מזין אותך? איך אפשר לקבל עוד הזנה ותמיכה?
מבחינתי את במרכז, הכי חשובה, כי את הציר המרכזי של המשפחה שלך. אני חושבת שכשיהיה לך יותר טוב זה ישליך על כולם.
לעשות כל יום אפילו דבר קטן כמו לעצור כמה דקות מול נוף/ דבר יפה ולנשום כמה דקות, ולשים לב בהדרגה להגדיל את החלק של הבטן בנשימה (יוצאת בשאיפה ונכנסת בנשיפה)- בנחת ובלי להכריח כמובן- זוהי נשימה מזינה שמרגיעה את המערכת העצבית ועוזרת לעיכול, לתחזוק הגוף, למנוחה. זה משדר לפנימיות שלך שאת חשובה, שאת חיה ולא רק מכונת אמא-מפרנסת-מנקה.
עוד משהו- לאכול לאט. לשים לב לדברים הקטנים כמו טעם, רקם, חום, מתי מגיע הקליק הקטן שמציין אכלת מספיק (לפני שמגיעה תחושת השובע). להקשיב לתחושות בכל הגוף, לאט, בשקט. זה וודאי לא אפשרי בכל ארוחה, ולבטח לא בנוכחות הילדים שדורשת ממך להיות קשובה אליהם, אבל אולי פעם בשבוע?

הדבר השני הוא לבקש מהיקום מה שאת צריכה או רוצה. אפילו כל יום. לשים לב טוב טוב מה את מבקשת, לדייק בפרטים. ואז לשחרר ליקום למצוא את הדרך להגשים לך את משאלת הלב שלך.

אולי את כבר עושה דברי כאלה. בכל מקרה אני בעדך ומעודדת אותך לשמור על יעלי.
שתהיה לך שבת נהדרת.

הי @} תודה על השאלה, שכחתי בכלל שכתבתי כאן וזו הזדמנות לבחון את הדברים שוב...

קודם כל, התוספת של בשמת בהחלט מדויקת.
אני לא מצליחה להשקיע את המשאבים הדרושים אפילו בתחזוק של קשרים קיימים.
כן הכרתי גבר שנרקמת בינינו ידידות יחסית עמוקה (אין לזה אופק רומנטי, הוא פוליאמורי ואני מונוגמיסטית מושבעת), אבל יכולים לעבור שבועות שאנחנו לא בקשר, ושיחות הטלפון בינינו מתקיימות על חשבון שעות שינה. זה לא עסק ככה...
בינתיים הכרתי מישהו, אפשר אולי לומר שיש לי חבר, אבל בגלל חוסר בזמן (ובשאר משאבים) זה מתקדם כל כך כל כך כל כך לאט. וכן, יש באטיות הזאת משהו טוב, אבל זה גם מתסכל נורא. כרגע נראה שלא נוכל להתראות בכלל בשבועות הקרובים, כי בסופש הבא שהוא בלי ילדים אמא שלי (שוב) לא בארץ.

לחשוף אותו לילדים שלי - אני לא מדמיינת את זה בכלל. הקטן מפתח פנטזיות על אבא חדש, ועד שלא יהיה לי קשר יציב מאוד ובטוח לגמרי, אני לא רוצה להכיר לו אף אחד. הוא לא צריך לאבד עוד מישהו בחיים שלו (גם אם האובדן לא קשור במוות).

_אני חושבת שהמפתח הוא לטפח את עצמך ולעשות את הדברים שאת אוהבת, במיוחד עם הם בחברה, אבל לא רק.
דוגמא: אם את אוהבת לצייר, אולי להצטרף לקבוצה שמציירת? וגם אם לא, האם אפשר לצייר בחוץ, במקום שאת רואה ונראית (לא בהכרח במרכז ככר רבין לבושה באדום...). משהו בסגנון שלך._
הלוואי, הלוואי שהיה לי פנאי לדברים בסגנון הזה, גם בלי קשר להיכרות עם גברים.
כשאני בלי ילדים אני מנצלת כל שנייה לפרנסה ולסידורים. להצטרף לאיזשהי קבוצה שעושה משהו, כל משהו, זה חלום לא בר השגה. אוף כמה זה חסר לי.
תודה לאל שאנחנו ב2018 ויש דבר כזה אתרי היכרויות (מבאסים ושוממים מגברים נורמליים ככל שיהיו).

לא יעלי, אבל [po]יולי קו[/po], נראה לי שהתפספס לך מרכיב מאוד חשוב: בניית מערכת יחסים אמיתית דורשת זמן והשקעה. גם סתם ידידות. יעלי כל הזמן עם הילדים, כשכולם במצב מאוד רגיש. אין בדיוק הרבה "זמן לבד".
אז יש סרטים על מצבים כאלה (היא אלמנה עם ילדים קטנים, הוא שכן חדש שעבר לגור ונפגשים כל הזמן במדרגות או בסידורים בשכונה, מפה לשם מתחילים לדבר, הוא עוזר בדברים קטנים, הופ יש אהבה, ועוד הופ תמונה מושלמת מתחתנים וחיים באושר ועושר לנצח. כאמור, יש. בסרטים P-: )(לא אומרת שלא יכול לקרות במציאות, אבל זו לא תוכנית שאפשר לבנות עליה).

[u]אם אני לא יכולה בכלל לישון עם מישהו, וכל מה שנשאר זה מערכת יחסים של ווצפ וחפוזים, אז אני מעדיפה להיות לבד.[/u]

יעלי,
אני רוצה להגיב על המשפט הזה.

בעצם תיארת מצב של ׳או-או׳: או לישון ביחד, או חפוזים וכו׳.
לרוב כשרואים רק ׳שחור-לבן׳ וזה לא נעים, אפשר לעבור ולחפש את הגוונים שביניהם.
אני חושבת שאם את מחפשת התאהבות-על שתתחיל בסקס מופלא ותימשך בבלונים ופרפרים (למה לא? נשמע אחלה!), אז יש מצב שנוכחות הילדים תפריע, אם כי לא מחייב. יתכן שהאיש יהיה מאוהב בך ובמשפחתך.
מצד שני אם התכונות המועדפות עליך הן חברות עמוקה, ואהבה למי שאת מבפנים ומבחוץ, אז היחסים יכולים להתחיל מידידות, לחברות ולהעמיק לאהבה זוגית. זה לוקח זמן, ונבנה בהדרגה, לילדים יש גם זמן להכיר ולפתח יחסים עם האיש.

אני לא באותו מצב, ולכן יתכן שאני מפספסת את עניין הקושי. מה שאני מנסה זה לראות עוד כיוונים, ולחפש איך כן אפשר, בלי לזלוג למשהו זול, או למשהו שמערער את הילדים שלך.

מובן שפה עולה השאלה: איפה מוצאים את הידיד היקר הזה שהופך מצפרדע לאהוב?
אני חושבת שהמפתח הוא לטפח את עצמך ולעשות את הדברים שאת אוהבת, במיוחד עם הם בחברה, אבל לא רק.
דוגמא: אם את אוהבת לצייר, אולי להצטרף לקבוצה שמציירת? וגם אם לא, האם אפשר לצייר בחוץ, במקום שאת רואה ונראית (לא בהכרח במרכז ככר רבין לבושה באדום...). משהו בסגנון שלך.
לאפשר פתיחה החוצה. הכרות. שכך או כך תארגני לך חיים שיהיו לך טובים, שיהיה שווה לחיות אותם (עם או בלי או עד הזמן שהוא יופיע).

מחבקת אותך ומאחלת יום נפלא. שהזרעים יצמחו ויפרחו, ושתזכי להינות מהפירות.

באה להגיד שקוראת אותך כאן בנשימה עצורה. מאוד מאוד מתחברת ומזדהה. ואין לי שום דבר להגיד מעבר לנקודת המבט של צילי. וההזדהות עם חוסר האפשרות הטכני למשהו להתממש, מסיבה כלשהי. אולי מלבד להשאיר את הרעיון, גם אם אין לו כרגע יישומים אפשריים. אני קוראת אותך וקוראת את התגובות אליך ובולעת בשקיקה. סליחה על הדימוי. אהבה. {@

[u]בטוח שזו לא הדרך היחידה[/u]
זה תמיד נכון!

[u]אני יותר לא מכניסה הביתה אפחד, כי הילדים לא צריכים יותר אנשים שמופיעים בחייהם ואחכ נעלמים[/u]
מבינה אותך לגמרי...

[u]אם אני לא יכולה בכלל לישון עם מישהו, וכל מה שנשאר זה מערכת יחסים של ווצפ וחפוזים, אז אני מעדיפה להיות לבד[/u]
שוב, מבינה לגמרי.

[u]אני אוהבת אותך מאוד. סליחה שאין לי יותר מה לתת לך ושאולי חלק מהדברים שלי אפילו מעצבנים. נראה לי עדיף שאסיים כאן. חיבוק חם, יקרה.[/u]
אני לא התעצבנתי |L|

[u]את מתכוונת אולי שאת רוצה להגיע אליה פחות מתחושה של דחיפות?[/u]
לא בדיוק. אני מחפשת את המילה אבל לא מוצאת. אבל לא קריטי, הבערך הזה משרת את הדיון לא רע.

[u]אולי יש נשים, כמוך ואולי גם כמוני, שזו הדרך שלהן למציאת זוגיות מעולה? לנסות הרבה מהמקום הקצת דחוף וצריך הזה, עד שמגיע משהו ממש שווה וטוב? אולי לא חייבים לעבור דרך המסלול שאת מחפשת כרגע?[/u]
יכול להיות. אבל בטוח שזו לא הדרך היחידה, אפילו בשבילי.
אבל גם אם הייתי רוצה להמשיך לפרפר מיחסים ליחסים, יש בעיה קטנה עם זה... או גדולה בעצם... שאני לא יכולה לישון עם אפחד אלא אם אני מכניסה אותו הביתה (כי אין לי לילות בלי הילדים). ואני יותר לא מכניסה הביתה אפחד, כי הילדים לא צריכים יותר אנשים שמופיעים בחייהם ואחכ נעלמים. די, מספיק. ואם אני לא יכולה בכלל לישון עם מישהו, וכל מה שנשאר זה מערכת יחסים של ווצפ וחפוזים, אז אני מעדיפה להיות לבד.

[u]אני צריכה ללמוד להיות לבד כדי להגיע לזוגיות ממקום רגוע[/u]
את מתכוונת אולי שאת רוצה להגיע אליה פחות מתחושה של דחיפות?
כלומר, שהצורך שהיא ממלאת לא יהיה דחוף לך נורא?
אם כן, אז אני מבינה את זה אבל תוהה לגבי עד כמה אפשר ללמוד את זה.
מסובבת את זה רגע אל עצמי...
לא הייתי לבד בכלל מגיל 16. אחד בא אחרי השני עד שבגיל 20 הצתוותתי עם בן זוגי הנוכחי.
אני חושבת שאפשר להנות מהחיים עם עצמי, אבל זוגיות היא... לא יודעת... גם בשבילי היא מן משהו נורא נחוץ ואני מרגישה קצת מתה בלעדיה אז אני יודעת שעבורי היא מייצגת צורך. ואם הוא לא מתמלא הרבה זמן אז סביר שאני אגיע אליה עם תחושה של דחיפות.
שוב, כשאני מסתכלת על עצמי ומנחשת, אני משערת שבמצב כזה גם אני אנסה כמה וכמה, ואולי אתכזב וארגיש בדיוק כמוך. אבל זה לא אומר שזו דרך לא טובה ללכת בה.
אולי יש נשים, כמוך ואולי גם כמוני, שזו הדרך שלהן למציאת זוגיות מעולה? לנסות הרבה מהמקום הקצת דחוף וצריך הזה, עד שמגיע משהו ממש שווה וטוב? אולי לא חייבים לעבור דרך המסלול שאת מחפשת כרגע?

לא רוצה חלילה לרפות את ידייך. אני חושבת שמה שאת מבקשת לעצמך הוא ראוי וטוב ונכון ושווה להשקיע בו. מה שכתבה לך בשמת למעלה ממש דיבר אלי. אבל אני תוהה בכנות אם זה מתאים לך, כי את מרגישה לי קצת דומה לי ואני לא חושבת שזה היה מתאים לי. היה יותר מתאים לי להמשיך מזוגיות לזוגיות עד שתימצא זו שתכיל אותי היטב ותהיה נהדרת.
אני אישית מעדיפה את הדרמות מסביב למערכות יחסים לא ממש מספקות (כולל הפוגות ביניהן כדי לנשום ולנוח) על פני ללמוד להיות לבד. לא יודעת אם את מוצאת את עצמך בתיאור הזה, עכשיו או בכלל.
מצטערת, אני מרגישה שאין לי הרבה כלים לעזור בתכלס. אני בעד זוגיות למי שצריך זוגיות, גם אם היא לא מזהירה. תמיד אפשר לפרק אותה. את הבדידות... אי אפשר לפרק. אפשר רק למצוא דרכים להנות ממנה, ואני אישית לא הייתי מצליחה. הייתי מרגישה שאני מרמה את עצמי לתוך משהו שרחוק מאוד ממה שאני באמת צריכה ולכן היה עדיף לי להשקיע משאבים בחיפוש והטעייה מאשר בלהיות לבד.
ואולי... אולי אפשר גם וגם. גם להשקיע בלהיות לבד וגם לחפש, אבל אני תוהה אם זה לא סטייט אוף מיינד ממש אחר.

[u]אני רוצה להיות לבד וזקופה ומחייכת[/u]
אני חושבת שזה מגיע כאשר הלבד משרת באמת את הצרכים שלך. יש גם תקופות כאלה ויש גם אנשים כאלה.
אבל אני לא בטוחה שאפשר לייצר את הזקיפות והחיוך בצורה אותנטית לאורך זמן אם מה שאת באמת צריכה זה זוגיות.

[u]הכעס והמרירות על זה ממש מפריעים לי להתמודד עם המטלות, האחריות ובכלל הלבד[/u]
מבינה אותך!
ואני יודעת שאת יודעת לתת מקום אמיתי לדברים האלה כך שאין לי טעם להציע לך לתת עוד מקום לזה.
אני תוהה אם אולי אין ברירה. זה חלק מתהליך האבל והוא יימשך כמה שיימשך והשליטה על זה מוגבלת...

אני אוהבת אותך מאוד. סליחה שאין לי יותר מה לתת לך ושאולי חלק מהדברים שלי אפילו מעצבנים. נראה לי עדיף שאסיים כאן. חיבוק חם, יקרה.

[u]הקשר הזוגי הוא אחד ההכי משמעותיים בחיינו. למה שתלמדי להיות בלעדיו?[/u]
אני חושבת לא בטוחה
שאני צריכה ללמוד להיות לבד כדי להגיע לזוגיות ממקום רגוע. לא יודעת אם רגוע זאת המילה אבל היא מספיק קרובה ואני מניחה שתבינו.
אף פעם לא הייתי לבד (בחיים הבוגרים. גיל ההתבגרות לא נחשב לצורך העניין. לזוגיות עם בעלי נכנסתי בגיל 19).
וגם אחרי שהתאלמנתי נכנסתי די מהר ליזיזות (שהיתה נוראית), רק לא להיות לבד.
ואחרי שהיא נגמרה סופית נכנסתי שוב די מהר לקשר, רק לא להיות לבד. זה היה נחמד אבל רחוק ממה שהייתי צריכה.
ואני חושבת שמספיק.
די.
אני רוצה להיות לבד וזקופה ומחייכת. אחר כך נראה.

[u]אני חושבת שמותר לך לכעוס או להיות מרירה כלפי איך שהעולם התפרק לך בלי להציע חלופה. מזה שהיום, בגלל איך שאנחנו חיים, אין איזו אישה או שתיים או שלוש שתשבנה איתך בערב ותשמענה את צרות יומך או תחלוקנה איתך מטלות ואחריות.[/u]
נכון!!! לא פייר!!!
אבל... הכעס והמרירות על זה ממש מפריעים לי להתמודד עם המטלות, האחריות ובכלל הלבד.
זה תקוע לי, לא לבלוע ולא להקיא... (הכעס והמרירות)

[u]משהו בעולמנו עקום לגמרי, וזו לא את, יעלי. בחיי שזו לא את. ולכן את לא אמורה ללמוד לחיות עם העוקם הזה אלא רק לקבל אותו ולחפש לך דרכים להוציא ממנו את המיטב כל עוד הוא מתקיים סביבך ואין לך כרגע משהו אחר.[/u]
|L|

הממממ. האסוציאציה שלי היתה דווקא, מה הבעיה, אם אין לחם, תאכלי עוגות!

ציל צול
ממש אהבתי את מה שכתבת. מדויק בול!

אהובה...
אני לא חושבת שכדאי לך ללמוד להיות לבד. אני חושבת שאת פשוט לא אמורה להיות לבד. אף אחת לא אמורה, אלא אם זה במקרה מה שממש ממש מתאים לה. יש כאלה, לא הרבה, אבל הרוב אמורים להיות ביחד. הקשר הזוגי הוא אחד ההכי משמעותיים בחיינו. למה שתלמדי להיות בלעדיו?

החלופה שאני מציעה לך היא ללמוד להוציא את המיטב מזה שאת לבד, מתוך הנחה שזהו לא המצב הטבעי, שזה בסדר ונכון לרצות להיות בזוג ולאפשר לזוגיות למלא אצלך צרכים מסוימים וחשובים שזהו תפקידה למלא.
אני חושבת שמותר לך לכעוס או להיות מרירה כלפי איך שהעולם התפרק לך בלי להציע חלופה. מזה שהיום, בגלל איך שאנחנו חיים, אין איזו אישה או שתיים או שלוש שתשבנה איתך בערב ותשמענה את צרות יומך או תחלוקנה איתך מטלות ואחריות.

יש משהו מקומם ממש בריק שנפער כאשר זוגיות מסתיימת, ויש משהו מבהיל בכמה צרכים הזוגיות ממלאת היום, בדיוק משום שאם היא איננה... אוי לא! מה עושים עכשיו?

משהו בעולמנו עקום לגמרי, וזו לא את, יעלי. בחיי שזו לא את. ולכן את לא אמורה ללמוד לחיות עם העוקם הזה אלא רק לקבל אותו ולחפש לך דרכים להוציא ממנו את המיטב כל עוד הוא מתקיים סביבך ואין לך כרגע משהו אחר.
אבל השאיפה שלך, כאישה שיודעת לחיות היטב בזוגיות ובני זוג לא בורחים ממנה ורוצים אותה, היא לבנות זוגיות חדשה בזמן והמקום המתאימים. ובינתיים להנות ממה שיכולה להציע זוגיות קצרת מועד או מערכות יחסים אחרות.

לעניין זה, אהבתי מאוד מה שבשמת הציעה לך, אבל אני מציעה לך להתמקד במערכות יחסים. כי את השיתוף והאינטימיות והביחד שאת רוצה לא תשיגי מטיפוח של אהבה עצמית, לדעתי. צריך פשוט אנשים סביבך, לצדך, במדיומים שונים וברמות אינטימיות שונות. הבדידות... זה הורג את רובנו...
ואסור ללמוד לחיות עם זה אם לא רוצים בזה וזה לא מתאים במקרה לאישיות שלך.

[u]יחד עם זה אפשר להכניס גם סליחה (בעיקר על מה אני יכולה לסלוח לעצמי, לוותר על האשמה -שאין לי כח, שאני מרירה, שאני כרגע פחות פנויה לאהוב את עצמי ואת ילדי, שקשה לי להתגייס לעזור לעצמי- פשוט לסלוח).[/u]
הוי... תודה על זה... |L|

יעלי,

גם לי את לא נקראת היסטרית.
הלוואי שיהיה יותר קל.

אני חשה שהתודה חשובה.

יחד עם זה אפשר להכניס גם סליחה (בעיקר על מה אני יכולה לסלוח לעצמי, לוותר על האשמה -שאין לי כח, שאני מרירה, שאני כרגע פחות פנויה לאהוב את עצמי ואת ילדי, שקשה לי להתגייס לעזור לעצמי- פשוט לסלוח).

ואז, בהדרגה, אפשר להכניס את החלק של הבקשה. מה את מבקשת בחייך.

אני שולחת לך חיבוק גדול.

בשמת , אני קוראת את מה שכתבת ליעלי ואני כמובן מסכימה עם הכל, מה יש פה לא להסכים? ובכל זאת משהו צורם לי.
אני מנסה להבין מה ולא בטוחה. אולי זה התגובות של יעלי שיש בה, להרגשתי, איזו התנגדות (אולי זה באמת מתוך הערפל, כמו שנכתב למעלה).
אני חושבת שאולי יש משהו ברשימת הרעיונות שהם מאוד מעשיים ונפלאים מצד אחד אבל זה קצת מרגיש לי כמו לייצר גלים כדי למלא את החוסר את הכאב של הקושי להיות לבד. הקושי שיעלי העלתה הוא מאוד ספציפי. מסכימה עם הרעיון של לתמוך בעצמינו ולהתמלא בדברים שעושים לנו טוב אבל היה לי חסר אולי איזו הכרה וקבלה או התייחסות לקושי שלה לא מהמקום של פתרון ועשיה.

כותבת פה גם את מה שכתבתי ליעלי בווטסאפ:

שכחתי מרכיב חשוב, שהתגלה במחקרים אצל כל מי שמצליח "לחיות מתוך שמחה" בוריאציה זו או אחרת, ובדיוק אני קוראת את DARING GREATLY של ברנה בראון וגם היא מרחיבה בנושא:
הודייה.
לא סתם להגיד תודה, אלא להכניס לתוך היומיום הרגל קבוע יומיומי מובנה של הודייה. אצלי זה בתוך תירגול הצ'י קונג (יש תרגיל שבו עומדים על רגל אחת ל-4 כיוונים, אז 4 סוגים שונים של הודייה: הראשונה על הכאן ועכשיו, משהו שטוב ברגע הזה, בהודייה השניה אני מונה את כל רשימת הדברים הנפלאים בחיי, החל מהילדים שלי, הבית שלי, המשפחה, החברות, החברים... והמשך באתר באופן טבעי (-: ועוד, בהודייה השלישית אנו מודים על אתגר שיש לנו כרגע בחיים ועל המתנות שמגיעות אלינו בזכות האתגר הזה, איך הוא מעודד את הצמיחה שלנו P-: ובהודייה הרביעית פשוט מתמקדים בתחושת התודה בכל הגוף, כזה מין "תודההההה!!!!! וואו איזה יופי!!!!").
אחרים יש להם יומן תודות שבו הם כותבים כל יום עמוד,
תפילה נוצרית שבה מודים לפני השינה,
הודייה לפני הארוחה,
טקס משפחתי בארוחה המשפחתית שבו כל אחד אומר על מה הוא מודה היום (תודה שיש לנו חתול, אמא! תודה שקנית לי נוטלה אפילו שזה לא בריא!).

העיקר:
[list]
[*] כל יום
[*] הרגל מובנה שהוכנס בכוונה לסדר היום ולא משהו אקראי
[/list]

(ותודה על הפירגון [po]קור את[/po] [-: )

יש רמקול בלוטוס' קטן שאפשר להשמיע שירים מהנייד מרחוק והוא מנגן מה שתרצי. קל מאוד להפעלה גם למאותגרים טכנולוגית, ולא נראה לי שיקר מאוד

יעלי, כל מה שבשמת אומרת זאת חוכמה צרופה. הייתי עוקבת אחרי דבריה בקפידה.
וחוץ מזה, אני לא חושבת שאת נקבה היסטרית כלל. זה לא ממש הדף המתאים, יקרה.

[u]לגבי הרעש של הילדים במחשב[/u]
הו, הלוואי שזה היה רק רעש של הילדים במחשב.
הרעש בא ממקורות מגוונים ואורגניים בחלקם הגדול (כך שאוזניות לא תמיד רלוונטיות). מצעקות ביניהם, דרך נגינה של הגדול ועד שימוש במטוטלת-כדורים-משרדית (נו, הצעצוע המשרדי הזה איך קורים לו)
הגדול זקוק לרעש כליווי למגוון פעילויות כדי להתגבר על החרדות שלו,
ועקב הפריית הקשב שלו הוא אפילו לא מבחין שזה מתנגש במוזיקה ששמתי...

תודה על הרעיונות והקישורים |L|

[u]זה סופר לגיטימי ואנושי להגיד ,קשה לי לבד, אני לא יודעת להיות לבד[/u]
תודה, אופיר |L|

[u]אני מרגישה שזה שאני לא רואה אפשרויות זה לא כי אין. זה הערפל שנובע מהמצב.[/u]
אני מסכימה.

[u]כל מה שעולה בדעתי הוא מיקור חוץ בתשלום. ואין כסף[/u]
לאו דווקא בתשלום.
למשל, פישוט שנעזרתי בו: להכין את אותה ארוחה כל יום. להוריד ממני את העול להיות יצירתית בהכנת אוכל לילדים...
או למשל, אני מתרגלת צ'י קונג מול האינטרנט בחינם. למורה שלי יש סרטוני תירגול של חמש דקות. אפשר גם לעשות עם הילדים או עם הקטן, אולי זה ימצא חן בעיניו. בכל מקרה אפשר לעשות כשהילדים לידך. הצעה שלי: תחפשי ביוטיוב אלי הדרקון צ'י קונג. לא דורש כסף, לא דורש מקום (את עומדת מול המחשב, פורשת את זרועותייך לצדדים, זה בערך גודל השטח שתצטרכי...), ועם תירגולים של חמש דקות - מרים את האנרגיות שלך, מאפשר תנועה, מגביר נשימה וגמישות, ובאמת לא לוקח זמן.

עושה מדיטציות מהאינטרנט בחינם.
מצאתי אפילו הילינג באינטרנט בחינם שלדעתי ממש מדהים https://www.youtube.com/watch?v=ab-mlm6d72A&index=34&list=PL5I2ShWAiYTwAz0JN9Oledq20akEAga--

לגבי האזנה למוסיקה: חיפשת באתר אגורה? נמסרים שם דברים מצויינים. אם מישהו מוסר MP3 בחינם אולי גם יסכים להראות איך להשתמש בו...

לגבי הרעש של הילדים במחשב: שמתי לב שהרעש הזה ממש קשה לעצבים שלי. לכן הבן שלי משתמש באוזניות, ולא פעם אני פשוט אומרת: אתה יכול להיות במחשב אבל רק אם יהיה פה שקט, כי קשה לי מדי. נכון שלי יש תירוץ מצויין למה הכרחי להתחשב בי P-: אבל גם לך יש: את האמא ואת חייבת לשמור על שפיותך. אז לפעמים הם ירעישו במחשב ולפעמים את תרעישי במחשב עם המוסיקה שלך (הכוונה שהם יהיו בשקט ושמה שיישמע בבית יהיה המוסיקה שלך. הפשרה שלך בנושא תהיה, שהם יקבלו רשות לבחור את מה שהם מסכימים לשמוע מתוך הפלייליסט שלך...).

אני חושבת שעוזר לתחום דברים. זאת אומרת להזכיר לעצמך שזו תקופה מאוד עמוסה אם המון התמודדות. זה לא תמיד יהיה ככה.
זה שאת מגדירה את הרצון והצורך בזוגיות כאבן גדולה והכרחית , בעיני זה המקום שיניע אותך למצוא את הזוגיות שתהיה טובה לך. זה סופר לגיטימי ואנושי להגיד ,קשה לי לבד, אני לא יודעת להיות לבד. נכון שאלו הנסיבות עכשיו וצריך לנשום במקום הלא פשוט הזה . את עושה את זה אפילו עם את נשארת יותר מרוקנת. זה לוקח זמן , עכשיו את מרוקנת כי את בתהליך של הסתגלות למציאות חדשה. זה ישתנה ויתמלא. בעיני זה שאת בתוך כל הכאוס בכלל רואה את זה ומדברת על זה ונותנת לזה מקום זה כבר חלק מתהליך של מודעות ומקום לצרכים שלך. את שואפת לסדר מחדש את החיים שלך. הכאוס הוא המקום ממנו מגדירים מחדש את הצרכים , הרצונות והשאיפות. הוא המקום ממנו יש תנועה ליצירת סדר חדש. אם תוכלי רגע להביט על הדברים כמו ציפור מלמעלה תראי שאת בתנועה לכיוון טוב

[u]אז משימה מס' 1: מה את יכולה לסלק מהחיים? להקל? לפשט?[/u]
כל מה שעולה בדעתי הוא מיקור חוץ בתשלום. ואין כסף. אני מספרת לעצמי סיפור מתוך התנגדות? אני מרגישה שזה שאני לא רואה אפשרויות זה לא כי אין. זה הערפל שנובע מהמצב.

[u]משימה מס' 2: מה עוד טוען אותך שאת יכולה להוסיף?[/u]
שוב. אני לא יודעת. לא רואה אפשרויות. ערפל.

[u]אני משתמשת בנייד שלי עם אוזניות (הרבה פעמים על מצב טיסה...). את הנייד שמה בכיס צד במכנסיים או בסינר, או בפאוץ' שמסדרת מאחור שלא יפריע, ואת האוזניות מכניסה מתחת לחולצה שלא יסתבכו בכלום[/u]
זה לא עובד בשבילי, ניסיתי.

[u]גם לזה יש לי פתרונות מעשיים, אם מעניין אותך[/u]
ווטסאפ (-: מעדיפה לא לכתוב באינטרנט.

[u]זה שלא שהם כאלה קטנים. הקטן בן 6, הגדול כבר נער. אבל הם נצמדים[/u]
מובן, וזה נתון.
לכן, את בעומס מטורף, וזקוקה להיטען פי אלף יותר ממה שמתאפשר לך כרגע.

איך מפרקים את ההתנגדות ואיך לומדים להיות טובה לעצמך?
א. תמיכה. ב. לכל אחת השיטה שמשכנעת אותה. זה מאוד אישי.

[u]אבל רוב הזמן אני מתרוקנת יותר משאני נטענת.[/u]
כי את בעומס יתר ואת עושה פחות מדי דברים מטעינים. אז משימה מס' 1: מה את יכולה לסלק מהחיים? להקל? לפשט? משימה מס' 2: מה עוד טוען אותך שאת יכולה להוסיף? אצלי למשל ריח. דברים מוזרים כמו להבעיר מרווה בבית מגביר אצלי את השמחה (אצלי ואצל הבן. הבת מתחרפנת כי לה הריח מגעיל...)

אין לי מושג ב-MP3, אני משתמשת בנייד שלי עם אוזניות (הרבה פעמים על מצב טיסה...). את הנייד שמה בכיס צד במכנסיים או בסינר, או בפאוץ' שמסדרת מאחור שלא יפריע, ואת האוזניות מכניסה מתחת לחולצה שלא יסתבכו בכלום. הנייד לא מתלכלך לי אף פעם. אבל באמת המכנסיים הקבועים שלי חורף וקיץ הם סוג של טרנינג ארוך או קצר שיש לו כיס בצד הירך...

[u]את האבל על זה שאין לך כרגע אפשרות למציאות אחרת (גם לזה יש לי פתרונות מעשיים, אם מעניין אותך).[/u]
כן בבקשה...

[u]תמצאי מקום בטוח להרגיש את כל הכעס על המציאות ואת כל האבל על המציאות[/u]
נו, בשביל זה אני לא הולכת לישון לפני 1 בלילה. אני צריכה זמן לבד כדי לבכות את הכעס והאבל.

[u]איבדנו את אבא שלהם - בעלי - אהובי לפני כשנתיים.[/u]
רק שתדעי שכתבתי לפני שראיתי את ההודעות האלה שלך.

רגע, באתי בכלל להסתכל מזוית אחרת:
את אומרת שהלבד זו המציאות. אבל לאמונתי, אנחנו לא אמורות לחיות לבד. לא אמורות להיות לבד. זו הישרדות לחיות ככה )-: זו דעתי. אולי יש אנשים שיותר בנויים להתבודדות, אבל לדעתי רובנו לא.
איך לקבל את המציאות ולחיות מתוך שמחה גם במצב שאת לא רוצה להיות בו, לא אוהבת להיות בו וכמהה להיות במצב אחר ממה שיש?
אז תרשי לי לפתוח פנורמה יותר רחבה ולהגיד:
בלי אבל וכעס, אין שמחה.
תמצאי מקום בטוח להרגיש את כל הכעס על המציאות ואת כל האבל על המציאות. ואת האבל על זה שאין לך כרגע אפשרות למציאות אחרת (גם לזה יש לי פתרונות מעשיים, אם מעניין אותך).
ולצד זה,
חוזרת על מה שאמרתי:
תלמדי איך לטפל בעצמך למרות העומס והילדים. מתוך הבנה, הכרה וקבלה של ההתנגדות שלך לזה לפני הכל. |L|
ותמצאי מה טוען את הסוללות שלך. כל יום. כל יום. זה לא יכול להיות בן-זוג, אז זה חייב להיות דברים אחרים. לא פעם בעשרים שנה. כל יום. לאורך כל היום. {@

אגב לגבי הטראומה, שלושתנו מטופלים.

[u]יש לך ילדים כל כך קטנים שזקוקים לבייביסיטר, אז חליק. תפרגני לעצמך. זה קשה מאוד.[/u]
זה שלא שהם כאלה קטנים. הקטן בן 6, הגדול כבר נער. אבל הם נצמדים. מאוד. הם סובלים מחרדות. הם בטראומה (אנחנו בטראומה, אני בטראומה).
לא ציינתי את זה כי הנחתי שהניק הזה מזוהה אתי...
איבדנו את אבא שלהם - בעלי - אהובי לפני כשנתיים.

[u]מה שיש לך במנות גדושות זו התנגדות-התנגדות-התנגדות אדירה וגורפת "לטפל בעצמך"[/u]
אני לא מתווכחת... איך מפרקים אותה? בעיקר כשרציונלית, כל (טוב, רוב) התירוצים תקפים?

[u]ההתנגדות מגיעה מהמקום שרוצה קודם חיבוק מבחוץ, ואז תסכימי לטפל בעצמך. אבל זה לא עובד ככה. קודם תחבקי את עצמך ותהיי טובה לעצמך ותדאגי לצרכים הבסיסיים של שינה ואוכל כי בלי זה אין שמחה![/u]
אני מרגישה שזה נכון לפחות חלקית אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה.

[u]מה את יכולה לעשות כדי להיטען על בסיס יומיומי? מה טוען את הסוללות שלך גם ככה במצב הנוכחי החרא?[/u]
אין כמעט יום שאני לא עושה משהו שמטעין אותי (מקשיבה למוזיקה, כותבת, שרה, עובדת - למזלי יש לי עבודה שאני אוהבת ומתמלאת ממנה), אבל רוב הזמן אני מתרוקנת יותר משאני נטענת.

בהחלט הייתי רוצה להקיף את עצמי במוזיקה הרבה הרבה הרבה יותר ממה שקורה בפועל.
קצת מביך להגיד אבל עד היום לא הבנתי איך מתפעלים מכשיר MP3... שונאת לשמוע מוזיקה מהטלפון (פוחדת שהוא יירטב ויתלכלך כשאני שוטפת כלים או מבשלת, ובכלל שונאת שהוא עלי). מהמחשב בלי אוזניות אין סיכוי, הילדים מייצרים כל כך הרבה רעש!
אולי אשקיע באמת בMP3 בנפח גדול ואלמד להפעיל אותו. כמה דבר כזה אמור לעלות, יודעת?

[u]אני פשוט לא מגיעה לטפל בעצמי כמו שצריך[/u]
יש לך ילדים כל כך קטנים שזקוקים לבייביסיטר, אז חליק. תפרגני לעצמך. זה קשה מאוד.
את צריכה עזרה בסיעור מוחות, איך ליישם טיפול עצמי עם ילדים קטנים. לי יש מיליון רעיונות אבל צריך לשבת איתך באופן ספציפי ולטפל התנגדות-התנגדות.

נראה לך שזה מקרי שאין לך תיאבון? יש לי חדשות בשבילך...
נראה לך שזה תמים שאת ערה בלילות? יש לי חדשות בשבילך...
מה שיש לך במנות גדושות זו התנגדות-התנגדות-התנגדות אדירה וגורפת "לטפל בעצמך". צר לי. את רוצה רשות גורפת לחלות באיזו מחלה קשה ומרושעת כדי שתשכנע אותך? כי לי זה עבד P-: רקאומרת... P-:

[u]זה בדיוק העניין. האבן הכי גדולה שלי היא... זוגיות[/u]
אצלך את טוענת שאין לך שום בעיה עם הנושא השני. מצד שני, את כותבת במפורש שאת האבן הכי גדולה, מס' 1, אין לך ואת מתנגדת לתת אותה לעצמך (האבן הכי גדולה היא הטיפול העצמי, תדעי לך שזה הבסיס. ההתנגדות מגיעה מהמקום שרוצה קודם חיבוק מבחוץ, ואז תסכימי לטפל בעצמך. אבל זה לא עובד ככה. קודם תחבקי את עצמך ותהיי טובה לעצמך ותדאגי לצרכים הבסיסיים של שינה ואוכל כי בלי זה אין שמחה!).
ואת כותבת במפורש שיש לך בעיה גם עם הנושא השני, לצאת לבד למסיבות, הופעות, טיולים: כי את בעומס ואחראית לילדים ולכן אין לך אפשרות טכנית לעשות דברים שמזריקים לך חיוניות! חלק גדול מאוד מזמנך מוקדש לטיפול באחרים ואת בעצמך לא נטענת. על בסיס קבוע.

אז סליחה, חסר לך גם הנושא הראשון וגם הנושא השני.

אז אנסח מחדש את השאלה:
מה את יכולה לעשות כדי להיטען על בסיס יומיומי? מה טוען את הסוללות שלך גם ככה במצב הנוכחי החרא?

אצלי המוסיקה נון סטופ טוענת לי את הסוללות (לא רק אבל הצ'י קונג יכול להיות 15 דקות ביום בעוד שהמוסיקה כל היום). אם הילדים בבית אז המוסיקה באוזניות. אם זו מוסיקה שהם יכולים לסבול, זה מהדהד בכל הבית ומאפשר לי לנקות-לתלות כביסה-לבשל-לשטוף כלים-להכין אוכל-לכתוב הרצאה לכנס בתוך ענן מוסיקלי של תמיכה שמחזיקה אותי.
אם אין לי מוסיקה, אין לי תמיכה. זה ככה פשוט. זה במקום שיחה, במקום מגע, במקום חיבוק, במקום תמיכה רגשית.

מה יכול למלא את המקום הזה אצלך?

מממ, לא בטוחה...

[u]אני חושבת ששיעור מספר 1 הוא לאהוב את עצמך/עצמי. והכוונה: להיות טובה אל עצמי, לטפל בגוף שלי, לדאוג לצרכים שלי כמו שינה, מנוחה, אוכל, שמחה (שמחה: לעשות כל יום דברים שמשמחים אותך, באופן קבוע), תנועה גופנית חיונית וכדומה[/u]
אני פשוט לא מגיעה לטפל בעצמי כמו שצריך. מנוחה באמצע היום זו בדיה מבחינתי. גם בלילה אני לא ישנה מספיק, כי זמן לעצמי בעֵרות הוא אחד הדברים שגורמים לי שמחה, ואין לי מספיק מזה בשעות היום. אוכל... התיאבון שלי מתנדנד. אין לי מספיק תיאבון בשביל אשכרה להשקיע באוכל טעים ומזין לעצמי. מכינה לילדים וזה מחסל לי את התיאבון. אז אוכלת כשרעבה, מה שיש. תנועה גופנית חיונית - הפסקתי יוגה כי אני עובדת בבוקר ואין לי תקציב לבייביסיטר קבועה לשם כך בערב (אלה שיכולות בקלות להתמודד עם ארוחת ערב מקלחת וצחצוח שיניים לוקחות הון תועפות). הפסקתי גם לטייל ברגל, כי עם הילדים אני לא נהנית ללכת (מה לעשות), והקטן לא מוכן להישאר עם הגדול בלעדיי.
המצב כבר הרבה יותר טוב ממה שהיה, זה כל הזמן משתפר. אבל בתכלס הנתינה שלי לעצמי ממש ממש בקנטים. אחת לכמה זמן אני משקיעה ונותנת לעצמי משהו משמעותי (לפני שבוע יצאתי להופעה בתל אביב של חבר ילדות שלי שלא ראיתי 20 שנה, זה נתן לי זריקת חיוניות שהספיקה לכמה ימים). אבל זה כרוך בהשארת הקטן עם אחרים בערב, וכל פעם מחדש הוא נעשה נורא נצמד אחרי זה, מה שמכלה לי את הכוחות לגמרי.

_שיעור מספר 2 הוא לשאול את עצמך: "איך אני רוצה לחיות?" על פי [url=https://www.youtube.com/watch?v=-slOMYusleg]משל האבנים הגדולות[/url] (סתם בחרתי גירסה של המשל, אפילו לא בדקתי אותה)
מה האבנים הגדולות שלך?
למה את זקוקה על בסיס יומי, שבועי, חודשי ושנתי כדי להיות מאושרת?_
זה בדיוק העניין. האבן הכי גדולה שלי היא... זוגיות. בנזוג. מישהו לחלוק אתו את היום יום, לאו דווקא מבחינת שותפות ועזרה אלא מישהו לדבר אתו בערב על היום שלי, מישהו להתחבק אתו לפני שאני נרדמת.
כבר הרבה זמן אני שואלת את עצמי איך לפרק את זה, איך להפסיק לראות את "זוגיות" ככותרת ל"אבן גדולה" כזאת.

[u]הבנתי לפתע, שעדיין יש דברים שאני כאילו "מחכה לעשות אותם ביחד", ושבגלל זה אני פשוט "לא חיה" במובן הזה, שחלק ממני ON HOLD[/u]
אז אצלי זה לא ככה,
אף פעם לא הייתי צריכה שבנהזוג שלי או מישהו אחר לצורך העניין ילווה אותי לעשיית הדברים שאני אוהבת או זקוקה להם כדי להיות שמחה.
אני אמנם "לא חיה" וחלק ממני בHOLD ON אבל זה קשור לעומס המשימות היומיומי ולמשקולת על הצוואר שקוראים לה ילדים.
כשאני כבר עושה משהו שמזריק לי חיוניות, אין לי בעיה לעשות את זה לבד. יצאתי לבד למסיבות, הופעות, טיולים. ממש בכיף.

אבל החיים שלי כמו שאני רוצה אותם כוללים אינטראקציות עם בנזוג. קבוע. שיחה, מגע, תמיכה רגשית, וכו' וכו'.
אני לא מצליחה להיות באמת שמחה בלי זה.
וזה מה שאני רוצה ללמוד.

_אני לא יודעת להיות לבד.
אני מבקשת ללמוד._
וואללה. אלה בדיוק המחשבות שלי בימים האחרונים.

אני חושבת ששיעור מספר 1 הוא לאהוב את עצמך/עצמי. והכוונה: להיות טובה אל עצמי, לטפל בגוף שלי, לדאוג לצרכים שלי כמו שינה, מנוחה, אוכל, שמחה (שמחה: לעשות כל יום דברים שמשמחים אותך, באופן קבוע), תנועה גופנית חיונית וכדומה.

שיעור מספר 2 הוא לשאול את עצמך: "איך אני רוצה לחיות?" על פי [url=https://www.youtube.com/watch?v=-slOMYusleg]משל האבנים הגדולות[/url] (סתם בחרתי גירסה של המשל, אפילו לא בדקתי אותה)
מה האבנים הגדולות שלך?
למה את זקוקה על בסיס יומי, שבועי, חודשי ושנתי כדי להיות מאושרת?

אני אתן כמה דוגמאות משלי:
צריכה תנועה ונשימה על בסיס יומיומי (צ'י קונג)
צריכה מוסיקה שאני אוהבת על בסיס יומיומי
צריכה ים. לגעת יחפה בחול. על בסיס שבועי?
רוצה הופעות מוסיקה: קונצרטים, אופרה, רוק, קונצרטים חינם של התלמידים בקונסרברטוריון - לא חשוב מה! רוצה מוסיקה לא רק באוזניות בבית אלא גם להיות מוקפת באירוע עם עוד אנשים ועם נגינה ו/או שירה חיה.

שנים חיכיתי ל"פרטנר" (נגיד בעלי) שיילך איתי לדברים האלה.
לא קרה מעולם. אחרי החתונה התברר שהוא ממש שונא אותם )-: אז הוא נתן לעצמו פטור מהם, ואני לא ידעתי להיות לבד.
כל כך רציתי "ביחד", שפשוט ויתרתי על הריקודים, על יציאה לסרט או לקונצרט, על טיולי אופניים...
רק בשבוע האחרון הבנתי לפתע, שעדיין יש דברים שאני כאילו "מחכה לעשות אותם ביחד", ושבגלל זה אני פשוט "לא חיה" במובן הזה, שחלק ממני ON HOLD.

וזו היתה התובנה שלי:
שאני צריכה ללמוד לחיות לבד. בלי קשר לקיומו או לאי קיומו של פרטנר. אני רוצה לדעת לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה אותם.
זה לא בהכרח לבד:
גייסתי חברה אהובה לנסוע איתי למופע באמפיתיאטרון בקיסריה.
עם שתי חברות מכאן אני הולכת יחפה לים וזה ממש מעשיר את חיי בהרבה יותר מאשר הליכה יחפה על החוף.
אני הולכת לבד לא מעט למסעדה השכונתית שלי אבל אני בכלל לא לבד שם, אני עטופה בצוות המקסים והאוהב.
אני אטוס לחו"ל לכנס בברלין עם הבת שלי - בכנס אהיה לבד, היא מספיק גדולה להסתובב לה לבד בעיר כשאני בכנס, וכשאני לא בכנס נסתובב ביחד.
משם אטוס לשבדיה וגם שם לא אהיה לבד, כי אגור אצל מישהי אהובה שהיא כמו דודה שלי והצוות של מכון המחקר שבו אחקור כל יום מקסים וחברותי.

זה פשוט "לבד" במילון שלי כי מאז ומתמיד דמיינתי את עצמי עושה את כל הדברים האלה עם פרטנר-גבר-אוהב-בן-זוג-לצידי. וכשלא היה, או מפני שלא היה לי בן זוג או מפני שבן הזוג בכלל לא היה מעוניין, חיכיתי לו וכאילו עצרתי את נשימתי ולא התקדמתי במה שאני רוצה, "עד שיגיע" או "עד שיתרצה" או "עד שישתנה ויסכים לבוא איתי"...

עוזר לך, יעלי?

אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה לדעת להיות לבד.
לבד זו מציאות נתונה.
אני רוצה לדעת לחיות איתה בלי לחפש כל הזמן קרשי הצלה.

אבל למה בעצם לרצות להיות לבד?

אני יעלי, ואני נקבה היסטרית.
אני לא יודעת להיות לבד.
אני מבקשת ללמוד.
אשמח לעזרה.

איזה כייף!! תודה על התשובות. (-:
לא קישרתי את זה להורמונים.
בזמנו חשבתי שזו תוצאה של הלידה ושל מצב ההוויה שכל האינטליגנציה שלי מרוכזת בלזכור מאיזה צד הוא ינק בפעם האחרונה. ובהישרדות, בשאלות כבדות משקל כמו האם כדאי לחכת לישון עכשיו או לא.
ולקח לשכל שלי מלא זמן להשתקם. גם אחרי שההנקה נגמרה.
הוא אף פעם לא חזר להיות בדיוק כמו פעם אבל היה שלב שהרגשתי שזה קרוב.

[u]שלי לדעתי אפפם לא חזר למוטב לגמרי[/u]
ויטמינים ומינרלים...

[u]ושהוא השתקם בהדרגה אחר כך.. ?[/u]
לפחות זה...
שלי לדעתי אפפם לא חזר למוטב לגמרי (וכבר עברו 17 שנים...)

[u]שנמחק לי חלק מהשכל בתקופת ההנקה?[/u]
ברור! אבל זה לא רק מהאוקסיטוצין, זה גם מהלידה. אבל אנחנו אומרות ש"השכל נוזל עם החלב" P-:

[u]אז לא סתם הרגשתי שנמחק לי חלק מהשכל בתקופת ההנקה?? ושהוא השתקם בהדרגה אחר כך.. ?[/u]
גם אצלי!

באמת?? אז לא סתם הרגשתי שנמחק לי חלק מהשכל בתקופת ההנקה?? ושהוא השתקם בהדרגה אחר כך.. ?
<סליחה על ההבלחה>

[u]ברגע שאני מאוהבת אני שוכחת משאר העולם, כולל הילדים[/u]
כן (-: בדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי
[u]יכולת השיפוט והבקרה פשוט מתאדה[/u]
לשכוח מהילדים = אין שיפוט ובקרה D-: נו, יש חלק שלם של השכל שלנו שמתאדה כשהגוף מוצף אוקסיטוצין.

דרך אגב, היו לי לא מעט חברים גברים שמאוד נהנתי מהקשר החברי איתם, ולא היה לי שום רצון להפוך אותו לזוגי או מיני.

אני מאוד בעד ההקשבה לעצמך, לא להזדרז, ולהנות ממה שיש.

שתי אנקדוטות שמשעשעות אותי בנושא, ואני לא רומזת לך על כיוון כלשהו להחלטה.

הראשונה קשורה לבת-דודה שלי, שנדנדו לה להכיר מישהו, ולבסוף היא הסכימה. כשהיא פתחה את הדלת היא גילתה מאחוריה בחור שמנמן, מרושל, קצת מקריח, ממושקף עם משקפי סבא ועם חיוך דבילי. היא נכנסה הביתה וטלפנה לחברה שלה לצרוח עליה. החברה אמרה לה לשתוק ולהפסיק לשפוט אנשים סתם, להכניס אותו ולדבר איתו ואז להחליט. ואז הוא נכנס, והם דברו כל הלילה, והיא שכחה איך הוא נראה. היא אמרה שזה היה מדהים. אחרי שבוע הם הודיעו למשפחות שהם מתחתנים. מאז הוא רזה, היא סיפרה אותו, הם קנו לו בגדים ומשקפיים, והיא גילתה שהשם הסבאי שהיה לו הוא סתם כינוי מהצופים ושיש לו שם פרטי נורא יפה. יש להם שני ילדים והם נשואים מאז שהייתי בצבא, כלומר כמעט 30 שנה. :-)

הסיפור השני הוא שלי. האיש שאני נשואה לו ואיתו הקמתי משפחה הוא הבחור היחידי שגם אמרתי לו שאני רוצה רק יחסים אפלטוניים (ואפילו אמרתי לחברה טובה שלי שיש לי מישהו מדליק להכיר לה, רק שתחכה כמה ימים שאני אהיה בטוחה שאני לא מתחרטת, ומנסה בעצמי... ), וגם התחרטתי ואמרתי לו שבעצם מתאים לי שנלך על זה. לקח לנו איזה 6 שנים מאז שניסו לשדך בינינו עד שהפכנו לזוג. אני (רוב הזמן :-)) לא מצטערת ולא מתחרטת. בהתחלה לא יכולתי לדמיין שהוא מעניין והריח שלו קצת דחה אותי. זה מאוד השתנה, אחרת לא הייתי נשארת.

אני מציעה לך להנות מהכיפים שיש לכם ביחד בלי להחליט מראש. חברים טובים זה מעולה.

אני אנסה. זו מחשבה עוד לא אפויה אז מקוה שיצא ברור.
כל ההתניות שלנו הן שנמשכים כי מישהו/מישהי מושכ/ת. אני מאד מאמינה במשיכה ביולוגית, במיוחד בריח. אבל עם זה נראה לי שאנשים נהיים סקסיים בתוכם ומגיבים למיניות של עצמם בתוך מכלול שהוא הסיטואציה. בנסיון שלי ההימשכות לאותו מישהו משתנה עם הזמן (ליותר ולפחות -זה לא חד כיווני אלא גלי) לא כי הוא משתנה אלא כי אני משתנה וכי הדברים משתנים בינינו. כשאני מתמסרת לזרמים הפנימיים האלה גם עמוד חשמל יכול להיראות לי יותר טוב מאשר בדרך כלל.
ושוב: זה בניואנסים כמובן. גם אם לא הייתי בזוגיות, לא הייתי מקשיבה לקולות הפנימיים האלה ונותנת להם להניע אותי בלי בקרה. אבל להקשיב להם נראה לי שווה. זה מאפשר לבוא ליחסים מעוצמה פנימית וצלילות בקשר שלי עם עצמי, שמחלחלת גם החוצה.

[u]ואני בעד, לדחות כמה שיותר את ה"לשכב איתו", עד שיודעים ומרגישים מבפנים. נשים במיוחד, ברגע ששוכבות איתו, האוקסיטוצין מציף ויכולת השיפוט והבקרה פשוט מתאדה.[/u]
כן, במובן מסוים אני דווקא שמחה שאני לא כ"כ נמשכת, ושזה שומר עלי מ"לקפוץ" למיטה ולהישטף באוקסיטוצין.
פחות בגלל החשש ליכולות השיפוט והבקרה שלי (מוצדק ככל שיהיה),
יותר כי ברגע שאני מאוהבת אני שוכחת משאר העולם, כולל הילדים,
והם צריכים אותי מפוקסת, שקולה ומרוכזת בעיקר בהם (תמיד, אבל בתקופה הזאת יותר).

[u]אנחנו כ"כ רגילות שמיניות קשורה לאוביקט מיני tongue שאנחנו לפעמים מקשיבות פחות חיים שבתוכנו כשהם מתעוררים ומשמיעים קול.[/u]
מצ'רה, אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי. מתחשק לך להרחיב?

ואני בעד, לדחות כמה שיותר את ה"לשכב איתו", עד שיודעים ומרגישים מבפנים. נשים במיוחד, ברגע ששוכבות איתו, האוקסיטוצין מציף ויכולת השיפוט והבקרה פשוט מתאדה.
עדיף לשמור על ראש צלול ועיניים פקוחות כמה שיותר זמן.
קל מאוד לקפוץ פנימה, קשה בהרבה לצאת כשמגלים שזה לא מתאים ועכשיו אנשים הולכים להיפגע S-: וקודם כל את.

[u]אבל הגוף שלו פשוט לא עושה לי את זה, לא מעורר אותי לרצות עוד.[/u]

מניסיוני ומנסיון של חברות לפעמים צריך לתת לזה זמן, וגם צ'אנס (כלומר, לשכב איתו כמה פעמים ואז לראות).

יש לי איזה הירהור. אולי הוא בטריטוריה ואולי בכלל לא:
אסתר פרל, המטפלת הזוגית וחוקרת המיניות, כותבת שהרבה פעמים אנשים אומרים על רומנים שהיו להם - "התגעגעתי למי/לאיך שאני הייתי בזמן הרומן"
כלומר, המשקפת מכוונת למה שהקשר מוציא ממני, יותר מלמישהו השני.
אנחנו כ"כ רגילות שמיניות קשורה לאוביקט מיני P-: שאנחנו לפעמים מקשיבות פחות חיים שבתוכנו כשהם מתעוררים ומשמיעים קול.

אם זה רלבנטי.

ובכל מקרה - [b]איזה יופי![/b]

דווקא שאלת:
[u]לא כל כך יודעת מה אני עושה עם זה.[/u]
והשבת:
[u]בינתיים זה פשוט מה שזה וזה בסדר וטוב לשנינו.[/u]

ובקשר למשיכה: שזה לא יטריד אותך בינתיים. לפעמים זה קורה בשלב מאוחר יותר.

{@ {@ {@ {@

_אני בכלל לא בטוחה שאני בשלה לזוגיות חדשה.
לא כל כך יודעת מה אני עושה עם זה, בינתיים זה פשוט מה שזה וזה בסדר וטוב לשנינו._
כיוון שאין לך שאלה (-: אז אני לא אתן לך תשובה או עצה (-:
רק אומר, שלדעתי את עושה בדיוק את הדבר הנכון: שמחה עם מה שיש כאן ועכשיו, מתקדמת מאוד בזהירות, רואה את הטוב, ולא עיוורת.
{@

[u]את רוצה להעלות נושא לדיון?[/u]
אני אפילו לא בטוחה... :-D לרגעים נדמה לי שכן, אבל אז אני מייד מפסיקה לחפור לעצמי וחושבת שלא :-D
אבל טוב לדעת שאתן כאן.

טוב, אשתף במה שיש. לא בטוח שזה יסתיים בשאלה כלשהי.
הכרתי גבר ממש מקסים. ממש ממש מקסים.
הוא ברמה שלי - שכלית, רגשית, התפתחותית, רוחנית, הכל. וזה קצת נדיר אפעס.
מאוד נעים לי אתו ונוח לי אתו ומוגן לי אתו. וטבעי וביתי וכיף.
והוא לגמרי בקטע שלי. אפילו התוודה שכבר דמיין אותנו מזדקנים יחד. ואפילו לא שכבנו (עדיין?)
ואני...
אני מתרגשת ממנו. מדברים קטנים שהוא אומר שעושים לי "יו! לא ייאמן! יש גבר כזה בעולם!"
ומכמה שהוא מקסים. וטוב. ונעים. ועוד הרבה הרבה שמות תואר טובים טובים אני יכולה להדביק לו.
אבל - לא מאוהבת. מה, אפילו לא כל-כך נמשכת.
הוא שמן ומוזנח.
כשאנחנו מתחבקים ומתלטפים זה נעים והגוף שלי מגיב (מאווווד חסר לי מגע של גבר :-P)
אבל הגוף שלו פשוט לא עושה לי את זה, לא מעורר אותי לרצות עוד.
ובתוך כל זה אני בכלל לא בטוחה שאני בשלה לזוגיות חדשה.
לא כל כך יודעת מה אני עושה עם זה, בינתיים זה פשוט מה שזה וזה בסדר וטוב לשנינו.
זהו... כצפוי אין ממש סימן שאלה בסוף.
אם יש תובנות למישהי, בכיף.

מקשיבה {@

אני פה :-)

המועצה מתכנסת כשיש נושא לדיון. את רוצה להעלות נושא לדיון?

עוד יש מועצה שאפשר לכנס?

כל הדברים המתוארים על ידי דפנה, מוכרים פחות או יותר. אבל הצירוף שלהם יחד, נראה בעיני מוזר. רווקה בת 45+ שמשתוקקת לילדים, זה טבעי. גם תהיות ותהיות בקשר כזה היו המון. להתחתן בקשר מוזר כזה, תמוה, גם אם המטרה ללדת. גיל 45 הוא כשלעצמו בעייתי ללדת. במסגרת נישואים שכאלה, זה בעייתי יותר.
מה חסר לך? כסף? את רוצה אבא, ככה יהיה האבא הזה? עם נישואים כאלה? הרי הגירושים צפויים עוד לפני שהיא מתחתנת.אין לה זמן לבדוק רצינות הקשר והיחסים. גם לא נראית נכונות אמיתית לכך.
סליחה. זה בכל זאת נראה לי טרול

דפנה, מה את רוצה? מה הכי חשוב לך?
נישואין עם תעודה?
יחסים אינטימיים באוירה זוגית ומשפחתית אוהבת ותומכת?
קשר עם גבר שיכניס אותך להריון ויאפשר לך להתחיל אמהות, עם או בלי מחויבות מצידו?
את צריכה להגדיר לעצמך את סדר העדיפויות שלך ממש ממש טוב.
ולהבין מה מזה אפשרי, ואיך.

[u]האם יש זוגות שחיים בצורה כזו?[/u]
זה בכלל לא חשוב אם יש או אין.
כן, יש זוגות שחיים ככה (אני מכירה זוג כזה, נישואין שניים של שניהם), אבל זה לא משנה, כי משנה מה את מרגישה וחושבת, ומה הוא מרגיש וחושב, והאם יכולה לצמוח ביניכם הסכמה והבנה.

וכל מה ש [po]יולי קו[/po] אמרה.

[u]זו לא התעודה מהרבנות שגורמת אושר[/u]

הזויה מאוד, בעיני, ה"אובססיה" שלך לנישואים. מה הקטע? כאילו, אם תתחתנו אז הכל יהיה טוב והשמש תזרח עליכם ותגדלו משפחה קטנה ונחמדה ביחד?! זה לא עובד ככה!
מצטערת על התקיפות...

[u]האם יש זוגות שחיים בצורה כזו ? ומה עלי להשיב לו על כך ?[/u]
יש זוגות שחים ככה. בדרך לל פרק ב' ככשלכל אחד יש את הילדים שלו, אבל יש גם אנשים שפשוט מתאים להם יותר ככה.
מה להגיד לו? שזה לא מתאים לך. אבל זו התשובה שלי, לך לא כדאי להגיד את זה, זה רק יפעל נגדך. גם הלחץ שלך על נישואים פועל נגדך - זה כמו לבדוק כל הזמן זרע האם הוא נובט - זה ימנע ממנו לנבוט.

אני לא מבינה, את מתכוונת להתחתן עם מישהו שאת בקושי מכירה? כל כך מוזר! האם יהיה אבא טוב?

ובנוסף, הסיכוי שתהרי ממנו בהריון ספונטי הוא קלוש מאוד בגיל הזה. תצטרכי מין הסתם עזרה הורמונלית כלשהו, שבה הוא יצטרך לתת את הזרע שלו לטיפול והזרעה. האם הוא מוכן לזה?

דפנה,

תלוי מה את רוצה.
אם את רוצה להתחתן והוא מציע להתחתן, אז עדיף להסכים, לא? את תהיי נשואה.
אם את רוצה לחיות באוירה זוגית ומשפחתית אוהבת ותומכת, זו הצעה שנראת לי לגמרי לא מתאימה. מנוכרת, מרחיקה.

האם יש זוגות שחיים כך:

אני בטוחה שכן. השאלה היא האם מרצון או מכורח. למשל יש המון פיליפינים ואחרים שגרים רחוק מהמשפחות שלהם בגלל הצורך לפרנס. המרחק לא מקרב רגשית. יש המון בעיות משפחתיות עקב כך (בגידות, פרוקי משפחות, תחושת ניתוק וקורבנות...).
אצלי יש סיפור דומה, אבל מאוד שונה בעיני : בעלי עובד שבוע רחוק (5 ימים) ושבוע אנחנו ביחד. אבל הוא גם אלפיניסט, ובשבוע הפנוי הוא יוצא לכמה ימים להרים. אני אגיד לך שזה לא קל בלשון המעטה, וכשיש ילדים הקושי גובר.
אני לא ממליצה להכנס מראש ובידיעה לסידור כזה. אנחנו חיים ככה בגלל השתלשלות של חיים שלמים, ועם המון אכפתיות ואהבה משני הצדדים.

אני פשוט לא מבינה אותו, את הבחור הזה שנפגש איתך. וההתפתחות אצלכם נראת לי די הזויה. באמת.
את מלחיצה לנישואין בלי בסיס אמיתי של הכרות, בלי בסיס רגשי, בלי בדיקה של היחסים לאורך זמן. את לא יודעת אם את יכולה לסמוך עליו (או בעצם, הוא איכזב אותך לא מעט).
הוא נקלט אצלי כלא ממש מעוניין, לא יודע לנתק ולא יודע להתקרב.
למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?
אני לא חושבת שכדאי לך להתחתן עם מישהו שלא מאוהב בך עד לקצות ציפורניו ושזה מציף את כולו. ממילא בחיים יש קשיים וההתאהבות חולפת, עדיף שתהיה אהבה בבסיס בכדי שהחברות תחזיק את המבנה.
נראה שזה חסר לגמרי, אין התאהבות מצידו, אין הרגשה שאת מאוהבת. יש הרגשה שאת מאוהבת עמוקות ברעיון החתונה.
לדעתי עדיף אם הוא מסכים, פשוט לקיים יחסים זוגיים או סמי זוגיים או מזדמנים, ובמהלכם לקיים יחסי מין. אם תהרי, סבבה, זה ילד מגבר שמצא חן בעינייך, ושאת מכירה. אם הוא יתברר כמגעיל, תוכלי לנתק קשר בקלות.
אם הזמן ביחד (ואולי גם הריון וצאצא) יקרבו ביניכם, מה טוב, אפשר גם להתחתן. אבל בעתיד. כשאתם מכירים!
זו לא התעודה מהרבנות שגורמת אושר. זה החיים ביחד, מי שאתם. מה שאתם מעניקים זה לזו וזו לזה.

מה דעתך?

עידכון.
חלה התקרבות בפגישות האחרונות ואפילו דיברנו על נישואין.
אבל הוא אמר כי מבחינתו לגור ביחד שבוע שלם זה לא רצוי.
הוא הציע כי אם נתחתן אזי נגור ביחד יום באמצע השבוע וגם בסופ"ש
אבל לא ביחד כל הזמן כי הוא לא רוצה להרגיש "חנוק" כדבריו.
לא ידעתי מה לומר לו, אף שחשתי פגועה עד עמקי נשמתי.
האם יש זוגות שחיים בצורה כזו ? ומה עלי להשיב לו על כך ?

[u]ועכשיו שאלה אחרת: איפה השאיפות החזקות ביותר שלך פוגשות צורך ממשי של העולם?[/u]

תמרוש יקרה. יש משפט לפיו "השבע לא יבין לעולם את הרעב"
ואת וכדברייך נמצאת עם בעל מגיל 19 וילדים וזה הכי חשוב.
קשה מאוד להסביר את מצבי, אלא למי שחוותה הליך דומה.
באשר לתרומה מבנק הזרע , זו לא אופציה מבחינתי
ולא אוכל לפרט את הסיבות מאחר ויש להניח כי יש אמהות שהלכו בדרך זו
ואין לי כל רצון חלילה שמישהי עלולה להיפגע מהדברים
וגם אין לי כל דבר נגד מי שהחליטה לנקוט בדרך של תרומת זרע.
בקר האם הוא רוצה או לא רוצה , זו כבר שאלה אחרת.
ולדעתי הוא רצה מאוד אז, אבל ההתנהגות שלי הייתה די מטופשת.
ועדיין מקווה שניתן לתקן.

דפנה, אי אפשר לכופף את המציאות ((-))

הבחור לא מעוניין, נקודה. זה ברור לגמרי.
אז פעם הוא כן היה מעוניין, או אמר שהוא מעוניין, אז מה. אולי הוא היה מתקרר ברגע שהיה פוגש אותך? אני חוזרת ואומרת לך שה"יחסים" ההם שהיו פעם - הם לא אינדיקציה לכלום.

אני לא מרגישה נעים להתקיל אותך עם המציאות, כי הכי קל לשבת לי פה בגיל 40 עם בעל-מגיל-19 ושני ילדים, ולהגיד לך "איך את לא מבינה שהוא לא רוצה אותך" ו"אז תהרי מבנק הזרע, מה הבעיה" וכאלה. זה לא חוכמה, כי זה מתעלם מהלחצים שיש עלייך. לחצם שאני אישית אף פעם לא חוויתי ((-))

ועדיין...

[u]הדחיפות לנסות להיכנס להריון ברורה לגמרי - אבל הדחיפות להתחתן עם אדם שאת בקושי מכירה ושלא בטוח שאוהב אותך או מתאים לך או אפילו מכבד אותך ברמה הכי בסיסית - תוביל אותך לצרות צרורות[/u]

ועכשיו שאלה אחרת: איפה השאיפות החזקות ביותר שלך פוגשות צורך ממשי של העולם?

מסיבות מגוונות, לא מעוניינת להרות מתרומה מבנק הזרע.

[u]הדחיפות לנסות להיכנס להריון ברורה לגמרי - אבל הדחיפות להתחתן עם אדם שאת בקושי מכירה ושלא בטוח שאוהב אותך או מתאים לך או אפילו מכבד אותך ברמה הכי בסיסית, הזויה ברמות![/u]

זה מה שרציתי להגיד בדיוק. אבל בשמת תמיד מתנסחת בצורה הכי טובה :-).

אם את רוצה ילדים, עשי זאת ברגע זה. לא לחכות דקה. לפני הכול. וזה בוודאי לא יכול להיות תלוי בגבר שאת בקושי מכירה.

הדחיפות לנסות להיכנס להריון ברורה לגמרי - אבל הדחיפות להתחתן עם אדם שאת בקושי מכירה ושלא בטוח שאוהב אותך או מתאים לך או אפילו מכבד אותך ברמה הכי בסיסית, הזויה ברמות!
את בכלל לא דואגת לעצמך ולא מגינה על עצמך בשום צורה!
זו מדיניות שאחר כך מביאה נשים לבכות בדף [po]סימני התעללות בזוגיות[/po].
ובכלל, תמוה בעיני לנהל פגישות החל מהדייט הראשון ב"אז אתה מתחתן איתי או לא?"
רק גבר לא שפוי יסכים להתנהלות ההזויה הזאת.
ואז, אוי ואבוי לך להתחתן עם אחד כזה )-: