על ידי מומינאמא* » 21 פברואר 2022, 19:34
הרבה זמן לא כתבתי. מתחילה לכתוב בראש והופ מישהו (מהשלושה שמסתובבים בבית) או משהו (מהאלפים שמסתובבים בראש) מפריע ועוצר אותי. תקופה לא קלה. כנראה הכי מאתגרת שהיתה לי באמהות עד עכשיו. אני מותשת... בעיקר רגשית, שזה חדש לי יחסית.
למותשות הפיזית כבר כמעט שהתרגלתי, וגם יש לי יותר דרכים לפתור אותה. נכון שהשתיים קשורות, אבל עם המותשות הפיזית אני פחות אבודה: לשפר תזונה, לישון מוקדם, לנוח תוך כדי פעילות היומיום. לא בהכרח מצליחה ליישם אבל לפחות יש כיוון לפתרון.
מול המותשות הרגשית אני קצת עומדת המומה והלומה. לא מצליחה לעצור לרגע ארוך מספיק כדי לקחת נשימה עמוקה או מחשבה רציפה או להתרחק מעט כדי לקבל פרספקטיבה חדשה. הימים הם מרוץ אחד אינסופי. שוב ושוב מגיע הבוקר בלי שהיה לילה לשכך קצת את מאורעות היום הקודם. קונספט חדש, בוקר ללא לילה. וזו לא רק השינה עצמה, הפיזית. זו התחושה של להירדם עם הילדים, או להניק עד שאפשר להניח את היונקת, ואז לקום ולחפש מנוח למוח במשך שעה או שעתיים ללא הצלחה. בחיי, טוב שהיונקת מתעוררת לקרוא לי למיטה, אחרת הייתי בוהה בכלום עד הבוקר.
אני מותשת מהאחריות. מהזמינות 24/7, מילולית, ברצף, כבר ארבע וחצי שנים. ניסיתי להסביר לו, שבעבודה שלי אין ימי חופש מהמעסיק. וגם ימי מחלה לא ממש. לקחתי יום מחלה פעמיים, אבל העברתי אותם בצירים וחזרתי עם עוד תינוקת, אז לא נראה שזה נחשב. אה, ובהריון האחרון אחרי המי-שפיר. ממליצים לנוח 48 שעות נדמה לי, לפחות. לקחתי חצי יום מול הטלוויזיה (יצאתי מהבית) והיה נפלא. הבינג' הכי מוצלח שלי
ממה אני מותשת... ממוח שלא מפסיק לעבוד, ועם זאת לא מצליח להפיק מחשבות רצופות. מתחזוקה אינסופית של רשימת מטלות מידית מתעדכנת. הקטנה רעבה, להניק. אה, הגדול יצא בתחתונים בפברואר. רגע, עכשיו האמצעית רוצה קקי. טוב, נטפל בזה ובזה ואז... אוי, בכי, הוא נפל בחוץ. מה עכשיו? אה, נכון, רציתי להכין צהריים. וגם להרתיח את הקומקום לקפה בפעם השלישית היום, ואולי הפעם אגיע גם למזוג מים רותחים לכוס. להצליח ממש לשתות את הקפה זו כבר בעיה לאחר כך.
וככה היום רץ... הם מפזרים עוד משחק. שופכים עוד כוס מים. רבים קצת. בוכים קצת. רבים הרבה. אוכלים המון. נופלים מידי פעם. מבקשים עזרה עם אוכל. עזרה עם סכין. עזרה למצוא משהו. עזרה לקרוא. עזרה לשמור על הקטנה שמפרקת להם כל מבנה במהירות שיא. ובין לבין לדאוג לבית, לנקות, לכבס, לבשל. וכמעט שכחתי... גם לחנך תוך כדי (כותבת וצוחקת על עצמי בקול גדול וציני).
אני מותשת מהאחריות. מזה שהתפקיד שלי לדעת איפה הם (בגדול) ושהם בסדר ולטפל במה שלא בסדר. האמת, אפילו לא האחריות "הגדולה" של לגדל ילדים היא המתישה אותי. כי עבורה יש בי אמונה ואולי איזה חזון קטן ותחושת משמעות. זו האחריות, או האחריויות (?) הקטנות שמתישות. מותשת משוב לחשוב מה הם אוכלים עכשיו. מלשים לב בשעון פנימי מתי אכלו, אולי רעבים, ומתי היא עשתה פיפי, אולי מתאפקת ולכן עצבנית, ומתי עייפים. מלנגב עוד כוס מים שנשפכה על השולחן. לטאטא שוב את הטינופת מתחת לכיסא האוכל של התינוקת, לפני שהיא זוחלת שם וממחזרת את מה שזרקה (מילא מהיום, אבל מאתמול...).
בקיצור, כמו שניסחתי לעצמי בשקט, ואחר כך גם העזתי ללחוש, ועכשיו מעזה לכתוב פה: בא לי שמישהו אחר יחליף אותי בחיים שלי קצת. הנה אמרתי... דכאון קל על הפרק? אולי. אמשיך כשאצליח. תודה למי שפה.
הרבה זמן לא כתבתי. מתחילה לכתוב בראש והופ מישהו (מהשלושה שמסתובבים בבית) או משהו (מהאלפים שמסתובבים בראש) מפריע ועוצר אותי. תקופה לא קלה. כנראה הכי מאתגרת שהיתה לי באמהות עד עכשיו. אני מותשת... בעיקר רגשית, שזה חדש לי יחסית.
למותשות הפיזית כבר כמעט שהתרגלתי, וגם יש לי יותר דרכים לפתור אותה. נכון שהשתיים קשורות, אבל עם המותשות הפיזית אני פחות אבודה: לשפר תזונה, לישון מוקדם, לנוח תוך כדי פעילות היומיום. לא בהכרח מצליחה ליישם אבל לפחות יש כיוון לפתרון.
מול המותשות הרגשית אני קצת עומדת המומה והלומה. לא מצליחה לעצור לרגע ארוך מספיק כדי לקחת נשימה עמוקה או מחשבה רציפה או להתרחק מעט כדי לקבל פרספקטיבה חדשה. הימים הם מרוץ אחד אינסופי. שוב ושוב מגיע הבוקר בלי שהיה לילה לשכך קצת את מאורעות היום הקודם. קונספט חדש, בוקר ללא לילה. וזו לא רק השינה עצמה, הפיזית. זו התחושה של להירדם עם הילדים, או להניק עד שאפשר להניח את היונקת, ואז לקום ולחפש מנוח למוח במשך שעה או שעתיים ללא הצלחה. בחיי, טוב שהיונקת מתעוררת לקרוא לי למיטה, אחרת הייתי בוהה בכלום עד הבוקר.
אני מותשת מהאחריות. מהזמינות 24/7, מילולית, ברצף, כבר ארבע וחצי שנים. ניסיתי להסביר לו, שבעבודה שלי אין ימי חופש מהמעסיק. וגם ימי מחלה לא ממש. לקחתי יום מחלה פעמיים, אבל העברתי אותם בצירים וחזרתי עם עוד תינוקת, אז לא נראה שזה נחשב. אה, ובהריון האחרון אחרי המי-שפיר. ממליצים לנוח 48 שעות נדמה לי, לפחות. לקחתי חצי יום מול הטלוויזיה (יצאתי מהבית) והיה נפלא. הבינג' הכי מוצלח שלי ;-)
ממה אני מותשת... ממוח שלא מפסיק לעבוד, ועם זאת לא מצליח להפיק מחשבות רצופות. מתחזוקה אינסופית של רשימת מטלות מידית מתעדכנת. הקטנה רעבה, להניק. אה, הגדול יצא בתחתונים בפברואר. רגע, עכשיו האמצעית רוצה קקי. טוב, נטפל בזה ובזה ואז... אוי, בכי, הוא נפל בחוץ. מה עכשיו? אה, נכון, רציתי להכין צהריים. וגם להרתיח את הקומקום לקפה בפעם השלישית היום, ואולי הפעם אגיע גם למזוג מים רותחים לכוס. להצליח ממש לשתות את הקפה זו כבר בעיה לאחר כך.
וככה היום רץ... הם מפזרים עוד משחק. שופכים עוד כוס מים. רבים קצת. בוכים קצת. רבים הרבה. אוכלים המון. נופלים מידי פעם. מבקשים עזרה עם אוכל. עזרה עם סכין. עזרה למצוא משהו. עזרה לקרוא. עזרה לשמור על הקטנה שמפרקת להם כל מבנה במהירות שיא. ובין לבין לדאוג לבית, לנקות, לכבס, לבשל. וכמעט שכחתי... גם לחנך תוך כדי (כותבת וצוחקת על עצמי בקול גדול וציני).
אני מותשת מהאחריות. מזה שהתפקיד שלי לדעת איפה הם (בגדול) ושהם בסדר ולטפל במה שלא בסדר. האמת, אפילו לא האחריות "הגדולה" של לגדל ילדים היא המתישה אותי. כי עבורה יש בי אמונה ואולי איזה חזון קטן ותחושת משמעות. זו האחריות, או האחריויות (?) הקטנות שמתישות. מותשת משוב לחשוב מה הם אוכלים עכשיו. מלשים לב בשעון פנימי מתי אכלו, אולי רעבים, ומתי היא עשתה פיפי, אולי מתאפקת ולכן עצבנית, ומתי עייפים. מלנגב עוד כוס מים שנשפכה על השולחן. לטאטא שוב את הטינופת מתחת לכיסא האוכל של התינוקת, לפני שהיא זוחלת שם וממחזרת את מה שזרקה (מילא מהיום, אבל מאתמול...).
בקיצור, כמו שניסחתי לעצמי בשקט, ואחר כך גם העזתי ללחוש, ועכשיו מעזה לכתוב פה: בא לי שמישהו אחר יחליף אותי בחיים שלי קצת. הנה אמרתי... דכאון קל על הפרק? אולי. אמשיך כשאצליח. תודה למי שפה.