_ממש לא קראתי את זה בדבריה. אם כבר, אני קוראת נחרצות בדבריך באשר לכך שהנשמה "קיימת".
כנגד זה בהחלט אפשר לצאת חוצץ, כי מי שיש לו טענת קיום, הוא זה שנושא באחריות להוכיח אותה. לא זה שטוען שעד שהוא לא ראה לכך כל הוכחה, חווית המציאות הסובייקטיבית של בר שיחו, עם כל הכבוד לבר שיחו, איננה מספקת._
תודה ניצן.
ולבערך מוחלט:
אני מתנצלת הייתי צריכה לכתוב בהודעה השנייה בעמוד זה:
בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה - נשמה היא מיתוס ותו לא.
אבל דיוק כזה מאוד יסרבל את התנהלותי בעולם, שכן אצטרך לומר גם ש:
בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה - זאוס הוא מיתוס ותו לא.
וגם ש:
בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה - השמש זרחה היום בבוקר.
ואני חייבת להגיב גם על זה, בפעם האחרונה:
אמרתי שאיני יכול מבחינה פסיכולוגית (כלומר זה לא כפייה אמיתית) שלא לחשוב שלאחר יש את פסיכיקה דומה לשלי.
יש הרבה דברים שאנחנו חושבים ומרגישים מבחינה פסיכולוגית, אולם מדובר באינטואיציות שגויות. למשל, אנחנו מרגישים שאנחנו לא בתנועה, אולם כדור הארץ מסתובב במהירות עצומה כל הזמן. אנחנו מרגישים שכדור הארץ הוא שטוח, אבל זה (בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה) לא נכון.
אני מבינה מדבריך שאתה בטוח שיש לך נשמה, בגלל הרצון החופשי שלך.
עצרת לחשוב שאולי גם הרצון החופשי שלך הוא אשלייה?
אני לא אומרת שהוא אכן אשלייה, אבל אני מציעה שיש אפשרות כזו (אתה כמובן תפסול אותה מיד בלי לנסות להקשיב, להבין מה שאני אומרת, אבל מילא).
יש ניסוי מאוד מפורסם שנעשה: חיברו נבדקים לאלקטרודות של FMRI (בקיצור - אלקטרודות למוח), ונתנו להם כפתור לחיצה. אמרו להם ללחוץ מתי שבא להם (הרי לך רצון חופשי).
החוקרים גילו שלפני שהאדם הרגיש רצון ללחוץ - הם ראו תזוזות של נוירונים במקום מסוים במוח שלו.
כלומר, החוקר שהסתכל על המוח של הנבדק, ידע לפני הנבדק - מתי לנבדק יהיה רצון ללחוץ על הכפתור. מה שאכן קרה.
ובמילים אחרות - יודעים לזהות את החלק במוח, שפועל כאשר אנו חשים "רצון" (למעשה, הפעילות במוח קודמת בקצת לתחושה של הרצון).
אני לא אומרת שזו הוכחה לכך שתחושת הרצון שלנו היא פיזיקאלית (מדענים לא מוכחים כלום, הם מאששים השערות).
אבל אני אומרת שיש אפשרות שזה אכן כך.
ברור לי שלא תקבל מילה ממה שאני אומרת. אולי כי מישהו פה דוגמתי?
ואגב, בקשר לזה:
יש בהלכה את המושג כפירה להכעיס והמבין יבין...
ההנחות שלך מוטעות -
אני לא ממשפחה דתית.
אני לא כופרת כדי להכעיס. ואם הכעסתי אותך - אני מתנצלת (באמת באמת!)
ראיתי שגם נפגעת שכתבתי שרבנים לא יכולים לשכנע אותי, בגלל שהנחות היסוד שלהם לא מקובלות עלי. אני לא מבינה ממה נפגעת. אתה הרי בתחילת הדיון מאוד זלזלת ב"פילוסופים של הנפש", וב"פילוסופיה עכשווית". יכולתי להיפגע באותה מידה. אבל אני לא נפגעת, כי מבחינתי אתה יכול לערער על כל מה שכל פילוסוף, פיזיקאי, מדען, בן אנוש אחר - אי פעם אמר, וזה לא יהיה אכפת לי.
אלא שתמיד כשחילונים מנסים לערער על הנחות היסוד של בעלי האמונה, זה נתפס כחוסר כבוד לאמונתו של אחר, כ"כפירה על מנת להכעיס".
למה?
ברצינות אני שואלת - למה?
אני באמת לא עושה כלום כדי להכעיס. אני מנסה לחלוק פה מהמחשבות שלי, מהידיעות שלי, ולהבין מחשבות וידיעות של אחרים.
אבל תמיד נראה שכאני אומרת מה שאני חושבת (שאין נשמה, שאין אלוהים וכו') - אנשים נפגעים.
אני לא נפגעת כשאומרים לי ש"המדענים מדברים שטויות". אני מבינה שיש אנשים שחושבים ככה. אני לא אומרת עליהם שהם "כופרים במדע רק כדי להכעיס".
יש סוג של קונסנזוס שאסור לחלוק על אמונות דתיות. אני לא מקבלת את זה. אני כופרת בכל, ומקבלת רק מה שיש לו הצדקה מספקת בעיני. לנשמות אין הצדקה מספקת בעיני. למה שאני אתבייש להגיד את זה?
_ממש לא קראתי את זה בדבריה. אם כבר, אני קוראת נחרצות בדבריך באשר לכך שהנשמה "קיימת".
כנגד זה בהחלט אפשר לצאת חוצץ, כי מי שיש לו טענת קיום, הוא זה שנושא באחריות להוכיח אותה. לא זה שטוען שעד שהוא לא ראה לכך כל הוכחה, חווית המציאות הסובייקטיבית של בר שיחו, עם כל הכבוד לבר שיחו, איננה מספקת._
תודה ניצן.
[po]ולבערך מוחלט[/po]:
אני מתנצלת הייתי צריכה לכתוב בהודעה השנייה בעמוד זה:
בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה - נשמה היא מיתוס ותו לא.
אבל דיוק כזה מאוד יסרבל את התנהלותי בעולם, שכן אצטרך לומר גם ש:
בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה - זאוס הוא מיתוס ותו לא.
וגם ש:
בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה - השמש זרחה היום בבוקר.
ואני חייבת להגיב גם על זה, בפעם האחרונה:
[u]אמרתי שאיני יכול מבחינה פסיכולוגית (כלומר זה לא כפייה אמיתית) שלא לחשוב שלאחר יש את פסיכיקה דומה לשלי.[/u]
יש הרבה דברים שאנחנו חושבים ומרגישים מבחינה פסיכולוגית, אולם מדובר באינטואיציות שגויות. למשל, אנחנו מרגישים שאנחנו לא בתנועה, אולם כדור הארץ מסתובב במהירות עצומה כל הזמן. אנחנו מרגישים שכדור הארץ הוא שטוח, אבל זה (בסבירות מאוד-מאוד-מאוד-מאוד גבוהה) לא נכון.
אני מבינה מדבריך שאתה בטוח שיש לך נשמה, בגלל הרצון החופשי שלך.
עצרת לחשוב שאולי גם הרצון החופשי שלך הוא אשלייה?
אני לא אומרת שהוא אכן אשלייה, אבל אני מציעה שיש אפשרות כזו (אתה כמובן תפסול אותה מיד בלי לנסות להקשיב, להבין מה שאני אומרת, אבל מילא).
יש ניסוי מאוד מפורסם שנעשה: חיברו נבדקים לאלקטרודות של FMRI (בקיצור - אלקטרודות למוח), ונתנו להם כפתור לחיצה. אמרו להם ללחוץ מתי שבא להם (הרי לך רצון חופשי).
החוקרים גילו שלפני שהאדם הרגיש רצון ללחוץ - הם ראו תזוזות של נוירונים במקום מסוים במוח שלו.
כלומר, החוקר שהסתכל על המוח של הנבדק, ידע לפני הנבדק - מתי לנבדק יהיה רצון ללחוץ על הכפתור. מה שאכן קרה.
ובמילים אחרות - יודעים לזהות את החלק במוח, שפועל כאשר אנו חשים "רצון" (למעשה, הפעילות במוח קודמת בקצת לתחושה של הרצון).
אני לא אומרת שזו הוכחה לכך שתחושת הרצון שלנו היא פיזיקאלית (מדענים לא מוכחים כלום, הם מאששים השערות).
אבל אני אומרת שיש אפשרות שזה אכן כך.
ברור לי שלא תקבל מילה ממה שאני אומרת. אולי כי מישהו פה דוגמתי?
ואגב, בקשר לזה:
[u]יש בהלכה את המושג כפירה להכעיס והמבין יבין...[/u]
ההנחות שלך מוטעות -
אני לא ממשפחה דתית.
אני לא כופרת כדי להכעיס. ואם הכעסתי אותך - אני מתנצלת (באמת באמת!)
ראיתי שגם נפגעת שכתבתי שרבנים לא יכולים לשכנע אותי, בגלל שהנחות היסוד שלהם לא מקובלות עלי. אני לא מבינה ממה נפגעת. אתה הרי בתחילת הדיון מאוד זלזלת ב"פילוסופים של הנפש", וב"פילוסופיה עכשווית". יכולתי להיפגע באותה מידה. אבל אני לא נפגעת, כי מבחינתי אתה יכול לערער על כל מה שכל פילוסוף, פיזיקאי, מדען, בן אנוש אחר - אי פעם אמר, וזה לא יהיה אכפת לי.
אלא שתמיד כשחילונים מנסים לערער על הנחות היסוד של בעלי האמונה, זה נתפס כחוסר כבוד לאמונתו של אחר, כ"כפירה על מנת להכעיס".
למה?
ברצינות אני שואלת - למה?
אני באמת לא עושה כלום כדי להכעיס. אני מנסה לחלוק פה מהמחשבות שלי, מהידיעות שלי, ולהבין מחשבות וידיעות של אחרים.
אבל תמיד נראה שכאני אומרת מה שאני חושבת (שאין נשמה, שאין אלוהים וכו') - אנשים נפגעים.
אני לא נפגעת כשאומרים לי ש"המדענים מדברים שטויות". אני מבינה שיש אנשים שחושבים ככה. אני לא אומרת עליהם שהם "כופרים במדע רק כדי להכעיס".
יש סוג של קונסנזוס שאסור לחלוק על אמונות דתיות. אני לא מקבלת את זה. אני כופרת בכל, ומקבלת רק מה שיש לו הצדקה מספקת בעיני. לנשמות אין הצדקה מספקת בעיני. למה שאני אתבייש להגיד את זה?