על ידי דוד_רובנר* » 09 אוגוסט 2002, 21:25
לפעמים אני מתפלא על אומץ-הלב של האנשים בבתי-הספר הדמוקרטיים. כי באמת דרוש אומץ לב להאמין שילדים אשר מותר להם לבלות את ימיהם בבית-הספר ללא ההכוונה של תכנית לימודים מוכתבת מראש יהיו בסופו של דבר מוכנים להיכנס לעולם המבוגרים, לתפקד בו, ולהצליח. האמת היא שבזמן שאני מבין את מגרעותיה של מערכת החינוך הנוכחית, ואני יודע שבית-ספר דמוקרטי מצליח איפה שאחרים נכשלו, לעיתים קרובות אינני יודע מספיק כיצד בדיוק הוא מגיע להצלחותיו. לא שהעדר ידע זה מפריע לי. ככלות הכול, בלב השיטה של בית-הספר הדמוקרטי קיימת ההנחה שאדם אחד אינו יכול לדעת מה הטוב ביותר עבור האחר; לכן, משתמע מזה שהילדים ימצאו את דרכם בעצמם בלא התערבות המבוגרים, ולעיתים בלי שנבין כיצד עשו זאת. למרות זאת, מתאפשרת לפעמים לקבל מבט-פנימה אל תוך הדרך בה דברים עובדים שם, ובכך אפשר להיות יותר בטוחים במה שאנחנו עושים.
הרשו לי להביא דוגמה.
אחד ההיבטים המרשימים ביותר של בית-ספר דמוקרטי הוא הדרך בה ילדים משחקים שם. מבקרים נדהמים לראות שבית-הספר מרשה לילדים לשחק כל היום, שבוע אחרי שבוע, החל מהסתיו במשך החורף ולתוך האביב, שנה אחרי שנה. הם מתפלאים מ"אווירת הקאונטרי-קלוב", או מ"הפסקה-כל-היום". אולם זה לא הדבר אשר באמת מרשים במשחק בבית-הספר הדמוקרטי. מה שיחודי במהותו הוא רצינותו הגמורה, הריכוז, אפילו התשוקה שבה ילדים עוסקים במשחק שלהם. אפשר ליחס את הדבר לטבע האנושי, לעובדה שכולנו, ילדים ומבוגרים עוסקים בתחביבינו בצורה זו. גם ברור שפעילויות שאיננו אוהבים לבצען, אם כי אנו חייבים להשתלב בהן תוך הרגשת חובה, רובנו עושים אותן בצורה אפורה, ללא התלהבות, עם שימוש מזערי ברגש ודמיון, עם חוסר חדוות-חיים, ובאופן כללי, בצורה מחושבת לשימור האנרגיה שלנו על ידי הימנעות מעבודה עד כמה שאפשר. כולנו יודעים זאת ותמיד ידענו זאת.
למרות זאת, בבית-הספר הדמוקרטי אפשר להבחין בילדים מסוימים אשר רואים אותם משחקים במשך זמן רב, אפילו שנים, פתאום (זה מה שנדמה לנו) ננעלים על עבודה מסוימת עם אותה התמסרות אשר גילו במשחק שלהם. ואם מסתכלים בילדים אחרים, נגלה שזה מה שקורה כמעט עם כל האנשים אשר גדלים בבית-ספר דמוקרטי. הם מפגינים חוסר מיומנות בלתי רגיל באמנות של השתמטות והתחמקות. נראה שהם העבירו את צורת התנהגותם בפעילויות משחק או כיף לכל פעילויותיהם. כאשר הם נשאלים, לעיתים קרובות הם מודים שאין להם עניין בפעילויות מסוימות אשר הם עוסקים בהן בגלל שהם מרגישים חייבים לעשות זאת, יהיה זה לימוד מיומנויות כגון חשבון או כתיב, או מה שלא יהיה. במקרים אחרים, הם עוסקים בעבודות משעממות כאשר הם צריכים להרוויח כסף ואין עבודות זמינות טובות יותר. רוב הזמן הם בכל זאת מתמסרים במרץ ובריכוז לכל מה שהם עושים. הם מתמידים בעבודתם, לוקחים אחריות על עצמם ומעסיקיהם מוקירים אותם. הם גם תלמידים שקדנים ונבונים.
מאמרים מלומדים רבים נכתבו על הקשר שבין משחקי ילדים לבין למידה. מה שמרשים אותי כמעניין הוא כיצד משחק ילדים בבית-ספר דמוקרטי קשור עם מה שהם אינם לומדים שם. הם אינם חייבים ללמוד להסתגל לפעילויות שהם אינם יוזמים. הם תמימים בטכניקות שכל ילד משתמש בהן במוקדם או במאוחר בבית-הספר הממוצע בכל העולם. ילדים אשר מאולצים להקשיב ללימודים שאינם עונים לחיפושיהם, אשר מאולצים ללמוד חומר שלא נראה נוגע להם, המקובצים ביחד על ידי אחרים שאינם אפילו מכירים אותם ו- מאולצים ללמוד ביחד גם אם הם מוכנים לכך וגם אם לאו, הם כולם משתמשים בשיטות התמודדות דומות. אינני צריך למנותן; כל אחד/אחת מכם/ן מכיר/ה כמה מהן מניסיון אישי. לאט- לאט ניצוץ החיים נחלש, העיניים הנוצצות מתעמעמות, השאלות אינן נשאלות וכוח החיים מתבזבז בהתמודדות עם סביבה חונקת. הרגלי עבודה רעים מופנמים, נוצרות תכונות אופי אשר נדרש הרבה מאמץ להשתחרר מהן יותר מאוחר. כאשר מגיע השחרור עם סיום הלימודים בבית-הספר התיכון, זה לעיתים מאוחר מדי. אנשים רבים מוצאים שקשה להם להתלהב, להמריץ את האנרגיה שלהם לעבודה, להשתמש בדמיון שלהם, להיות יצירתיים בפתרון בעיות.
ילדים נולדים עם כל התכונות האלה אשר כולנו מעריכים ומתגמלים אצל מבוגרים. באופן טראגי, בתי-הספר שלנו מחנכים את הצעירים שלנו לאבד אותן תכונות. בבית-הספר הדמוקרטי לעולם לא מלמדים ילדים כיצד לעבוד קשה, כיצד להיות יצירתיים, כיצד לחשוב בעצמם. מה שהם עושים זה לא לגזול מהילדים את מה שהם ידעו כאשר הם היו צעירים מאד. הם נותנים לילדים להיות, והילדים עושים את היתר מצוין לגמרי בגפם.
לפעמים אני מתפלא על אומץ-הלב של האנשים בבתי-הספר הדמוקרטיים. כי באמת דרוש אומץ לב להאמין שילדים אשר מותר להם לבלות את ימיהם בבית-הספר ללא ההכוונה של תכנית לימודים מוכתבת מראש יהיו בסופו של דבר מוכנים להיכנס לעולם המבוגרים, לתפקד בו, ולהצליח. האמת היא שבזמן שאני מבין את מגרעותיה של מערכת החינוך הנוכחית, ואני יודע שבית-ספר דמוקרטי מצליח איפה שאחרים נכשלו, לעיתים קרובות אינני יודע מספיק כיצד בדיוק הוא מגיע להצלחותיו. לא שהעדר ידע זה מפריע לי. ככלות הכול, [b]בלב השיטה של בית-הספר הדמוקרטי קיימת ההנחה שאדם אחד אינו יכול לדעת מה הטוב ביותר עבור האחר[/b]; לכן, משתמע מזה שהילדים ימצאו את דרכם בעצמם בלא התערבות המבוגרים, ולעיתים בלי שנבין כיצד עשו זאת. למרות זאת, מתאפשרת לפעמים לקבל מבט-פנימה אל תוך הדרך בה דברים עובדים שם, ובכך אפשר להיות יותר בטוחים במה שאנחנו עושים.
הרשו לי להביא דוגמה.
אחד ההיבטים המרשימים ביותר של בית-ספר דמוקרטי הוא הדרך בה ילדים משחקים שם. מבקרים נדהמים לראות שבית-הספר מרשה לילדים לשחק כל היום, שבוע אחרי שבוע, החל מהסתיו במשך החורף ולתוך האביב, שנה אחרי שנה. הם מתפלאים מ"אווירת הקאונטרי-קלוב", או מ"הפסקה-כל-היום". אולם זה לא הדבר אשר באמת מרשים במשחק בבית-הספר הדמוקרטי. מה שיחודי במהותו הוא רצינותו הגמורה, הריכוז, אפילו התשוקה שבה ילדים עוסקים במשחק שלהם. אפשר ליחס את הדבר לטבע האנושי, לעובדה שכולנו, ילדים ומבוגרים עוסקים בתחביבינו בצורה זו. גם ברור שפעילויות שאיננו אוהבים לבצען, אם כי אנו חייבים להשתלב בהן תוך הרגשת חובה, רובנו עושים אותן [b]בצורה אפורה, ללא התלהבות, עם שימוש מזערי ברגש ודמיון, עם חוסר חדוות-חיים,[/b] ובאופן כללי, בצורה מחושבת לשימור האנרגיה שלנו על ידי הימנעות מעבודה עד כמה שאפשר. כולנו יודעים זאת ותמיד ידענו זאת.
[b]למרות זאת, בבית-הספר הדמוקרטי אפשר להבחין בילדים מסוימים אשר רואים אותם משחקים במשך זמן רב, אפילו שנים, פתאום (זה מה שנדמה לנו) ננעלים על עבודה מסוימת עם אותה התמסרות אשר גילו במשחק שלהם. ואם מסתכלים בילדים אחרים, נגלה שזה מה שקורה כמעט עם כל האנשים אשר גדלים בבית-ספר דמוקרטי. הם מפגינים חוסר מיומנות בלתי רגיל באמנות של השתמטות והתחמקות.[/b] נראה שהם העבירו את צורת התנהגותם בפעילויות משחק או כיף [b]לכל[/b] פעילויותיהם. כאשר הם נשאלים, לעיתים קרובות הם מודים שאין להם עניין בפעילויות מסוימות אשר הם עוסקים בהן בגלל שהם מרגישים חייבים לעשות זאת, יהיה זה לימוד מיומנויות כגון חשבון או כתיב, או מה שלא יהיה. במקרים אחרים, הם עוסקים בעבודות משעממות כאשר הם צריכים להרוויח כסף ואין עבודות זמינות טובות יותר. רוב הזמן הם בכל זאת מתמסרים במרץ ובריכוז לכל מה שהם עושים. הם מתמידים בעבודתם, לוקחים אחריות על עצמם ומעסיקיהם מוקירים אותם. הם גם תלמידים שקדנים ונבונים.
מאמרים מלומדים רבים נכתבו על הקשר שבין משחקי ילדים לבין למידה. מה שמרשים אותי כמעניין הוא כיצד משחק ילדים בבית-ספר דמוקרטי קשור עם מה שהם [b]אינם[/b] לומדים שם. [b]הם אינם חייבים ללמוד להסתגל לפעילויות שהם אינם יוזמים. הם תמימים בטכניקות שכל ילד משתמש בהן במוקדם או במאוחר בבית-הספר הממוצע בכל העולם.[/b] ילדים אשר [b]מאולצים[/b] להקשיב ללימודים שאינם עונים לחיפושיהם, אשר [b]מאולצים[/b] ללמוד חומר שלא נראה נוגע להם, המקובצים ביחד על ידי אחרים שאינם אפילו מכירים אותם ו- [b]מאולצים[/b] ללמוד ביחד גם אם הם מוכנים לכך וגם אם לאו, [b]הם כולם משתמשים בשיטות התמודדות דומות.[/b] אינני צריך למנותן; כל אחד/אחת מכם/ן מכיר/ה כמה מהן מניסיון אישי. לאט- לאט ניצוץ החיים נחלש, העיניים הנוצצות מתעמעמות, השאלות אינן נשאלות וכוח החיים [b]מתבזבז בהתמודדות עם סביבה חונקת. הרגלי עבודה רעים מופנמים,[/b] נוצרות תכונות אופי אשר נדרש הרבה מאמץ להשתחרר מהן יותר מאוחר. כאשר מגיע השחרור עם סיום הלימודים בבית-הספר התיכון, זה לעיתים מאוחר מדי. אנשים רבים מוצאים שקשה להם [b]להתלהב, להמריץ את האנרגיה שלהם לעבודה, להשתמש בדמיון שלהם, להיות יצירתיים בפתרון בעיות.[/b]
ילדים נולדים עם כל התכונות האלה אשר כולנו מעריכים ומתגמלים אצל מבוגרים. באופן טראגי, בתי-הספר שלנו מחנכים את הצעירים שלנו לאבד אותן תכונות. בבית-הספר הדמוקרטי לעולם [b]לא מלמדים[/b] ילדים [b]כיצד לעבוד קשה, כיצד להיות יצירתיים, כיצד לחשוב בעצמם.[/b] מה שהם עושים זה [b]לא לגזול מהילדים[/b] את מה שהם ידעו כאשר הם היו צעירים מאד. [b]הם נותנים לילדים להיות, והילדים עושים את היתר מצוין לגמרי בגפם.[/b]