על ידי דוד_רובנר* » 13 אוגוסט 2001, 14:24
רועי,
כל אחד מאיתנו הוא בן-חורין לנהוג על פי המוסר/אמות המידה המוסריות/כללי ההתנהגות שבו/בהן/ם הוא בוחר. השאלה היא לאן זה מוביל אותו.
האם המוסר שעל פיו אנחנו נוהגים הוא שוחר חיים -- או שוחר מוות?
שלשת הזרמים העיקריים של תיאורית המוסר, המיסטית, החברתית, והסובייקטיביסטית, הביאו את העולם למצבו הנוכחי, ומייצגים את מוסריות המוות.
מה זה מוסריות המוות?
התיאוריה המיסטית של תורת המידות (המוסר) היא במפורש מבוססת על ההנחה שאמת המידה של ערך של תורת המידות של האדם נקבעת מעבר לקבר, על ידי החוקים או הדרישות של מישהו אחר, מימד על-טבעי, שתורת המידות היא דבר בלתי אפשרי עבור האדם לנהוג על פיה, שהיא איננה מתאימה ונוגדת את חיי האדם עלי-אדמות, ושהאדם חייב לקחת את הגינוי על עצמו ולסבול לאורך כל קיומו עלי-האדמות, כדי לכפר על האשמה בכך שהוא בלתי מסוגל לנהוג על פי מה שהוא לא מעשי. ימי-החושך וימי-הביניים הם האנדרטאות הקיומיות של תיאורית תורת המידות זו.
התיאוריה החברתית של תורת המידות (המוסר) מחליפה את אלהים ב"חברה" -- ואף על פי שהיא טוענת שדאגתה העיקרית היא החיים עלי-האדמות, זה לא חיי האדם, לא חיי הפרט, אלא של ישות נעדרת גוף, הקולקטיב, אשר, ביחס לכל פרט, מורכבת מכל אחד למעט הוא עצמו. עד כמה שזה נוגע לפרט, חובתו המוסרית היא להיות העבד שאינו דואג לעצמו, שאין לו קול, ושאין לו זכויות, עבד לכל צורך, דרישה, או תביעה שנתבעים מאחרים. האימרה "כלב אוכל כלב" -- אשר איננה ניתנת להחילה על הקפיטליזם או על כלבים -- היא ברת-החלה על התיאוריה החברתית של תורת המידות (המוסר). האנדרטאות הקיומיות של תיאוריה זאת הן גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית.
התיאוריה הסובייקטיביסטית של תורת המידות (המוסר) היא, למען הדיוק, לא תיאוריה, אלא שלילת המוסר. זה ועוד: היא שלילת המציאות, שלילה לא רק את קיומו של האדם, אלא כל קיום. רק התפיסה של היקום הנוזלי, הפלסטי, והבלתי מוגדר של הרקליטוס יכול היה להרשות למישהו לחשוב או להטיף שהאדם אינו זקוק לעקרונות פעולה אובייקטיביים -- שהמציאות מעניקה לו צ'ק בלאנק על ערכים -- שכל דבר שהוא רוצה לבחור כטוב או כרע, הוא מקובל -- שגחמתו של האדם היא אמת מידה מוסרית תקפה, ושהשאלה היחידה היא כיצד להתחמק מעונש. האנדרטה הקיומית לתיאוריה זו היא מצבו הנוכחי של תרבותנו.
שלשת הזרמים האלה שונים רק בשיטת גישתם, לא בתכנם. בתכנם הם פשוט צורות שונות של האלטרואיזם, התיאוריה של תורת המידות (המוסר) שרואה את האדם כחיה המיועדת להיות קורבן, המחזיקה בדעה שאין לאדם זכות קיום למען עצמו, ששירות לאחרים הוא הצידוק היחידי לקיומו, ושהקרבה-עצמית הוא חובתו המוסרית, סגולתו, וערכו החשובים ביותר. השוני הוא רק בשאלה מי יוקרב ולמען מי. האלטרואיזם רואה במוות את מטרתו ואמת המידה של ערך העליונות -- וזה הגיוני שויתור, השלמה, הכחשה עצמית, וכל צורה אחרת של סבל, לרבות הרס עצמי, הן הסגולות שבהם הוא מצדד. וכמובן, אלה הם הדברים היחידים שהמקצוענים של האלטרואיזם השיגו ומשיגים עכשיו.
שים לב לכך ששלשת הזרמים של תיאורית תורת המידות (המוסר) האלה, נוגדי חיים הם, לא רק בתכנם, אלא גם בשיטת גישתם.
תורת המוסר האובייקטיביסטית רואה בחיי האדם את אמת-המידה לערך -- וחייו של האדם המטרה המוסרית של כל אדם כיחיד -- היא מוסריות החיים.
זו לא האי-מוסריות של האנשים שהיא האחראית להתמוטטות המאיימת להשמיד את העולם התרבותי, אלא סוג המוסרויות (ההתנהגויות המוסריות) שעל פיו האנשים מתבקשים לנהוג. האחריות שייכת לפילוסופים של האלטרואיזם. אין להם סיבה להיות מזועזעים מהחיזיון של הצלחתם, ואין להם זכות לדון לאבדון את הגזע האנושי: האנשים צייתו להם והפכו את האידיאלים המוסריים שלהם למציאות מלאה.
זו הפילוסופיה שמציבה את מטרותיו של האנשים וקובעת את מסלולם; זו רק הפילוסופיה שיכולה להצילם עכשיו. היום, העולם מתמודד עם בחירה מסויימת: אם התרבות רוצה לשרוד, זו המוסריות האלטרואיסטית שאותה העולם צריך לדחותה.
"אתם משתמשים בפחד כנשק שלכם והבאתם מוות לאדם כעונשו בגלל שהוא דחה את המוסר שלכם. אנחנו מציעים לו את החיים כפרס לקבלתו את שלנו".
רועי,
כל אחד מאיתנו הוא בן-חורין לנהוג על פי המוסר/אמות המידה המוסריות/כללי ההתנהגות שבו/בהן/ם הוא בוחר. השאלה היא לאן זה מוביל אותו.
האם המוסר שעל פיו אנחנו נוהגים הוא שוחר חיים -- או שוחר מוות?
שלשת הזרמים העיקריים של תיאורית המוסר, המיסטית, החברתית, והסובייקטיביסטית, הביאו את העולם למצבו הנוכחי, ומייצגים את [b]מוסריות המוות.[/b]
מה זה מוסריות המוות?
התיאוריה המיסטית של תורת המידות (המוסר) היא במפורש מבוססת על ההנחה שאמת המידה של ערך של תורת המידות של האדם נקבעת מעבר לקבר, על ידי החוקים או הדרישות של מישהו אחר, מימד על-טבעי, שתורת המידות היא דבר בלתי אפשרי עבור האדם לנהוג על פיה, שהיא איננה מתאימה ונוגדת את חיי האדם עלי-אדמות, ושהאדם חייב לקחת את הגינוי על עצמו ולסבול לאורך כל קיומו עלי-האדמות, כדי לכפר על האשמה בכך שהוא בלתי מסוגל לנהוג על פי מה שהוא לא מעשי. ימי-החושך וימי-הביניים הם האנדרטאות הקיומיות של תיאורית תורת המידות [b]זו[/b].
התיאוריה החברתית של תורת המידות (המוסר) מחליפה את אלהים ב"חברה" -- ואף על פי שהיא טוענת שדאגתה העיקרית היא החיים עלי-האדמות, זה [b]לא[/b] חיי האדם, לא חיי הפרט, אלא של ישות נעדרת גוף, [b]הקולקטיב,[/b] אשר, ביחס לכל פרט, מורכבת מכל אחד למעט הוא עצמו. עד כמה שזה נוגע לפרט, [b]חובתו[/b] המוסרית היא להיות העבד שאינו דואג לעצמו, שאין לו קול, ושאין לו זכויות, עבד לכל צורך, דרישה, או תביעה שנתבעים מאחרים. האימרה "כלב אוכל כלב" -- אשר איננה ניתנת להחילה על הקפיטליזם או על כלבים -- היא ברת-החלה על התיאוריה החברתית של תורת המידות (המוסר). האנדרטאות הקיומיות של תיאוריה [b]זאת[/b] הן גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית.
התיאוריה הסובייקטיביסטית של תורת המידות (המוסר) היא, למען הדיוק, לא תיאוריה, אלא שלילת המוסר. זה ועוד: היא שלילת המציאות, שלילה לא רק את קיומו של האדם, אלא [b]כל[/b] קיום. רק התפיסה של היקום הנוזלי, הפלסטי, והבלתי מוגדר של הרקליטוס יכול היה להרשות למישהו לחשוב או להטיף שהאדם אינו זקוק לעקרונות פעולה [b]אובייקטיביים[/b] -- שהמציאות מעניקה לו צ'ק בלאנק על ערכים -- שכל דבר שהוא רוצה לבחור כטוב או כרע, הוא מקובל -- שגחמתו של האדם היא אמת מידה מוסרית תקפה, ושהשאלה היחידה היא כיצד להתחמק מעונש. האנדרטה הקיומית לתיאוריה [b]זו[/b] היא מצבו הנוכחי של תרבותנו.
שלשת הזרמים האלה שונים רק בשיטת גישתם, לא בתכנם. בתכנם הם פשוט צורות שונות של האלטרואיזם, התיאוריה של תורת המידות (המוסר) שרואה את האדם כחיה המיועדת להיות קורבן, המחזיקה בדעה שאין לאדם זכות קיום למען עצמו, ששירות לאחרים הוא הצידוק היחידי לקיומו, ושהקרבה-עצמית הוא חובתו המוסרית, סגולתו, וערכו החשובים ביותר. השוני הוא רק בשאלה מי יוקרב ולמען מי. האלטרואיזם רואה [b]במוות[/b] את מטרתו ואמת המידה של ערך העליונות -- וזה הגיוני שויתור, השלמה, הכחשה עצמית, וכל צורה אחרת של סבל, לרבות הרס עצמי, הן הסגולות שבהם הוא מצדד. וכמובן, אלה הם הדברים היחידים שהמקצוענים של האלטרואיזם השיגו ומשיגים עכשיו.
שים לב לכך ששלשת הזרמים של תיאורית תורת המידות (המוסר) האלה, [b]נוגדי חיים[/b] הם, לא רק בתכנם, אלא גם בשיטת גישתם.
תורת המוסר האובייקטיביסטית רואה בחיי האדם את [b]אמת-המידה[/b] לערך -- [b]וחייו[/b] של האדם [b]המטרה[/b] המוסרית של כל אדם כיחיד -- היא מוסריות [b]החיים.[/b]
זו לא [b]האי-מוסריות[/b] של האנשים שהיא האחראית להתמוטטות המאיימת להשמיד את העולם התרבותי, אלא סוג [b]המוסרויות[/b] (ההתנהגויות המוסריות) שעל פיו האנשים מתבקשים לנהוג. האחריות שייכת לפילוסופים של האלטרואיזם. אין להם סיבה להיות מזועזעים מהחיזיון של הצלחתם, ואין להם זכות לדון לאבדון את הגזע האנושי: האנשים צייתו להם והפכו את האידיאלים המוסריים שלהם למציאות מלאה.
זו הפילוסופיה שמציבה את מטרותיו של האנשים וקובעת את מסלולם; זו רק הפילוסופיה שיכולה להצילם עכשיו. היום, העולם מתמודד עם בחירה מסויימת: אם התרבות רוצה לשרוד, זו המוסריות האלטרואיסטית שאותה העולם צריך לדחותה.
"אתם משתמשים בפחד כנשק שלכם והבאתם מוות לאדם כעונשו בגלל שהוא דחה את המוסר שלכם. אנחנו מציעים לו את החיים כפרס לקבלתו את שלנו".