בקי, אני משננת את הטקסט. כל כך חכם. מתישהו זה יבוא לי בטבעיות, אני מקווה.

השאלה היא מהי הבחירה שלי כאמא.
אני יכולה לבוא ולפתור את הבעיה בכך שאני לוקחת את הילד או מפסיקה את העימות ואני יכולה לתת לשני הצדדים חומר למחשבה ושיעור ביחסי אנוש.
בפיתרון שאני הצעתי מיכאל מקבל את הגיבוי של אמא ושומע את ההסבר שעוזר לו למקם את עצמו בחברה (גיל) נותן לגיטימציה לבחירה שלו לחבוש כיפה ומקבל כיוון להמשך פעולה (ללכת לשחק עם הילדים).
בפיתרון של שירה נשמר העיקרון של ההגנה האימהית אבל מיכאל לא שיחק עם הילדים והם לא למדו את השיעור שהזדמן להם בהתחשבות בזולת ובציפיה החברתית מהם להתנהג בעדינות לתינוקות.

בכל מקרה, חשוב לתת לו את ההרגשה שאת נמצאת שם בשבילו, ואת הבטחון שאמא זה פתרון.

אני במקומך הייתי באותה סיטואציה אומרת לילדים הגדולים
"מיכאל הוא רק תינוק קטן והוא לא שווה כוחות לכם. הוא בחר לחבוש כיפה כי נחמד לו עם זה והלעג שלכם מפספס את המטרה. הוא לא מבין למה אתם צוחקים ממנו. תיזכרו שהוא רק תינוק ותנו לו לשחק איתכם בלי ללעוג לו."
אני חושבת שיש סיכוי רב שהם היו מניחים לו ולכיפה.

ואם בעינייני חינוך אנו עוסקים, אז הנה משהו קצת יותר ספציפי - מיכאל בן שנה וחצי, עדיין במשפחתון קטן ומגונן, ובכל זאת - במפגשים עם ילדים אחרים, כבר היינו עדים פעם אחת לאגרסיביות קלה (יש כזה דבר?) כלפיו.
סיפור המעשה כך היה: מיכאל התעקש לחבוש כיפה לקראת ביקור אצל חברים. החווייה של כיפה על ראשו בערב ראש השנה, מצאה חן בעיניו יותר ממה שיכולנו לצפות, ובבוקר יום המחרת זינק למגירה, שלף את הכיפה וחבש אותה על ראשו. ילדי החברים (גדולים בשנתיים ושלוש) הביטו בו המומים כשנכנס, ומיד התעשתו ופרצו בצחוק גדול. "אתה דתי?", שאלו ודפקו לו כאפה קטנה על הראש, "מה, אתה דתי?", עוד כאפה עדינה לכיוון הכיפה. וקולות צחוק מתגלגלים. עוד לא ידעתי איך להגיב במצב כזה. כאילו ציפיתי שההורים (שהיו בטווח ראייה) יזנקו ויפסיקו, אבל כניראה שהכל נראה עדיין כמו משחק. אולי אני קצת חסרת ניסיון במשחקים של ילדים. אולי אני קצת היסטרית מדי. בכל זאת, אמרתי לילדים "די" והרמתי את מיכאל בידי. אחרי כמה דקות, כשעסקתי במשהו אחר, שמעתי את מיכאל פורץ בבכי. רצתי למקום ומיד הבנתי שחטף כניראה מכה מעליבה או כואבת.
אז מה אנחנו מלמדים את ילדינו? מה הייתי אמורה לעשות במצב הזה? איך אני מגנה על הילד שלי בטווח הקרוב, איך אני מלמדת אותו להתגונן בטווח הארוך, איך מתמודדים עם ילדים אלימים של אחרים?

כל הפורום הזה והקהילה הזו קיימת בגלל החיפוש שלנו אחרי דרך אחרת לחיות את חיינו.
כולנו מואסים באגרסיביות שגדלנו בתוכה כחלק מתרבות שנות ה 80 -90. תרבות שקידשה את הכח והכסף. כיום יש תנועה אחרת. אנשים מרגישים לא בנוח עם הכוחניות ועם רדיפת הכסף ומחפשים מהות אחרת. העולם של ילדינו יהיה מה שאנחנו ואנשים כמונו יעשו ממנו.
קשה לי להאמין שאדם שגדל באווירה סובלנית, מקבלת ואוהבת יבחר לנהל את חייו בדרך כוחנית וחסרת התחשבות.
אני רואה סביבי ומרגישה שאנחנו חלק מגל גדול שמוביל שינוי בתפיסה. אימהות היום (גם הקונוונציונאליות) מדברות אחרת. עושות אחרת. מניקות יותר ונשארות יותר בבית עם התינוקות. זה שינוי איטי אבל הוא קורה ואני חושבת שלקבוצה שלנו פה יש חלק לא מבוטל בהתווית הדרך וביצירת נורמות חדשות בישראל בקרב ציבור ההורים הצעירים.
אני לא מלמדת את הילדים שלי דברים שאני לא מוצאת צורך שידעו. אני לא מלמדת אותם לשקר למרות שהרבה אנשים משקרים, אני לא מלמדת אותם לקלל (ויסלח לי מר ניל מסמרהיל) למרות שכולם מקללים ואני לא אלמד אותם לרמות או לנצל. יש כישורים שאני לא מעונינת להקנות להם ולצערי הם יאלצו לנסות ולהצליח לשרוד גם בלי הכישורים הללו ואני מתפללת למענם שאכן יצליחו (אם אמא שלהם מצליחה איכשהו יש סיכוי שגם הם יצליחו).

אני בדעה שאין סתירה כזו: הם צריכים להיות מסוגלים להשיג מטרות ולהנות בסביבה אשר בה הקשר בין אנשים הולך ונעשה חשוב.
הם חייבים להיות מתחשבים ולהרגיש את הזולת אם הם רוצים להיות אנשי שיווק טובים.
הם חייבים להיות מסוגלים להביע רגשות ולהקשיב הקשבה פעילה אם הם רוצים להיות מחנכים טובים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכיוצא בזה.
הם חייבים לכבד את זולתם ולהיות קשובים וגם לויאליים לארגון אם הם רוצים להיות מנהלים טובים ולהתקדם במדרג.

לעיתים יש סתירות, אך ברוב המקרים (בעולם המודרני), הדברים עולים בקנה אחד.

לעיון נוסף: מדור כישורי חיים.

אני חושבת שאת שני הדברים אפשר ללמוד בכל מקרה בדרך הקשה.
את הדברים השליליים לומדים מהר יותר
ואת הדברים החיוביים לומדים (אם בכלל) בשלב מאוחר יותר כשכבר ערים לאיזה אנשים נהיינו, ואיך החברה מתייחסת אלינו בגלל שאנחנו כאלה
ואם רוצים להשתנות אז זה אפשרי (למרות שקשה).

בגלל זה אני חושבת שאת הדברים כמו התחשבות, קשיבות, כיבוד אחרים וכו', רצוי לילדים ללמוד מהוריהם
תכונות נפלאות שיהיה נהדר אם הן יבואו בטבעיות.

את שאר הדברים כמו לדחוף ולדרוך הם ילמדו בעצמם ובהתאם לצורך.
סביר להניח שהן יבואו פחות בטבעיות.

ולא לשכוח שלכל אדם (כל כל ילד) יש אופי משלו.
לא הכל תלוי בהורים או נלמד.
חלק יסגלו סוג מסויים של התנהגות בקלות יותר, וחלק בכלל לא.

וגם אני לא חושבת שהתכונות השליליות שהזכרת הן נחוצות.

השאלה היא איזה מבוגרים היית רוצה שיהיו?
מתחשבים, מבינים, סובלניים ונעימים? או גסי רוח, דורכי גוויות ואינטרסנטים?
אפשר להגיע להשגים גם כך וגם כך. מאושרים ושלמים אפשר רק בדרך הראשונה.

כבר זמן רב אני מתלבטת בשאלה מה נכון לנו ללמד את ילדינו? האם נכון ללמד אותם להיות קשובים לסביבתם, מתחשבים, מכבדים את האחר באשר הוא, לויאליים, מתחלקים במה שיש להם, מפרגנים, עוזרים כשאפשר, מסורים, נאמנים וכו? תכונות שהן ללא ספק נפלאות בעיני. או שמא נכון יותר ללמד אותם דברים אחרים שיעזרו להם, לצערי, הרבה יותר להתמודד עם העולם סביבם. לדחוף ולהדחף, לדרוך על מי שרק עומד בדרכך ומפריע לך להתקדם, לא להתחשב, לא להיות נאמן לאיש חוץ מלעצמך וכו', עוד שפע תכונות שהן ללא ספק אינן טובות בעיני, אך מסתבר שהן הנחוצות?

ראו גם מדור כישורי חיים

---