^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי מבריאה. היה נוגע מאד לקרוא את מה שכתבת.
אני אחרי מולה חלקית וברוך השם הביתא שלי דוקא בסדר גמור, ז"א שהערכים שלה כבר ירדו מתחת לחמש.
אבל - אני מרגישה מאד רע!!! נפשית וגם קצת מבחינה תפקודית.
וכבר עברו יותר מחודשיים מאז הגרידה.

אני מחפשת המלצה לטיפול אלטרנטיבי כלשהוא שמישהו התנסה בו והוא מתאים לסיטואציה. ואם יש גם המלצה על מטפל מאזור המרכז זה בכלל טוב.
אני פחות בקטע של מדיטציות, אבל מצד שני גם טיפול רגיל עם פסיכולוג לא נראה לי הדבר הנכון לי כרגע.
אשמל לקבל המלצות.
ץודה

נראה שבשלב זה ערכי הבטא לא עלו מאד.
ממשיכה במעקב.
אין ספק שבעקבות גילוי המולה חלו ,חלים ויחולו שינויים רבים בחיים.
בשלב זה ההבנה שהכל כל כך שברירי נתנו לי דחיפה משמעותית וכוחות לשנות דברים שתמיד פחדתי מהם.
אומרים אין חכם כבעל נסיון ובאמת רואה שעצם ההתמודדות עם אותם דברים בחיים שתמיד בחרתי לנעול מאחורי מנעולים רבים לא נוראה כל כך וחבל שסחבתי אותם כל השנים היה הרבה יותר פשוט לעמוד מולם.
עדיין המלאכה מרובה אבל בהחלט יש שינוי בגישה שגורם לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי.
מעניין שגם המבריאה תארה בעיות בילדות שהיו דומות וגם קושי מסוים ביחסי מין האם יתכן שבעיות מסוימות גורמות לתקלות פיזיולוגיות במערכות הקשורות?
שאו ברכה

אילה, איך את מרגישה?
באיזה שלב המולה? האם רק ברור שיש מולה או כבר יש גם עלייה בערכי בטא (כי ברוב המקרים -- 80%-85% -- אחרי גרידה הבטא פשוט יורדת לה, ומלבד מעקב אין צורך בכל טיפול נוסף)?

חזרתי היום מהרופא בידיעה שגם לי יש מולה וטיפול ההמשך עדיין לא ברור.מאד התרגשתי לקרוא את מהלך המחשבות ועצם התהליך.מרגישה כבר כמה זמן שמשהו כמו ענן כבד יושב עלי ויודעת בודאות שחלק מאותן תחושות של עבדות לשגרה ואובדן חשק ליצור יש להם חלק חשוב בהתפרצות המחלה.מחפשת כוחות פנימיים להתמודדות.עזרה לי הקריאה ועל כך תודה.

שלום מבריאה!

תשמעי, את זוכרת את ההודעה שלי עם הלינקים לאמבט ישיבה - זו שהעברת למדורים אחרים?
אני מצטערת, אבל מחקתי אותה, בעקבות המקרה הזה של האישה חולת הסרטן שנפטרה ובעלה תובע את המרכז לקבלה. אני סה"כ רציתי לעזור. אני אישית לא יכולה להשתמש באמבט הישיבה הזה, והאמת שגם אני קצת מיואשת, אבל אני פוחדת שיש נשים אחרות הרבה יותר מיואשות ממני, שלא ישמעו את האזהרה שלי להיוועץ ברופא, וסתם יקבלו תקווה ובסוף זה עלול לא לעזור או חס וחלילה להזיק. ייתכן שזה היה אולי חסר אחריות, אבל סה"כ רציתי לעזור. לי לקח כל כך הרבה זמן למצוא את זה, וכולנו יודעות כמה זה קשה.
אצל רופאים קונבנציונלים יש להם איזה גיבוי לדברים כאלה. בינתיים הם הדת השלטת, אז הם בכלל לא צריכים אפילו להגיד כמעט כלום. כל מה שהם צריכים להגיד זה את המילה "סיכון". ואת יודעת מה? הם לא אומרים אותה, כי זו ההחלטה שלהם. במקרה שלי איש לא אמר לי אותה – לא אף אחד מהגניקולוגים שבדקו אותי, לא האורולוג, לא הרופאה הכללית – אף אחד לא בא ודיבר איתי על הסיכונים לכאן ולכאן. הם כבר החליטו בשבילי. אולי הם חושבים שאם הם ידברו איתך על הסיכונים בניתוח, אז את לא תעשי אותו מרוב פחד, ואז מצבך יוחמר וכו'. אבל מצד שני, אם מדברים על הפחדות, אז הם יכולים בהחלט להפחיד אותך גם עם מה שיקרה אם לא תעשי ניתוח. אבל כמו שאמרתי: להם יש גיבוי.

גדול.

חודשיים וחצי אחרי.

למרות ההבנות הרבות, האבל כמו אבל. בא והולך בגלים. משהו בתוכי שבור.
כל פעם מעביר את כל חיי לנגד עיני מזוית אחרת. הבכי מתפרץ. לפעמים מאוחר בלילה. לפעמים בין אנשים. לפעמים נדמה לי שכל זה לא קרה. נותנת לבכי. אחרי כל התקף מרגישה מזוככת.
כל אדם שאני פוגשת עכשו ושעוד לא פגשתי מאז, מעלה את השאלה: כן לספר או לא לספר.
לא רואים עלי שאיבדתי משהו. אני לא נראית חסרה.
ולחשוב שלפני שלושה חודשים עוד החשבתי את עצמי אשה פוריה. תכננתי ללדת עוד ילד.
לפני שלוש שנים בערך פתאום כל החברות הקרובות שלי היו בהריון שני. גם אני רציתי. מאז היו איזה שמונה פעמים שהייתי בטוחה שאני בהריון, ובסוף לא הייתי.
רציתי נורא ופחדתי נורא כי הרגשתי שהגוף שלי חלש מדי.
ארבע מתקשרות שונות אמרו לי במשך השלוש שנים האחרונות שיהיה לי עוד ילד.
אחת מהן היתה יותר קרובה למציאות מהאחרות. היא אמנם "ראתה" בית חולים, אבל פרשה את זה כתמיכה שאזדקק לה בהריון.
הנבואות האלו, בתוספת הקהילה האופטימית ותומכת הילודה שאני שרויה בה, תמכו בהחלטה הנחושה שיהיה לי עוד ילד, למרות שלא הבנתי איך זה יקרה. האמת היתה שחרדתי מאד מהריון נוסף.

פעמיים ילדתי בניתוח קיסרי.
פעם אחת ילדתי ילד ובפעם השניה
את הרחם שלי.
את הילד שהגיע אל זרועותי וליבי עירסלתי והנקתי, דאגתי לו ושמרתי עליו.
עכשו אני צריכה לדאוג לרחם ולטפל בה.
אלא שהיא גדולה מאד, היא לא נגמרת,
כמו כל מה שמת, שחוזר להיות חומר גלם יקומי, פוטנציאל טהור.
אז אני גדלה. וגדלה. וגדלה.
כדי שאוכל לטפל בה,
להניק אותה.

מריאל, תודה על תגובותיך החמות והמרגשות.
אני מאושרת שמצאת עזרה בדף הזה.
"בעית האישיות" שאת מתארת נשמעת לי קצת מוכרת, ואשמח להרחיב איתך את הדיבור על כך, אולי תפתחי לזה דף?
אני מאחלת לך תובנה שלמה והבראה שלמה.
אחזור לפה בקרוב עם חוויות, תובנות והגיגים חדשים, בתוכם עוד תובנות על סיבת המחלה.

מריאל, העתקתי הודעתך האחרונה ל בעיות פוריות ול- כאבי וסת
ראי גם מדור נשים וסת ופוריות

אני מעניקה רגשות ותשומת לב לאנשים מסויימים מתוך רגשות אשם, מתוך חובה. איך מתמודדים עם זה? איך פשוט אומרים די? איך פשוט מפסיקים לתת רגשות מתוך חובה? אני חושבת שאחת הבעיות הגדולות נוצרות לי כי אני נותנת רגשות שלי לאחרים מתוך חובה. זה פשוט צעד אחד יותר מידי ברצון שלי לרצות כל הזמן אחרים. זה דבר אחד לרְצות לגרום לאנשים להרגיש טוב, וזה דווקא טוב, אבל זה דבר אחר כשאת נותנת משהו מעצמך בכוח, ללא אהבה, ללא רצון. ומי שלוקח את זה ממך בכוח זו את, ולא אף אחד אחר. זה קשה לי ומכביד עלי. איך אני מפסיקה לעשות את זה, בלי לפגוע באחרים, בלי להכביד על עצמי, בלי שיהיה איכפת לי כל כך אם האחר נפגע? איך להיות אדישה יותר לפגיעה של האחר מזה שהוא לא מקבל ממני את המנה היומית המזוייפת (שגם הוא יודע שהיא מזוייפת)? מה, לא איכפת לי שאני נפגעת? פוגעת בעצמי? אני לא יודעת איך עושים את זה, איך לא נותנים רגשות מתוך חובה. זה מעליב ומזיק גם לי וגם לאחר. לא יותר טוב לתת רגשות מתוך אהבה? אבל מה קורה שהשני רוצה אהבה ומשווע לקצת תשומת לב וכשאני לא נותנת לו הוא נפגע מזה? זה קורה גם לי – אני משוועת לתשומת לב מאנשים מסויימים, ובעצם מכולם, אבל אני דווקא לא מקבלת, ונפגעת. זאת אומרת שזה כמו חרב פיפיות – אני עושה זאת לאחרים, ועושים את זה לי. אם אני אתן אהבה אמיתית וכנה – זה מה שיחזור אלי. אבל זה לא רק מתוך מטרה שזה מה שאני אקבל. אהבה אמיתית לזולת היא סיפוק וגמול בפני עצמו ולא חושבים בכלל על מה שנקבל בתמורה. אני חושבת שהעובדה שאני נותנת רגשות מתוך חובה, כאילו אני מקריבה את עצמי, זו אחת הסיבות שמרכז הלב שלי סגור. שאני לא מרגישה שאני אוהבת אף אחד. כי אני יודעת שזה חובה. ברגע שזה יפסיק להיות חובה – אז אתחיל לאהוב. החובה חייבת להיפסק!
אשמח לתגובות, לרעיונות, הנחייה לספרים שאני יכולה לעיין בהם, תקשורים קשורים מסויימים, ובכלל – כל תגובה.

מבריאה יקרה מאוד

אני כל כך הזדהיתי עם כל הרגשות שכתבת. את עשית הכל. הכל. את התקדמת מבחינה רוחנית הרבה מאוד. כשקראתי את הסיפור שלך כל כך כואב לי בשבילך. את לא יודעת עד כמה. כואב לי. כואב לי. כולם עזרו ועוזרים לך ועשית הכל כדי לעזור לעצמך, והכי הכי כואב לי שזה ממש לא נגמר עבורך. הלוואי והסבל שלך היה נגמר והיית יכולה פשוט להיות בלי זה. אני פשוט רוצה שיפסיק לך הסבל הזה.
את רשמת:

אולי אם לא הייתי "מבזבזת" כל כך הרבה אנרגיה על רופא תומך, אם הייתי לוקחת יותר אחריות על עצמי, הייתי יכולה להמנע מהניתוח. לרפא את עצמי.

אני לא יודעת מה זה לקחת אחריות על עצמך. אבל אני לא מסכימה עם המשפט הזה. לפי דעתי את בהחלט לקחת אחריות על עצמך. אנחנו חייבות רופא תומך. אי אפשר בלי זה. זה הרבה יותר קשה בלי זה. אבל זה לא רק תומך. צריך גם רופא מאמין. כי ללכת לרופא שמתייחס אליך יפה, אבל לא מאמין ביכולת שלך להתרפא, כי ניסיונות היכולת של כל האחרים נגמרו בכישלון גמור, זה דבר נורא. זה כמו למרוד באלהים (סליחה על ההשוואה). למה? העיניין הוא שאנחנו בתוך תוכינו מאמינות באמת באותן אמונות של הרופא והרופא פשוט מייצג אותן. ללכת נגדן זה בעצם לנסות ולשנות את האמונות בתוכינו. אני מדברת על האמונות האמיתיות – אלה שיוצרות מציאות, ולא אלה שיש לנו במודע. כשאין לך מישהו שמאמין באמת ב"ניסים", אתה למעשה מאוד לבד. ובנוסף לחוסר האמונה אתה גם רואה את עצמך מידרדר מבחינה רפואית ושום דבר שאתה עושה מבחינה רוחנית אפילו לא בא לידי ביטוי בטיפ טיפה במציאות הזאת – זה מייאש. זה מייאש כי אתה מבפנים עדיין משחק נגד עצמך. אילו הרופא היה מאמין ואומר לך משהו בנוסח: "תיראי, הרפואה הקונבנציונלית אומרת כך וכך ב-99% ואת החלטת ללכת בדרך אחרת. לי יש את החובה להגיד לך מה קורה, ואסור לי להגיד לך ללכת לעשות משהו שלא הוכיח את עצמו מבחינה מדעית ואינו מעוגן בתוך המימסד הרפואי. אבל דברי איתי. תדאגי לדבר איתי תמיד. אני לא יכול לעשות לך שום דבר שאת לא רוצה בו, אבל דברי איתי. אני מאוד מאמין בך וביכולת האנושית להתרפא, אבל אני צריך שתזכרי 2 דברים מאוד חשובים: כשאת מדברת איתי, מתוקף סמכותי אני חייב להזכיר לך ולהגיד לך את כל הדברים הקונבנציונלים שצריך לעשות. לי אין ברירה אחרת. אז אל תקחי את זה כל כך קשה, כי את יודעת שאם היית במקומי אסור היה לך לעשות אחרת, אחרת תיתבעי על רשלנות רפואית והולכת שולל כי החולה רואה את הרופא כסמכות וכל מה שאומרת הסמכות הזו – יש לזה משקל יתר והשפעה על מה שהחולה יעשה. אבל הכי הכי חשוב: כל פעם שאת נשברת, דברי איתי, תדעי שאני איתך ואני לא אעזוב אותך. הכי חשוב שתדעי שאמונתי השלמה היא איתך, אבל אני לא אוכל להגיד זאת במילים וגם לא להראות זאת בשפת גוף (כי יש מצלמות נסתרות...), אז אני חייב להשאר גוש קרח. הכי חשובה בקטע הזה זו האמונה האישית שלך. את לבד, אבל אני תמיד שם בשבילך."

להגיד לך את האמת, אחרי שקראתי את הסיפור שלך אני קצת איבדתי תקווה. אני מרגישה שאולי אני רודפת אחרי הרוח. אני בכלל לא מצליחה להרפות ולהרגע, כי זה תמיד שם ברקע. אי אפשר לשכוח מזה ולהניח לזה לכמה רגעים. (רק בשביל הפרוטוקול – לי יש משהו אחר). אני יודעת שאי שם בתוך הלב יש אמונה, אבל ההרגשה היא שאולי היא לא מספיק חזקה וכשלא רואים תוצאות בשטח, אלא רק הידרדרות זה מייאש. את בטח מבינה על מה אני מדברת. אבל אני חייבת להגיד לך שרק בזה שאת כותבת מה שעובר עלייך את עוזרת לאנשים בצורה מדהימה. יש כאלה שלא יכולים לרשום או להגיד מה הן מרגישות, ואין להן תמיכה כלל. כשאת כותבת מה שעובר עלייך – זה בדיוק מה שעובר עליהן. את משמשת להן את הקול, את הצעקה שהן רוצות לצעוק. רק הידיעה שיש עוד מישהו בעולם שעובר מה שאתה עובר, שמבין אותך ברמה הכי בסיסית, נותנת לפינה קטנטונת בלב קצת מנוחה והקלה לכמה רגעים. אף אחד לא מבין את זה באמת אם הוא לא עבר את זה. אני יודעת שאת הקלת עלי מאוד בזה. גם אני כותבת וגם אני פורקת דרך הכתיבה הרבה דברים, אבל זה אחרת כשיש עוד אחרים בעולם שמבינים ממש לליבך ואת לליבם. 'מבריאה', אני באמת מאחלת לך החלמה מהירה וקלה, אבל אני לא אומרת זאת סתם. כולם בספרים המיסטיים אומרים שהגיע לדלתינו עידן חדש. עידן בו אנו יכולים לכתוב את הסוף ואת העתיד. עולם שהרבה דברים שהיו בלתי אפשריים קודם – נעשים פתאום אפשריים. ייתכן שלפי האנרגיות הישנות קשה להשיג מרפא. אבל עם האנרגיות החדשות אני ממש מאמינה ומאחלת שתוכלי להשיג ריפוי מלא ביתר קלות. עידן חדש, אנרגיות חדשות, רעיונות חדשים, פתרונות חדשים. כל מה שיש לרפואה להציע בהחלט אינו סוף פסוק כפי שרופאים רוצים שנאמין (או שאנחנו נוטים להאמין). יש עוד הרבה מאוד טוב שניתן לגלות, שלא לדבר על 95% מוח הנותרים שעדיין לא ניצלנו בתור בני אדם החיים פה על כדור הארץ. 'מבריאה', אני יודעת שאולי האיחולים שלי אלייך נשמעים קצת הזויים, מנותקים מהמציאות, אבל לפחות קבלי ממני את כוונת הברכות שלי אלייך ואת האהבה שאני שולחת לך דרכן. את לא חייבת לקבל את כל הפילוסופיה מאחורי זה. מבריאה: הלוואי שיתגשם חלומך ותהפכי לזמן הווה, ואז נוכל לקרוא לך: 'בריאה'.

באהבה, מריאל

_אני חשה הקלה גדולה מזה שלא אוכל עוד ללדת.
אמנם רציתי מאד מאד, אבל כשהגוף הבהיר שאי אפשר, נהייתה לי לגיטימציה להיות פשוט לעצמי -מה שחסר לי מאד מאז שילדתי. משהו שבכלל לא ידעתי איך ליצור לעצמי כ- אמא._

פשוט מדהימה
אבל ממש.

<קיבלתי את ההודעה >
<אינשאללה מחר>
<(()) בינתיים>

פשוט מדהימה @}

יום יום

החלמה שלמה

התגובה שלה הייתה כ"כ סימפטתית והיא הייתה ממש עצובה כששמעה על הניתוח
אומני המתוקה!

אז שתדעי, שתדעו, באופן מוזר וקשה עדיין לעיקול, אני חשה הקלה גדולה מזה שלא אוכל עוד ללדת.
אמנם רציתי מאד מאד, אבל כשהגוף הבהיר שאי אפשר, נהייתה לי לגיטימציה להיות פשוט לעצמי -מה שחסר לי מאד מאז שילדתי. משהו שבכלל לא ידעתי איך ליצור לעצמי כ- אמא.
הרצון ללדת ילד נוסף לא היה נטו "רצון שלי". הוא היה משולב עם "הפנטזיה" שלי על משפחה, רציתי להעניק לבני אח ולבעלי עוד ילד, לאמא שלי עוד נכד...
לא לקחתי בחשבון את הנשמה המורעבת שלי ואת הצרכים שלה. מסתבר שהיא קודמת לכל.
(כריסטיאן נורתופ כותבת על זה משהו, על איפיוני מחלה של נשים שמקריבות את עצמן למען האחרים ופחות דואגות לעצמן. מדהים כמה בלתי אפשרי היה עבורי להבחין בזה לפני הניתוח, וכמה זה אפשרי עכשו).

כל יום יותר טוב. חופשת מחלה זה דבר נהדר. נותן לי המון מרחב למנוחת הנפש אמיתית. הגוף מחלים, הנפש מחלימה, הילד חוזר לעצמו.
ברוך השם.

אני מעתיקה הנה מידע שנראה לי חשוב מאוד. אם נראה לכם שזה מתאים לדף אחר, אפשר להעביר:

רונית ליברמנש, כתבה ספר בשם פגומות על התמודדותה עם מיומות, ונשמע מענין מאוד (קראתי פרק), נדמה לי שהספר כולו זמין ברשת.

היא מנהלת עכשיו עם הפסיכולוגית לימור רייז קבוצת תמיכה ש"תסייע לנשים הסובלות ממיומות סימפטומאטיות, המצריכות טיפול כירורגי, לבחור את אופיים של הטיפול/ים הנדרש/ים באופן מושכל; דהיינו, לא להניח לממסד הרפואי ולבאי כוחו להטיל עליהן אימה באמצעות נתונים מוטים ושקריים, שהתולדה שלהם באה לידי ביטוי בדמות כריתות רחם סיטונאיות, המתבצעות בישראל ובארצות הברית".
הנה ההודעה על פתיחת הקבוצה.

היה כיף לפגוש אותך
את נראית כל כך שקטה ונעימה מפנים
רגועה כזאת.

אפרופו התגובה של הבן שלך- איכשהו סיפרתי גם לאומני מה קרה, כי היא שמעה שיחה ביני לבין דודו לגבי קורותייך והתעניינה.
ניסיתי בהתחלה לא לספר לה את כל הסיפור, אבל הילדה שלי ממש לא קונה דברים כאלה וקולטת שיש עוד מעבר.
התגובה שלה הייתה כ"כ סימפטתית והיא הייתה ממש עצובה כששמעה על הניתוח ועל כך שלא תוכלי ללדת עוד. היא אמרה שהיא ממש רוצה שתלדי עוד ילד- כמעט בדמעות.
רק שתדעי שחושבים עלייך גם פה.....

_אוי, כמה קשה!
חיבוק גדול ושולחת הרבה כוח._

אוי, כמה קשה!
חיבוק גדול ושולחת הרבה כוח.

אוי, כמה קשה
מחבקת ומחזקת.

לאט לאט, מבצבצת ההתחלה החדשה שלי.
מבררת מדי פעם עד כמה ההבנה החדשה היא כבר חלק ממני, היא כבר אני.
הגוף עוד חלש.
הצלחתי להעמיד סיר עם אורז ועוף, אבל לעשות טחינה היה קשה מדי.
מקבלת טיפולי כימותרפיה חלשים פעם בשבוע. די מבעס.
מכיוון שהגידול חרג כבר מגבולות הרחם יש חשש לעוד תאי מחלה מרחפים בגוף.
התחושה הכללית מהכימותרפיה די מבעסת. הטיפול הכימותרפי מרגיש סותר את ההחלמה מהניתוח. סותר חיים.

הילד שלי מתחיל להוציא כנראה את העומס שהצטבר אצלו מארועי החודש האחרון וכואב לראות אותו מגיב בעצבנות גדולה על דברים ממש קטנים.

כשחזרתי מבית החולים ישבתי וסיפרתי לו מה קרה לי ולמה אהיה חלשה בשבועות הקרובים, ולמה הוא עשוי לראות אותי בוכה.
סיפרתי שהרחם היתה ממש לא בסדר ושהיה צריך להוציא אותה.
"יתקנו ויחזירו?" הוא שאל, חצי בוכה, כמוני.
כשהסברתי לו שאי אפשר לתקן ולהחזיר, הוא וידא שבגלגול הבא אוולד מחדש עם רחם חדשה. ואז נרגע.
כמה ימים אחרי זה החתול שלו מת. לא היתה לנו מספיק אנרגיה לטפל גם בו.

בנתיים, הרבה בכי וצעקות. מנסה להיות קשובה ואוהבת ובודקת כל הזמן מתי כן להתייחס כדי לעודד ולחזק ומתי לא להתייחס כדי לא לעודד התנהגות שלילית.

וואו, כמה שאת אמיצה!
רוצה גם להמליץ לך על ספר לכשתתחזקי:
"רצות עם זאבים" .

גופה של אשה תבונתה של אשה' הוא הקמע שהיה לי ממך. (זוכרת שהוא אצלי?)
זוכרת, זוכרת, באמת תהיתי אם עזר.
תודה לאל על חסדים קטנים.

מיכל,
'גופה של אשה תבונתה של אשה' הוא הקמע שהיה לי ממך. (זוכרת שהוא אצלי?) ליווה אותי ברגעים קשים וחיזק המון.

אה, וגם תודה לכל מי שעזר/עוזר לנו להנעים לילד את הזמנים הקשים ולהיות לו לחברה! כמעט שכחתי (-:

אוף, אני כזאת פארשית! רק עכשיו קראתי את כל הקורות אותך באישפוז ואחריו!
כל-כך קרובה וכ"כ רחוקה... שולחת לך את החיבוק הזה ומקווה שכוחו יגיע עד אלייך, עד שאוכל לבוא ולתת לך אחד גדול ועוטף בעצמי.
(בשבועיים האחרונים חשבתי עלייך המון, חשבתי שאילו רק קורס הרייקי היה מתחיל שבועיים או שלושה קודם, ויכולתי לשלוח לך רייקי מרחוק...)

איזה חברה מדהימה יש לך שכתבה לך דבר כ"כ יפה! (אני מאמינה שזה נכון)
כל מה שהחלטת לעשות, גם אם נדמה לך שהחליטו בשבילך, הוא הדבר הנכון והטוב. התגובות שלך לכל טיפול תהיינה מצויינות. הגוף והנפש שלך פנויים לקבל רק את הטוב מכל אדם, מכשיר או חומר. כל מי שמטפל בך, אוהב אותך נורא וחפץ בהחלמתך בלב מלא. רק טוב זורם אלייך ומרפא אותך באמת. הטוב הזה מורכב מחכמת לב וחוזק רוח. מבריאות שלמה שבחרה אותך בזכות, ורוצה למצוא את משכנה בך. הרבה כוחות.

עם כל הקבלה של מה שקרה שהולכת וגדלה, מדי פעם מזדנבים להם "מה היה קורה אילו" קטנים ולא מזיקים, אני מקווה...
זה בסדר, אל תרגישי רע עם זה, הם מזדנבים להם, אבל עם הזמן (אם לא נותנים להם יותר מדי יחס) הם הולכים ונעלמים...

איך הצלחת לגייס אסרטיביות כזו בעיתוי שכזה?

זו לא היתה אסרטיביות. זו היתה פניקה... כבר עברתי פעם ניתוח אחד עם רופא מרדים דוחה וזה עלה לי בבריאות עוד הרבה שנים אחר כך.

_זה קצת מרגיש לי ניסוח של אשמה (בעקבות אחריות מול אשמה). כאילו את כועסת על עצמך.
ככה את מרגישה?_

עם כל הקבלה של מה שקרה שהולכת וגדלה, מדי פעם מזדנבים להם "מה היה קורה אילו" קטנים ולא מזיקים, אני מקווה...

הוא לא יכול להיות איש מקצוע מעולה אם הוא לא מכבד את הפצינט
גדולה!

איך הצלחת לגייס אסרטיביות כזו בעיתוי שכזה?

יש לי איזו מחשבה, מקווה שזה בסדר לומר אותה בקול רם - אם לא בא לך, תזרקי :

אולי אם לא הייתי "מבזבזת" כל כך הרבה אנרגיה על רופא תומך, אם הייתי לוקחת יותר אחריות על עצמי, הייתי יכולה להמנע מהניתוח. לרפא את עצמי.
זה קצת מרגיש לי ניסוח של אשמה (בעקבות אחריות מול אשמה). כאילו את כועסת על עצמך.
ככה את מרגישה?

ניסוח אלטרנטיבי, אם תרצי:
עשית הכי טוב שיכולת בתנאים שהיו, בנסיבות שהיו ובזמן שהלך ודחק. הכי טוב. אי אפשר היה יותר.
איך שהיית, כפי שהיית אז - ככה בדיוק - היית פשוט מצוינת!

ניכר בכתיבתך שלמדת הרבה - ושאת עוד לומדת ממה שקרה. יותר מזה?

<חושבת עליך המון>
<ושולחת המון טוב>

תודה גדולה לכל המברכות.
תודה לכל החברות שעוזרות מרחוק ומקרוב.
תודה על כל הטלפונים והמיילים,
תודה על האוכל שמגיע אלינו מדי פעם ומחמם את הקיבה ואת הלב, לי ולמשפחתי.

ממשיכה להחלים מהניתוח במהירות די מפתיעה.
ובנתיים רוצה להמשיך לשתף בעוד כמה דברים שקרו ונחשבו במהלך ההתרחשויות.

הרופא שהגעתי אליו בסופו של דבר התגלה, לאט לאט וגם בדיעבד, כבחירה הנכונה עבורי, כאדם שאני מעריכה, שמעריך אותי, כאדם, כאשה, והייתי מסוגלת לתקשר איתו בנעימות.
הרגשתי שאני מוכנה להפקיד את גורלי בידיו. הוא היה קשוב ומכבד. גם אם התקשה מעט לקבל את אפשרות הריפוי העצמי כאופציה מעשית. ובסופו של דבר הוא צדק, כיוון שהגידול כבר היה ב"שלב ב'" כלומר כבר החל לחרוג מגבולות הרחם.
אולי אם לא הייתי "מבזבזת" כל כך הרבה אנרגיה על רופא תומך, אם הייתי לוקחת יותר אחריות על עצמי, הייתי יכולה להמנע מהניתוח. לרפא את עצמי.
אבל שבוע של מחשבות תחת אישפוז, לאחר ניתוח, הביא למסקנה ברורה שהחיים שלי התגלגלו לנקודה בה הייתי זקוקה לטלטלה אדירה כדי להתרומם ולהתחיל לחפש את העוצמות שלי מחדש.


עוד סיפור ניתוח. כשהוכנסתי לניתוח היה שם רופא מרדים שלא היה מוכן לדבר איתי, ושזילזל בנסיונות ההידברות שלי איתו באופן קיצוני. (יום לפני זה היתה לי שיחה מקדימה עם רופא מרדים אחר שדיבר על כמה אפשרויות הרדמה והציע שנדון על זה, הרופא המנתח, הרופא המרדים ואני. איזו תמימות.)
נכנסתי ללחץ ודרשתי מהרופא המנתח להחליף רופא מרדים.
לאחר נסיונות שכנוע קלים (הרופא: "אני אוהב לעבוד איתו כי הוא איש מקצוע מעולה"; אני: "הוא לא יכול להיות איש מקצוע מעולה אם הוא לא מכבד את הפצינט") הרופא המנתח הסכים לכבד את הרגישות שלי ולהחליף רופא מרדים. לפי המבטים של הצוות, אני לא חושבת שחדר הניתוח הזה זכה אי פעם בסצנה כזו... כך הלכה והתגלתה הבחירה ברופא הזה כבחירה הנכונה.


ברכה ששלחה לי חברה לקראת הניתוח, שריגשה וחיזקה ושמחה אותי ביותר:

---

• כל מה שהחלטת לעשות, גם אם נדמה לך שהחליטו בשבילך, הוא הדבר הנכון והטוב. התגובות שלך לכל טיפול תהיינה מצויינות. הגוף והנפש שלך פנויים לקבל רק את הטוב מכל אדם, מכשיר או חומר. כל מי שמטפל בך, אוהב אותך נורא וחפץ בהחלמתך בלב מלא. רק טוב זורם אלייך ומרפא אותך באמת. הטוב הזה מורכב מחכמת לב וחוזק רוח. מבריאות שלמה שבחרה אותך בזכות, ורוצה למצוא את משכנה בך. הרבה כוחות.

---

אני מודה לכל מי שראה ועזר לי לראות בניתוח, פתח לדרך חדשה, לשחרור.

שולחת לך כוחות לבכות, להתמודד ולהמשיך מחדש.
איזו התנסות ענקית קיבלת בגלגול הזה.
אני חשה (וקטונתי) שדברים ענקיים ומשמעותיים יצמחו לך מתוכה.
בהצלחה.

שולחת לך חיבוקים חמים.


<כרגיל המילים הכתובות דלות מלתאר>
<מחפשת רגע שקט להתקשר ומוצאת אותו רק בחצות הליל >
<מקווה למצוא זמן שפוי מחר>

כמה עוצמה יש בי, כנראה שעוד אין לי מושג. אני מתכוונת להתחיל לגלות.
בהצלחה במסע, והרבה בריאות.


ההטבה עשויה להתרחש גם כאשר הריפוי אינו אפשרי. אנחנו יכולים להפוך קרובים יותר לשלמות אפילו כאשר לא חל שיפור במצב הפיזי."
משפט יפה ואופטימי, צידה לדרך.
שולחת לך כוחות ואהבה.

שבוע שלם בבית חולים, אוף, כמה מאד חסרה לי היכולת להמשיך לתקשר ולבטא כאן את מה שעובר עלי.
רק הבוקר, לפני היציאה הביתה, הבנתי דרך איזה רופא במחלקה הייתי יכולה לארגן לעצמי גישה למחשב ולאינטרנט.... למה אין עדיין חברות שמשכירות מחשבים נייידים לפי שעה בבתי חולים? בכל אופן בבית החולים הזה אין.

למרות שכבר היתה בי איזו מוכנות לאפשרות שאתעורר בלי רחם, הייתי בשוק עצום ביומיים-שלושה הראשונים.
אנפוזיה, כמויות אדירות של שלושה סוגי אנטיביוטיקה לוריד, קטטר (זוועה!) נפיחות, תפרים, כאבים, המון בכי וכעס, כל כך הרבה מחשבות מפוזרות ומבולבלות, יכול להיות שבאמת אין לי רחם? לא יכול להיות. אין רחם - יש רחם, מה ההבדל? אולי זה לא כזה הבדל? מה עם המיומה? נשארה? הוציאו? איך נשארה, היא היתה בתוך הרחם. איך יהיה מין בלי רחם? ריק? עקר? רב-גוני?

אפילו הספקתי לפתח מעט הומור שחור. כשתקעו אותי חצי שעה באמצע הלילה לבד במחלקת יולדות אחרי שהביאו אותי לששם לבדיקה, אמרתי שאולי השאירו אותי שם כל כך הרבה זמן רצו לילד אותי )-:

לאחר הניתוח, במשך האשפוז היו המון מפגשים ויחסים עם אנשי הצוות ומטופלות שכנות לאישפוז שעברו דברים דומים, גם אם בגיל קצת יותר מבוגר.
היו כמה וכמה מפגשים מיוחדים מאד עם בני משפחה וחברות, שיחות עמוקות מיוחדות שחיברו אותי לעצמי ולמשפחה שלי בשורשים דקיקים חדשים.
חברה פיה היתה שם פעמיים כשפקחתי עיניים, חייכה באהבה ועזרה לי לאהוב את עצמי כמו שאני.
שתי דודות יקרות עשו מאמץ לא קטן ובאו לבקר כל אחת לחוד, והביאו עמן, סיפורים מדהימים על המשפחה, שעד כה היו סודיים ביותר ושמורים לדור המבוגר יותר. סיפורים קוסמיים שקשה לתאר!

אתמול בערב היו במחלקה כמה יולדות שהתחילו להן צירים. היתה אשה אתיופית צעירה, בלידה שלישית, שכבר נורא כאב לה אבל הצירים עוד לא "הצדיקו" מעבר למחלקת יולדות. היא היתה קצת מיואשת כי אסור היה לה לקבל אפידורל, רק טישטוש, ונורא כאב לה. הצעתי לה שאשב לידה ואתמוך בה. היא התביישה נורא אבל הסכימה די ברצון. עיסיתי לה את הגב, לחשתי לה מילים מחזקות ומרחיבות, כמו אלו שרציתי שיגידו לי כשילדתי. הדרכתי אותה לדמיין שהיא שטה על גלים, כמו שמישהי באתר תיארה כדבר שהכי עזר לה בלידה.
אחרי שעה בערך העבירו אותה למחלקת יולדות. הבוקר עברתי אצלה, מסתבר שילדה שעתיים אחר כך.
איזה דחף עצום היה לי לעזור לה. כמה היא הודתה לי. כמה הודתי לה שאיפשרה לי.

שבוע שכבתי ובכיתי וכאבתי ושתקתי ודיברתי וניסיתי להבין איך כל זה קרה לי. היו שברירי רגעים שהבנתי.
הבנתי שהנתיב שלי סטה מזמן למבוי סתום, ולא היו לי זווית ראיה מתאימה או הכוחות המתאימים כדי לצאת ממנו.
הבנתי שהדרך היחידה בשבילי לצאת משם היתה ככה. בצורה חד משמעית. בצורה שתטלטל את כל עולמי ותאפשר לי להתחיל ממקום אחר לגמרי.

אתמול הגיע אלי "במקרה" הספר הנפלא "אהבה והישרדות" הבסיס המדעי לכוח הריפוי של האינטימיות של ד"ר דין ארניש, הוצאת מטר.
באשר ליכולת שלנו להרפא ללא טיפול רפואי, נכתב שם: "ישנו יסוד של מיסתורין, גורל או מזל או קארמה בכל זה. ההטבה עשויה להתרחש גם כאשר הריפוי אינו אפשרי. אנחנו יכולים להפוך קרובים יותר לשלמות אפילו כאשר ללא חל שיפור במצב הפיזי."

כמה עוצמה יש בי, כנראה שעוד אין לי מושג. אני מתכוונת להתחיל לגלות.
המון תודה על ההקשבה.

_מבינה שהרחם הפיזית שלי ספגה יותר מדי כאב במשך חיי עד כה.
ואולי הגיעה השעה לתת לה ללכת לדרכה ולאפשר לי דרך חדשה._

|חיבוק גדול גדול גדול|

כמה עוצמה יש בך.
את מדהימה.
שולחת לך כוח ובריאות.

כמה עוצמה יש בך. רפואה שלמה

איזה יופי שחזרת
ושאת מבריאה
שתנוחי ותתחזקי ותרגישי טוב

---

@}@}@}@}@}@}

---

שלום לכן יקרות ואהובות.
לפני שבוע התאשפזתי בבי"ח בידיו האמונות של רופא שהצלחתי לתקשר איתו ברמה משביעת רצון. התאשפזתי לריקון הרחם, וטיפול כימותרפי, תוך סיכון שהרחם תצטרך לצאת אם זה לא יצליח.
הביתא כבר הגיעה ל: > מ- 1,000,000
בלוטת התריס שלי התחילה להיות בפעילות יתר. תופעת לוואי של הגידול.
כבר הרגשתי ממש לא טוב.
במהלך השאיבה התרחש דימום חזק מאד שחייב את פתיחת הבטן והוצאת הרחם.
הגידול גם חרג כבר מגבולות הרחם.
בגלל שהרופא ידע מה חשוב לי הוא השתדל מאד והצליח להשאיר לי שחלה אחת וחלק מצואר הרחם.

היום חזרתי הביתה משבוע בבית החולים, מחלימה מניתוח לא קל, מתאבלת, מודה על זה שאני חיה.
צריכה לחלק את כל המוני הרבדים של הארוע לחלקים קטנים, לתת לזמן לעשות את שלו.
מבינה שהרחם הפיזית שלי ספגה יותר מדי כאב במשך חיי עד כה.
ואולי הגיעה השעה לתת לה ללכת לדרכה ולאפשר לי דרך חדשה.

תודה רבה לכולכן על ההקשבה והדאגה והנתינה והתמיכה.
בקרוב אכתוב עוד.

שלום מבריאה
אני שולחת לך אהבה וריפוי ואמונה.

מבריאה יקרה, מצטרפת לטל, את גיבורה אמיתית

מישהו/י יודע/ת אם יש חדשות?
מה שלומך, המבריאה?

חושבת עלייך הרבה מרחוק.

יקירה,
בכלל לא ידעתי. רק הבוקר הפנתה אותי בדחילו לדף הזה.

אני נדהמת מתעצומות הנפש שלך.
ומהעבודה המדהימה שאת עושה עם עצמך.
עבודה מקודשת של ריפוי.
את מוזמנת להשתמש בכל כישורי - כולם לעזרתך.
בסדר להתקשר אליך?
חיבוק ענק ענק ענק.
אנא אמרי איך אוכל לתמוך.

מצטרפת לכל האיחולים.
מטבעי לא יודעת במצבים כאלה כמה להתקרב וכמה לשאול
אז חשוב לי לומר שאני איתך
ובמידה שיכולה לעזור במשהו, עבודה או כל דבר אחר, רק תגידי.

wish you much luck!
will pray for you ))((

הי מיכל @}.
חלק חשוב במסע כרוך בהבעת הכאב מול מי שיצר אותו,
המפגש עם האדם שהכאיב הוא במהלך המסע. פוגשים אותו בנקודה מסויימת במסע, לא במציאות. זה קצת יותר קל.
יש גם כל מיני טכניקות בתהליך שעוזרות לסלוח, או לפחות להתחיל לסלוח. גם הסליחה קורית בתוכנו ולא מול האדם השני במציאות. במקרים כבדים הסליחה צריכה לקבל עוד עיבוד ועיכול בחיים עצמם.

החלק שהיה הכי הקשה לעיכול עבורי היה עד כמה המציאות היתה שונה ממה שחשבתי שהיא. לא היה לי מושג כמה כאב אצור לי בגוף מהיחסים עם אבא שלי שהחשבתי פחות או יותר לסוג של מלאך, ועד כמה הכאב הזה היה דפוס סמוי שהכתיב את היחסים שלי עם בני זוג.

(())
אני בשוק... לא הייתי מודעת למה שאת עוברת...
אם את זקוקה למשהו, רק תגידי.
חלק חשוב במסע כרוך בהבעת הכאב מול מי שיצר אותו, לשמוע את הצד שלו שמסביר כמה הכוונות שלו היו טובות, וכמה לא היו לו כלים להתנהג אחרת, ולסלוח לו על כך. הסליחה היא ממש חשובה ונחשבת לחלק הכי מרפא בתהליך.
כמה אומץ נדרש לזה, מקווה שתצליחי!

אפרסקים, אני מרגישה די טוב רוב הזמן, מאמינה בעצמי וביכולת שלי להתגבר על המחלה הזו. כשאני מרגישה רע, פיזית ו/או נפשית, כל שיחת תמיכה טלפונית מפתיעה עשויה לרומם את רוחי ולשפר את מצבי בהמון! D-:

את מרגישה טוב, הולכת לקבל "אישור" מהרופא, והוא: "אין משמעות!"

אחד הדברים החזקים והמעניינים שקרו לי באחד המסעות היה היפוך של 180 מעלות בדימוי של היחסים שלי עם אבא שלי. אבא שלי תמיד נחשב ה"טוב" ואמא שלי ה"רעה". אבא שלי ואני תמיד נחשבנו דומים ברוח, מבינים אחד את השני בלי הרבה מילים.
פתאום במסע הסתבר שהדימוי הזה הוא שקרי לחלוטין ושבעצם אבא שלי היה אטום אלי, לא רגיש, לא קשוב, לא מכבד, התייחס אלי באופן פוגע מינית, ושאני נושאת בתוכי המון כאבים שקשורים אליו.
ופתאום הסתבר לי שכל התקשורת עם הרופאים (ועם כל הגברים שהיו לי בחיים) מקבילה לגמרי ליחסים שלי איתו. (לא לאידיאליים, אלא לאמיתיים, המתסכלים).
המעניין הוא שכל היחסים עם בני זוג בעצם נבדקו במשך כל השנים מול האידיאל השקרי של אבא, והוגדו כטעויות, ככשלונות, וכל הזמן לא הבנתי למה לא מסתדר לי עם בני זוג.

חלק חשוב במסע כרוך בהבעת הכאב מול מי שיצר אותו, לשמוע את הצד שלו שמסביר כמה הכוונות שלו היו טובות, וכמה לא היו לו כלים להתנהג אחרת, ולסלוח לו על כך. הסליחה היא ממש חשובה ונחשבת לחלק הכי מרפא בתהליך.

ובאמת הכי חשוב זה שנלמד לסמוך על עצמינו, ולא נחכה לאישור, לא מאבא, לא מהרופא ולא מבן הזוג...
כל הצורך הזה באישור רק מעיד על איזו חולשה פנימית וחוסר בטחון בכוחות האמיתיים שלנו.

כל הכבוד לך! על האומץ, על התהליך, על הקשב.
את מדהימה @}
מחזיקה לך אצבעות, שירדו עוד ועוד הערכים, אך בעיקר - שתרגישי טוב!
מנסיון, זה מדהים כמה כוח יש לבדיקות ולרופאים עלינו. בדיקה אחת, וגם פגישה עם רופא יכולה להעלות אותך לגבהיי האופטימיות ואחרת יכולה להוריד אותך למעמקי הדיכאון.
את מרגישה טוב, הולכת לקבל "אישור" מהרופא, והוא: "אין משמעות!"
תישמרי על עצמך! תחושי בתוכך איך את מרגישה ועל תתני לדברים חיצוניים לבלבל אותך עם העובדות.
את מתארת תהליך לא קל אך בכל זאת אי אפשר שלא לשים לב

_תוך ארבעה ימים קיבלתי שני טיפולים בדיקור וערכתי שני טיפולים בטלפון עם המטפלת מלונדון. משך כל טיפול שעתיים.
ערכתי מסעות פנימה - האחד התרכז בלידות שלי - זו שנולדתי בה וזו שילדתי בה. המסע השני התמקד בילדות המוקדמת שם פגשתי צדדים אפלים של הורי. קיבלתי גם הרבה שיעורי בית אחרי כל טיפול כזה.
תוך יומיים מהטיפול הראשון התחלתי להרגיש יותר טוב. הסימפטומים הלכו ופחתו_

מברכת אותך בכוחות ובאמונה בעצמך ובדרכך.

איך את מרגישה?

הוא היה יותר חביב מקודמיו, ולמרות שיש לו נסיון-מה עם רפואה אלטרנטיבית כהשלמה לקונבנציונלית, הוא בכל זאת לא התרגש מהירידה בערכי הביתא.

ערכי הביתה שהיו "גדול מ- 500,000" ירדו ל-440,000 .לדבריו עשויים להיות אחוזי סטייה מאד גבוהים בתוצאות.
הוא היה מתרגש אם הם היו יורדים ל-100,000. אבל הלא גם בטיפולים הכימותרפיים השיפור לא יהיה כל כך דראסטי?
ו"במקרה", אני גם מרגישה הרבה יותר טוב, וכל רופא מאבחן את הרחם כיותר קטנה ביחס לקודמיו. (הוא איבחן את הרחם בגודל 14-16 שבועות).

הבטחתי לעצמי להמשיך לעקוב אחר מצב הביתא ככל הניתן לפני הכימותרפיה, ולראות אם הירידה נמשכת. בכל מקרה אני מאמינה שמה שאני עוברת ב"מסעות", יגרום לכך שאזדקק לפחות טיפולי כימותרפיה.

הוא הצטער עמוקות על כך שלא טופלתי בכימותרפיה כבר לפני ארבעה שבועות -ברגע שהיה ברור שהביתא שוב עולה. - אז כריתת הרחם בכלל לא היתה עולה על הפרק.
הוא המליץ להתחיל עם כימותרפיה כמה שיותר מהר, ולשקלל בנתיים את הסיכונים לעומת הסיכויים בהוצאת רחם או בשאיבת תוכן הרחם.

הוא חזר ואמר מה שאמרו קודמיו: אם מטפלים במחלה כמו שהם יודעים (כולל כמובן כריתת רחם לפי הצורך) - יש 99% החלמה. אם לא - הפצינטיות מתות. זה אולי מסביר את הלחץ שלהם על הטיפול שהם מכירים ולמה הם לא רוצים לקחת שום סיכונים.

מחר אני נפגשת עם רופא שעשוי להיות יותר פתוח בדעותיו, ולתקשר ברמה יותר נעימה ומספקת.
איך היה?

התוצאה אכן היתה נמוכה מזו של הבדיקה הקודמת.
איזה יופי!
כל הכבוד לך.
על האומץ, על התהליך, על הקשב.

תחזיקו לי אצבעות.
מחזיקה!

לפחות שני ניסים קרו לי ביומיים האחרונים.
נס ראשון: במעבדה בקופ"ח הסכימו למדוד מחדש את אותה דגימת הדם האחרונה ולהמשיך לספור את ההורמון. (עד 200,000 המחשב סופר אוטומטית, ומעל זה סופרים "ידנית").
הנס השני: התוצאה אכן היתה נמוכה מזו של הבדיקה הקודמת. |יש||יש|
הגידול שלי כבר אינו "דוהר", ואולי אפילו נסוג מעט.
מחר אני נפגשת עם רופא שעשוי להיות יותר פתוח בדעותיו, ולתקשר ברמה יותר נעימה ומספקת.
תחזיקו לי אצבעות.

את מדהימה
כתבי אם אפשר לעזור לך בעוד משהו <אימייל בדף הבית>
אהבה

וואי וואי וואי, מה שאת עוברת!
אני מקווה שהאמונה שאומרת שהקשיים שמזדמנים לחיינו הם כאלו שאנחנו יכולים להתמודד איתם נכונה
ובינתיים, לגמרי נראה שכן, לפי ההתמודדות שלך.
אקטיבית, אופטימית, מלאת אחריות.

מלווה אותך במסע

סיפור המסע עד כה:

ביום א' שעבר הייתי אצל רופא מומחה ברמבם. רופא שקיבלתי עליו הרבה המלצות. הוא בדק אותי.
והבטיח להודיע לי למחרת מה דעתו.
ביום ג' התקשרתי לרמבם לשאול מה קורה.
אמרו לי תבואי מחר דחוף.
באתי ביום ד'. ישבתי בועדה של שני רופאים אונקו-גניקולוגים בכירים ואחד זוטר.
הרופא אמר לי : הגידול שלך דוהר. הורמון הביתא עלה תוך שבוע מ200,000 ל- 500,000
גודל הרחם כגודל 18 שבועות הריון.
והציע לי שתי אפשרויות, אחת גרועה, ואחת יותר גרועה:
הראשונה, המועדפת עליו, לכרות את הרחם, אולי בכלל בלי כימותרפיה.
השניה, לשאוב שוב את תוכן הרחם, מה שעשוי להיות כרוך בסיכונים מרובים, ואולי בסופו של דבר גם בכריתת הרחם, ובנוסף לכך, טיפולים כימותרפיים אגרסיביים מאד.
הגידול אמנם לא סרטני אך עלול לפתח גרורות לריאות, למוח ולשאר האברים הפנימיים, ובכך הוא ממש מסכן חיים.
את כל אחת משתי האפשרויות צריך לבצע דחוף. כך אמר הרופא.
הבטחתי לו תשובה למחרת.

יצאתי מבית החולים המומה לגמרי. התיישבתי על ספסל בחוץ, התייפחתי, ולא ידעתי אנה אלך.
לבסוף בעלי התקשר והתעשטתי מעט. התחלתי לשרך דרכי לכיוון הביתה. אך פתאום החלטתי שאם כבר מצבי כה גרוע מגיע לי טיול קצר בחיפה שמזמן לא בקרתי בה. היה כייף.

הגעתי הביתה, ונכנסתי למצב חירום. האפשרות של כריתת הרחם נראתה לי הזויה לגמרי. התקשרתי לשני מטפלים בדיקור, הצלחתי לקבוע תור עם אחד מהם למחרת. התקשרתי לעוד כמה אנשים טובים שהיו מוכנים לעזור.

קראתי ב"גופה של אשה, תבונתה של אישה" שהמלצה של רופאים לכריתת רחם דחופה היא מאד סימפטומטית. ושכדאי מאד למצות ולבדוק את כל האפשרויות לפני שעושים את זה. כאילו שלא ידעתי את זה בעצמי. אבל ברגעי לחץ זה עוזר לקרוא את זה בספר שמאמין ביכולת שלנו לרפא את עצמינו.
כל הרופאים שעברתי דרכם שאלו אותי בת כמה אני ואם יש לי ילדים. לדעתם, אם עברתי את גיל ארבעים וקצת וכבר יש לי ילד, אין שום סיבה הגיונית שאזדקק עוד לרחם שלי.

לפני כמה חודשים שמעתי מחברה על אשה אמריקאית בשם ברנדון בייס, שרפאה את עצמה כליל מסרטן ברחם, במשך ששה וחצי שבועות. היא כתבה ספר המתאר את תהליך הריפוי שלה THE JOURNEY
בארה"ב ובאירופה יש כבר מטפלים בשיטה שלה, אך בארץ עוד לא. החברה שלי קבלה טיפול בשיטה בלונדון. השיטה מבוססת על חיפוש נפשי עמוק אחר טינות ישנות וכאבים ישנים ושחרורם ובתהליך סליחה.

תוך ארבעה ימים קיבלתי שני טיפולים בדיקור וערכתי שני טיפולים בטלפון עם המטפלת מלונדון. משך כל טיפול שעתיים.
ערכתי מסעות פנימה - האחד התרכז בלידות שלי - זו שנולדתי בה וזו שילדתי בה. המסע השני התמקד בילדות המוקדמת שם פגשתי צדדים אפלים של הורי. קיבלתי גם הרבה שיעורי בית אחרי כל טיפול כזה.
תוך יומיים מהטיפול הראשון התחלתי להרגיש יותר טוב. הסימפטומים הלכו ופחתו.
השדיים שהיו עצומים וקשים כמו אחרי לידה ונזקקו לטיפול מתמיד עם קרח וכרוב - נהיו כמו שדיים של תחילת הריון.
הנפיחות בגוף פחתה. הלחץ ברחם ירד. התחושה הכללית השתפרה.

נהייתי אופטימית.
עשיתי אולטראסאונד נוסף אצל רופא הנשים שלי, הוא העריך את גודל הרחם כגודל של 16 שבועות הריון. (שבוע לפני כן הרופא ברמבם העריך את גודלה כ-18 שבועות). אז גם אם לרופאים יש שיטות אינדבידואליות להערכת גודל הרחם - מן הסתם היא כנראה לא גדלה בהרבה.
מה דעתו על כך שהסימפטומים פחתו? שום משמעות. הוא קצת כעס עלי, למה אני נודניקית, למה אני פשוט לא עושה מה שאומרים לי.
עשיתי גם בדיקת דם כדי לברר אם ערכי ההורמון ירדו - אך בקופת חולים מפסיקים לספור כשמגיעים ל 200,000.
אז אי אפשר לדעת אם הוא פחת מ- 500,000.

נפגשתי עם רופא מהשר"פ לחוות דעת נוספת.
הוא ממליץ לשאוב את תוכן הרחם ולתת טיפולים כימותרפיים לפי הצורך, ולא לכרות את הרחם. נשמע הרבה פחות מפחיד מהרופא ברמבם.
שאלתי אותו מה דעתו על כך שהסימפטומים פחתו - גם לדעתו אין לכך כל משמעות, כיוון שלגוף אין כל אמצעי לעצור את התפתחות הגידול. (הוא עוד לא שמע על ברנדון בייס, ואם היה שומע ספק אם היה מאמין).
אותו רופא עשה לי בדיקה גניקולוגית, וגרד את קצה הרחם כדי להוציא מעט חומר. זה כאב מאד.

בלילה שוב דיממתי בפרצי דם עצומים.
מהבוקר אני מרגישה כמו בוסת, לראשונה מאז תחילת ה"הריון" כיווצים ברחם. דימום עם כרישי דם גדולים.

התקשרתי לרמבם לספר לרופא שם על חוות הדעת הנוספת של הרופא מהשר"פ.
"אז שאותו רופא יטפל בך" היתה תגובתו.
נפרדתי ממנו בתודה.

שוב נכנסתי ללחץ. כל מעבר מבית חולים אחד למשנהו מצריך טפסים ואישורים מקופ"ח, שאורכים יומיים לפחות.
כל מה שאני רוצה הוא למצוא רופא נשים שאינו פוסל על הסף את האפשרות שהגידול שלי הפסיק "לדהור", ושיהיה מוכן לבדוק אם מצבי באמת משתפר.
שוקלת לחזור לבית החולים הראשון שטופלתי בו, שם יש אונקו-גניקולוג יותר צעיר, אולי עם ראש יותר פתוח? אדבר איתו מחר.
מחר - למצוא מעבדה פרטית שסופרת את הורמון הביתא מעל 200,000

המסע נמשך. לפעמים אני חווה אופטימיות רבה, ולפעמים יאוש ודיכאון. האם אני מסכנת את חיי? או צועדת במסלול הבטוח לריפוי?

בעלי, חברות, אנשים ומטפלים רבים ומופלאים תומכים בי ומעודדים אותי במסע הזה ונותנים לי הרבה כוח.
אני מודה לכל אחד ואחד מהם מעומק ליבי.

<כאן>

הי יקרה, תודה מעומק הלב.

מעניין, אתמול אחרי השיחה, עלתה בי מחשבה על מים דוקא..

אני אוהבת אותך מאד, מהנשמה
ומרגישה אליך דברים טובים שעוד לא המציאו מילים בשבילם

שהיה בתוך מים, ים או בריכה, ציפה על המים ושחיה נמצאים ראויים בהחלט.
אכן, רגעי חסד רבים בתקופה זו עברו עלי באופן הזה.

מבריאה,
במובן הזה של טיהור הגוף, מקפידה גם על הפן המדיטטיבי כפי שנתבקשה. כאן, שהיה בתוך מים, ים או בריכה, ציפה על המים ושחיה נמצאים ראויים בהחלט.
מעבר לכך הכוונה אנרגטית דרך פרחי באך או באמצעים אחרים - מבורכת.

אם ניתן להימנע מטיפולים כימיים, כן ייטב.

<שלם>

אז השמחה היתה מוקדמת מדי.
מסתבר שריקון החומר מן הרחם אינו מעיד בהכרח על ריפוי, אלא פשוט על ריקון.
למרות שתחושת ההתנקות היתה עצומה.
שורש הגידול כנראה נעוץ עדיין בשריר של הרחם וממשיך לגדל את מה שהוא יודע לגדל.
ובכל זאת אני ממשיכה להיות "מבריאה".
המסע נמשך.
תודה צפריר, ממשיכה לעבוד על טיהור הגוף כמיטב יכולתי. (איך לעזאזל יודעים אם מזונות מהונדסים או לא?)

מבריאה,
כאן, מבקש הגוף אחר טיהורו. לפיכך מתבקשת לשתות הרבה מים ו רק מים אם ניתן. להפסיק כל מזון שאינו אורגני, להמנע מכל תכשיר קוסמטי המכיל כימיכלים, בשמים, דאודורנט, סבונים ושמפו. נמנעת ממריחה של כימיכלים על הגוף או מהכנסת אלה אל תוך הגוף. מקפידה על מזונות עד כמה שניתן - לא מהונדסים. מרבה בפירות ובירקות ונמנעת מסוכר שאינו מפירות.

מכאן שמתבקשת לקחת את אלה לתשומת לבה, ומכאן מוזמנת להמשיך בתהליך הזה המדיטטיבי אם כי בימי הקיץ - באופן מינורי. עדיין אותה אי עשייה ואותה היטהרות - בפתח.

ועולה התודה על נחישותך ויכולתך לקבל את השינוי מתוך הסכמה מלאה.

<שלם>

וואו איזה תהליך מדהים!
את כל כך מרגשת...

מבריאה, איזה יופי.
יופי של שם בחרת לך.
המשך רפואה שלמה @}

שלום.
זו אני, המולרית לשעבר.

לפני שעה קלה התעוררתי במיטה בתוך שלולית דם ענקית מלאה כרישי דם ענקיים.
מזמן אף אחד לא שמח לראות כל כך הרבה דם!

המולה נפלה. מעצמה. מעצמי.

ביום שני בבוקר הייתי אמורה להתחיל את הטיפול הכימותרפי.
כבר שבוע שאני במסע עמוק לתוך עצמי: שיחות טיפוליות עם מטפלים וחברים, כותבת, קוראת את כל המחברות שלי מאי אז,
הרבה טלפונים וביורוקרטיה עם קופ"ח ובי"ח, הפניות, טפסים של בדיקות, אישורים, פקסים, הזמנת תורים, הנחיות לבדיקות,
ובמקביל ברורים על טיפולים אלטרנטיביים, וקביעת תורים אליהם גם.
באיזשהו שלב זה הצחיק אותי, כמה עבודה מצפה לאדם חולה, והייתה לי תחושה שרק מרוב ניירת אני עשויה להבריא לפני שאזכה לקבל טיפול.

זה הזכיר לי שלפני שנים הייתי בדיכאון גדול, אזרתי אומץ והתקשרתי ל"ער"ן" (עזרה ראשונה נפשית).
ענה לי משיבון ובו הודעה שעלי להתקשר למספר אחר. באותו רגע זה נראה לי אבסורד גדול וכל כך הצחיק אותי שכבר לא הייתי זקוקה לעזרה נפשית. (זה כמעט כמו: "כל קווי החרום של המשטרה תפוסים, נא התקשרו במועד מאוחר יותר"...)

היום לפנות ערב בעלי ליווה אותי למקום שבו בחרתי לעשות מדיטצית אדמה.
שביל עם אדמה חולית אדומה.
שביל שמוביל לכמה בתים.
בעלי בא לשמור עלי שאוכל להתמסר למדיטציה במקום ציבורי ולהרגיש מוגנת.
זו היתה סיטואציה מאד מיוחדת בשבילנו. שבירת דפוס.

האדמה היתה רכה, נעימה, קרירה.
היא מילאה אותי שקט שאין בשום מקום אחר.
ישבתי עליה, השתכשכתי בה, נשכבתי על הבטן, על הגב.
הייתי יכולה להמשיך בזה עוד זמן רב, אך אחרי רבע שעה בערך הגיחה מכונית מאחד הבתים, וקמתי כדי לא להלחיץ אף אחד...

אני מודה מודה מודה, לא רק ש"ניצלתי" מהטיפול הכימותרפי, אלא בעיקר בגלל שהגוף והנפש מצאו את הדרך לעשות את זה בעצמם, בלי התערבות חיצונית.

אני מודה מעומק ליבי לצפריר שהמדיטציות שלו קלעו בול למקום שזעק לעזרה בתוכי.
מודה לכל החברות האהובות שתמכו ודאגו ואהבו וחיבקו.
מודה לבעלי שפינה לי הרבה זמן מקום להתעסק עם עצמי ולקבוע כל כך הרבה תורים לכל כך הרבה מטפלים, ולהסיע אותי לכל כך הרבה בדיקות.
אני מודה לבעלי שעבר שינוי כל כך מדהים בשנים שאנחנו יחד. (השבוע, כשקראתי את המחברות מפעם פתאום הבנתי איזו דרך עצומה הוא עבר, ואיך אני בכלל מעיזה עוד לקטר עליו!).
אני מודה לביורוקרטיה שהיא כזאת מסורבלת ואיטית עד שהיא מאפשרת ריפוי ספונטני.
מודה למטפלת בקול שהשמיעה אתמול לבטן שלי צלילים כל כך נכונים, ועזרה לי להבין עוד כמה דברים מאד מאד חשובים.
מודה לכל המטפלים האחרים שהקשיבו ונתנו עצה וניסו לעזור בכל מיני דרכים.
מודה לכל מי שקרא ויקרא את הדף הזה.
מודה לשמש שתזרח עוד מעט, לציפורים שמצייצות, לתרנגול שקורא.
מודה למחלה על אינספור המתנות שהביאה לי.
מודה לאלהים על הכל.

מולרית,
אם כך, בעיקר מקפידה לצעוד יחפה על האדמה הטובה, ניתן על שפת הים, פוסעת לבדך ומהרהרת בקשר הזה האינטימי עם גופך, עם נשיותך עם היכולת להכיל.

כאן, אם ניתן מגיעה מעת לעת לאותה אדמה של ילדותה מבחינת המיקום הגיאוגרפי המדויק, במובן הזה בית הוריה, ונמצאת שם, שוכבת או יושבת על האדמה הזו. לעתים עם התרגול שניתן ולעיתים בלי, כטוב בעיניה הטובות.

במובן הזה של פחדים, שאלו פחדים על פני חרדות, פחדים מגורמים ידועים - בהגדרתו פחד זה הוא בעת או פוביה.
לכן, מתבוננת ב הגדרות פרחי באך בעיקר על תמצית מס' 20 ובדף פרחי באך לשם למידת הנושא.

<שלם>

הנסיון להתקרב לאדמה העלה ים של חרדות מכל רמש למינהו. היתה התקרבות חלקית, מהוססת, מעוכבת. החרדות שלי התרבו והתעמקו במידה עצומה מאז ההריון ומאז שנהייתי אמא.

נזכרתי בחוויה ישנה של התקרבות לאדמה, מלפני שנהייתי אמא, שהיתה נטולת חרדות.
ההזכרות עזרה קצת להתקרב.

תודה צפריר. תכף לפנות ערב. הולכת לאדמה.

מולרית,
מצב זה של אי עשייה מדבר על עשייה בהחלט, עם זאת עשייה זו עולה כתגובה, כאשר עולה הצורך לעשות. עם זאת, לא יוזמת דבר אלא מגיבה אל..
שנמצאת כעת בצומת ואין לה לנפש הכלים לצאת לדרך מחודשת אלא מתרווחת לה בצומת הזה ומתמקדת בעשייה ללא פעילות, במובן הזה מתבוננת, מקשיבה, מריחה, טועמת וחשה את מרקמי חייה כפי שעולים דרך המגע.
כאן, לגבי אותו טיפול, בודקת את אמונותיה, ומתוך כך שאמונותיה מעניקות משקל לטיפול הזה הכימי, נמצא זה מבורך. כאשר חשה שאין לבה שלם עם טיפול כלשהו - נמנעת ממנו. כאן, לעולם נתיב שאין בו לב הוא חסר תכלית. ועדיין נתיב.

כאן, מתמקדת באותן מדיטציות ותרגילים שניתנו, במקביל נצמדת להנחיות האלה ברמת המזון והשימוש בתכשירים כפי שצוין.

--

שמה לבה לכך שכאשר יעלה האיזון המחודש מהבחינה ההורמונלית - יזקף זה לזכות הטיפול הפיזי. עם זאת, יודעת עמוק בלבבה שהריפוי האפשרי והרחב, זה שכולל הבראה שלמה לא יעלה ללא שינוי גישה.
לשם כך ניתנו התראגילים האלה.

וללא שינוי הגישה, יתכן שיעלה ריפוי זמני. שהרי כל עוד לא מתאזנת ברמת הגורמים הנפשיים, במובן הזה פרשנות האמונות האישיות - אלה יביאו את הגוף לחוסר איזונו - עד להבראה מלאה.

<שלם>

אפרסקים, תודה, מחובקת מאד!

צפריר, תודה על הקשבתך ועל תשובתך. יש לי מעט שאלות הבהרה.

תוהה לגבי משמעות "הבקשה אחר אי עשיה". ראשית, כמובן, קשה לי מאד לדמיין את עצמי באי עשייה. מבררת עם עצמי ולא יכולה להבין מה זה חוסר עשייה. לא מסוגלת לסבול את עצמי לאורך זמן בחוסר עשיה. אם אני בחוסר עשייה אני לא מרגישה קיימת.
אך האם לעשות כמה שפחות בכל התחומים, ומה לגבי עבודה, הכרוכה בלאו הכי גם במעט יצירה?
או שעצם הבקשה אחר אי עשיה תביא לשחרור וריפוי?
או שעלי להרבות בעשיה שאינה משרתת שום מטרה ושום אדם מחוץ לעצמה, מחוץ לעצמי?


ואיזו משמעות תהיה לטיהור הגוף מכימיקלים בעודי מקבלת טיפול כימותרפי? והאם לדעתך יש סיכוי כלשהו להתגבר על המחלה ללא הטיפול הכימותרפי, בעוד הערכים ההורמונליים שועטים להם במהירות כלפי מעלה?

מודה מקרב לב, תודה.

<החיבוקים האלה דלים מכדי להעביר את תחושותיי, אבל כך גם מילים. אז ראי עצמך מחובקת. בחוזקה.>

מבורכת בהיותה.

כאן, מבקש הגוף אחר טיהורו. לפיכך מתבקשת לשתות הרבה מים ו רק מים אם ניתן. להפסיק כל מזון שאינו אורגני, להמנע מכל תכשיר קוסמטי המכיל כימיכלים, בשמים, דאודורנט, סבונים ושמפו. נמנעת ממריחה של כימיכלים על הגוף או מהכנסת אלה אל תוך הגוף. מקפידה על מזונות עד כמה שניתן - לא מהונדסים. מרבה בפירות ובירקות ונמנעת מסוכר שאינו מפירות.

---

לפנות ערב, פוסעת יחפה על האדמה, במובן הזה טוב אם פוסעת על אדמת ילדותה.
יושבת על האדמה ואף שוכבת עליה. נשענת על עץ ועוצמת את עיניה, פוערת את גבה ומאפשרת את החיבור הזה דרך גזע העץ אל שורשיו ומשם אל ליבת כדור הארץ. מתאחדת עם האדמה. מדמה את ליבת כדור הארץ ומאפשרת לאנרגיה הזו, לעלות. אז, שואפת אנרגיה זו דרך הנרתיק אל הרחם, מאירה את השחלות ומתבוננת שם.
מודה על עצם הקיום, מודה מקרב לבה בהגיית המלה הפשוטה "תודה" על האפשרות לחוות את החיים האלה, את מתנת החיים האלה בגוף הזה, בתקופה הזו, מודה על חייה.
סוגרת את הגב הפעור ופוקחת את עיניה.

---

בביתה, בשעות בין הערביים, שואפת ונושפת אוויר מואר דרך הנחיריים של הגולגולת, אלה הממוקמים מאחורי האף, מתחת לעיניים, נמצאת יושבת במרכז אבר המוח ומתבוננת על הגשר המחבר בין שתי אונות המוח. במובן הזה של יושבת במרכז אבר המוח - מעל בית הבליעה, בין שתי האוזניים. אז, שואפת אנרגיה ממפגש עמוד השדרה והגולגולת ונושפת דרך העיניים, ולהפך.
מרפה את הגוף הפיזי.
מודה.

תרגיל זה ניתן לתרגול אחת ליומיים.

---

במובן הזה של יציאה מאיזון זוכרת כי כל חוסר איזון מצביע על איזון רחב יותר או מקיף יותר שמבקש אחר חוסר האיזון הזה. שזו מדרגת ההדרגה. שאילו לא נדרשה הבשלה לא היו מתקיימים חיים, לא היה מתקיים זמן, לא היה מתקיים מרחב, לא היתה רוויה הנפש בתחושת אמת אל מול הרצף הזה של זמן ומרחב, רוויה עד כדי כך שנתפש כאמת יחידה, אשלייה שמקיימת את אמיתות הקיום דרך הנחת דעתה של הנפש במובן של קיום זמן מרחב.
עם זאת, במקביל לדיסהרמוניה, המתפרשת כתנועה יחידה מתוך ערותה של הנפש, במובן של תודעת רצף אחד או אמת אחת, מתקיימות עוד תנועות שאינן נתפשות על ידי הנפש. תנועה עיקרית אם כך היא אותו סדר שמתקיים מתוך כל האירועים, אלה הגלויים לה לנפש ואלה הנסתרים ממנה, אלה הנתפשים בהקשר הפרטי ואלה הנתפשים בהקשר הכללי - במובן של הנפש האנושית.
חלק מאותן תנועות או אירועים נסתרים מבקשת הנפש לגלות, ארועים אלה מתגלים אם כך בדרכים המתאימים לה לנפש, בתואם מושלם. מזהה את התואם המושלם ומודה על קיומו ומכאן מודה בקיומו - בהסכמה מלאה.

---

שהגיע הזמן לשים את דמותך במרכז במת תולדות חייך.
לכן, התקופה הקרובה במובן הזה של שלוש השנים הבאות מבקשת אחר אי עשייה.
שכן מבקשת אחר טיהורה ומתכנסת פנימה אל טהרתה.
במקביל מתבקשת אם כך להודות, במובן הזה מודה על יכולת ההתכנסות וההיטהרות.



<שלם>

אני חולה.
להורמון של ההריון לקח שלושה שבועות לחזור לערכים שלו מלפני הגרדה.
כל יום יש לי 10,000 ביתא יותר מאתמול.
קשה לי לנשום. הראש שלי מתפוצץ מלחץ פנימי. מרגישה כמו בחודש שביעי, אבל בלי התינוק.
לפעמים בחילות. צרכים מוטרפים של אוכל. צריכה לשתות המון מים קפואים.
תוצאות הבדיקה הפתולוגית, "מולה חלקית" שזה יותר טוב מ"מולה שלימה", (אין לי מושג מה זה אומר) ובכל מקרה זה לא סרטני. סתם מין גידול כזה שמעלה בטרוף את ההורמונים של ההריון, בלי הריון.

הטיפול הקונבנציונאלי המחכה לי הוא בכל זאת - טיפול כימותרפי. בזריקות. פעם בשבוע, מינון נמוך.
כשהרופא בישר לי את זה, התחלתי לבכות, כמובן. אז הוא אמר לי, לא נורא. זה טיפול כימותרפי חלש מאד יחסית, בלי הרבה תופעות לוואי. צרות יותר גדולות שלא יהיו לך.
בנתיים, היצירתיות שלי מחפשת כל הזדמנות להתעורר.
כל רגע של שקט מתמלא בחזיונות.
האם זו יצירתיות?
אני לא יודעת, אבל זה מתפרץ.
אני יודעת שחסרות לי שנים של שקט שבתוכו יכול להיות מקום ליצירתיות.
המחלה מפנה מקום לשקט, להתמקדות בעצמי.
לפני שבועיים, כשנודע לי שזה לא נגמר הייתי בשוק. התייפחתי.
אחר כך החלטתי לא להתייפח יותר. החלטתי להיות חזקה.
הרגשתי שהבכי מתבכיין, מעודד רחמים עצמיים, התפלשות, ולא בכי של שחרור. בכי שלוקח, לא בכי שנותן.
נדמה לי שהבכי שעכשו הוא בכי נותן. גם כאילו אין לי ברירה אלא לבכות. כל כך הרבה הורמונים.
לא רוצה לדבר על המחלה עם חברות, עם אנשים. ובטח שלא עם אמא שלי. רוצה לשתוק את המחלה. אולי להפוך אותה לשיר.
נזכרת בתקופות ששתיקות מילאו אותי כוח, הטעינו אותי, מיקדו אותי.
לא רוצה להצטרך לדווח על כל הפרטים הטכניים. החברות היקרות והאהובות, זה מעניין אותן.
רוצה שהחברות הטובות ישתקו איתי ויאהבו אותי. שיגעו בי.
תאהבו אותי. אני שומעת שוב את הזעקה שמלווה אותי כל החיים.
נחמד להיזכר. גם הזעקה הזו ניזנחה הרבה שנים. נפרטה לפחדים קטנים, לריבים קטנים, להרבה דברים שצריך לעשות.
חשבתי שאם כבר נהייתי אמא לא אזדקק יותר לזעקה הזאת.
אבל האמהות היתה מלווה בכל כך הרבה בדידות וקושי. בטח, גם המון אושר וסיפוק.
והתקשורת עם בן הזוג, למרות הכוונות הבאמת טובות שלו, למרות הטיפול הזוגי הנפלא שעברנו, מאד מאד קשה לפעמים.
עסוקה בלטפל בצרכים של כולם, הילד, הבעל, ההורים, ולא לוקחת זמן לעצמי, מקום לעצמי, לדברים החשובים של עצמי.
עכשו אני מבינה ממש טוב ששכחתי את הדברים החשובים של עצמי.
אבל אני לא יודעת מה הם. וגם לא איך לאפשר להם להיות.

תודה לכולן על התגובות והעידוד.

אילה,
אחרי מולה יש איסור מוקפד מאד לא להיכנס להריון בין חצי שנה לשנה. אני לא יודעת לפי מה מחליטים אם חצי שנה זה מספיק או לא.

אין ספק שהיחס שלי להריון הוא מורכב. מצד אחד נורא רוצה, מצד שני פוחדת שיהיה קשה כמו בהריון ובלידה הראשונים, ובתחילת האמהות, מה שגורם לי להבין שעוד לא גמרתי לעבוד על החוויות ההן. שהן עוד לא "פתורות".
פוחדת שיהיה לי נורא קשה להיות שוב אמא לתינוק קטן.
כנראה שיצירת חיים אינה כלל דבר מובן מאליו עבורי. שלוש-ארבע שנים אחרי שנהייתי אמא עדיין היה לי קשה להאמין שזה קרה. זה בהחלט נתפס אצלי ברמה של נס.

לגבי הדפוס המחשבתי החדש :אני מרגישה בבית בגופי .
מאד מדבר אלי. כלומר אני ממש לא מרגישה בבית בגופי. מאז הלידה הראשונה אני מרגישה חסרת בית, לא מוצאת לי מקום בגוף, מרגישה כאילו הגוף בגד בי מאד, או נקם בי על זה שבמשך שנים ארוכות אני בגדתי בו, לא הייתי קשובה אליו, ולא כיבדתי אותו כמו שמגיע לו. דווקא בחודשים האחרונים נדמה היה לי שאני יותר בבית בגופי, כי נהיתה לי הרבה יותר אנרגיה, ונהנתי הרבה יותר מיחסי מין.

לגבי הפלה
'פחד מפני העתיד גישה של 'לא עכשיו מאוחר יותר ', מציעה לחשוב שהפעולה האלוהית הנכונה מתרחשת תמיד בחיי .
מתחילת ההריון הזה היתה לי תחושה עמוקה שהוא ממש לא בזמן. היתה לי ציפייה שההריון יסתיים ויפול, ולפעמים הייתי מפקפקת, אולי בכל זאת יש שם עובר עקשן וחזק, ואוי ואבוי אם הוא מרגיש שאני מחכה שהוא יפול, ואיזו אמא רעה אני...
למרות כל זאת, מקבלת את זה שהפעולה האלוהית הנכונה מתרחשת תמיד בחיי, כולל המולה עצמה.

ברור לי שאני לא מפנה לעצמי מספיק זמן בחיים, לא מספיק שמה את עצמי במרכז חיי, לא נותנת מספיק מקום ליצירתיות שלי ולפנימיות שלי.

הי יונקת דבש ,


רוצה לשלוח לך הרבה תמיכה ועידוד , מה שעברת קשה .
באמת זה נראה לי מאוד מטריד כל המצב . למה זה בא , איך זה שמהריון הגוף מפתח מחלה מסכנת חיים ?

יש לי את הספר של לואיז הי . מה שהיא כותבת על הרחם שהוא מיצג את משכן היצירתיות . והדפוס המחשבתי החדש :אני מרגישה בבית בגופי .

בכל אופן , לי נראה שעכשיו , בפסק זמן שאת אמורה לקחת לעצמך (ימי מחלה , לנוח הרבה , להתיחס אל עצמך מאוד בעדינות , להשתמש בכל סוג של עזרה שמציעים לך ,)
לא בטוחה , יתכן שממליצים לא להכנס מיד להריון , אלא לחכות ולהיות במעקב רפואי עם אולטרה סאונד , תשאלי את הרופא .

נראה לי שהבירור עם עצמך , לא שקראתי על זה ,אלא פשוט מה שעולה לי בראש , מה הציפיות שלך מההריון , מהיכולת שלך לצור משהו עם הגוף שלך.
מולה מפחיתה את הביטחון , מערערת אותו לגמרי - שמה שנראה כל כך טיבעי , הוא בעצם לא . זה נס .מה את חושבת על יצירת חיים חדשים ? , האם זה אפשרי מבחינתך , כלומר במחשבות שלך עם עצמך את מדמינת את זה באופן כזה או אחר , מתלווה לכך תחושה נעימה או מאימת , גם תנסי להזכר אם חשבת על זה פעם כמשהו מובן מאילו .

גם לגבי הפלה לואיז כותבת : פחד מפני העתיד גישה של 'לא עכשיו מאוחר יותר ', מציעה לחשוב שהפעולה האלוהית הנכונה מתרחשת תמיד בחיי .

שוב מאחלת לך בריאות ושמחה , קחי לך זמן ומרחב לצאת מחוזקת .

הגודש הסתדר צ'יק צ'ק. 20 דקות עלי כרוב, והייתי כמו חדשה.
אני מנסה להשיג את לואיז היי ואת תבונה של אשה, למרות שנראה לי שזו בעיה נדירה מכדי שיכתבו עליה בספרים כאלו.
אנסה לחפש באופן כללי יותר על חולשת הרחם, או גידול ברחם, כי המולה היא בעצם סוג של גידול.
בנתיים יש לי התכווצויות מאד חזקות של הרחם, שהיתה פי שניים מהגודל המתאים לגיל "ההריון", וכאבים חזקים מאד בהתאם. היו כמה ימים עם כאבי ראש איומים, מן הסתם על רקע הורמונלי.
קצת כועסת על זה שבבית החולים לא הכינו אותי למה שמחכה לי, פרט לזה הם דוקא היו מאד אנושיים ומתחשבים.

היתי מחפשת אצל לואיז היי או בספר "גופה של אשה, תבונתה של אשה" / נורת'רופ.

אין לי רעיונות, אבל ((_))
הגודש הסתדר?

אני אחרי הגרדה.
הבעיה עם מולה היא שלא תמיד אפשר לאבחן אותה באופן נחרץ עד שמוציאים אותה ומעבירים לבדיקה פתולוגית. התייעצתי עם עוד שני רופאים שאני מעריכה ושניהם אמרו שהסימנים מתאימים למולה, ולא כדאי לקחת צ'אנסים. אז עברתי גרדה. הלכתי לגרדה מתוך השלמה גדולה, מתוך אמונה שההשלמה תקטין את הטראומה.

במצב של מולה כמות הורמון הביתא היא חסרת פרופורציה לגיל ההריון. בהריון של כעשרה שבועות הביתא צריכה להיות בערך 50,000 ולי היה 210,000
כפי שהסביר לי הרופא ששחרר אותי מבית החולים, בעקבות הגרדה הביתא צריכה לרדת תוך שבוע מ-210,00 ל- 10.
היו רגעים בשבוע הזה מאז ההפלה שהרגשתי מסתחררת בצניחת ההורמונים.
אחרי ההפלה היה לי גודש עצום בשדיים עד שנאלצתי לשים עלי כרוב.
המון בכי, בלי שום קשר "לרגשות". לא ביכיתי על מות העובר כי מההתחלה היתה לי הרגשה שההריון לא תקין. רק הטלטלות ההורמנאליות, החולשה הפיזית היו מועקה גדולה.

מנסה להבין למה זה קרה, לאיזה מצבים נפשיים זה קשור. אם למישהו יש רעיונות בנושא אשמח לשמוע.

צר לי. זה בדיוק מצב שבו הרפואה הקונבנציונלית נחוצה. אני רואה שכבר חקרת ומצאת מידע על מולה בועית.
שהימים הבאים יעברו בקלות עד כמה שניתן, ושההריון הבא יהיה תקין וארוך.

בביקור אצל רופא הערב, אובחן סיבוך נדיר הנקרא מולה בועית
הרופא שלח את האשה למיון לאיבחון סופי עם המלצה לגרידה דחופה.
האם למישהו יש מושג על טיפול אלטרנטיבי שאינו כולל גרידה?

כאן תוכלו לקרוא על המחלה מולה בועית

---

דף זה מתאר את השתלשלות המחלה שלי בסופה עברתי, לדאבוני הרב, כריתת רחם.
למרות נסיונות שונים להעזר ברפואה הוליסטית, הגעתי למצב שהרגשתי חייבת להעזר ברפואה קונבנציונאלית. אין בסיפורי משום המלצה להמנע מרפואה הוליסטית בה אני מאמינה בכל ליבי.
גם יתכן שהאופן בו המחלה דהרה אצלי היה מאד מאד נדיר, ושנשים אחרות יוכלו למצוא את דרכן להחלמה אחרת ממני, אבל אני רוצה לשתף מנסיוני, כי לי היה חסר ידע, ואולי אוכל להועיל במשהו לנשים אחרות.

במבט לאחור, ברור לי שלא היתה לי מספיק אינפורמציה על המחלה, ושאולי ניתן היה להמנע מכריתת הרחם.
עברתי גרדה שלפעמים עשויה לפתור את הבעיה, אך הורמון ההריון חזר לעלות אחרי הגרדה.
מבצעים בדיקת מעקב הריון ורואים אם ההורמון עולה או יורד.

יש לדעת שהטיפול במולה בועית מתמשכת, שאינה נפסקת באמצעות גרדה - גם אם אינה מסוג סרטני, הוא בכימותרפיה. כימותרפיה זו היא במינון מאד נמוך, מסוג שאינו גורם לנשירת שיער, ושאר תופעות הלוואי שלה הן בדרך כלל מינוריות.

בעקבות נסיוני אני רוצה להמליץ למי שמגיעה למצבי:
אם לאחר גרדה הורמון הבטא ממשיך לעלות - כדאי לפנות בדחיפות רבה לגניקו-אונקולוג
או: אונקו-גניקולוג - (שני שמות לאותו סוג רופא) אלו הם הרופאים המטפלים במחלה הזו.
במקרה שלי נפגשתי לבקורת עם גניקולוג בביה"ח שרצה ש"נחכה עוד שבוע" כדי לראות אם הבטא ממשיך לעלות.
מרגע שהבטא ממשיך לעלות, לאחר הגרדה, המשך הטיפול מצריך בדיקת C.T.
בדיקה זו לרוב מצריכה לחכות כמה ימים לתור, ועוד כמה ימים עד שמתקבלת התשובה. לא ממשיכים בטיפול לפני שמקבלים את תוצאות ה- C.T. לכן גם בדיקה זו כדאי לדרוש שתבוצע בבהילות.

במקרה שלי, תחילת הטיפול התעכבה למשך חמישה שבועות לאחר הגרדה הראשונה. הרופא המליץ על ריקון רחם עם אופציה לכריתת רחם לפי התנהלות הריקון. במהלך הריקון הרחם דיממה באופן מסוכן והיה צורך להוציא אותה.
אם הייתי מקבלת כימותרפיה תוך שלושה שבועות מהגרדה הראשונה, יתכן והמולה היתה נעצרת.

---