בלידה השנייה, הטובה והמתקנת תודה לאל....
בצירי הלחץ אני מבקשת ממנה- בואי גורה קטנה, בואי אלי...
עד היום אני נזכרת בלידה השנייה בחיוך, בניגוד לראשונה.
איך הרגשתי כמו לביאה, נמרה.
איזה כיף להיזכר

לידה רביעית, תנוחה בין עמידת שש לתנוחת עכבר, אחרי לידה שכואבת יותר זמן ממה שאני רגילה, התינוק יוצא.

אני, עוד לפני שהסתובבתי כדי לראות אותו, צריכה לעכל את מה שקורה לפני שאני זזה:
"ברוך השם שזה נגמר!
איזה כיף שהוא בחוץ!
יצא לי קקי?"

(תשובה: לא)

למיילדת שהציעה לי כדור פיזיו : ״ אני לא רוצה להתקדם , אני הולכת לקרוא למרדים, אני יודעת איפה החדר שלו ״ מחזיקה את שקית העירוי בידיים ויוצאת מהחדר, בעליו המיילדות משכנעים אותי להישאר ולחכות למרדים שהוא יבוא כי כבר קראו לו. למרדים: ״אני לא מתקדמת מבטיחה תעשה לי בבקשה אין לי ציר אין לי ציר אין לי ציר בבקשה הנה הנה אני לא זזה אני חתול אני פסל של חתול״ איך שהוא נכנס לחדר התמקמתי בתנוחה והודעתי לבעלי ״תצא עכשיו אני עושה אפידורל ״ המרדים למיילדות;״ בנות תבדקו אותה אני לא עושה לה היא מתקדמת ״ אני למיילדות:״ לא אל תבדקו אני לא מתקדמת מבטיחה בוא רק נעשה אפידורל אין לי ציר אין לי ציר הנה אני לא זזה אני פסל ״ המילדת בודקת ומשקרת למרדים ואני יודעת שהיא משקרת כי אני יודעת שאני מתקדמת .

מותשת מהצירים אני מרימה את הראש, ואומרת לנוכחים- בעלי, הדולה והמיילדת-בטון מאשים:
אני היחידה שסובלת פה!

קטעים אתכן!

דף מגניב!
בשתיים מהלידות שלי, כשבעלי לא היה בחדר בדיוק ברגע שהתינוק כבר עמד לצאת צרחתי - אלוני! (נניח בעלי), תביאו לי את אלוני! אני לא יולדת בלי אלוני!
בלידה האחרונה שילדתי עם דולה, וגם כאן הצלחתי להגיע ללידה ממש כשהיא עוד עלתה במעלית כבר צרחתי - שרה (נגיד), תביאו לי את שרה, אני לא יולדת בלי שרה! (בעלי ממש נפגע...)
בקיצור -אני יותר מומחית בלהתאפק מאשר בללדת... :-)

בלידה הראשונה שלי צעקתי המון (כי כאב לי המון...)
אבא שלי היה מחוץ לחדר הלידה ושמע את הצעקות.

אבא שלי: "אמא שלה לא צעקה בלידות.
היא לא קיבלה את זה מאמא שלה.
כנראה היא קבלה את זה ממני...!!!"

הסתכלתי לבן זוג בעיניים ואמרתי : כואב לי. והוא ענה : אני מאמין לך.

חבל שכאב לי לצחוק כי זה היה מאוד מצחיק.

תינוקי, צא בבקשה
אני רוצה לגעת בראש שלך
אני רוצה לראות אותך

אני רק צעקתי. דבר שלא הולם אותי לחלוטין.
ותוך שאני מתכננת בראשי לומר למיילדת שאני רוצה ללדת בתנוחה מסויימת, הילד כבר היה בחוץ:)
בעלי אחר כך היה בשוק ממני שצעקתי ונורא נבהל. ומבחינתי זה היה מעולה,הצעקות היו בדיוק הדבר הנכון לעשות בשבילי וממש לא בגלל סבל או משהו.
ועד היום אני מרוצה מעצמי שבלידה הזו צעקתי והיה לי טוב (בניגוד לקודמת שבכיתי ונאנקתי חרישית,וסבלתי כל כך)

ילדתי במעייני הישועה ושאלתי את המילדת אך אתן עוברות את היסורים האלה כל כך הרבה פעמים?! אלוהים אדירים
כמובן שאיך שהתינוק יצא הרגשתי כזאת עוצמה והתרגשות שפשוט כל הכאב נעלם כאילו רק דמיינתי לשניה אותו

אגב איזה דף כייפי...

בצירי הפתיחה כואבים: אני לא מבינה איך המין האנושי ממשיך להתקיים, אנחנו לא עושים את זה שוב [b]אף פעם[/b] !!!!

כמובן שעכשיו אנחנו כבר מתכננים מתי יהיה הילד הבא, וכך הבנתי איך אנחנו מתרבים- השכחה המתוקה והקסם שבקצה השני של חבל הטבור

לידה ראשונה, אחרי שהאפידורל התחיל להשפיע:
מרגישה את החסד האלוהי,
הלב נפתח כמו שמעולם לא היה פתוח, אני מפזרת אהבה על בן זוגי ואב התינוק(שכבר אינו בן זוגי)
על חברתי שלצידי, אהבה והודייה אין סופיים, התעלות שאף סם לא יכול להביא,

נישאתי על גלי הסוד שנוכח בחדר וממלא את יישותי.
אושר צרוף ומוחלט, התמזגות עם הבריאה/אלוהים/הרוח הגדולה.

המיילדת לרופא: דוקטור, הפתיחה 2 וחצי, היולדת ממש סוערת
היולדת כלומר אני, בתוך תוכה: יא סתומה, אם היית מרגישה את מה שאני עוברת גם את היית סוערת!!
הרופא שמבקש לעשות בדיקת פתיחה נוספת, למרות שמהקודמת עברו רק כ-40 דקות: היא בפתיחה של 9.5, לכן היא סוערת!! לחדר לידה, מייד!

לידה שנייה, מהירה כמו קודמתה, אין זמן להרבה דיבורים:
23:15 - (התחילו צירים, יוצאת לסלון) "ערן, תמלא את הבריכה, פזר את הכלבות אצל השכנים".
23:45 - (המיילדת מגיעה, בודקת פתיחה) "מה, רק חמש???"
00:45 - (התינוקת בחוץ) "את הילד הבא מאמצים!"

אחרי כ15 שעות של צירים, למיילדת המדהימה סיגל (במרכז הטבעי של תה"ש): טוב, היא כבר לא תצא, נראה לי שאני אלך הביתה...
סיגל: טוב, לכי הביתה...
רק אז קלטתי שזה משפט מטופש, כשהוא נאמר אני זוכרת שממש התכוונתי אליו.
אל חשש, 4 שעות אח"כ, היא אכן יצאה! כמו גדולה (3.750... :-) )

וואו בנות! איזה דף מדהים!! גם בנים יכולים להכנס רגע- נכון? ניקיתי רגליים בחוץ :-)
מזמן לא התרגשתי ככה מדף אם בכלל- איזה עוצמות. למרות שצחקתי הרבה- הוא לא מצחיק בכלל. יולדת שקוראת הצילו- הרגע כולו במילה אחת.
מה עוד יש לומר?

הרבה יותר עוצמתי מלצאת למילואים.

לידה ראשונה, בבית- "בואי אליי בואי אליי הנה אני יולדת אני גדולה כן כן בואי בואי עוד עוד" בת'כלס זה נשמע כמו אורגזמה וגם הרגיש כך (אוח איזה טוב!)

לידה שניה, בבית חולים- "לא, לא לא, לא יכולה לשבת לא רוצה לשבת לא רוצה לשכב לא רוצה מוניטור לא רוצה עירוי לא לא אה אה אה אחחחחח, די!!!!!!!!!!!" שתי לחיצות והתינוק יצא. שמונה דקות אחרי שהגענו לבית החולים, כולם באטרף סביבינו כי הגעתי בצירי לחץ ופתיחה מלאה עם עובר ענק (נולד ארבע וחצי), מים מקונייאלים ומיילדת בית שלא הצליחה להגיע אליי הביתה כי נתקעה באיזה פקק?! הזוי אבל גדול. אה כן וגם את מספר ת.ז שלי הצלחתי להגיד למי ששאלה שם בכניסה כי האיש שלי התבלבל....

איך לא נתקלתי בדף הה עד עכשיו?? משעשע ביותר! ואצלי:

לידה מס' 1 - מתחילים צירים ומיד הם כל 3 דקות. בדרך לביה"ח, אנחנו מקדימה וההורים שלי מאחור (נכדה ראשונה, ילדה ראשונה, גרנו בחו"ל, חשבנו שזה יהיה מגניב..). אני מעבירה את הצירים בשקט יחסי, למרות שהם כואבים והדרך ארוכה... אמא שלי מאחור, בטון פולני: "טוב, שומעים שעוד לא ממש כואב לך..." >:( מגיעים לאיזה רחוב ניו יורקי, אמצע הלילה, בדיוק יוצאת איזו משאית זבל שלא מצליחה לעשות רברס ואנחנו מאחוריה מסתכלים עליה יוצאת ונכנסת, יוצאת, נכנסת, יוצאת... בסוף נמאס לי ואני מוציאה את הראש מהחלון וצורחת: "Hey!! I'm having a baby here!!!" הנהג נבהל ומפנה את הדרך |יש|.

לידה מס' 2 - אני מגיעה לבי"ח עם צירים שלא כואבים לי, אבל בהחלט לוחצים והרופא אמר ללכת אז הלכתי... אני מגיעה לקבלה ויושבת שם וממלאה טפסים בנחת... כל שניה שואלים אותי מה אני עושה שם, ולא מבינים איך אני לא מתפתלת מכאבים. הם מסכימים להכניס אותי לחדר לידה רק אחרי שהרופא מתקשר להגיד להם שאני בפתיחה 5 (בדק אותי לפני כן ושלח לשם). בחדר לידה אני לבד, עד שמגיעה חברה להיות איתי (הבעל לא הספיק, הוא תקוע ברכבת בשעת העומס מניו ג'רזי לניו יורק). קצת אחרי, יש צירי לחץ ואני לוחצת להוציא את הקטנה... כולה 3 צירי לחץ והיא בחוץ. במהלכם הספיק איזה רופא לצעוק עליי "תפסיקי להשמיע קולות! את לא לוחצת טוב!!" >:( הילדה נולדה שעתיים אחרי שהגעתי לביה"ח, תוך 3 לחיצות... העיקר שלא לחצתי טוב. אחרי שנולדה האחות לוקחת אותה הצידה, אני מתחננת "תנו לי אותה!" האחות: "לא, צריך קודם לנקות אותך!" >:( היתה עוד התנהלות מזוויעה אחרי הלידה, שלא רצו לתת לי אותה כי היא לא התחממה מספיק או משהו הזוי שכזה... לפחות היה משהו ששכנע אותי ללדת בבית בפעם הבאה!

לידה מס' 3 - הפעם בבית! |יש| המיילדת באה אחרי שאני כשעה וחצי בצירים די צפופים. היא בודקת פתיחה על המיטה: 4 סמ'! אמא שלי מהצד מפרצפת בפולניות: "מה, זהו??" המיילדת ואני מחליפות חיוכים משועשעים. תוך שעה הילדה היתה בחוץ! בהכתרה יוצא ממני "אויויוי אויויוי!!" אמא שלי צוחקת "מאוד טיפוסי ליולדת יהודיה!" המיילדות צוחקות "זה קול אוניברסלי :-D

לידה מס' 4 - שוב בבית, שוב קצר, רוב הלידה התלוננתי כמו ילדה קטנה, קיטרתי, וייללתי "תצא כבר!" :-P בסוף הוא יצא כבר.

לידה ראשונה בבית, בנזוגי קופץ להביא ת'בריכה מהפלא ופלא השכנים, שרה'לה הגדולה מכולם מפקדת בעוז על הניפוח וחימום המים. רוני רות שלב, חברתי ודולתי שואלת אותו: תגיד, גם בפנימיה הצבאית צעקו עליכם ככה?
אני: "בואי אלי קטנה, מתוקה שלי, טובה, אני כבר סקרנית לראות אותך ארנבת" ושואגת כאילו אין מחר. כואב נורא. כל השכנים שמעו!
נעמה עלי במים, אני נשענת על בנזוגי מחובקת, היא מסתכלת עלי בעינין רב, נינוחה. חבל הטבור עוד פועם חצי שעה ואני רואה כתמים ורודים זוהרים מרצדים לי מול העיניים. שרה'לה חותכת את חבל הטבור ובבת אחת נעמה הופכת מאפור- כחלחלה לורודה ונושמת את הנשימה הראשונה שלה בעצמה. אני מחייכת אליה באושר אינסופי ויוצאת לי מהפה המילה: גוצי.
עד היום זה השם שאני קוראת לה. איזו לידה מושלמת.

אני הפלונית אלמונית מלמעלה :)

איזה דף כיפי!!
לידה שנייה- הכל יחסית מהיר, המיילדת אומרת לבעלי ולאחותי שיקראו לה כשאני אומרת להם שאני מרגישה את הלחץ בטוסיק. היא רק יוצאת ואני מרגישה את זה (מדהים כמה ששוכחים מהר וכמה שאין לי מושג עכשיו על מה אני כותבת...) ועד שאני מצליחה להסביר להם, אני צורחת כ"כ חזק שמייד מגיעים לחדר הלידה כל מי ששמע אותי. בגלל שהמים מקוניאליים, נראה לי שהצטרפו עוד שניים-שלושה רופאים. אני מסתכלת על העיניים של המיילדת ומקשיבה לה- מבחינתי חוץ ממנה אף אחד לא שם. אבל שששווררףףף לי בטירוף ואני מדי פעם צועקת "הצילו!!" היא מנסה לקבל את התינוקת, או לדאוג שלא אקרע, או לא יודעת מה ומכניסה את הידיים שלה, ואני בתגובה, כי כל-כך שורף לי- מתרחקת עם האגן כמה שאני יכולה (אני על מיטה במעין שכיבה-כריעה). היא מדברת איתי, אני מתרחקת ופתאום אחד הרופאים אומר לי: "תקשיבי לה". (ומה בדיוק נראה לך שאני עושה, ולמה בדיוק נראה לך שאתה עכשיו מדבר איתי?!! ולמה נדמה לי שאתה מעיז לשם את היד שלך עלי, או שאני מדמיינת?!!) הסתכלתי עליו במבט שאי אפשר לטעות בו, עם עוצמות נוספות של אישה יולדת וסננתי לעברו (אולי צעקתי?!): "תזוז מפה, אתה מפריע לי!"

_אני: וואו , זה היה ציר כואב במיוחד
בעלי: גם לי כואב לי הגב נורא_
D-:

לידה שלישית ומהירה -
שעה אחרי תחילת הצירים ואני בציר לחץ.
אני: איפה מיכל? תגיד לה שתבוא כבר , עוד כמה דקות יהיה פה תינוק בלעדיה.
בעלי מחליף צבעים , מסתובב בבית מבולבל ולבסוף חוזר מחדר השינה עם ארגז הלידה.
אני: בשביל מה הארגז?
בעלי: את יולדת , לא? את רוצה שאני אתפוס אותו או שתסגרי רגליים? (לא חושבת שראיתי אותו מפוחד כך בחייו)
אני: אתה רציני? טוב , אני סוגרת רגליים...

אחרי הלידה -
דבר ראשון שאני רואה כשהתינוק יוצא זה אשכים ענקיים.
אני: ידעתי! אמרתי לכם שזה בן.

בתחילת הצירים יחסית -
אני: וואו , זה היה ציר כואב במיוחד
בעלי: גם לי כואב לי הגב נורא

בלידה השניה מיכל ספרה איתי בצירים וזה מאוד עזר לי להעביר אותם
בלידה הזו היא לא הגיעה אז ביקשתי מבעלי שיספור איתי
אני: למה אתה סופר כל כך הרבה? למה עם מיכל הספירה היתה קצרה יותר? די , נמאס לי , תקרא למיכל.

די סנילית...

בלידה השניה, צירי לחץ, אני על הצד, המילדת מזמינה אותי לגעת בראש היוצא ואני עונה "לא יכולה, הידיים שלי קצרות מידי..." תגובה המיילדת "יאלה יאלה תפסיקי לקשקש..." או משהו בסגנון (בין המנחשים מי כבודה יוגרלו תיק ותקליט).
אגב, גם היום (שלהי הריון שלישי) אני חשה בתופעת לואי הריונית שאף אחד לא מדבר עליה: התקצרות הידיים... או שאולי הבטן שלי עצומה... :-)

ועוד מצירי הלחץ "ראבאק, זה כואב!!!!" ועל זה יאמר, כאילו דהההה.... גם המיילדת חשבה שזו הבחנה גאונית.

איזה דף נפלא!
אני חילונית גאה ללא שמץ חינוך דתי מהבית
בלידה הראשונה : אלוהים תעזור לי.. (לא יכול להיות????מה קורה לי??? )
הזוי ???!!!!

[u]בצירי לחץ ארוכים והילדה נכנסת ויוצאת כמה סנטימטרים שוב ושוב, כי לא לחצתי "עד הסוף"[/u]
זה לא בגלל שלא לחצת, זה נורמלי לחלוטין בלידה (בעיקר ראשונה) שהראש מתקדם ונסוג, כדי להרחיב את הנרתיק לאט לאט (כדי שלא ניקרע).

לידה ראשונה, ארוכה מ-א-ד, בצירי לחץ ארוכים והילדה נכנסת ויוצאת כמה סנטימטרים שוב ושוב, כי לא לחצתי "עד הסוף". הסיבה שלא לחצתי עד הסוף הייתה שפחדתי, ואחד מהדברים מהם פחדתי יותר מכל היתה התינוקת עצמה, שעוד רגע תהיה פה באופן בלתי הפיך. היה ברור לנו שאנחנו רוצים ביות מלא מהשניה הראשונה, מה שהוביל לדיאלוג הבא:

זוגי: "קדימה, תלחצי חזק, עוד שתי לחיצות והיא תהיה בחוץ! עוד שתי לחיצות ותוכלי לנוח!"
אני (בטון בכייני): [b]אתה[/b] תוכל לנוח, אני אצטרך לטפל בה!

לידה ראשונה (ונהדרת, בלי התערבויות ובלי אפידורל) רק שבסוף הקטנה התנהגה כאילו שהיא יו-יו והראש שלה ביצבץ החוצה ופנימה הלוך ושוב.
אולי זה היה בגלל חבל טבור קצר מאוד ואולי בגלל שלא הייתי ממש מוכנה שכבר תסתיים הלידה שהתרחשה חודש לפני הזמן (לא רק שלא הספקתי לנקות את החלונות או לדאוג לציוד לקטנה, אפילו תיק עוד לא ארזתי)
אחרי שהרופא הציץ לחדר צעקתי בראש שלי (איזו פולניה אני אהיה אם אצעק באמת) "נו כבר, צאי!". אז היא יצאה.
ובכלל הייתי נורא מנומסת כל הלידה ואמרתי לבעלי ולמילדת תודה ובבקשה.

_כשהוא ניסה לשכנע אותי להחזיק לו את החולצה או את היד, או כל דבר אחר שקצת פחות יכאיב לו, אמרתי לו שאני הולכת עכשיו לשבור לו את המפרקת.
ניסיתי גם לדבר לילד. זה נע בין "בוא אליי, בוא" לבין "צא, מניאק, צא!"._
קרעת אותי ג'וניפר D-: LOL

מתחילה להתכונן ללידה שניה בע"ה,
בדיוק אתמול נזכרתי שאמרתי לאמא שלי המאממת שספגה את כל הסימנים הכחולים כשהאיש כבר לא יכל לעזור (כלומר מהפתיחה המלאה ואילך, עניין של שעה עד הלידה):
"אוף, יש לך ריח ממש מסריח..." <הגיעה ישר מהעבודה להכין שניצלים לבעלי שיחי' ואז באה אלינו...>
[po]דף גדול[/po]!!

אוי זה דף מושלם!
מאוד קרובה ללידה, משחזרת מה אמרתי בשתי הלידות הקודמות.
הקולות הלא אנושיים שיצאו ממני, האמירות, היבבות, הצחוק, האקסטזה, השיכנוע העצמי שלא כואב לי בזמן שהרגשתי שהנה וסוף העולם הגיע והכאב הזה לא דומה לשום כאב.
זוכרת את הנוכחות השלווה והמרגיעה (והנורמלית) של בעלי וכמה טוב לנשוך אותו, הוא תמיד יוצא חבול מכל לידה. אבל תומך ואוהב (-:
מחכה כבר ללדת ושזה יקרה בצ'יק הפעם. ללא זירוז ופקיעת מים. ועוד לפני ליל הסדר.

לידה ראשונה,בית החולים האיטלקי בנצרת.
פתיחה מלאה, טיפה לפני צירי הלחץ עושה מוניטור בעמידה על הברכיים. על הקיר מיכל שקוף עם נוזל ורדרד.
בעלי: "תראי, יש פה מיץ פטל"
אני: "אם כבר זה מי ורדים"
בצירי הלחץ הארוכים (שעתיים ורבע) -
"מתי כבר הזמן שמרגישים שיוצא קקי אבל בעצם יוצא תינוק" (הקקי אכן יצא, ליובל היה עוד זמן)
בין הצירים, שכובה על הגב בחוסר כוח לקראת הסוף. מעיפה מבט אל החלון ורואה את הכביש בין נצרת לנצרת עילית עם אזור התצפית על העיר העתיקה ואוטובוס וממנו יורדים הרבה תיירים.
"תראו כמה אנשים באים לראות אותי יולדת" תוך כדי חיוך עייף ונפנוף ביד לכיוונם.

ואני אמרתי, בלידה הראשונה, תוציאו לי את התינוקת הזו ואני אהרוג אותה!!!!

אתם חושבים שיש לזה משמעות כלשהי???

לידה ראשונה,אני שעה עם פיטוצין, ישנה עמוק, ומתעוררת בצירי לחץ.
מבקשת ללכת לשרותים, אף אחד לא חלם שאני בלידה נתנו לי ללכת בלי לבדוק כלום,
בשרותים מנסה ללחוץ, אני ממש צריכה קקי.. לא הולך, טוב, אני חושבת לעצמי בטח איזה עצירות, מקוה שיעבור מהר..
נכנסת חזרה לחדר, המילדת בודקת, פתיחה מלאה.. אני צורחת אני רוצה אפידורל!! לא יכולה ללדת בלי אפידורל. המילדת צוחקת - את בלידה!!
ובעלי מודאג באמת, ואומר לי מה? תצליחי לעשות את זה בלי אפידורל, יואו מסכנה..
המילדת אומרת ללחוץ, אני לוחצת ועם כל לחיצה אני עושה קולות כאלו מהבטן אוווווווו.. המילדת אומרת את יכולה לעשות קולות, זה בסדר.. אני אומרת לה, אה בכלל לא שמתי לב שיוצא לי קולות..
התינוק בחוץ. שוכב עלי ובוכה. אני שואלת את המילדת בלחץ, למה הוא בוכה כזה חלש? את בטוחה שהוא בסדר? הוא צריך לבכות חזק לא? ואז אני מחבקת אותו , ואומרת לו, די די מותק תפסיק לבכות, למה אתה בוכה.. ואז אני נזכרת בסיפורים, שהתינוקות חיבים לבכות, אחרת צריך להפוך אותם, ולתת קצת מכות ומי יודע מה, ואז אני אומרת לו, תבכה, תבכה חזק, זה טוב...
פסיכית שכזאת...

פלונית מלמעלה-
עוד מהלידה הראשונה,המיילדת אומרת לי,תנשמי ככה...........(נשימות איטיות וארוכות....)
ואני בתגובה-
אני לאאא יכולה לנשששששום!!!!!!!!!!

לבעלי, כשמסכת חמצן על פני, כעבור עשרים ושמונה שעות, משוכנעת לגמרי בדברי:
"אני הולכת למות. זמ מה שקורה כאן. אני הולכת למות".

כעבור שמונה חודשים: מעולם לא חייתי כל-כך!

בלחיצה האחרונה, אחרי 36 שעות איומות-" דבוץ' בואי אליי" (דבוץ' הוא שם הבטן, כמובן) והיא מיד יצאה אלי. רק הייתי צריכה לקרוא לה, חבל שלא חשבתי על זה יומיים לפני כן (-:

היתה לידה יחסית זריזה עם צירים מאד צפופים מההתחלה. ואני פינטזתי לפני הלידה שבין הצירים אני אנוח ותיכננתי כל מיני דמיון מודרכים למינהם והימרחויות בבריכת לידה. וכך בלידה סיננתי " אין לי זמן ללדת בלידה הזאת"

כשהמיילדת הגיעה אלינו הביתה קיווית שתגיד לי לפחות פתיחה 5-7. כשבדקה ואמרה פתיחה מלאה שאלתי " ומה עם מחיקה?" ##?@. עד שלא היה כיתור לא ממש קלטתי שאני בכלל יולדת

ילדתי בלניאדו, בחדר הלידה הרגיל. שכבתי על המיטה באלכסון, כשהראש של נופל למטה והיד שלי על בנזוגי, כרוכה באלגנטיות השמורה רק ליולדות מסביב לצוואר שלו.
כשהוא ניסה לשכנע אותי להחזיק לו את החולצה או את היד, או כל דבר אחר שקצת פחות יכאיב לו, אמרתי לו שאני הולכת עכשיו לשבור לו את המפרקת.
ניסיתי גם לדבר לילד. זה נע בין "בוא אליי, בוא" לבין "צא, מניאק, צא!".
הייתי ממש מלאת אהבה.

אני זוכרת שגם תהיתי איפה כל אלו שאמרו שתוך שתי לחיצות התינוק היה בחוץ.

לקראת הציר לחץ האחרון צעקתי: השם----- אני לא רוצה לפחד
איזה כיף של עוצמה, הלואי ששוב

גדולות,כמה צחקתי עכשיו :-)
כמה משלי-
בלידה הראשונה פשוט צרחתי...הייתי בהיסטריה,לא התכוננתי בכלל,שום דבר לא הלך כמו שחשבתי...ביקשתי מבעלי שיזכיר לי שאני יכולה ללדת בלי אפידורל ושהשם עוזר לי ללדת,כשהוא הזכיר אמרתי לו-"נכון,והוא גם ברא את האפידורל!"
וגם צעקתי עליו-בורא עולם מה אתה דפוק??זה לא נורמלי!די די די,אני לא יכולה וכו',הרגילים אתן יודעות.....

בשניה,הגעתי מוכנה ונינוחה יותר,ניגנתי לי ניגונים בדרך ובמקלחת.
שעה לפני הלידה אני אומרת לדולה (לא בדקנו אם זה בן או בת)
[list]
[*] אני מקווה שאני אלד לפני כניסת שבת,אני לא רוצה ברית בשבת.זה יהיה סיפור.
[*] בחדר לידה,אני יוצאת מהמקלחת,נאנחת.המיילדת בודקת,פתיחה מלאה!
[/list]
בלחיצה השניה או שלישית,תצא כבר!בורא עולם תעזור לי!....
ואז,היא יוצאת והמיילדת אומרת לה-שלום ילדה יפה!
ואני (שילדתי בכריעה על הברכיים,על המיטה עם הגב כלפי המיילדת) בהלם,לא זזה,ואומרת לה-מה?הייתי בטוחה שיש לי בן!
ואחרי שהסתובבתי-השעון הזה עובד? אני מרגישה כאילו אני פה רבע שעה,מה השעה?
המיילדת-את פה רבע שעה.אני אוהבת יולדות כמוך,בואי נעשה לך קבלה לחדר לידה :-)
(וכל זה לפני שנה בדיוק! מזל טוב לנסיכה שלי)

בלידה השניה, לא אני, זוגי שיחיה פונה אלי כ10 דקות לפני שהפיצית צצה לאויר.
"רוצה גבינה צהובה"? עד היום אני לא מבינה איפה הוא היה.

ובראשונה, (גם) בלידת בית אבל במקום שלא אהבתי, ולא הרגשתי בנח. כל כך כואב ואפחד לא מתייחס. מה נשאר לי להגיד:
"תביאו תסכין אני רוצה קיסרי". עצוב.

נועה, מלמעלה זה ממש מגניב!

[u]באמצע צירי לחץ הייתי עייפה בטירוף ואמרתי "אני רוצה לישון". המיילדת מיכל "תישני, את יכולה לישון, אתן צריכות לנוח"[/u]
את זה כתבתי אחרי הלידה השניה שלי.
מעניין, זה בדיוק מה שאמרתי גם בלידה השלישית לפני 3 חוד'.
ילדתי בחדר השינה.
ביום הלידה החפלתי מצעים, והם היו מתוחים ונקיים וכ"כ רציתי לשכב עליהם ולישוווווווווווווווןןןןןןןןןןןןןןןןן :-)

לידה ראשונה פיטוצין ללא אפידורל שש שעות נאדה......ועם כל ציר כואב אני צועקת
'תסבירו לי איךזהשעושים מלחמות בעולם,צריך לשלוח גברים למילואים בחדרי לידה,',

בבית: אמרתי שוב ושוב "אלי אתה ואודך, אלוקי וארוממך" כמו מנטרה.
במקלחת: עברתי להמהם את המנטרה בניגון של חב"ד והוספתי גם את "אני מאמין" במנגינה שחוברה באחת מהרכבות בדרך לטרבלינקה. אין לי מושג מאיפה זה בא לי. לא תכננתי מראש...
בפתיחה של 9 ס"מ: פיזמתי את פס-הקול של הארי פוטר (לפחות כך נראה לי. לא בטוחה מה באמת יצא)
מוזר, לא חשבתי שאני כ"כ אהנה לשיר.

[u]לא טראומטית אבל היה חסר זמן הסתגלות. בגלל המהירות (והקלות גם אם כואבת מאוווווד) לקח לי כמעט יומיים להבין שילדתי והתינוקת שלי.[/u] מזדהה. קרה לי גם בלידה השנייה (התעוררתי בצירי לחץ ונולדה 20 דק' אחרי שהגענו לבית חולים). נראה לי שגם היא הייתה בהלם מזה ולקח לה זמן להתרגל לעולם. (עד היום היא בהלם, ואני לא בטוחה שזה לא קשור...).

"תלך לשים צדקה!!! עכשיו!!!!!!!"
[list]
[*] הוא הלך ותוך זמן קצר הגוזל היה בחוץ,
[/list]
השיליה לא,אבל זה כבר סיפור לדף אחר...

אחרי שבכל מהלך הלידה ניסו (ללא הצלחה) לשכנע אותי לקחת אפידורל...

בפתיחה מלאה: "יופי. עכשיו גם אם אני ארצה אפידורל לא יתנו לי. הצלחתי בלי אפידורל!!"

ובלידה הראשונה, כשהתחילו לדבר איתי על ניתוח, בכיתי.
המיילדת: "למה את בוכה?"
אני: "כואב לי"

[u]במהלך הלידה: רק תתנו לי רבע שעה הפסקה ואני יכולה להמשיך כמו חדשה, רק רבע שעה, בבקשה[/u]
כל כך מוכר.
עבר לי בראש בדרך לבי"ח באוטו, וגם "די, די, נמאס לי, אני רוצה הביתה"
אני הרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר כל הלידה ולמרות זאת, כשהתחילו צירי הלחץ צרחתי "אני לא יכולה יותר לא ללחוץ!"
אחרי שהיא היתה כבר בחוץ: [po]שרה לה[/po] : "תנשמי, תנשמי" אני: "אבל אין לי אויר!" (או לפחות רציתי להגיד, יש סיכוי שזה נשמע כמו סתם עוד התנשפות)

במהלך ציר: "כל ציר עובר בסוף, כל ציר עובר בסוף" (אם כי בגלל הפיטוצין זה לא תמיד הוכיח את עצמו")
במהלך הלידה: רק תתנו לי רבע שעה הפסקה ואני יכולה להמשיך כמו חדשה, רק רבע שעה, בבקשה

5 שעות בחדר לידה והעסק לא זז. צירים צירם כל הזמן אבל המוניטור זז ממני ולא רושם אותם כך שעבור הצוות הלידה "נפסקה".
אני מודיעה לבעלי באמצע שלב המעבר יאללה הביתה .נמאס לי ללדת.
5 דקות אח"כ -צירי לחץ.
עוד 5 דקות -נולדה המלאכית הנהדרת שלנו

[u]באמת שמעתי שאומרים שלידה קצרה מ-3 שעות היא טראומתית לאם ולתינוק[/u]

לא טראומטית אבל היה חסר זמן הסתגלות. בגלל המהירות (והקלות גם אם כואבת מאוווווד) לקח לי כמעט יומיים להבין שילדתי והתינוקת שלי.

[u]את יכולה לדחוף את הראש חזרה?".[/u]
חחחחחה! חחחחחחה! :-) קטע טוב!!!

דף מקסים! רעיון מעולה!
לאיש "איפה אמא שלי, לך תקרא לאמא שלי"
לאמא "מה שלחת לי את החלשלוש הזה, הוא כמעט התעלף, תישארי איתי [u]את[/u], אמא"
למיילדת "כשהיא תצא שימי לי אותה על הבטן, ככה כמו שהיא, אני רוצה להרגיש אותה עלי"

[u]אני לא מזוכיסטית אבל זה היה מהר מדי[/u]
באמת שמעתי שאומרים שלידה קצרה מ-3 שעות היא טראומתית לאם ולתינוק :)

לידה טבעית ומהירה מאוד. מקבלת את הילדה (טופלה אחרי ששאפה מים מקוניאליים) ואומרת למיילדת: "אני לא מזוכיסטית אבל זה היה מהר מדי". מתחילת הצירים עד אחרי הלידה חלפה טיפה יותר משעה ובחדר לידה הייתי אולי 7 דק' כך שעוד לא הספקתי לעכל שאני יולדת וכבר הייתי אחרי והנקתי.
בלחץ עצמו תפסתי את מיסעדי המיטה. מילדת נוספת רצתה לתת לי יד לעידוד אז הסברתי לה שלא כדאי לה כי אמחץ לה את היד ואכאיב לה. גם זכרתי להגיד יפה תודה.
בין לבין אמרתי עוד כמה שטויות כמו "לא ידעתי שזה כל כך כואב"

לידה ראשונה, בבית, עם בעלי, אחותי ואילנה המיילדת. צירי לחץ והראש כבר ממש מציץ החוצה. אני לוחצת ועם כל לחיצה משמיעה נהמת לחיצה בווליום גבוהה, ונהנת מזה מאוד, מרגישה שזה עוזר לי ללחוץ. אילנה חשבה אחרת... ואמרה לי "תירגעי.. תירגעי..." פתאום קלטתי שבאמת יכול להיות שאני נשמעת לחוצה וסובלת כשהאמת היא שפשוט נהניתי לנהום. אז הרמתי את הראש ודיברתי בקול הכי רגיל ונונשלנטי שיכולי לגייס ואמרתי " אה.. אבל אני די רגועה אני פשוט ממש נהנית לעשות קולות..." בעלי ואחותי התפוצצו מצחוק. אילנה בכל זאת ביקשה שאני יעשה את זה יותר בשקט כדי שאוכל לשמוע ממנה מתי להפסיק ללחוץ...

לפני הנסיעה שלחתי את בעלי להגיד לאמא שלי שאני בצירים- אחרי איזה רבע שעה הוא חזר אמר שלא היה לא נעים להגיד לה אז הוא סתם ישב ודיבר איתה אבל טען שאמר בסוף. פתאום אמא שלי נכנסת שואלת יש לך ביצים? ואני בצרחות ביצים?? מה ביצים עכשיו אני יולדת ואת רוצה להכין חביתה???!
בנסיעה לבית החולים הייתי מסטולית לגמרה מכל ההורמונים או מה שמשתחררר שם- זמזמתי ושרתי לעצמי יש לי שיר שמעצבן אנשים...99 תפוחים על העץ אחד נפל והתפוצץ...
אה ועוד אחד.עליתי וירדתי איזה שלושת רבעי שעה במדרגות ואיזה פצלוחה למטה צטועקת תראי היא יולדת. ואני ממלמלת יש לך מזל שאני יורדת חרת הייתי נותנת לך אגרוף... אה ואז צעקתי "לבריאות" לאלה שעישנו במסדרון (ליד השלט אסור לעשן) אכן היה משעשע.

בערך 20 דקות אחרי שבדקו פתיחה - 5.5 ס"מ אני חושבת על הנוסחא:
לידה ראשונה = בערך שעה לכל ס"מ...
רוצה להתקדם ומבקשת ללכת לשירותים
המיילדת: אני רוצה לבדוק קודם - אולי את יולדת
אני: מה אולי??? בשביל זה באתי!!

אחרי ציר לחץ ראשון (לא דחפתי טוב)...
בעלי: אוף היא נכנסה פנימה...

בציר לחץ שני: תעזרי לי להוציא אותה

שעתיים אחרי הלידה המיילדת מסכמת: תודה אני נהניתי

כמה שעות אחרי הלידה אני בסידורים במחלקה, בעלי והתינוקת ישנים
רופא שעובר ליד: ששש... לבעלך והילדה היתה לידה קשה. הם עייפים

והפנינה האחרונה לא ממש מהלידה אבל אני חייבת לשחרר את זה ממני
בלילה התינוקת איתי (רק 3 תינוקות בביות בכל המחלקה) אני במסדרון
אחות שעוברת: חבל היא מפריעה לך לישון...
לצערי לא עניתי לה.

חייבת גם להוסיף את ה"פנינים" שלי...
לידה ראשונה - מיילדת: רואים את הראש! אני (צורחת מכאבים): רוצה ניתוח קיסרי ע-כ-ש-י-ו!!!
לידה שניה (לפני שבוע, בסוף שבוע 35 בלניאדו, מה שלא אפשר לי ללדת במרכז הלידה הטבעי והיפה שלהם בטענה שרק משבוע 37 "מתקבלים" לשם) - אני בעיצומם של צירי לחץ, אומרת למיילדת בין שאגה לשאגה: את רואה, זה לא באמת צירי לחץ, אנחנו נחכה עוד שבוע ואז אני אלד במרכז לידה הטבעי שלכם! (המיילדת: כן, כן, מה שתגידי...)

בהתחלת הלידה רק שאפתי ונשמתי ללא כל קול מלבד הוראות לאישי היקר: "תכבה את המאוורר" "תדליק את המאוורר" יותר מאוחר נעשיתי ממש מעונינת/מודאגת במצבן של היולדות הצורחות בחדרים הסמוכים אז שאלתי כל אחות/מיילדת שנכנסה לחדר למה הן צורחות כל כך (כיאלו דה......עוד שניה תדעי גם את....) ונעניתי "כי הן בלי אפידורל" ואז רק התחננתי
שאני רוצה אפידורל וכמובן שקיבלתי. בצירי הלחץ ניהלתי וויכוח עיקש עם המיילדת, זה התחיל בהתארגנות שלי להתנתק מכל מכשיר שחובר אלי וכלה בלנסות להתרומם מהמיטה ...כן....בצירי הלחץ...המיילדת שחשבה שאני עומדת לעזוב את המקום שאלה: "מה את עושה??...." עניתי "אני חייבת לשירותים"....המיילדת: "אה...טוב אני אביא לך סיר". אני: "מה סיר...אני חייבת קקי !!!!" (מנסה ללחוש כמה שאפשר אבל צועקת) המיילדת: "זה לא קקי, את יולדת!!!!" אני ממשיכה להתעקש: "לא, לא, לא את לא מבינה אני חייבת עכשיו לשירותים לפני שבורח לי" המיילדת: "אל תדאגי". אני:"טוב אני עושה
ומה שיותא משם - באחריותך !!!!" ואכן...קקי לא יצא משם...למזלי.....(-:

ועוד....בשיא הכאבים אני מבקשת מבעלי שיקרא לרופא המחלקה....הרופא מגיע (לא מבין בכלל למה הוא נקרא לחדר
יולדות) ואני בשיא הרצינות אומרת לו: "תקשיב....אני לא יכולה יותר...תנתק אותי מכל העסק הזה ותכניס אותי לניתוח קסרי"
הרופא המום עד היום אני זוכרת את הפרצוף שלו, חושב בינו לבין עצמו מה לענות על זה ואז לאחר דקות (או שניות שנראו
כדקות) עונה: "אבל חמודה...את בלידה פעילה עכשיו...." ויוצא/ בורח לפני שאבקש ממנו עוד בקשות "מוזרות" כאלו.
אח"כ הוא נכח ביציאתה לעולם של הנסיכה ואפילו תפר את הקרע (אוח....) בלי שום הרדמה נוספת, לבקשתי ואז כשסיים
ניגש אלי ואמר: "ואת עוד רצית לעשות ניתוח קיסרי..." <לא מצחיק, אבל מי תוותר על תיאור הלידה שלה עוד פעם (-;>

לידה שניה. קצרצרה אבל כואבתתתתתתתת. צירי לחץ שלא מהעולם הזה <בלי משככי כאבים, כמובן>. המיילדת מודיעה לי שהתינוקת כבר בדרך החוצה ממש, וזה אוטוטו נגמר.
אני (מעולפת מכאבים):
"לא! לא יכולה כבר! בבקשה! תכניסו אותה חזרה פנימה! אני חייבת לנוח קצת! את יכולה לדחוף את הראש חזרה?".
(היא לא הסכימה :-))
כמה שניות אח"כ היפהפיה הקטנה והצרחנית כבר ינקה בשקיקה :-).

לידה ראשונה, חדר לידה, מיילדת פרטית, אווירה פסטורלית, שקטה, הכל תחת שליטה. אני רגועה ושלווה, נושמת, וכשממש כואב (פתיחה של 8 ) מקבלת אפידורל שפועל היטב. בסיום הלידה הקלה והמדהימה אני שואלת את בעלי: "זאת לידה? לא יאומן, זה די פשוט. אני מוכנה לעשות את זה שוב!!"
לידה שניה, חדר המתנה של בית חולים, הפעם-טבעי, הרבה יותר סוער, כאוטי, מרגש, כואב, מתיש. הרבה צרחות של "אני הולכת למות!!!" בצירי הלחץ האינסופיים. אחרי הלידה הזו אני כבר לא חושבת שכל כך קל ופשוט ללדת...

ובלידה הרביעית לתינוקת סיננתי בין השיניים "תצאי כברררר!"

עוד בלידה השניה - המיילדת יוצאת לקרוא למרדים לתת אפידורל - נשארת מתלמדת - אני בלחץ "התינוקת יוצאת" המתלמדת - "יש זמן" אני "היא מחליקה לי" המתלמדת מסתכלת וצועקת: "לידה, לידה..."

לידה ראשונה - "לא רוצה אפידורל. אני אהיה נכה אם אקבל אפידורל." צירי לחץ - אני נשברת - "במילא אני הולכת למות, אז לפחות שלא יכאב..." לוקחת אפידורל.

לידה שניה - נכנסת לבית חולים לחדר לידה (מגיעה בצירי לחץ) מסתכלת על האחות בקבלה וצועקת - "אפידורל". (היה מאוחר מדי...). בעלי הולך לרשום אותנו בקבלה - אני מתחילה ללדת. כשחוזר האחות אומרת לו אם אתה רוצה לראות לידה - תכנס. נכנס ואני בדיוק צועקת - יוצא החוצה (בלידה הראשונה לא הוצאתי הגה, חשב שזו לא אני) האחות דוחפת אותו חזרה - הראש כבר בחוץ. אחות - תפסיקי לצעוק ותתחילי לדחוף. "אני לא דוחפת עם הפה".

לידה שלישית - מגיעה שוב לחדר לידה בצירי לחץ בתחינה לאחות "אפידורל...??... ). פחות מחמש דקות בעלי בחזרה - האחות - צריך לרשום. הוא - סיימתי. אני רוצה להיות בלידה. שוב אין מצב לאפידורל.

לידה רביעית - מגיעה לבית חולים הרבה לפני צירי הלחץ (שעתיים ללידה). יש זמן. אני משמיעה קולות ליולדת "סליחה, הקולות עוזרים לי עם הכאב". מגיעים צירי הלחץ - "אפידורל... נו, מה קורה עם האפידורל? תגידו לו כבר שיתן לי אפידורל!" כשאי - אפשר בתחינה לרופא "אני לא רוצה ללדת..." אחרי הלידה: "תודה שעזרתם לי לא לקחת אפידורל". מיד אחרי הלידה - "אני לא יולדת יותר". מספר שעות אחר כך מניקה את התינוקת - "היתה לידה מדהימה. בלידה הבאה..."

אחרי ציר לחץ צפוף כשבמהלכו בן זוגי דיבר אלי, והפריע לי להתרכז, הצלחתי לסנן "שששש...."
והוא ממשיך "כן 'שששש' 'שששש' לנשום.... 'ששששש' ננשום ביחד 'שששש'...."
ואני מצליחה לאסוף את שארית כוחותי למילה אחת: "ששששש...שששתוק כבר!!!"

ועוד משהו שאחר כך המיילדת וחברתי צחקו עלי על זה:
באחד מצירי הלחץ האחרונים מיששתי להרגיש את הראש (אחרי כל ציר לחץ וידאתי שהוא שם...)
וצעקתי "אוי לאאאא הוא חוזר פנימה!!!!" (נשבעת שככה זה הרגיש לי!)

בין הצירים בזמן שנראיתי על סמים טובים מאד בכל זאת הצלחתי לשלוף כל כמה זמן:
"תעביר כביסה למייבש "
"העברת כביסה למייבש?"
"הכביסה"
<זה מה שקורה למי שלוקה ב [po]דחיינות כרונית[/po] ונאלצת לקנן וללדת באותו הזמן:-) >

אני בלאסיקה : "אני עומדת למות!" והמיילדת המדהימה "את לא" , אני: " את לא יודעת מה אני כן ומה אני לא אני אומרת לך שאני עומדת למות!" , "את לא, תראי איזו מוזיקה נעימה בעלך שם לך..." , " מה קשור המוזיקה ה @$*%#@ הזאת עכשיו אני אומרת לכם שאני עומדת למות!!!!" , וככה במשך חצי שעה עד שהמלאך הגיח...

"אפידורל!!!!!!!!!!! (14:02)
מה עם האפידורל??? (14:03)
מאמי, לך לתחנת אחיות ותשאך מה עם ה#$%& אפידורל??? (14:05)
אולי הם שכחו שביקשתי אפידורל? (14:06)
אולי תזכיר להם??? (14:06)

<יפעת מתמודדת עם הזירוז בדרכה ללידת ואקום>

לידה שלישית -
צירי לחץ ואני צריכה להתגבר עליהם, לנשום... לנשום.... אין בעולם דבר קשה מזה!!! לאחר כמה כאלה, אני מקווצ'צ'ת למיילדת שלי את היד בכל הכח ומתחננת בדמעות כמעט:" אני לא יכולה יותר..... בבקשה, בבקשה תרשי לי ללחוץ כבר..."

לידה שנייה-
לקראת הפתיחה המלאה, שיא הצירים: " אני מתה לישון כבר.... אני כ"כ כ"כ עייפה..."

לידה ראשונה-
לא אמרתי אבל בראש עברו לי כל הנשים שאני מכירה ושהכרתי אי פעם שיש להן ילדים, וחשבתי לעצמי: איך, לעזאזל, הם היו מסוגלות לעשות את זה שוב??????
ו-12 שעות אח"כ כשבני בכורי עליי אמרתי שאם זה מה שמקבלים בסוף אני מוכנה לעשות את זה שוב ושוב ושוב.....

בלידת בית, ביקשתי בשלב כלשהוא [po]משרה לה[/po] שתבדוק לי פתיחה,
אז היא אמרה - יאללה ופתחה לי בקלפים (טארוט של אושו).
<כמובן שיצא קלף מדהים שבזמן אמת ובדיעבד התחבר לכ"כ הרבה מקומות> @}

וגם באמצע צירי הלחץ, רציתי שניב ישים לי שיר עם הרבה אנרגיות ושמחה של סיום.
הוא לא ידע איפה ממוקם השיר הספציפי ואני חצי מסטולה אחרי 29 שעות ארוכות של לידה צועקת לו:
"נראה לי שזה טרק 5 או 9"
<מישל אודנט היה אומר על זה משהו...>

הנה [url=http://www.sipur.net/story.asp?id=355&search=%F2%F0%FA]סיפור לידה[/url] שהיולדת אמרה דברים מצחיקים מאד

אני לא יכולה יותר, תעשי משהו!!!! או איזה חומר שמגמיש את השרירים ואולי יסייע קצת בפתיחה. אני לא יודעת
כשהמיילדת הציעה אפידורל היא צעקה:
"אבל זה מטשטש את העובר, אני לא רוצה תינוק מטושטש"
ובסוף היא צרחה "תני לי גם אפידורל, גם פטידין, אני לא יכולה, זה לוחצליכואבליתוציאיאותו!!!!" תוציאייייי אותוווווו!!!!!!!

בלידה הראשונה:
tell me, is it the transition? really? so if its tranisition its not so bad! take your hand out from here!! I will give you a karate kick if you are going to give me an episiotomy!!!!! why did you break my waters? you told me you will not do it! leave me alone, let me birth in the position I choose... etc etc
תרגום למאותגרים: תגידי לי האם זה הצירי לחץ? באמת? אז אם זה צירי לחץ אז זה לא נורא! תוציאי את היד מפה! תעיפי את היד מפה!! אתן לך בעיטת קראטה אם תעיזי לעשות לי אפיזיוטומיה!!!!! למה את פקעת לי את המים? סיכמנו שלא תעשי לי את זה! תעזבו אותי, תנו לי ללדת בתנוחה שרציתי... ועוד ועוד... :-D

בלידה השניה:
grrrrrr o-o-pen! grrrrr o-o-pen! yes baby come out now, don't be afraid come now!
אאאאאאאהההההההה אאאאאאהההההההההה אאאאאההההה!!! yes baby is coming!!!

אני בכיתי " אני רוצה הביתה, די מספיק כבר..." (ומסתבר מזה שזאת לא היתה לידת בית... בבית בטח הייתי צועקת שאני רוצה לביה"ח)

ברגע שיא המיילדת אומרת לי להרגיש את הראש ואומרת "הנה, רואים את הראש!"
אני, באסוציאציה מיידית, מתחילה לשיר בזיוף אדיר "ואני ראיתי ראש! שניצב בתוך שדה מול פני השמש. בחמסין, בקרה ומול פני הסערה."
המיילדת: "וואלה היא מזייפת..." אני בוכה וצוחקת גם יחד. וזה בא אחרי זעקות "הצילו" שלא ידעתי שיכולות לבקוע מתוכי.

[u]בשניה אחרי הלידה (בכריעה בבריכה) מסתובבת ואומרת לבעל בפליאה: תראה, יש פה תינוקת.[/u]
מעולה D-:

בשניה אחרי הלידה (בכריעה בבריכה) מסתובבת ואומרת לבעל בפליאה: תראה, יש פה תינוקת.

בכל שלב הלחיצות: [b]אבל[/b] כואב לי... (טוב, אז אם כואב לך אז אל תלדי?!)

בלידה הראשונה היה לי מיילד גבר (באסף הרופא).
מתישהו נכנס הרופא של המשמרת, ובא בטבעיות לבדוק אותי. אני סירבתי בטיעון ש"אני אישה של גבר אחד".

D-:
הדף הזה נפלא.
ממש טראפיה בצחוק.


בלידה הראשונה שלי משום מה דברתי באנגלית וזאת בכלל שפה שלישית שלי.
[list]
[*] המיילדת- " או-קיי, בואי נשים לך את המחט לאפידול"
[*] " no,no"
[*] "את בטוחה? אחר כך תרצי וכבר אי אפשר... וכו'"
[*] " yes "
[/list]
המיילדת היתה בטוחה שהתחרפנתי, מזל שהאיש שלי איפס אותה,וידע שאני לא רוצה.
אני פשוט הייתי מרוכזת מדי בצירים שהיו כמעט בלי הפסקה ומשום מה היה נדמה לי
שאנגלית היא שפה יותר תמציתית |-: go figure...

הנה משהו שבעלי הזכיר לי,
ירידת מים, צירים לא סדירים, הגעה לביה"ח, פיטוצין, כמעט מוכנה להודות שכואב לי, ציר עולה על ציר אין לי מנוחה תוך כדי, במשך הרבה זמן אין התקדמות, אין לי אפשרות לזוז.
שואלים אותי אם אני רוצה אפידורל, ובתוך כל הכאב המחשבה על דקירה נוספת בגב פשוט לא נראה לי מה שאני רוצה.
במקום זה אני אומרת תוך כדי ציר "אאאאאאאאההההה... אני נאנחת , אולי יש לכם אקמול?"

(בחיי, לא יכולה להכחיש שזה קרהP-:)

[u]שואלת את שיין אם היא דחפה אותו בחזרה פנימה.....[/u]
ענק D-:

באמצע צירי לחץ הרופאה נכנסת וממלמלת משהו על ואקום. רוקדת צועקת עליה: "שום ואקום". עשרים דקות אחר כך היא תיכנס לחדר שוב ותגיד מזל טוב.

בלידה בבריכה בבית
בין ציר לחץ אחד לשני מבקשת משיין (יותר נכון מתחננת....): תוציאי לי אותו תמשכי אותו כבר...
ואז כשהיד שלה אי שם למטה אצלי לבדוק את הראש - מגיע עוד ציר
ואני בתדהמה (וזה מונצח בוידאו למרבה הפאדיחה...) שואלת את שיין אם היא דחפה אותו בחזרה פנימה.....

<נשבעת שככה זה הרגיש.... >

[u]אחרי אי אילו שעות בלי התקדמות[/u]

הא? גם את? P-:
באמת לא קראנו סיפור לידה..

רוקדת מחליטה לקחת עניינים לידיים ולנסוע לבית חולים מהבית, אחרי אי אילו שעות בלי התקדמות. הבית מתחיל להתארגן, אחרים אורזים תיק בזריזות ורוקדת בין ציר לציר: "איזה כיף נלך לבית חולים סופסוף יתנו לי קצת אינפוזיה..."

לידה ראשונה, לידת בית, 17 שעות של טרוף חושים. ממש ממש בסוף, אחרי צרחות של שעתיים במהלך שלב המעבר, אני (באיפוס כוחות) למיילדת: "תצילי אותי!!!!!" ככה כל ציר, עד הלידה. וגם שאלתי אותה כל הזמן עוד כמה נשאר לי. לא זוכרת את התשובות.
במהלך הצירים לפניכן משום מה חשבתי שאני מסתובבת עם המיילדת ברחוב ביום שמש (היה לילה) ורבה איתה ריב עסיסי וקולני.
וגם- בין ציר לציר באמבטיה, חשבתי שבלידה הבאה אקח אפידורל. לא יודעת למה לא חשבתי על הנוחכית אלא על הבאה. כנראה שזה ניחם אותי.

יופי של דף!

הצירים כואבים, אני הרוסה על דופן הבריכה, שיין מתבוננת בפנס במיים, מגלה חתיכה מהפקק הרירי ומספרת לי. אני נאנקת- לא מצאת במקרה גם תינוק במיים?

אפשר לצטט גם את המיילדת?

לידה מס' 2, מגיעים לבית החולים, הלידה כבר מתקדמת במהירות.
בגלל שעת הלילה הכניסה היא דרך חדר המיון, מה שמחייב לעשות סיבוב דרך חצי בית חולים.

השומר בכניסה: "למה באתם מפה? יכולתם לדפוק בכניסה, היו פותחים לכם"
המיילדת (מצביעה עלי): "זה בסדר, היא אוהבת ללכת הרבה"

אהההההההההההההה

_"למה את צועקת?"
אני: "מה את חושבת???"_
פעם ראשונה שהיא נתקלת ביולדת...