איזה מוזר...

ריפרפתי קצת בדפים ישנים על לידות ופוסט פרטום ועלה לי הדף הזה.

שכחתי שכתבתי כאן בכלל... ומסתבר שאף אחת לא כתבה כאן מאז...
כאילו הדף הזה חיכה לי, לפוסט פרטום הבא שלי, ללידה הבאה שלי.

היום אני שלושה שבועות אחרי לידה.
מורכבת, קשה, עם סיום בעייתי - אבל מעצימה. בהחלט מעצימה.


והיום אני מתחברת לחלוטין למה שחבצלת כתבה בראש הדף. לחלוטין.

איזה קטע.

וגם, מה שאמא גמדים כתבה, אז אם אני לא ילדתי אלא נותחתי, אז אני לא יודעת לגדל? כי זה מה שנשמע מהדברים. אני לא אוהבת את הדף הזה. היה חשוב לי לומר זאת שוב.
איש לא מרגיש כמוני? הדף שונה ממה השתנה? לאיך הייתה הלידה?

אה, עכשיו קראתי את כל הדף... קצת מעצבן הדף הזה... אולי יש נשים שלא ילדו "כמו שהטבע התכוון" ולא "התחברו לחוכמת האדמה" ואפילו לא חזו ב"יכולת הגוף ללדת" ? אז אין לנו מה לומר?

נראה לי הייתה סטייה מכוונת הדף.... אני לא מבינה מה הקשר בין הלידה עצמה לבין מה שהשתנה בנו... טוב, יש קשר, אבל אני מעדיפה להסתכל על זה מנקודת מבט של זהו השער, וכל מה שהשתנה מאז - זה משפיע אבל לא דומיננטי, בייחוד ממרחק.... וזאת לאחר הפוסט פרטום הכי מזעזע....

מה השתנה בי? נהייתי בן אדם בוגר. באמת בוגר. כזה שיודע לעמוד במחוייבויות, שלא בורח. נחושה. ובסה"כ עברו 8 חודשים...!
יש משהו בילד, התובענות, הנגישות, הידיעה שהאדם הזה צריך אותך כל כך - שיוצרת מסוגלות ששום דבר אחר בחיים לא יוצר.

מחזירה ל-מה חדש

ילדתי לפני כמעט שנה ועוד יש לי את הפס (פיגמנטציה) בבטן. חשבתי שהוא יעבור מתישהו, וזה עוד לא קרה. נחמד לי להסתכל עליו. אני שואלת את עצמי אם העובדה שהוא עוד שם מסמנת לי שעוד מוקדם לחשוב על עוד הריון, או מסר אחר, או שום מסר בכלל...

גם אני אמרתי לעצמי אחרי לידת בית (ובהשוואה ללידת בי"ח טראומטית) - אהה! לזה הטבע התכוון!

תמר, אני מאחלת לך לידה טבעית, ואחרי זה תבואי ותגידי האם זה היה משהו אחר, מבחינת השינוי של אחרי. כי אני עברתי 3 לידות "רגילות" ורק ברביעית קלטתי מה זה בדיוק לידה "כמו שהקב"ה התכוון" ומה היא מעניקה לך, מעבר, כמובן , למה שהאמהות מעניקה לך.

דיברתי עם מישהי שילדה לפני 3 חודשים והיא תיארה לי את מה שהלך אצלה בבית בשבועיים שלאחר הלידה. היא תיארה שבט. הבית היה פתוח וכולם נכנסו והביאו אוכל, ניקו, סידרו, עשו כלים, כביסה וכו'... וכמה חבל שזה לא היה יותר משבועיים, אבל לרוב זה מספיק כדי לעמוד על הרגליים באופן מינימלי.

איזה כיף לקרוא. בהתחלה לא הבנתי למה חבצלת התכוונה. מה זה משנה איזה לידה עברתי? בגלל שעברתי ניתוח לא השתניתי? ברור שכן, בטרוף. רק אחרי שהגעתי לתשובה של יונת הבנתי. האמהות שינתה אותי, לא הניתוח.
הוא רק שינה אותי בזה שאני יותר קרובה בלהבין איך ואיפה אני רוצה את הלידה הבאה שלי.

_היא טוענת שהיא עייפה אבל פתאום היא מרוחקת כזאת ולי קשה שלא להיפגע.
כל החברות רוצות ללכת לבקר אותה כבר שבועיים והיא מתחמקת (בניגוד גמור לאופי המארח שלה כל החיים).
הסיבה היחידה שהיא מסכימה שנבוא היא בשביל שעל הדרך נביא לה דברים שהיא צריכה. זה מאוד מעליב אותי וגם את חברותיי_

עייפה, אין לה כח לביקורים, וזקוקה לעזרה (ולו קר טכנית - קניות).
זה תיאור רגיל לגמרי של אשה שילדה לא מזמן.

אני יכולה להבין את התסכול שלכן - אבל זה נשמע לי, באמת, כמו ציפיה לא ריאלית לאידיליה אחרי הלידה.
כל הכבוד לך על הנסיון להבין מה עובר עליה!

עזרו לה!
כשאתן באות עם קניות "על הדרך" - אתן יכולות (אני רצינית) גם להגיש לה תה, לרחוץ לה כלים, ולהפעיל מכונה. היא תעריך את זה מאוד (גם אם היא לא תאמר כלום כי היא תרדם, או תהיה עצבנית מרוב עייפות - היא תזכר בזה בעוד כמה חודשים, ותודה מאוד).
בינתיים - בלעו את הרוק, ותראו שכשתהיו במצבה - תזדקקו לעזרה דומה.

(אני רואה שחזרתי על דברי קודמותי. לא נורא. זה עדיין נכון...)

תשמעי, תינוק חדש זה המון עבודה, במיוחד ילד ראשון. בטח שהיא עייפה! ברי היא צריכה להניק כל שעה-שעתיים, ואולי היא גם לא יודעת לעשות את זה בשכיבה אז היא צריכה ממש להתעורר כל פעם, ואולי זה ילד שצריך הרבה על הידיים אז גם אין לה כמעט זמן להתקלח או לאכול, שלא לדבר על כביסה-כלים-ספונג'ה. במצב כזה סביר שלא יהיה לה כוח להתחיל לארח חברים.

אני בטוחה שקשה לה. תינוק חדש זה לא קל. אם את באמת חברה טובה, את יכולה לנסות לעזור לה. אם את רוצה להפגש איתה, את צריכה להיות המארחת אפילו שזה בבית שלה. תכיני את אוכל ותביאי אליה (כי לה בטח אין זמן לעשות את זה -- לוקח זמן ללמוד לבשל עם תינוק). תסדרי את הכלים ומה שצריך. בהזדמנות אולי גם תראי אם אפשר לעזור בכביסה, או להחזיק את התינוק בשביל שהיא תוכל להתקלח (או סתם ללכת לשירותים). ולפני שאת הולכת, תנסי לסדר משהו או לנקות משהו. סביר שאם תנהגי כך תהיי אורחת רצויה גם בתקופה שקשה לה.

רגע, לך יש ילדים? ילדת?
כי מה שאת מתארת ממש מוכר לי.
זו מעין תחושה של התכנסות פנימית. לא (לפחות אצלי) דכאון, אלא רצון להתרכז כל כולך במה שחשוב ביותר כרגע- ההסתגלות לתינוק ולתפקידים החדשים. העולם שמשתנה, הפרופורציות בין מה חשוב יותר ופחות.
אז אם את באמת חברה, זה המקום בו היא הכי זקוקה לתמיכה וכאן מקומך לעזור לה (אם את בעניין, כמובן).
זה נפלא שהיא יכולה לבקש. זה יהיה עוד יותר נפלא, אם תוכלי (ואולי גם שאר החברות) לתת מה שהיא צריכה.
תחשבי שעכשיו אין לה את הזמן ללכת לקניות ויש דברים שהיא צריכה. אולי היא אפילו לא רוצה בכלל לצאת.
אני אישית יצאתי ממש רק אחרי 5 שבועות והיה לי נפלא, לא הייתי בדכאון, נהפוך הוא הייתי באקסטזה.
זה לא פשוט ללמוד להכיל את עוצמת התחושות הללו.
תני לה זמן ואת העזרה והתמיכה שהיא מבקשת!
זו עצתי.
בהצלחה

אולי תמיכה דרך הבעל. מביאים לה דברים כדי שיהיה לה יותר קל. מביאים אוכל, דברים שצריך לתינוק, עוזרים קצת בכביסה, כלים.

חברתי ילדה לפני כשבועיים והתהפכה לגמרי!
אני לא מכירה אותה יותר. לא יודעת מה עובר עליה..
היא טוענת שהיא עייפה אבל פתאום היא מרוחקת כזאת ולי קשה שלא להיפגע.
כל החברות רוצות ללכת לבקר אותה כבר שבועיים והיא מתחמקת (בניגוד גמור לאופי המארח שלה כל החיים).
הסיבה היחידה שהיא מסכימה שנבוא היא בשביל שעל הדרך נביא לה דברים שהיא צריכה. זה מאוד מעליב אותי וגם את חברותיי.
אנחנו מנסות להבין, לא פותחות את הנושא בפניה ובולעות את הרוק.
לאט לאט יורד לנו החשק לראות אותה ואנחנו מתרחקות.
היא, אגב, טוענת שהיא לא בדיכאון (לשאלתנו) רק מאוד עייפה.
איך מתמודדים עם ההרגשה הילדותית הזאת של העלבון?

בדיוק לפני יומיים הקטנטונת צחקה בפעם הראשונה...באמת אושר עילאי

איזה דף מדהים יצא לנו:-) אפשר לכתוב על זה ספר...

אמא גמדים , אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת...
גם אני כל השנים חיפשתי את עצמי בעננים - דרך מדיטציות, בתקשורים, פתיחות בקלפים, "שיחות" עם המדריכים - מאוד חייתי את הרוח, הייתי בטוחה שאת האושר אני אגלה בדרך הזו.
ההריון ובעיקר הלידה והאמהות הורידו וחיברו אותי לאדמה, לטבע.
יכולת הגוף ללדת, הנקה, להחיות את חוכמת העבר, להיות אמא - כל אלה מחברים אותי לעצמי ולאושר הרבה יותר חזק ממה שעשו לי שעות של תקשורים...

היום, המדיטציה הכי טובה היא להסתכל עליו נרדם לי על הציצי...
והאושר העילאי הוא לשמוע אותו צוחק בפעם הראשונה...
אין יותר מזה.

ואוו איך שהדף הזה גורם לי להרגיש. תודה.
עד הלידה הראשונה הייתי בטוחה שהאור הוא בחוץ ואני מתחברת אליו (וכך ריחפתי הרבה שנים בחיפוש אחריו, מתנתקת..מתחברת..) בלידה הראשונה ראיתי אותו בתוכי. הוא לא היה תלוי בי או ברצון שלי הוא נוכח מעצם קיומי הוא נוכח בלידה. מצב ההכרה שלי בלידה הראשונה היה הכי עמוק שידעתי אי פעם והכי ברור ונקי ומואר (ו"יש עלי" כמה שעות מדיטציה בחיים האלו - אך למקום הזה שום תרגיל לא לקח אותי). והיום אני מבינה שההכרה הזו, אז, בלידה באה כדי לתת לי מתנה. יחד עם התינוקת נולדה אמא. ואמא זה כבר לא בעננים וכבר לא מחפשת אור ושעות מדיטציה כל הזמן (וגם אם חיפשתי..אין מצב) אלא חיה את החיים שהם עם כל הקושי (ויש) והעייפות (ויש), מוארים באורה של הלידה ההיא (כבר מרגיש רחוק..שנה ועשרה חודשים והרבה מים תרתי משמע) ובידיעה שהאור נובע מתוכי ולא מחוץ לי.
הידיעה הזו בנוסף על מה שרשמו למעלה אמהות מוארות אחרות נתנה לי תחושת שייכות לעולם למשפחה ולעצמי.
את הלידה השניה עשינו בלי מיילדת (גם בראשונה היא לא היתה פעילה אבל היתה נוכחת בחדר בשעה האחרונה)
וקיבלנו איתה השלמה ואימות. אנחנו באמת משפחה, אנחנו יכולים למצוא איזון ושלווה, אנחנו באמת בני זוג, אנחנו באמת יודעים ללדת ומכורח זה - גם לגדל אותן. בלידה הזו (שקרתה כל כל מהר שבקושי הספקנו למלא את הבריכה ליולדתי לתוך 40 ס"מ מים בלבד!!!) לא הספקתי לחוות מצב הכרה מיוחד כל כך, הלידה הזו היתה מתוך החיים כבר
פרקטית ישירה ומדהימה. והיא נותנת לי היום (קשה לי השבוע...) תזכורת שהאור בי יכול לחיות בצורה הכי פשוטה - בחיים!
ועכשיו אני רצה להניק....

אני מסכימה עם מה שכתבת. לידה מעצימה היא גם זו שבה היולדת מרגישה שליטה במצב - האחריות לגופה היא שלה, ולא עברה לגורמים זרים. לידה מעצימה היא גם זו שבה היולדת מודעת לתהליכים שעוברים עליה, ויודעת מה קורה, ומה מתרחש.

אני לא מסכימה עם משפט הסיום שלך: רק שיש כנראה מי שלא מעוניין ביולדות עם עוצמה
אני לא חושבת שיש כאן איזו שהיא כוונת זדון. אלא שלצוותים הרפואיים יותר קל להתמודד עם הגוף הפיזי, עם הסימנים הקליניים, ולא עם התהליכים הרגשיים.
וזוהי בכלל בעיה של בני אנוש, לא רק של צוותים רפואיים. קיים נתק בין "מה אני עושה/צריך לעשות" לבין "מה אני מרגיש/חווה".

אני רוצה להתיחס רגע למה שמירב כתבה. מסתבר שלידה מעצימה (אני בכוונה לא משתמשת במושג "הלידה הטבעית" שנשחק והפך למשהו מאוד מעורפל) היא לאו דווקא זאת ש"בלי אפידורל" אלא זאת שיש בה הרבה רגשות חיוביים עבור היולדת, שהיא הרגשיה בה בטוחה, בעלת כבוד, אהובה, היא- עצמה (אמנם נכון שאלה בד"כ לידות טבעיות ועוד יותר מזה- ביתיות...)...ואם הכל קורה כשאת נתונה במצב מלחיץ, "רפואי"- כמו שמירב מתארת - אז ה"טבעיות" לא ממש עוזרת...אני הגעתי למסקנה שלכל יולדת מגיעה לידה מעצימה, גם אם היא בוחרת להשתמש במשככי כאבים; ועל זה בהחלט שווה וכדאי וחשוב להלחם...ודעתי היא שרוב הנשים שבוחרות באיזהשהו שלב של הלידה לקחת אפידורל, אולי לא היו עושות כן אילו היו מקבלות תנאים נאותים ללידה מעצימה. רק שיש כנראה מי שלא מעוניין ביולדות עם עוצמה...

אוף, יותר נכון יהיה לשאול אם משהו נשאר אותו דבר...
הילד שלי כבר בן שנתיים וחצי, ומדי פעם אני עוד אומרת לעצמי: וואו, באמת נהייתי אמא, באמת הריתי וילדתי (בקיסרי, ויש לי הרבה זעם על זה) באמת אני מגדלת ילד מתוק ומדהים. באמת יש לי משפחה. אני מרגישה שייכת אבל עדיין קצת נדהמת מזה שזה קרה לי. כנראה ששנות רווקותי הארוכות במיוחד השאירו חותם עמוק. כשילדתי כבר הייתי בת 41. עד ההריון הייתי נשואה לאמנות...
אחרי שנתיים וחצי של יכולת מוגבלת למדי, גם לי מתחשק פתאום לעסוק במלאכות קטנות ורוטיניות. חריזת חרוזים, רקמה, לשזור בובות מקש... התחלתי גם לבשל ולאפות מתוך רצון (ותחושת מחויבות לא קטנה) להאכיל ולעניין את כל בני הבית בתחום הגסטרונומי, כל אחד והעדפותיו. אגב את כל הדברים האלו נהניתי מאד לעשות כשהייתי בת עשרה, כולל הבישול. אח"כ פיתחתי אמביציות קרייריסטיות, והכל ברח. עכשו זה חוזר. האמביציה הקרייריסטית ממני והלאה. לפעמים נהיות לי אמביציות בעניינים פרקטיים: מה כדאי לעשות כדי לשפר את איכות החיים שלנו ושל אנשים אחרים בנוגע לצורת המגורים וגידול הילדים.

ממש כיף לשמוע על השינויים.
אני השתנתי. היום אני לומדת להיות מיה. לא להיות מה שהחברה חושבת שנכון. זה לא תמיד פשוט, אבל מרגיש נכון. אני מחפשת את הדרך שנכונה עבורי.
לאחרונה חזרתי לסרוג, תמיד הייתי טובה בעבודות ידיים אבל אמרו לי שזה תחביב. היום כשאני מנסה לחזור לעצמי אני מחפשת נול ורוצה ללמוד אריגה.
יש בתוכי הרבה אהבה שלא הכרתי המון עוצמה וכוחות. אני לומדת לאהוב את עבודות הבית שבעיני הם חלק מהיותי אישה, לקבל אותן ולדעת שהן לא מסתיימות. הכל תהליכים של שינוי.

וגם באתר שלי: להרגיש את הלידה
וגם בי יש כעס על הפספוס של הלידה הראשונה. לא שיש לי כלפי מי להפנות אותו, חוץ מאיזה "הם" כללי וחסר זהות.

קראת את סיפור הלידה השני של יונת? אותו דבר. (אני מתיחסת ל מה שהעביר דרכי את הילד הזה לעולם שלנו גדול ממני ומכולם)
(הופיע בבאופן - אולי 28, ובספר של נעה ברקת).

כשאני קוראת את כל מה שכתבתן אני פתאום מרגישה שאולי סתם "בזבזתי" את שלשת הלידות הראשונות מבחינת השינויים...אבל זה כמובן לא נכון. כי הלידות הביאו אותי למקום שבו אני עכשיו. זה קרה לאט לאט- עברתי את כל המדרגות הרבות שבין לידה"בלי להרגיש" ללידה של "להרגיש כל שנייה ואת כל העוצמה". ותאמינו לי שיש בה מדרגות רבות. שלושת הלידות הראשונות, כל אחת בתורה, עשו אותי גם יותר מאוזנת, יותר מתחברת, יותר "אני", פחות מחפשת אישור ועם יותר אומץ לעשות מה שטוב לי , כמו שכתבתן, בלי להסביר כלום לאחרים.
הלידה הרביעית, הטבעית כמה שבכלל ניתן לדמיין שלא במסגרת הבית, ואף יותר, הפתיעה אותי בעוצמת והפתיעה אותי בתובנות שלקחתי ממנה. וקודם כל, אני אחזור על מה שכתבו יונת ובשמת ועוד בנות- "הגוף שלי יודע, הגוף שלי חזק, אני חזקה ואני מסוגלת". תתפלאו אבל לא ידעתי את זה קודם, אחרי שילדתי שלשה ילדים, הנקתי, גידלתי וחיתלתי...לא ידעתי שאני "יכולה". חשבתי שאני "חלשה", שאני "זקוקה לתמיכה". בעלי היה בטוח כי איני מסוגלת ללדת בלי משכחי כאבים, כי בסתר ליבי גם אני כמעט שהאמנתי בכך. לפתע שנישנו גילינו את העוצמה שלי ואין לכן מושג מה זה עשה לו, לנו, לזוגיות, ובעיקר לי עצמי. אני מופתעת בכל פעם מחדש, שכשאני חולה או אין לי זמן לישון בכלל, אני מסתכלת בבטחון על עצמי ואומרת: שטויות. אני אתגבר. אני חזקה. אחרי הלידה הזו, הבנתי שגופי יודע ובעיקר- יכול.
ועכשיו אני אגיד משהו הפוך. התובנה/ההרגשה השנייה שלי הייתי שאני בעצם רק כלי למשהו הרבה יותר חשוב ממני. שמה שהעביר דרכי את הילד הזה לעולם שלנו גדול ממני ומכולם. שהוא הפקיד בידיי את האוצר הזה כפקדון. אולי תופתעו לשמוע אבל לא הרגשתי את זה ככה קודם, למרות שאני בחורה מאמינה. זה נתן לי את הענוה הדרושה להאזין ולהקשיב העיקר לילדי אבל גם לכל דבר בעולם מסביבי, ולנסות להבין מה עליי לעשות כאן כדי להיטיב. זה קצת מתחבר גם למה שיונת ובשמת כתבו, אך אני חיה את זה כל כך חזק שלפעמים זה מדהים. וכששואלים אותי "מאיפה הכוחות?" אני עונה בליבי "מהלידה". ואני כועסת על מי שגוזל מנשים, גזל ממני בלידות הקודמות, את ההזדמנות הזו ואת השינוי הענק הזה.

חבצלת, התענינת בלידה טבעית. אז הלידה שלי היתה טבעית במובן שהיא התפתחה ללא שום התערבות ולא קבלתי שום משככי כאבים.
היא לא היתה טבעית במובן שהיא התרחשה בתנאי חירום על מיטה צרה של חדר ניתוח, עם כ 10 רופאים ואחיות ו 2 אינקובטורים מחכים.
כל כך אחרת ממה שתיארתי לי.
זה היה לפני 10 חודשים, שבוע 28 להריון.
מה השתנה בי? אני פחות אופטימית. פעם האמנתי שתמיד יהיה בסדר. שהגרוע מכל לא יקרה. שאני יכולה לסמוך על הגוף שלי, הוא לא יכזיב. הייתי אופטימית נצחית, נטולת דאגות וחרדות. ולא עוד.
ואולי גם זה שיעור שהייתי צריכה לעבור: מגבלות בן אנוש. הדברים שאין ביכולתינו להבין או לשנות.
אני זקוקה בדחיפות לחוויה מתקנת |תינוק||תינוק||תינוק||תינוק|
סליחה על אוירת הדכדוך שהכנסתי לדף חגיגי זה.

ללידה האחת והראשונה שלי בינתיים אני קוראת גם לידה עצמית. השינויים בי כל כך עמוקים ורבים שאני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. הלידה שלי לא היתה טבעית אלא בבית חולים עם אפידורל (שלא השפיע) כך שחוויתי את כל הלידה. אבל לא זה היה ה - ISSUE , אני חושבת שדבר ראשון שבתי לימדה אותי זו צנעה, ענווה. בקשר ליכולות שלי, לידע שלי לצורך שלי להשפיע, לעקרונות שלי (מי בכלל צריך אותם?!) ולצורך שלי ב"לחנך" את כל העולם ואשתו.
היא גם לימדה אותי להתחבר לעצמי. להערכה שלי את עצמי לא דרך החיצוני (תארים, לימודים ידע פסיכולוגי וכו') אלא דרכי. עד כמה אני שווה ככה, פשוטה, לא יודעת הכל ואפילו לא את הרוב, לומדת כל יום דבר חדש ממנה. בלי התארים והספרים. בלי הצורך בהכרה מבחוץ על ידי לימודים אינסופיים אלא אני, אילנית, עם העוצמות שלי והיכולות שלי והמוגבלויות שלי. בזכותה התחברתי חזרה לאינטואיציה שלי למדתי להעריך ולהכיר את היוכולות האנרגטיות שלי ולהתחבר לעולם הזה. לא לשאוף להיות בנורמה או כמו כולם, לא לנסות לרצות את אמא שלי אלא להרשות לעצמי להיות אני ולהפתח לעולם ולעצמי. ללמוד בשביל הכייף ובשביל ההתפתחות האישית שלי להתחבר למרפאת שבי לרפא קודם כל את עצמי. להכניס פרופורציות בחיים וסדר עדיפויות נכון לי. בלי שום קשר למה שקורה מסביבי ובלי שום קשר למה שאומרים לי ולידי. עדיין פעמים רבות יש נסיגות ונפילות, אבל כל יום אני צועדת עוד צעד ומתקדמת עוד קצת ועושה שלום עם עוד חלקים נעלמים ונאלמים בי.

יש מן הסתם עוד הרבה שינויים ודברים אבל אני פתאום מתגעגעת לגוף החם של בתי אז אני הולכת לישון איתה.
לילה טוב.
תודה על השאלה האדירה...

האמת שעניתי ראשונה, ואז נמנעתי מלשלוח. החלטתי לחכות שיהיו עוד תשובות של אחרות.
אבל כשקראתי את מה שיונת כתבה, פשוט נדהמתי.
כמו בלידה השניה של יונת, אחרי הלידה הראשונה שלי (לידה טבעית עם מיילדת פרטית במשגב לדך) הרגשתי עוצמה.
כוח נפשי לעשות דברים שונים מהנורמה_ וגם _כוח לדבר על כך עם אנשים ואפילו לשנות משהו בחייהם
תמיד היו בי, אבל אחרי הלידה הראשונה זה התחזק. בעיקר התחזקה האמונה שלי בעצמי, בכוח שלי, ביכולת שלי לעשות כל דבר שאני רוצה לעשות, ביכולת של הגוף שלי. ביכולת ובכוח של הגוף שלי לזרום, לעשות את הטוב, לעשות את הנכון.
שנים אחדות לפני הלידה הראשונה שלי הצלחתי - בעזרת דמיון מודרך, שיטת אבי גרינברג ועוד - להניע את הגוף שלי שירפא את עצמו מבעיה רפואית (הרופא בבית החולים, שזעם על התנגדותי לניתוח, הבטיח לי מוות מסרטן). לכן כבר היתה לי אמונה בגוף שלי.
אבל בלידה קיבלתי כאילו חותמת סופית:
הגוף שלי יודע.
הוא יודע מה לעשות, אם אני לא מפריעה לו. אפשר לכוון אותו ולסמוך עליו שהוא כבר ימצא לבד את הדרך הנכונה, יותר טוב ממני, בלי שליטה שלי.

והייתי צריכה להניח לדברים לקרות ולאנשים אחרים לעשות
זה השיעור שלמדתי בין הלידה הראשונה לשניה. משהו שלי, אישית, קשה במיוחד. הייתי צריכה ללמוד לתת לאנשים אחרים לעזור לי, ולתת לדברים לקרות בלי שליטה שלי.

כמו בלידה השלישית של יונת, ולא הבנתי את זה עד שלא קראתי את מה שיונת כתבה, החידוש התאפיין בהקשבה. הקשבתי לגוף שלי ושמתי לב. ומה שמאפיין אותי אחרי הלידה הזאת זה הרצון והצורך העז בהקשבה, לי, לתינוק שלי, לעולם. והאמת, עכשיו תפסתי שכדי להיכנס להריון התאמנתי בהקשבה, במיוחד לאנשים שאני מכירה כבר שלושים שנה, ושמעתי לראשונה דברים אחרים. הבנתי דברים. הייתי קשובה. הריתי לתוך קשב חדש, ילדתי קשב חדש. אני אפילו כותבת על זה מאמר ל"באופן" (יהיה לגיליון 46). ומה שיונת לא כתבה: אני רואה פה גם את הקשר לגידול בלי חיתולים.

אוי, כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על זה ולא יודעת איך. אני אנסה להתחיל משהו, נראה איך זה יצא:

ילדתי שלוש פעמים. בפעם הראשונה לא הרגשתי את הלידה, ולא הרגשתי שינויים מיוחדים באישיותי אחריה. ההורות כן שינתה אותי, בהדרגה, אבל לא הלידה עצמה.

את הלידה השניה הרגשתי בעוצמה. קלטתי פתאום איזו עוצמה אני. (אני יודעת שבדרך כלל אומרים "איזו עוצמה יש לי", אבל זה לא מתאים כאן -- העוצמה היא אני עצמי ולא משהו שיש לי.) הלידה הזאת העצימה אותי באופן ישיר ובהרבה אופנים עקיפים. בין השאר, היא נתנה לי כוח פיסי לשאת תינוק ענק כמעט כל הזמן, וכוח נפשי לעשות דברים שונים מהנורמה בלי הוכחות וטיעונים שכך באמת עדיף. וגם כוח לדבר על כך עם אנשים ואפילו לשנות משהו בחייהם -- להשפיע עליהם מהעוצמה שהיא אני עצמי.

הלידה השלישית באה בקול דממה דקה. אני חושבת שמה שלמדתי ממנה בעיקר הוא פרק בשפלות רוח. גם בלידה עצמה, שבה התינוק יצא בעצמו (בעוצמה שלו) בלי שאני אדחף אותו. וגם אחרי הלידה, כשלא יכולתי לקום ולהסתובב איתו, והייתי צריכה להניח לדברים לקרות ולאנשים אחרים לעשות. מאז הלידה הזאת אני מוצאת שפחות מעניין לי להשפיע על אחרים, ורוב הדברים שעשיתי בכיוון החוצה קפאו או התפררו. לעומת זאת, מעניין לי עכשיו מאוד להקשיב ולתת לעולם להשפיע עלי, ללמוד.

אני חושבת מה נכון לכתוב בדף הזה ושישקף את מה שהשתנה בי.
התשובה בעצם התגלתה כבר בשנה השניה של הלימודים. ממוצע הציונים שלי ירד מ 85 ל 70 ואחרי זה גם ל 60.
לא כי לא היה לי זמן ללמוד, אלא כי הרגשתי את המשמעות האמיתית של החיים.
גם השנה כשחזרתי ללמוד, אחד הדברים שלא יכולתי לסבול ועדיין קשה לי, זה ללמוד עם בנות 22 שעדיין לא גילו את המשמעות האמיתית בחיים, ומתבכיינות לי על הלימודים הקשים והעבודה במקביל. כאילו אני מחזיקה בסוד שהן יגלו רק עוד כמה שנים, ואני לא יכולה לגלות או לספר להן מכיוון שהן צריכות לגלות אותו לבד.
משמעות חיי האמיתית התגלתה, ושום דבר לא חשוב ולא שווה בלעדי שלושתם.

אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת, טושו.
לפני ההריון והלידה ראיתי את חיי כתהליך ממושך ומפותל של חיפוש. המילה "חיפוש" תמיד צצה כשהגדרתי את משמעות חיי.
פתאום לא צריך לחפש, כי זה ממש פה, ישן לידי.
החיפוש שלי היה חבר טוב של הדיכאון שלי. תמיד פחדתי שלא יהיה לי בשביל מה לקום בבוקר. הייתה איזו תהום שאיימה על היומיום שלי.
אז עכשיו לא רק שאני יודעת בשביל מה אני קמה בבוקר (ובלילה), אני לא חושבת על זה בכלל.
אני לא סופרת ימים וחודשים ומסכמת אותם לשנים ומארגנת את החיים בקבוצות זמן שיהיה לי סדר, אני חיה.
אני לא בדיכאון במוצאי שבת.
אני חיה בעוצמה.
ואני יודעת דבר שעדיין מפליא אותי: ילדתי בכוחות עצמי, בבית שלי. זה מדהים. והייתי שם, בלידה. הייתי ממש, בלי לברוח, בלי שמחשבתי נדדה ובלי בריחות. זו הפעם הראשונה בחיי שהייתי בתוך חוויה באופן טוטאלי. אני תמיד בורחת במחשבות. אז אני מסוגלת להיות. "לקיום".

וכמויות של אהבה, ביטחון עצמי והערכה עצמית שממלאים את חיי וממשיכים לנבוע ולנבוע.

וכל זה נכון להיום, ה17 בפברואר, שלושה חודשים לספירת יותם.

חבצלת,
אפרופו לידה טבעית, הלידה שלי היתה קצרה (בערך שעתיים מהציר הראשון ועד שהיא יצאה לאויר העולם) הגעתי לבית חולים בפתיחה של 10, המיילדת ממש התמוגגה, ולא היה זמן אפילו להרשם בקבלה, לשים מוניטור ושום דבר אחר.
מאז הלידה אני בהיי טוטאלי, מלאת אנרגיה ומרץ כפי שלא הייתי שנים.
אני מרגישה די מפגרת, פיגועים ורוחות מלחמה מסביב ואני מדושנת עונג ומפוייסת עם העולם.
מכיוון שבשנה הקודמת עברנו גל כאוב של מחלות קשות ומוות, אינני יכולה להפריד בין השניים, לאחר שאבי (ושני דודים) נפטרו ואימי סיימה כימותרפיה, (לא אלאה אתכם בהמשך הרשימה אבל זה רק על קצה המזלג) אז בואה של הפיצפונת שלנו מילא אותנו תערובת חמימה ונעימה של אושר, קבלה, ופיוס.

(טוב,נו, זו היתה תשובה חפוזה ישר מהבטן)

תחושת שייכות.
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי עם רצון חזק להיות שייכת. תמיד מחפשת אישורים חברתיים.
כל התהליכים שעברתי עם עצמי בשנים האחרונות היו סביב הצורך בשייכות.
תמיד שונה עם נסיונות ומאבקים להתאים עצמי - מאבק תמידי בין צורך ורצון לבטא אינדיבידואל לבין הרצון בשייכות תוך כדי ויתור על ביטוי האינדיבידואל.
לקראת הלידה המאבק הזה הגיע לשיאו - ההחלטה לא לעשות ברית מילה מול איום לחוסר הכרה בילדי, הפחד מלא להיות שייכת למשפחתי היה כל כך חזק וסחף אותי לסערת רגשות עצומה.
וכשטוהר נולד, בבת אחת הרגשתי כל כך שייכת:
גילינו את הפורום הזה ובכך נחשפתי לקהילה שמיד הרגשתי חלק ממנה.
גיליתי שיש את קה"ל - יש עוד הורים כמונו.
מרכז "דרך אם" שנתן תשובות ותמיכה לכל שאלה שהפנתי אליהם, בית.
ואני חלק ממשפחה מדהימה: אמא טושו, אבא אמיל, ובובון טוהר - משפחה יקרה ואהובה.
ככה שהלידה חיזקה אותי במקום הכי פוחד שלי - אני שייכת ואני עדיין אני

כמובן שחוץ מזה יש את עוצמת האהבה המדהימה הזאת שלא ידעתי שבכלל קיימת,
ואת ההפתעה הגדולה מזה שאני יודעת להיות אמא (ונראה לי שאפילו די טובה...)
ובטח עוד הרבה דברים שרק במבט לאחור אני אדע שהשתנו בי.

• לכתוב את זה עשה לי צביטה נעימה בלב - אני מצטרפת למיטה לטוהר, לילה טוב...-

בקצרה - אני עוד צריכה לחשוב -
אני מרגישה תהליך ארוך ואיטי, שכולל הבשלה של בטחון בעצמי, נינוחות, סבלנות, קבלה (הכל יחסי! אל תחשבו שבאמת יש בי את התכונות האלה באופן מוחלט - זה יחסי לאיך שאני זוכרת את עצמי בצעירותי. ואולי זו סתם התבגרות).
אבל אני לא רואה סף בלידה, אלא איך הכל מתבטא נכון (ושלם) עכשיו.

וחוצמזה - חבצלת -
איזו יופי של שאלה! (רני, חדווה, ראיתם? זה בטח יהיה ראוי לגיליון המודפס)
וגם - מתי תגלי לנו מה עברת ומה התזה שלך?

אחלה רעיון. האמת שאני חושבת על העניין הזה לא מעט בתקופה האחרונה.
כי ברור לי שהיו בהחלט שינויים.
נראה לי שבאופן מובהק משהו בבטחון שלי התקרקע יותר. משהו בתחושת הצורך בי (נו, דיי ברור, אה?) אבל לא רק ביני לבין עצמי, אלא גם במה שאני משדרת החוצה. משהו יותר מוגדר ונינוח (ככה אני חשה).
משהו התרכך יותר.
משהו הפך מבין ומקבל יותר.
עוד משהו נפתח.
עוד מקום התפנה לבפנים ולבחוץ.

בחרתי בחצי שורה מהשיר של שלום חנוך כדי לשאול אתכם האמהות (או שבעצם, גם האבות)-
מה השתנה בכם בעקבות הלידה - אני לא מתכוונת להורות, אלא לקשר בין ארוע הלידה עצמו לבין האישיות שלכם- לאו דווקא כ"אמא" אלא כ"אני"? במיוחד מעניין אותי מה יאמרו אלה שחוו לידה "טבעית", על כל הגדרותיה. מה נעלם בכם? מה נוסף בכם? מה הבנתם? כולן מוזמנות לענות- מאלה שילדו לפני שבועיים עד אלה שלידתן האחרונה התרחשה לפני שנים רבות. תודה!